עולם אחד/חלוקת ויקי/נושא ג
מתוך: עולם אחד/יא (עריכה)
פרק יא[עריכה]
ראיתי מאמר אחד מסכים מאד למעלת שכר המחשבה מן שכר המעשה והוא מה שאמרו בשמות רבה (סוף פרשה מ"ה) וזה לשונו:
- "וחנותי את אשר אחון - באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנין לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות, והאוצר הזה של מי הוא - של מגדלי יתומים. וכל אוצר ואוצר. ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו - אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו - אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון - למי שאני מבקש לחון. "עכ"ל.
והמאמר הזה מביא הכותב בעין יעקב על הא דאמרינן במסכת ברכות (ברכות ז, א) "ואמר ר' יוחנן משום רבי יוסי שלש דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו וכו' ופליגא דר' מאיר דאמר ר' מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר וחנותי את אשר אחון - אף על פי שאינו הגון וכו'". ובזה נתקש' הכותב ע"ש שהאריך ומסיים, וזה לשונו:
- "וזאת כוונת המאמר באמרו שהראה למשה אוצר גדול ואמר לו מי שאין לו אני נותן לו חנם ונותן לו מזה, ורמז בזה על האיש שחשקה נפשו להטיב בעיון(?) ובמעשה, ואין לו הכנה להשלים תשוקתו בסבת רוב המנגדים הבאים לו מחוץ המוחים בידו מלעשות כרצונו הכל, כי אין ידו משגת להיות חונן ומלוה, והקב"ה יודע מחשבות - הכין האוצר גדול לאיש אשר אלה לו וממנו נותן לו מתנת חנם והוא בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". עכ"ל הכותב.
הנה לפניך דעת הכותב שהאוצר היותר גדול הוא מוכן לבעלי מחשבות טובות אלא שאין עושים מחמת אונס סבת המנגדים -- יוצדקו דברי אשר כתבתי בפרק שביעי להוסיף על דברי הרמ"ע ז"ל ולומר שהשכר עבור המחשבה טובה גדול ורם מן השכר שעל המעשה וכאמור. ובזה מפרש הרב הכותב גם דעת רבי מאיר שאמר "אעפ"י שאינו הגון", וכתב שאין השכל סובל לומר שאין טעם לרצונו יתברך שלפעמים ירחם על מי שאינו הגון כלל בלי סבה, רחמנא ליצלן מדעת נפסד כזה. עיין שם שהאריך. וכוונתו לומר שאינו הגון לפי הנראה בעיני בשר אבל הקב"ה יודע מחשבות לבבו הטהור ולפיכך נותן לו שכר הגדול הזה.
מתוך: עולם אחד/יב (עריכה)
פרק יב[עריכה]
ראיתי ונתון את לבי לפרש מאחז"ל דברכות המובא בפרק העבר לפנינו על פי הסוד.
ואומר, כי הנה נודע למשכילים שכאשר מתגלה אור המוחין והחסדים מתרבים - גם שאינו ראוי והגון - מקבל מן אור השפע הגדול הזה. ובכל מקום שאמרו חז"ל 'מתנת חנם' כוונתם על האור הגדול ההוא מן ג' ראשונות. וכמ"ש הרב זלה"ה בספר הליקוטים בפרשת לך לך בסוד הכתוב (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך" וזה לשונו:
- "אותו מקום הנקרא מגן אתן לך, כי תרגום 'חנם' - 'מגן', שהוא סוד מתנת חנם, שאין מגיע שם פגם התחתונים *** ו' *ם[1] ודג' ראשונות דז"א, וז"ש אנכי מגן לך". עכ"ל.
וכן בליקוטי תהלים בסוד הכתוב (תהלים כה, טז) "פנה אלי וחנני", וזה לשונו שם באמצע הענין:
- "וחנני ** פי' תן לי מתנת חנם, סוד אותן המוחין, כי כל המוחין לעולם בסוד תוספות ומתנת חנם כנודע", עכ"ל.
