17) ההצלה
דארא שבה אל אמה ותפול על צואריה ותבך בכי גדול, ותקרא: "אבדה נוחלה תקותי! בוסתנאי הולך למות, נפש טהורה ונדיבה, כל הטוב אשר אמר לו המלך, יתן בעד אהבתו את דתו, יבחר למות בעלומי ימיו מעשות בנפשו שקר אף למראה עינים, ולהיות מלך מלכים".
"טוב הוא ממני!" ענתה שערהין. "גם אנכי נולדתי על ברכי אמונה טהורה ונאורה יתר הרבה מאד מאמונת הפרסיים מלאתי מוסר הבלים, אבותי היו נוצרים מאזרחי העיר פלוסיום, וכאשר נלכדה העיר הלכתי שבי והובאתי הנה לעת אשר עמד האמן הנפלא פערהאד לנצח על מלאכת בנין הארמון והעיר. הוא ראני ויאהבני ויאמר לבקש מאת המלך לתת אותי לו לאשה. ובאהבתו אותי אמר לבוא בברית הדת הנוצרית ללכת עמי לקאנסטאנטינאפאל לגור שמה, כזאת נועצנו יחד וכזאת גמרנו אמר. אך הוא מת – ואנכי בגלל הוד המלוכה מעלתי מעל באמונתי".
"האם בכל לבבך אהבת את האמן הנפלא ההוא?" שאלה דארא.
"אהבתיו עד מאד, לא ראיתי נבון וחכם כמוהו. אמן נפלא אין דומה לו, כביר כח שכל. בבנותו את הארמון הזה הראה לי את כל תכניתו תהלוכות מוצאיו ומובאיו – הס דארא! מה זה עולה על רוחי? – אור תקוה האיר לי כי נוכל להציל את בוסתנאי. איה מקום הכלא אשר הוא נתן בו?"
"במקצוע המגדל המערבי".
"ברוך ומבורך שם אלהים – ישועתו קרובה. את הכלא הזה בנה פערהאד, ויעש לו מוצא נסתר שמה, כי אמר: המלך כוסדראי רגע באפו, פן יעלה חמתו עלי ונתנני בכלא, ואבקשו כי יתנני בכלא הזה, ואת תבוא שמה לבקרני ויחד נמלט על נפשנו. כזאת אמר פערהאד – אך לא זכה האומלל הזה לבוא בכלא – ובעצם מלאכתו הנפלאה קדמו המות".
"ואת אמי יקירתי יודעת את המוצא הנסתר הזה?"
"הנני יודעת אותו דארא! קחי את שפחתנו הערבית סולייקא אתך, רוחה נאמנה עמדי, ולא תגלה סודנו, דרך המחילה אשר הלכת את אביך תלך עד בואך אל דלתות הכלא, בבואך שמה וראית את שומר הכלא והגדת לו כי אביך המלך שלח אותך ואת השפחה, ולאשר ראך שם עם המלך יאמין לדבריך ולא ימנע מפתוח את הדלת לפניך, ואם לא הראהו את הטבעת הזאת – טבעת המלך. – בחומת בית הכלא הצפונית תספור אבניה מן המסד עד הכיפה, עד אשר תמצא שדרה אחת בת עשרים אבנים. האבן העשרים עשויה להשמט ועמה גם האבנים הסמוכות, אחת למעלה, שתים למטה, האבנים נשמטות וחור גדול לפניך, בחור הזה יוכל איש
