ספר הפיות הכחול/מדוע הים מלוח
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-16.06.2023
מדוע הים מלוח[עריכה]
היה היו לפני שנים רבות שני אחים, האחד עשיר והשני עני. כשהגיע ערב חג המולד לא היה לעני מזון בביתו, לא לחם ולא בשר, אז הוא הלך לאחיו והתחנן בפניו, בשם האל, שיתן לו משהו לחג המולד. לא היתה זו הפעם הראשונה שהאח נאלץ לתת לו משהו, והוא לא היה מרוצה עכשיו מהבקשה כפי שלא היה מרוצה בעבר.
"אם תעשה מה שאבקש ממך, תקבל נקניק שלם," אמר האח העשיר. האח העני הודה לו מיד והבטיח שכך יעשה.
"טוב, אז הנה הנקניק, ועכשיו לך לעזאזל." אמר האח העשיר, וזרק אליו את הנקניק.
"טוב, אעשה מה שהבטחתי," אמר העני, לקח את הנקניק ויצא לדרך. הוא הלך והלך לאורך כל היום, ובלילה הגיע למקום בו היה אור בוהק.
"אין לי ספק שזה המקום." חשב האיש עם הנקניק.
איש זקן עם זקן לבן ארוך עמד ליד מחסן, קוצץ עץ חג מולד.
"ערב טוב," אמר האיש עם הנקניק.
"ערב טוב לך, לאן אתה הולך בשעה מאוחרת זו?" שאל האיש.
"אני הולך לעזאזל, בתקווה שאני בדרך הנכונה." ענה האיש העני.
"הו! כן, זו הדרך הנכונה. זה כאן." אמר הזקן. "כשתיכנס פנימה הם כולם ירצו לקנות את הנקניק שלך, כי הם לא מקבלים שם הרבה בשר לאכול, אבל אל תמכור להם אם לא תקבל בעבור זה את המטחנה הידנית שנמצאת מאחורי הדלת. כשתצא אלמד אותך איך לעצור את המטחנה, כי היא שימושית כמעט לכל דבר."
האיש עם הנקניק הודה לזקן על עצתו הטובה ודפק על הדלת.
כשנכנס, קרה כל מה שתיאר הזקן: כל האנשים גדולים כקטנים, התאספו סביבו כמו נמלים על תל נמלים, וכל אחד ניסה להציע הצעה טובה יותר מהאחרים עבור הנקניק.
"אני ואשתי צריכים את הנקניק לארוחת חג המולד, אבל מאחר שאתם ממש רוצים אותו, עלי פשוט לתת לכם אותו," אמר האיש. "אבל אם אני נותן אותו, אני רוצה לקבל את המטחנה הידנית שנמצאת מאחורי הדלת."
בהתחלה הם סירבו בתוקף, והתמקחו עם האיש, אך הוא התעקש, והם נאלצו לתת לו את המטחנה. כשיצא שוב האיש לחצר, הוא שאל את חוטב העצים הזקן איך לעצור את המטחנה, וכשלמד איך לעשות זאת הודה לו ויצא לדרכו הביתה מהר ככל שיכל, אולם הוא הגיע רק אחרי שהשעון כבר צילצל שתיים עשרה בערב חג המולד.
"איפה היית לכל הרוחות?" שאלה אשתו. "ישבתי כאן וחיכיתי שעה אחרי שעה, ולא היו לי אפילו שני מקלות להצליב מתחת לסיר דייסת חג המולד."
"הו, לא יכולתי להקדים, היה משהו חשוב שהיה עלי לעשות, והיתה לי גם דרך ארוכה לעבור. אבל תראי את זה!" אמר האיש, הניח את המטחנה על השולחן, והורה לה לטחון אור, ואז מפה, ואז בשר ובירה וכל דבר נוסף שנדרש לארוחת ערב חג המולד. והמטחנה טחנה כל מה שהוא הורה לה. "שכה אחיה!" קראה האישה כשהופיעו הדברים בזה אחר זה, והיא רצתה לדעת היכן בעלה השיג את המטחנה, אך הוא לא הסכים לספר לה.
"מה זה משנה מאיפה השגתי אותה, את רואה שהיא טובה, ולא תיעצר בגלל קפיאת מים שמסובבים אותה." אמר האיש. והוא טחן בשר ומשקה וכל מיני דברים טובים לכל תקופת חג המולד וביום השלישי הוא הזמין את כל חבריו למשתה.
כשראה האח העשיר את כל מה שהיה במשתה ובבית זעף וכעס, כי קינא בכל מה שיש לאחיו. "בערב חג המולד הוא היה כל כך עני שהוא בא אלי והתחנן לשאריות, למען השם, ועכשיו הוא עורך משתה כאילו הוא הדוכס והמלך גם יחד!" חשב לעצמו. "אמור לי, בשם שמיים," אמר לאחיו "מהיכן השגת את כל העושר הזה?"
