כשמוע דארא את הדברים האלה לבשה גיל ושמחות, נפלה על צוארי אביה, נשקה לו ותשחק ותבך גם יחד.
בבור צר ואפל במעמקי המבצר ישבו בוסתנאי ואחאי, חרדים ונדהמים. "אויה לי!" קרא אחאי, "כי בגללי אתה הולך למות, אללי לי כי בשלי יכבה נר דוד".
"אל יחר לך אחאי ידיד נפשי", ענה בוסתנאי. "לא אנחם על אשר עשיתי למענך. וגם עוד היום לא עזבתני תקותי, ה׳ אמר לדוד כי לא יכרת זרעו מעל פני הארץ, ושארית הפליטה הלא אני, הנצר האחד משרשיו – אך הסכת והקשיבה קול צעדה אנכי שומע" – דלת הכלא נפתחה, והמלך בא.
בוסתנאי ואחאי נפלו על פניהם ארצה, וישקו את עפרה.
"מה עשית, בוסתנאי?" קרא המלך. "קום עמוד! דבר לי אליך".
"הדבר אשר עשיתי, מלכי ואדוני!" אמר בוסתנאי בקומו, "עשיתי למען הצל כלת אחאי ידידי מידי עושק נפשה". "הידעת כי שפכת את דמי אסאן הקדושים הנוזלים בעורקי שירוהע – בן מות אתה!"
ובוסתנאי מחריש —
"אבל בוסתנאי בני!" הוסיף המלך לדבר, "נפלאת לי אהבתך מאהבתי את בני, ומדוע זה איפוא הכרעתני להסגירך למות?"
"מלך מלכים!" ענה בוסתנאי, "הלא לך הצדקה למשוך אלי חסד".
"כנים דבריך בוסתנאי – אך לא בדבר הזה, ומה אעשה כי יקצוף עלי בני וִיהִי עָרִי? – מות תמות בוסתנאי. הידעת נפש מי תדאב על מותך באין הפוגות?"
"אמי ילתא, אבי זקני כפנאי, וכל בני עמי יחד יאבלו ויקוננו על מותי".
"אך אבל דארא בתי יגדל מאבל כלם יחד. הנך משתאה בוסתנאי לשמוע מפי בדברים האלה – אך דבר אמת בפי, דארא הבת היחידה לאשתי האהובה לי שערהין, אוהבת אותך!"
"ואתה אדוני ומלכי תשמיעני זאת למען עוד ימר לי מר המות".
"האם גם אתה אוהב את דארא?"
"איך ארהיב בנפשי עז לשאת עין אל בת אדוני המלך?"
"ואילו מבנות עמך היתה דארא?"
"או אז מה שפר גורלי וחלקי בחיים, ולו היתה גם מדלת העם בחרתיה, ואשימה עטרת לראשי".
"אי לזאת שמע נא בוסתנאי", אמר המלך. "הנני לשים נפשך בחיים –
