יום הכנס הנער בבריתו של אברהם אבינו היה יום אורה ושמחה לכל היהודים בפרס, החושך והערפל אשר כיסו את הארץ חלף עבר, פני השמים טהרו ואור חרש האיר להם.
7) האם ובנה
ימים אחדים חלפו וילתא שבה לאיתנה, ותמצא און לעזוב את המעון הצר אשר מצאה מקלט בו, ותשב היא אביה והילד הניתן לה אל ארמון הנשיא במחוזא, שמה שבו נפתחו פצעי לבבה וצרותיה הרחיבו, כי בפנותה כה וכה ותרא כי אין איש מאנשי בית הנשיא, והונא אלוף נעוריה גם הוא איננו, פרץ מקור דמעותיה לבלי חשך ויתכו כמים אנחותיה, בכתה ותילל: איכה הונא חמדת לבבי! איכה הונא איש חמודות גבר חכם בעוז! נפש טהורה ונדיבה! איכה צדיק מושל ביראת אלהים, צור עמו ומשגבו! מדוע לא מתי עמך, מדוע לא ירדתי עמך קבר! ככה בכתה ותילל ילתא מאין הפוגות, אביה רבינו כפנאי הגאון לא ניחמה ולא הרגיעה כי ראה כי גדול כאבה. אך אחרי ימים אחדים ניסה לנחמה ולדבר על לבה, ויאמר: אמנם בתי גדול כים שברך מי ירפא לך, נפלה עטרת ראשך ואלוף נעוריך הדגול מרבבה שודד ואיננו, אפס הלא לא תשכחי להודות לה׳ חסדו אשר הפליא עמך ועם בנך, ושם נפשכם בחיים. ואם חייך כאין בעיניך, ראי גם ראי כי בחיי בנך הלא תקות ישראל, הלא ידעת בתי אשר דבר צור ישראל לדוד ואשר הבטיח לביתו כי לא יסוף זכרו, ומזרעו ישבו על כסא ישראל, והנפלאות הגדולות אשר עשה ה׳ לעינינו למלט נפשך ונפש בנך ממות הלא הנה תעדנה ותגדנה כי עתידות טובות לנו ולכל ישראל. אי לזאת הרגעי בתי ודומי, ונפשך תברך את ה׳ על שארית הפליטה.
וילתא שמעה לקול אביה ותתאפק, ותשם מעצור לשטף דמעותיה, אור תקוה טובה האיר עיניה ובחרדת שמחה הביטה על בנה הקטן, ילד יפה אף נעים אשר נשאה על זרועה, והילד אף הוא פקח עיניו היפות לקראת אמו וכמו שפתיו ברור מללו: הרגעי אמי, אנכי אהיה לך למשען ולמבטח עז וכל משאלותיך אמלא. ששון רוחה שב אל ילתא וחמדת החיים שבה ובאה אל מורשי לבבה. באהבה רבה נשקה את הבן הניתן לה ותשבע להקדיש לו את כל ימי חייה.
חלפו ירחים, עברה שנה, ילתא גמלה את בנה אך לא העלימה עינה ממנו רגע ,בידיה נשאתהו, על חיקה שעשעתהו ולא נתנתו אל יד אומנת זולתה, הוא שעשועיה, הוא נחמתה, הוא תקותה כל הימים. והנער הלך הלוך וגדול הלוך וטוב, יפה מראה וטוב טעם בריא אולם ומלא אונים. גם החל לצפצף וללגלג מלים אחדים. ואמו לימדתו לאמר: שמע ישראל,