ומ"ש "כי כל המוחין" היינו כי שם מיירי במוחין דנוקבא ולכן אמר שגם הם בסוד 'מתנת חנם', כי הם באים ממוחין עליונים כידוע. ועיין בספרי 'מדרש לפירושים' בחלק א' דרוש א' ודרוש ד' ודרוש כ"ו עיין שם. ומ"ש שם בדרוש א' שמתנת חנם הוא מן הכתר עליון - לא קשיא מידי כי ג' ראשונות חשובות כאחת כנודע.
ונמצא מזה תבין שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל. כי ר' מאיר מיירי כשמתגלין אורות המוחין, ואז נאמר "וחנותי את אשר אחון" - כלומר במתנת חנם ואף על פי שאינו הגון מקבל השפע הזה. ור' יוחנן משום ר' יוסי מיירי כפשוטו ועל פי רוב השגחה פרטיית. ואין כאן מקומו להאריך יותר.
אך מה שאמרו חז"ל "ופליגא דר' מאיר" - 'פליגא' ר"ל יש חילוק ביניהם, כי כל אחד מדבר בענין אחד וכאמור. ודומה לזה פירש בשל"ה (דף כ"ג ע"ב) הא דאמרו חז"ל (ברכות לד, ב) פליגא דשמואל דאמר אין בין עולם הזה לימות המשיח וכו', עיין שם פירש גם כן מלת "ופליגי" כאמור. (ואפשר שהוא מלשון 'פלגינן דבורא', וק"ל).
והנה נא ידעת בכמה מקומות סוד ושורש המחשבה שהיא בג' ראשונות, ולכן באמת ראוי ונכון שיקבל בעל מחשבות טובות מן האור ההוא דג' ראשונות. וצדקו דברי הכתוב שהבאתי בפרק שלפני זה שהאוצר היותר גדול הוא מוכן ומזומן לבעל מחשבות טובות שלא היה בידו לעשות בפועל הטובות ההם מפני סבת המעכבים. ושלזה כיוון ר' מאיר באומרו "אף על פי שאינו הגון" וכמדובר.
מתוך: עולם אחד/יג (עריכה)
פרק יג[עריכה]
פן יהיה דבר עם לבבך על מה שהנחתי למונח קיים שהמחשבה גבוה במעלתה מן המעשה ומן הדבור, ותקשה לשאול ממה שפליגי חז"ל (ברכות כ, ב) אם הרהור כדבור דמי או לאו כדבור דמי, וכמו כן במסכת קידושין (פרק ב' דף מ"ט סוף ע"ב) אמר רבא דברים שבלב אינם דברים, ועיין שם באורך כל הסוגיא. וכן במסכת שבועות (שבועות כו, ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכו', רק היכא דכתיב ביה מפורש 'נדיב לב' מחויב לקיים גם מה שגומר בלבו, עיין שם. והדברים ידועים בכמה מקומות, ומשנה מפורשת (במסכת תרומות פ"ג מ"ח) דבעינן שיהו פיו ולבו שוין. ועיין שם בפירוש הר"ש.
ידוע תדע שטעות גדול אתה טועה בזה, שהרי באמת דבור בלא מחשבה לאו כלום הוא כנודע. וכבר אמרו הקדמונים במליצתם "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". ודבריהם אמת מכל צד. ונמצא אם כן שבכל מקום שנאמר בו "לבטא בשפתים" נכלל בו גם מחשבות הלב שבה נשלם הדבור. ולכן ממילא מצד הסברא הדבור שכלול גם מן ההרהור מובחר מן ההרהור לבד. רק שפליגי במקום אונס אם יוצאין ידי חובה בהרהור לחוד.
הרי ממקום שבאת משם ראיה לדברי, כי מזה נראה גודל מעלת המחשבה עד שיש אומרים שכדבור דמי, וכמו שבאמת ההלכה שבמקום אונס יוצא ידי חובת קריאת שמע בהרהור בלבד, כמפורש בשו"ע אורח חיים (סימן ס"ב סעיף ד').
