לו הבנאי פערהאד, קרא לו להשיב לו תודתו ולגמול לו גמולו כנאוה למלך מלכים כמוהו. פערהאד בא ויפול על פניו ארצה לפני המלך וישק מקום כפות רגליו.
"קומה פערהאד, למה זה אתה נופל על פניך?" אמר המלך. "הלא מצאת חן ושכל טוב בעיני, הפלאת לבנות לי עיר כמו רמים, וארמון אשר אין בארץ ובשמים משלו. שאל פערהאד מה אתן לך, הנני לגמול גמולך כידי הרחבה".
"מלך מלכים!" ענה פערהאד בענות חן, "שאלה אחת קטנה אשאל ממך אדוני המלך, מכל חוסן עשרך, ומכל שכיות חמודותיך, תנה לי לבחור אך דבר אחד".
"בחר לך את אשר תרצה".
"ואם אבחר לי את היריעה הנפלאה ההיא, כבוד כל אוצרותיך, שלש מאות אמות ארכה וששים אמות רחבה, מרוקמת רקמת זהב משובצת כל אבן יקרה, ועליה צורת גן העדן מקום מנוחת הצדיקים, בכל יופי והדר המלאכה. האם גם אותה לא תמנע ממני?"
"אחת דברתי", ענה המלך, "ומוצא שפתי לא אשנה".
"אי לזאת השבעה לי, בגשר טשינעוואד המוליך אל השמים מקום כבוד אורמוצד".
"הנני נשבע לך בגשר הנורא והקדוש הזה. ועתה הגד נא לי מה שאלתך ותנתן לך".
"שאלתי ובקשתי אדוני ומלכי כי תתן את שפחתך שעריהן אשר שבית במלחמה, לי לאשה, בה בחרתי כי אהבתיה בכל לבבי ונפשי, יקרה היא בעיני מכל מחמדי מכמני אוצרותיך, יפה היא לי כחמה, ברה כלבנה. תנה אותה לי".
המלך צחק בלבו ויאמר: "הנה היא נתונה לך, נשים פלגשים ושפחות רבות עמדי, יהי מקורך ברוך ושמח באשר בחרת לך".
והמלך צוה להביא את שעריהן ולתתה אל יד האמן אשר אהב. העלמה הובאה, והמלך השתאה על יפיה ונעם מראה. חרדת אהבה אחזתהו ויאמר בלבבו: אך לה נאוה להיות רעייתו ואך היא לבדה תצלח למלוכה. וינחם על השבועה אשר השביעו פערהאד.
פערהאד בראותו את שעריהן מובאת לו, אץ לבוא לקראתה לתת ידו לה, והמלך קרא ואמר: אל תאיץ לגשת אליה, עוד לא כלית מלאכתך אשר החילות, קום וגמור את מלאכת התעלה אשר אתה עושה להביא את הנהר מעבר לסלע אל תוך העיר למען יהיו מים לשתות העם יושבי בירת ממלכתי.
פערהאד האמין לדברי המלך וישב לעבודתו, יומם לא שקט ולילה לא נח לגמור את מלאכת התעלה עד מהרה, למען יזכה בחבל נפל לו בנעימים
