עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/132

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

םיטן טא השלחן לא פליגי כלל הבבלי עם הירושלמי וזהו בבירור דעת הםמ"ג: יג אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דפגע בו יובל לאחר זמן וכיון דיובל אפקעתא דמלכא הוא הוה כשמיטה שמשמט חובו הקודם וכן נראה להדיא מדברי הרשב"א וכן מדברי הרמב"ן שהביא הריטב"א ע"ש (וכ"כ המלימ בשם הרשניא) ונמצא שיש בענין זה פלוגתא דרבוותא אם יובל מפקיע השיעביד לבורח אם לאו: יך עוד כתב הרמב"ם חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חלאים מקוטעים אם הכל פחות מארבע שנים עולין למנין שש אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר בשכיר כתושב ואם פגע בו יובל יצא בד"א שמחשבין ימי החולי כשהיה הליו כבד שאינו יכול לעשות מלאכה אבל אם לא היה חליו כבד אלא יכול לעשות מעשה מחט אפילו חלה כל שש עולין לו עכ"ל: ביאור הדברים אע"ג דבסתם שכיר מחוייב לעשות לו כל הזמן ששכרו מלאכתו ששכרו וכשחלה מעט זמן צריך להשלים כמ"ש בח"מ סי׳ של"ג אבל עבד עברי שאגי דלפי שגופו קנוי להאדון כשחלה על חשבון האדון חלה מיהו שלש שנים כשני שכיר כדכתיב בישעיה (מיז) צריך לעשות איזה מלאכה שהוא וכשעשה שלש שנים כשני שכיר ולאו דווקא שלש שלמים אלא שני שנים שלמים ומקצת מהשלישי דיום אחד בשנה חשוב שנה אפילו לא עשה שום מלאכה בהמותר ההפסד על האדון ומדברי רש"י ותום׳ בקדושין (ייז.) נראה דאם חלה יותר משלש חייב להשלים ע"ש דבעיגן שיעשה ג׳ שנים שלמים והסמ"ג כתב כהרמב"ם (השיך כחימ סי׳ של"ג סקכיה כתכ כן ללרשיי וחוס׳ כל יוחר מג׳ חייב להשלים והמל"מ כתב לאין הכרח עיש ולעניל מלשון רש"י מבואר להליא כהשיך שכתב חלה שלש אינו חייכ להשלים עיש): כשתייב להשלים משלים כולו ולא אמריגן שישלים עד שיהא ביחד ג׳ שגים דכיון דחייב להשלים משלים כולו (ריפנ"א ומהריימ) וכן מבואר מלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב חייב להשלים כל ימי החולי והטעם בזה דכיון דלא עבדו 130 עחןי הלכות יובל על שש צריך תנאי ש"מ דבםתמא נמי הוי לשש (שס) וכן משמע מלשון הרמב"ם שם שכתב המוכר עצמו יש לו לימכר עצמו ליתר על שש הרי שמכר עצמו לעשר שנים או לעשרים שנה ופגע בו יובל אפילו אחר שנה ה"ז יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבד עמך עכ"ל ומשמע דעל שש א"צ לומר מפורש אלא גם בסתמא הוי לשש (שס) ויש מי שסובר דבםתמא עובד עד היובל (שם) ואין לשאול נאמר דנראה לפי הדמים כפי השומא שישומו כמה זה שוה להיות עבד לשנה דבבר נתבאר בח"מ סי׳ רי"ד דבקרקע לא אמרינן הדמים מודיעים ושם בסי׳ רכ"ז סעי׳ ל"ז ביארנו דעבדים ואפילו פועל הנשכר אין לו אונאה דדינם כקרקע ולכן לא אמרינן הדמים מודיעים כמו בקרקע (בסי׳ רייל סעי׳ ב׳ הבאנו זה כשם התוס׳ ע"ש) ועמ"ש בריש סי׳ מ"ג: יא כתב הרמב"ם בפ"ב דין ד׳ אחד המוכר עצמו ואחד שמכרוהו ב"ד וברח חייב להשלים שש ואם פגע בו יובל יוצא לחירות עכ"ל וכן הוא בגמ׳ שם (ייז.) אבל הסמ"ג בעשין (פיג) כתב ואם פגע בו יובל יצא בד"א בחלה אבל בברת אין היובל מוציאו בדאיתא בירושלמי דקדושין זה ברשותו וזה איגו ברשותו עכ"ל ותמהו עליו דאיך פסק כהירושלמי גגד הש"ס (כימ) ויש מי שנדחק לומר דגם כוונת הש"ס שלנו כן הוא (לח"מ) וא"א לומר כן ע"ש (וכיכ המל"מ עיש) ויש מי שתירץ דהיובל מוציאו מעבדות אבל מ"מ צריך להשלים מדין תשלומין כפורע חובו של חבירו (מלימ) ותמיהני דא"כ העיקר חסד מדבריו וגם לשון הש"ס לא משמע כן (ומ"מ הרימביא כחב כן עיש): יי; ותמיהגי על הגדולים דדברי הסמ"ג ברורים דגם רש"י ז"ל פי׳ כן וז"ל רש"י שם שברח ופגע בו יובל למחרתו עכ"ל וה"פ דוודאי אם נמשך זמן רב עד היובל חייב להשלים אחר היובל כדברי הירושלמי דלא גיתגה יובל לגזלגים ורק בכאן תיכף םגע בו היובל וזהו לשון םגע בו כמו ויפגע במקום כלומר בדרך הילוכו ואף אם לא היה בורח היה יוצא מיד אך מ"מ כיון שברח הפסיד ההעגקה דבהכי מיירי שם ולפ"ז