אמנם מה שהודעתיך שהמחשבה גבוה במעלתה מן הדבור והמעשה - היינו מן הדבור בלא כוונה ומן המעשה בלא מחשבה. ולפיכך אמרתי כשמקבל אדם שכר על מחשבה ומעשה טובה - השכר שנוטל עבור מחשבתו הטובה גדול ונשא הוא מן השכר שנוטל עבור המעשה. וכן בעונש. והדבר מפורסם מאד גם בעיני חכמי האמת שעולם המחשבה הוא נשא וגבוהה הרבה מדרגות מן עולם המעשה. וזה פשוט.
מתוך: עולם אחד/יד (עריכה)
פרק יד[עריכה]
פוק חזי משנה מפורשת (משנה אחרונה דמנחות) (משנה, מנחות יג, יא):
- "נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולם עוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח' - לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", עכ"ל.
הנה מפורש שהעיקר הוא הכוונה. ומזה אמרו בשו"ע אורח חיים (סימן א' סעיף ד') וז"ל: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה", עכ"ל. והוא מלשון הטור המובא בט"ז, ועיין שם שהאריך קצת בפירושו.
ועיין מגן אברהם שכתב וזה לשונו: "כלומר אעפ"י שהמרבה כיוון לבו גם כן - מכל מקום אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להשי"ת כמו המרבה, וכ"מ מהראיה שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו גם כן 'ריח ניוח' כמו עולת בהמה שמביא העשיר", עכ"ל.
וכן כתב גם כן התוי"ט במסכת אבות (משנה אחרונה דפרק ב' (משנה טז) ד"ה) אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה שכתב וזה לשונו:
- "ומתישב בזה הא דתנן בסוף מנחות נאמר בעולת וכו' דהיינו זה שמקריב מנחה מסתמא עני הוא וכו' ובזה הוא שאומר התנא שהן שוין לפי שהעני עושה כפי כחו וממונו, לפיכך שוה מיעוטו לפני הש"י כמו המרובה של עשיר וכו'". עיין שם באורך.
הנה הם הבינו פשט המשנה בעשיר ועני ולכן כתבו מה שכתבו. ובאמת יש לפרש המשנה בעשיר לחוד ומיירי שעולת נדבה שרשאי לנדב מה שירצה ומכל מקום הוא מרוצה להש"י, ושבזה אתי שפיר מאחז"ל (שם במנחות פרק י"ג דף ק"י ע"א) אמר ר' זירא מאי קרא מתוקה שנת העובד וכו', וכמו שראיתי בספר באר לחי פ' ויקרא עיין שם באורך. וכן בספר ווי העמודים פרק שביעי (דף י"ב ע"ג) עיין שם. ויש לי בזה להאריך אלא שאין כאן מקומו.
הנה על כל פנים מפורש שהמיעוט בכוונה מובחר מהרבה שלא בכוונה, והיינו כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים וכמדובר.
מתוך: עולם אחד/טו (עריכה)
פרק טו[עריכה]
ידוע למחקרים משכילים שהדבור האנושי היא רק שליח לנפש השכלית, כי הוא המוציא והמביא בין מחשבות בני אדם שיש להם עסק זה עם זה, שמוציא הדבר שבמחשבת המדבר וקובע אותו במחשבת המקבל. וכלי השימוש שתשמש לה הנפש בהוצאת מחשבתה לנושא שחוץ ממנה הם:
- כלי הדבור למעשה הדבור,
- והאצבעות למעשה הכתיבה,
- והעינים השפתים הראש והרגל ושאר איברים - למעשה הרמיזה וההוראה והקריצה וכדומה, שהוא קורץ בעיניו, מולל ברגליו, מורה באצבעותיו.
וכלי השרת אשר ישרתו לה לנפש המקבלת הדבור, הם:
- האזנים לשמוע הדבור המבטאיי, שאותו ההקדש והצלצל המתהוה באויר על ידי הברת הדבור הוא עושה רושם באוזן המקבל, ונפשו תרגיש ותשיג מה שהונח לפניה להשיג.
- והעינים הם כלי הנפש לקבל מעשה הכתב והרמיזות ועקימות האברים וכיוצא בזה.
