דוב כדמית מאסקא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.
הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצח וירפה באמונתו, לא יפצרו באיש לבוא אל דתם אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סידו מחמד ראסול אללה רצונם לומר ,אדוני מחמד שליח אלהים הוא, אם כמצחק אם בשגגה או ימיר דתו או ישרף ואין מציל, הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו רוח ה׳ נוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו, בימי הרעב איש יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל והם לא הכירוהו ואכל וחי, השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. לא יצפצפו בביתם והעברים גם כן, לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחשים, כי אולי ינזק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכו'.
ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווין, כולו שלאנן ושליו, אך לא לעולם חוסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע. בכתבי ספרים בביתו נתן לי פתגם קיסר להעתיק, פתשגן הכתב להנתן דת לפקוד כל מדינה ומדינה לכתוב אל כל מלכי עם ועם בל יעוז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מולאי יאזיד כי מורד באביו הוא, ויספר לי מרדו כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטיטואן כסף ולא יכלו לעבור את מצות המלך, וכי אנשי אינגילאנד עזרוהו בסתר בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר:
– עוד חדשות אגיד לך! מחר אסע דרך קאדים, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך, כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך, אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סואיד. ועתה קח לך מנחתי מידי,
