כמשפט היום הראשון היה משפט היום השני ,וביום השלישי שבו ערכו למלחמה בחמת עברות ,והערבים כמו החלו להסוג אחור כמעט מפני שפעת חיל הפרסים. השמש נטתה לערוב ובוסתנאי עם גדודיו היהודים באו אל המערכה .ובכחם כי עוד חדש עמדם קמו ויבצרו את רוח הפרסים אשר הגיחו על הערבים. אז החליפו גם הערבים כח והמלחמה נטשה בחמה שפוכה כל הלילה ההיא — עד אשר נפל רוסטאם חלל, הפרסים ראו כי מת שר צבאם הגבור , וינוסו מנוסת מבוכה.
והמלך יעסדעגערד ישב בהיכלו חושב מחשבות להתחזק במלוכה; לבו היה סמוך ובטוח כי יכה רוסטאם את הערבים חרמה וכלה יגרשם, מורא הערבים לא נפל עליו, אך מפני גדולי שריו היושבים ראשונה במלוכה נפשו ירעה לו ,כי אין נכונה בפיהם ועצתם לא נאמנה, לעיניו הורדו שאולה שני מלכים ומלכה אחת בימים אחדים בידי הקושרים ,ומה יעשה הוא ליום פקודה ,מי יהיה בעוזריו ? ולו אין צדקה ומשפט במלוכה. אי לזאת אמר כי אין טוב לפניו כי אם לשאת את דארא שארית פליטת בית סאססאן לאשה אולי יצלח למלוכה בגללה. ויצו ויוציאו את דארא מן המבצר אשר היתה אסורה שם, ויביאוה אל קטיספון ,ודארא מלאו לה אז שמונה עשרה שנים, ותור יפיה הגיע ,ותפרח כחבצלת.
"דארא היפה בעלמות״ אמר יעסדעגערד אליה בבואה לפניו ״אחותך נתנה אותך במסגר ,ואנכי אעלך על כסא ממלכת פרס.
"ואתה הלא מרצח אחותי הנך ,הלא ?
״אבל אחותך היתה אויבתך ואנכי אהיה אוהבך״
״ואנכי לא אתן את אהבתי לאיש אשר שלח יד באחותי״
"התבונני נא בינה דארא וחכמי ,כי נפשי בשאלתי ומלוכתי בבקשתי, הלא על ידך תהיה לי צדקה לשבת על כסא האססאן"
"ואנכי תגעל נפשי בך בעודי״
"או אז אכריתך מארץ החיים"
״טוב לי לרדת בדמי ימי שאול מהיות אשה לאיש אשר כפיו נגעלו בדמי אחותי״
"הוציאוה ותמות״. קרא המלך בחרות אפו.
בעצם הרגעים האלה ,ודלתות חדר המלך נפתחו בהמולה גדולה, אנשי חיל כסויי אבק ודם ,באו החדרה ויקראו:
"המלט על נפשך אדונינו המלך — חיל צבאך הוכה מכה רבה, שר