וענין הכתב הוא *** *** ** הדבר לגלות המחשבה למקבל. והיינו כי לא אפשר לה לקבוע ולהביא עניינה במחשבת זולתם אם לא על ידי אמצעות כלי שרת הגשמים, מתוך מה שהיא קשורה בגשם בקשר עליון נורא. ונגזר מאתו יתברך שלא תעשה דבר גדול ודבר קטן, ושלא תהיינה פעולותיה יוצאות לזולתה כי אם באמצעות הגשם והנחותיו. ואם לא כן איפו, לא היתה הנפש מטריחה את עצמה בהנעת כלי הגשם אשר לה, שקשה עליהם הטלטול בעבור שהם חמרים גסים כבידי התנועה. ובלי ספק הוא רוצה לשיעשה כל דבר שהוא רוצה על צד היותר מוקדם. ולא היתה משפלת את עצמה אל משמשים פחותים כאלה, הכבדים בתנועתם ומאחרים לצאת ולבוא, אילו היה אפשר לה בענין אחר. אבל מה יש לה לעשות אם גזירה הוא מלפניו יתברך שתהיה נופלת תחת ההקשר עם הגשם.
סוף דבר הוא, שזה שהסתייעה הנפש בכלי הדבור הוא על צד האונס מחמת שלא נשאר לפניה תחבולה אחרת טובה מזו, אבל בלתי ספק היה נוח לה להביא ולהכנס מחשבותיה בלב זולתה בעצמה, זולת שליחות הגוף הנגוף ושכניו הרעים הנוגעים בנחלה. ויתחייב לנו מזה שעל כל פנים אין נאות לאדם בעל מדרגה שכלית שיהיה משמש הרבה בשליח העצב נבזה, בזה הדבור הגשמי ללא צורך. וזהו גם כן מה שילמדנו הנסיון, שכל מה שתתרבה מדרגת האדם בבחינה השכלית - כך הוא הולך וממעט תשמישו בכלי הדבור הגשמיי.
וכן במקבלים. שכל מה שמדרגת נפש המקבל גדולה - כך תתמעט הצטרכותו אל דבור של זולתות, כי בעיניו יראה ולבבו יבין ברמזים, וכמו שאמרו חז"ל "די לחכימא ברמיזא". ולכן אמרו חז"ל (פסחים ג, ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", והיינו בעבור שאין שום צורך במלות הדבור מצד עצמן כי אם מצד שהם נותנים הבנה בציורים השכלים, ולפיכך ראוי לקצר בהם כשאפשר למקבל להבין את הענין הנאמר לו בלעדם. ולא עוד אלא שאפשר שלא יהיה ביכולת המקבל לתפוס הענין כל שמטריחין אותן במלות יתירות, או שיהיה מסכל(?) כוונת הענין כולו - כי ריבוי דברים מתפשט גם כן לרבוי עניינים, כי לא דברו חז"ל בתלמיד בור הבלתי יודע אפיון של דברי חכמה, כי אם בתלמיד חבר ששומע מעט ומבין הרבה.
ואמרו עוד (שם בע"א) "לעולם יספר אדם בלשון נקיה", והיינו גם כן מטעם האמור, כי מאחר שכבר נגזר על הנפש ליפול תחת שימוש הדבור הגשמיי - ראוי לה שתחפה על כל פנים על קלונה, וליפות סגנון הדבור בכל מיני יפוי שיהיה לו לכל הפחות איזה נעימות מצד עצמו, כעין מי שיש לו ריח הפה ומבשם אותו במיני בשמים. ואפילו הכי העלו שם במסקנא דלשון קצרה עדיף מלשון נקיה. ויש מאמרים רבים מאד המפליגים בגנות המרבה דברים, ואין מן הצורך לזכרם לגודל פרסומם. וכולם מן הטעם המדובר פה. וכל זה מבואר בדברי המחקרים. ועיין בהקדמת ס' י"ש(?) שמאריך מאד בזה, עיין שם.
הראתיך מפורש גודל מעלת המחשבה על הדבור כמעלת האדון על עבדו. ואתה דע לך.
