עין איה על שבת ו לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(שבת סב:): """ותחת פתגיל מחגורת שק" - פתחים המביאים לידי גילה יהיו למחגורת שק"".

היחס המיני ההגון הבנוי בקדושה וביושר, לבד מה שהוא בונה ומשכלל את העתיד של העולם, הוא מאשר בזה עצמו את ההוה. ההשתלמות שהמינים מקבלים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות, אינה פחות מלאת ערך מהתכנית של התולדה החומרית. עדון נפשי הגון המביא אחרית טובה, הוא עומד הכן לישרי לב המנהיגים את חייהם ביושר ובכושר בסיוג התורה ובאמונת הלב. אבל הרשעים משחיתי דרכם מאבדים את ההון היקר שברכת ד' בקרבו, לאבדון. ואותה התכונה שהוד החיים ועוזם מתגלים בה בטובה ותמותה, כשיורדת היא לעמקי רע ישוב הכל אחורנית. האדם יאבד את ערכו, לא לבד את ערכו האנושי, כ"א גם את ערך החיים שלו. הלב יתרוקן מכל ששון וכל תקוה. הכוחות יתדלדלו ויהפכו לפלצות וזועה. לבישת השק של עת-צרה מכוונת היא עם ההשפלה הזאת של הכרת ערך ההשפלה היורדת עד לגבול הדומם החומרי; כלומר לא ענין חי התופס ערך לעצמו, הראוי להיות קובע מדורו לפי ערכו ולפי תביעותיו הטבעיות שהינן על כן זכויותיו היותר צודקות, כי אם כמו חומר ודבר של קנין שאין בו חיים וחפץ, הראוי רק להטען ולהנתן בשק. כה תגדל הנפילה ממרום עיזוז חריפות החיים המלאים בטובם עד למחגורת שק.