"מאחורי הדלת" אמר בעל המטחנה, כי החליט לא לרצות את אחיו בשלב זה. אך מאוחר יותר באותו ערב הוא שתה יותר מדי, ולא הצליח להתאפק מלספר איך הגיעה לידיו המטחנה. "עכשיו אתה רואה מה הביא לי את כל העושר הזה!" אמר, ואז הוציא את המטחנה וגרם לה לטחון דבר אחד ואז אחר. כשראה זאת האח העשיר התעקש לקבל את המטחנה, ואחרי הרבה שיכנוע אכן קיבל אותה, אך נדרש לשלם עבורה שלוש מאות מטבעות ונקבע שהאח העני ישמור אותה אצלו עד הקציר, כי העני חשב לעצמו "אם אשמור אותה כל הזמן הזה אוכל לגרום לה לטחון בשר ומשקה שיספיקו לשנים רבות." כפי שאתם מתארים לעצמכם, המטחנה לא החלידה בזמן הזה, וכשהגיע זמן הקציר קיבל אותה האח העשיר, אך האח העני הקפיד שלא ללמד אותו לעצור אותה. ירד כבר הערב כאשר הגיע העשיר עם המטחנה הבית, ובבוקר הוא ביקש מאשתו ללכת ולפזר את הקש מאחרי הקוצרים, והוא יטפל בבית בעצמו, כך אמר.
וכך, כשהגיע זמן ארוחת הערב, הוא הניח את המטחנה על שולחן המטבח ואמר: "טחני לי דגי הרינג וכד מרק חלב, ועשי זאת מהר והיטב."
והמטחנה החלה לטחון דגי הרינג וכד חלב, ובהתחלה התמלאו כל הכלים והקערות ואז התמלאה כל רצפת המטבח. האיש סובב אותב לכאן ולכאן ועשה כל שיכל כדי לעצור אותה, אבל לא משנה כמה סובב והפך אותה, המטחנה המשיכה לטחון ובתוך זמן קצר מפלס מרק החלב עלה כל כך גבוה שהוא כמעט טבע. אז הוא פתח את דלת הסלון, אך בתוך זמן קצר המטחנה מילאה גם את הסלון ורק בקושי הסתכם האיש והלך דרך זרם המרק והצליח להחזיק בבריח הדלת. כשהצליח לפתוח את הדלת הוא לא נשאר בחדר אלא יצא בריצה והדגים והמרק יצאו אחריו וזרמו על פני החווה ועל פני השדות. אשתו, שהיתה בחוץ ופיזרה את הקש, התחילה להרגיש שארוחת הערב מתאחרת ואמרה לנשים ולקוצרים "למרות שהאדון לא קורא לנו לחזור הביתה, אנחנו יכולים לחזור. ייתכן שהוא לא מצליח להכין מרק וצריך שאעזור לו." והם החלו לחזור לביתם אך לאחר שהתקדמו קצת במעלה הגבעה הם פגשו את דגי ההרינג, את המרק ואת הלחם נשפכים ונשטפים זה על גבי זה, והעשיר רץ לפני השיטפון. "הלוואה והיו לכל אחד מכם היו מאה קיבות! היזהרו שלא תטבעו במרק!" קרא העשיר כשחלף לידם כאילו היה השד בעקבותיו, למטה לכיוון המקום בו גר אחיו. כשהגיע התחנן לאחיו, בשם האל, לקחת את המטחנה בחזרה ומיד, כי לדבריו: "אם היא תטחן עוד שעה אחת ייחרב כל המחוז תחת דגי הרינג ומרק." אך האח העני לא הסכים לקחת אותה עד שהעשיר ישלם לו שלוש מאות מטבעות, והוא אכן נאלץ לשלם. עכשיו היו לאח העני גם המטחנה וגם הכסף, וכך בתוך זמן קצר גם היה לו בית חווה מפואר בהרבה מזה שהיה לאחיו, אבל המטחנה טחנה לו כל כך הרבה כסף שהוא כיסה אותה בלוחות זהב. והחווה היתה קרובה לחוף, אז היא בהקה ונצצה רחוק אל מרחבי הים. כל מי שהפליגו באיזור היו צריכים עכשיו להיכנס ולבקר בבית החווה המוזהב, וכולם רצו לראות את המטחנה המופלאה, כי הסיפורים עליה נפוצו למרחקים וכולם שמעו עליה.
זמן רב לאחר מכן הגיע לשם רב חובל שרצה לראות את המטחנה. הוא שאל אם היא יכולה לייצר מלח. "כן, היא יכולה לייצר מלח!" אמר הבעלים שלה, וכששמע זאת רב החובל הוא הוא ביקש בכל מאודו ונפשו לקבל את המטחנה, בכל מחיר שהוא, כי הוא חשב לעצמו שאם יקבל אותה לא יצטרך להפליג על הים המסוכן כדי להביא מטעני מלח. בתחילה לא הסכים בעליה לשמוע אפילו על פרידה מהמטחנה, אך רב החובל התחנן והפציר ולבסוף מכר לו האיש את המטחנה וקיבל עבורה אלפים רבים של מטבעות. מרגע שהעמיס רב החובל את המטחנה על גבו, הוא לא נשאר שם עוד זמן רב. הוא כל כך חשש שהאיש ישנה את דעתו, שלא הספיק לשאול איך לגרום לה להפסיק לטחון, אלא עלה על סיפון ספינתו מהר ככל שיכל.
לאחר שהפליג מעט בים הוא לקח את המטחנה אל הסיפון. "טחני מלח, ועשי זאת מהר והיטב," אמר רב החובל והמטחנה החל לטחון מלח עד שהוא זרם ממנה כמו מים. כשהספינה התמלאה במלח רצה רב החובל לעצור את המטחנה, אבל לא משנה לאן סובב אותה וכמה ניסה היא המשיכה לטחון, וערימת המלח גבהה וגבהה עד שלבסוף הספינה שקעה. ומאז שוכבת המטחנה בתחתית הים, ועדיין, מדי יום ביומו, היא ממשיכה לטחון. ובגלל זה הים מלוח.
מקור: אסביירנסן ומו (Asbjornsen and Moe, סיפור סקנדינבי)