מתוך: עולם אחד/טז (עריכה)
פרק טז[עריכה]
ידוע תדע מה שכתב גם כן הפלסוף אלהיי ר' יוסף אלבו בספר העקרים (בפרק שני ממאמר השלישי), ולשלימות הענין אציגה עמך מעט מלשונו. זה לשונו בהתחלת הפרק:
- "למה שהי' כל נמצא טבעי, אמנם יש לצורתו המינית סגולה ותכלית מה, בה יבדל משאר המינים. והתכלית ההוא הנמצא במין מין הוא סבת מציאותו בצור' ההיא המייחדת המין ההוא. והיה האדם מכלל הנמצאות הטבעיות והיותר נכבד ושלם היציר' מהם כמו שביארנו - ראוי אם כן שימצא לו תכלית מיוחד ייוחס אל צורתו המינית, איננו בכח ההזנה וההרגש, שאם היה כן יהי' שלמות ותכלית החמור והחזיר שוה לשלמות האדם ותכליתו. ולזה הוא מבואר שהשלמות הזה ראוי שיהיה בה שנמצא בו שהוא יתר על הבעלי חיים. ולפי שאנחנו נרא' שיש בו כחניות(?) והכנה על קבול המושכלות והמצאת החכמות והוצאתם מן הכח אל הפועל יותר מכל שאר הבעלי חיים -- ראוי שיהיה השלמות האנושי נתלה בזה הכח השכלי. ולמה שיהיה זה הכח נחלק אל עיוני ומעשי - ראוי שיהיה שלמותו נתלה בחלק העיוני ממנו יותר ממה שיתלה במעשה, לפי שהוא מתיחס אל טבעו. שאין לומר שעיקר נמצא זה השכל באדם הוא בעבור המעשה בלבד - רצוני כדי להמציא המלאכות המעשיות והאומניות - כי כבר נתבאר באגרת הבעלי חיים אשר חברו אבוחן אלצפ"א כי בכל הבעלי חיים ימצא שלמות המלאכות והאומניות יותר ממה שימצא במין האדם. ועוד שאם כן אחר שכל תכלית הוא נכבד ממה שלפני התכלית - היו המלאכות המעשיות יותר נכבדות מהעיוניות ויהיו אם כן המלאכות העיוניות שאינן מכוונות לצד מעשה כלל שוא ודבר בטל. וזה חלוף מה שנוצרנו עליו וחלוף דעת הכל, כי כל האנשים מסכימים שיש יתרון למלאכות העיוניות על המעשיות. "
- "ועוד שהשמחה בכל דבר אמנם תהיה בתכלית ובמה שיקרב אל התכלית יותר ממה שירחק ממנו, ואנחנו נמצא השמחה והערבות במעט המושג מן הדברים העיונים יותר גדולה לאין שיעור מכל שמחה המעשיות. וזה ראיה שעיקר התכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי. ולזה תמצא היות האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם, כי הטבע שם תשוקתנו לאלו יותר חזקה, להיותם מתיחסים יותר אל שנקנה בהם הדברים העיונים שבהם נתלה השלמות האנושי שהוא תכלית שלמות האדם. ושאר המוחשים הם מתיחסים יותר אל ההרגשות והתאוות הגופניות שהם רחוקות מאד משלמות האדם", עכ"ל.
ועיין שם שהאריך עוד בענין שני המוחשים אלו - הראות והשמע. ואין כוונתי בזה כאן. רק להראות באצבע גודל מעלת המחשבה על המעשה. וזה הוא תכלית האדם. אך כי גזרה חכמתו יתברך שלא תוכל חלק העיוני לצאת מכח אל הפועל כי אם על ידי הדבור או המעשה, וכמו שכתבתי בפרק שלפני זה. ולזה כיון החכם הנזכר באמרו בכמה מקומות בספרו הנזכר, ובפרט בפרק הרביעי והחמישי מן המאמר הנז"ל, שהאדם להיותו בעל חומר יצטרך בהכרח אל רבוי הפעולות שעל ידיהם יושג השלמות שנתיחד בו כפי טבעו שהוא שלמות נפשו המשכלת. וכמו שמסיים בפרק הרביעי וזה לשונו: "והפועל הנעשה על התאר שהוא מורכב מפעולה גופיית והשכלה נפשיית - הוא הנותן שלמות בנפש, והן הפעולות שאמרנו שהן נמשכות אחר צורתו השכלית ומושפעת ממנה. לא השכלות המושכלת בלבד", עכ"ל.
וראוי אם כן שיכוין כל אדם באיזה מעשה אשר יעשה שהיא לעשות הטוב והישר בעיני השם יתברך, לא להנאת עצמו ולא לכוונה אחרת כלל. ויש די בכוונה זו לכלל מין האדם ואו לרובו. ולזה כוון הרב שם בפרק החמישי (ספר העקרים מאמר ג, ה), שאם לא יכווין שום כוונה בעשיית הפעולות - הרי הוא דומה לשאר בעלי החיים, וכמו שכתבתי לעיל בפרק י"ג.
ובהתחלת פרק שלישי כתב הרב הנזכר בזה הלשון: "כל דבר שהוא בכח צריך שיצא מן הכח אל הפועל. וכל מה שלא יצא מן הכח אל הפועל - הנה מציאותו בכחניות ההוא לבטלה, כאילו לא היה וכו'".
וזה פשוט בכוונת הרב כי על כל פנים עיקר תכלית שלמות האדם הוא בחלק העיוני שהוא יוצא מכח אל הפועל על ידי אברים הגשמיים. ובעל הפרשן האריך מאד ללא צורך, כי הדברים גלוים וידועים כמו שכתבתי.
ואמנם זאת מה שנראה לי בדעת הרב לומר -- אם שהניח בפרק החמישי שאין צריך לכוין רק שעושה זאת למען עבוד את השם וכו' -- מכל מקום גם הוא הסכים וידע שלאנשים יחידי סגולה צריך כוונות עמוקות לפי השגתם. וכנראה מדבריו בקצת מקומות - עיין בפרק שלשים מן המאמר השני - עיין שם היטב. ובפרט באותן המצות התלויים רק במחשבות לבות בני אדם כידוע - כל המרבה להשיג יותר נשלם תכליתו. ומה שכתב בפרק החמישי הוא רק לפני המון ממין האדם[2], וכי אל זה כוון שם למצוא דבר שהוא בכלל מין האדם או ברובו כמו שכתב בפרק השלישי לדחות דעת הפילוסוף - עיין שם והבן זה. ולפיכך כתבתי כן לעיל בסמוך ושלזה כוון הרב. ודוק.
ואם תרצה לעמוד יותר על עניינים האלו עיין בעקידה שער שלשה ושלשים, ושבעה וארבעים, ושמונה וששים - משם בארה.
הארכתי בעניינים אלו וכמעט שיצאתי חוץ מן המכוון אצלי בקונטרס הזה, כי אין המכוון אצלי פה רק להאיר עיניך בענין היחוד מן כל חבל השתלשלות הקדושה כמו שתראה אי"ה ותברכני נפשך. אך מפני שעיקר היחוד הוא במחשבה כמו שכתבתי בפרק השני, ואכתוב עוד מזה בפרקים שיבואו בעז"ה -- לכן
- הוכרחתי להראות גודל כח המחשבה מן הדבור ומן המעשה.
- ולזה הבאתי דברי הרב המורה בענין הרהורי עבירה והוכרחתי להביא דברי המפרשים.
- ושלא להוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן פרשתי דברי רבינו בחיי, באופן שיאות לפי דברי רבינו אשר.
- ולזה הוכרחתי לדחות דברי המפרשים לשון "רבינו אשר" כמו שפירשו.
ומזה נתגלגלו הדברים עד שבאו לאריכות גדול. בהראותי את עושר כבוד המחשבה כי רבה היא בדרך החקירה ובפרד"ס. ואמנם כן העניינים האלו יצטרכו במקומות אחרים, אם אל יעזרני להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בקונטרסים אחרים שלא אצטרך שוב לכפול הדברים, רק ארמוז לך אל הפרקים האלו ודי בזה.