ספר הפיות הכחול/הסיפור על זהבה היפה
חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-24.02.2024. הסיפור בספר הוא עיבוד של מיני רייט (Minnie Wright) לסיפור הצרפתי.
הסיפור על זהבה היפה[עריכה]
היה היתה נסיכה שהיתה היצור היפה ביותר בעולם. ומאחר שהיתה כל כך יפה, ומאחר ששערה היה דומה לזהב טהור, וגלש עד שכמעט הגיע לרצפה, קראו לה זהבה היפה. היא תמיד חבשה כתר של פרחים, ושמלותיה היו תמיד מקושטות ביהלומים ובפנינים, וכל מי שראה אותה התאהב בה מיד.
אחד משכניה היה מלך צעיר שלא היה נשוי. הוא היה מאוד עשיר ונאה, וכששמע כל מה שנאמר על זהבה היפה, למרות שמעולם לא ראה אותה הוא התאהב בה כל כך שלא יכל לאכול או לשתות. הוא החליט לשלוח שגריר שיבקש את ידה. הוא ציווה להכין כרכרה נהדרת לשגריר, העביר לרשותו יותר ממאה סוסים ומאה משרתים, וביקש ממנו שיעשה כל שנדרש כדי שהנסיכה תהיה איתו כשיחזור. מרגע שיצא לדרכו, לא דיברו בחצר המלכות על שום דבר אחר, והמלך היה כל כך בטוח שהנסיכה תסכים שהוא שלח את אנשיו לעבודתם בתלבושות מרהיבות ובכלים מפוארים, כדי שיהיו מוכנים להגעתה. בינתיים הגיע השגריר לארמונה של הנסיכה ומסר את ההודעה הקטנה שנשא. לא ידוע אם היתה כעוסה באותו יום או אולי אם לא אהבה את המחמאה, בכל מקרה היא רק ענתה שהיא אסירת תודה למלך, אך אין לה כל רצון להינשא. השגריר יצא בעצב לדרכו חזרה, ואיתו כל מתנותיו של המלך, כי הנסיכה חונכה היטב ולא הסכימה לקבל את את הפנינים והיהלומים אם לא קיבלה את המלך. היא שמרה לעצמה רק עשרים וחמש סיכות שיער, כדי שהוא לא יכעס.
כשהגיע השגריר לעיר בה חיכה המלך בקוצר רוח כעסו עליו כולם משום שלא הביא את הנסיכה, והמלך בכה כמו תינוק מבלי שאיש יוכל לנחם אותו. אך היה בחצר המלכות איש צעיר שהיה חכם ונאה יותר מכל אדם אחר. שמו היה מקסים החלומות וכולם אהבו אותו, מלבד כמה אנשים קנאים שכעסו על כך שהיה חביב המלך וידע את כל סודות המדינה. יום אחד הוא היה במקרה בחברת כמה אנשים שדיברו על חזרתו של השגריר ואמרו שהנסיכה היתה די גרועה, ומקסים אמר מבלי לחשוב:
"אם המלך היה שולח אותי לנסיכה זהבה, אין לי ספק שהיתה באה איתי."
אויביו פנו מיד למלך ואמרו:
"לא תאמין, אדוני, מה אמר מקסים החלומות ברוב חוצפתו. הוא אמר שאם היו שולחים אותו לנסיכה זהבה, אין ספק שהיתה באה איתו. נראה שהוא חושב שהוא הרבה יותר נאה ממך, עד כדי כך שהנסיכה תתאהב בו ותבוא אחריו מרצונה." המלך כעס מאוד כששמע זאת.
"הו, הו!" אמר, "האם הוא מתבדח על אומללותי וחושב שהוא מעניין יותר ממני? לכו ואסרו אותו במגדל הגדול שלי, שימות שם ברעב."
שומרי המלך יצאו לתפוס את מקסים, שכבר שכח מדבריו הנמהרים, והם השליכו אותו לכלא באכזריות. לאסיר המסכן היה רק מעט קש בתור מיטה, ולולא זרזיף של מים שזרם במגדל הוא היה מת בצמא.
יום אחד אמר לעצמו ברוב יאושו:
"איך יכולתי להעליב את המלך? אני הנתין הכי נאמן לו, ולא עשיתי דבר נגדו."
במקרה עבר המלך ליד המגדל באותו זמן וזיהה את קולו של חביבו לשעבר. הוא נעצר להקשיב למרות התנגדות אויביו של מקסים, שניסו לשכנע אותו שאין לו מה להתעכב על בוגד. אך המלך גער:
"שקט! ברצוני לשמוע את דבריו."
אז פתח את דלת המגדל וקרא למקסים, שיצא כולו עצוב, נישק את ידו של המלך ואמר:
"מה עשיתי, אדוני, שמגיע לי יחס אכזרי שכזה?"
"לעגת לי ולשגריר שלי," אמר המלך, "ואמרת שאם הייתי שולח אותך אל הנסיכה זהבה אין ספק שהיית מצליח להביא אותה."
"אבל זו האמת, אדוני," השיב מקסים, "הייתי מצייר תמונה שלך, ומייצג את מעלותיך בכזו דרך ששאני בטוח שהנסיכה לא היתה מצליחה לעמוד בפניך. אך איני מבין כיצד הדבר יכול להרגיז אותך."
גם המלך לא ראה בדברים סיבה לכעס כשהם הוצגו לו כך, והוא זעם על אנשי החצר שנתנו פירוש שגוי כל כך לדבריו של חביבו.
הוא לקח את מקסים בחזרה לארמון ולאחר שווידא שיאכל ארוחת ערב טובה אמר לו:
"אתה יודע שאני אוהב את זהבה היפה יותר מתמיד, וסירובה לא שינה זאת. אך איני יודע כיצד לגרום לה לשנות את דעתה. אשמח לשלוח אותך כדי לבדוק אם תוכל לשכנע אותה להינשא לי."
מקסים ענה שהוא ישמח מאוד ללכת, ויצא לדרך כבר מחר.
"חכה עד שאשיג לך ליווי מפואר" אמר המלך. אך מקסים החלומות אמר שהוא רוצה רק סוס טוב לרכב עליו, והמלך ששמח על הנכונות לצאת מיידית, נתן לו מכתבים לנסיכה ואיחל לו דרך צלחה. היה זה יום שני בבוקר והוא יצא לבדו על סוסו האציל ובמוחו מחשבה אחת: כיצד יוכל לשכנע את הנסיכה זהבה להתחתן עם המלך. היה לו פנקס בכיסו, ובכל פעם שנתקל במחשבה משמחת ירד מסוסו, והתיישב תחת העצים כדי לצרף אותה לדבירם שהתכונן להגיד לנסיכה, לפני שישכח.
יום אחד יצא לדרכו עם שחר וכשרכב באחו גדול צץ במוחו רעיון נפלא, והוא קפץ מסוסו והתיישב תחת עץ ערבה שצמח ליד נחל קטן. כשכתב את הרעיון הביט סביבו, ושמח להימצא במקום כה יפה. לפתע ראה דגת קרפיון מוזהבת וגדולה שוכבת על הדשא ומתנשפת מותשת כולה. בעודה קופצת ללכוד זבובונים היא השליכה עצמה אל הגדה שם שכבה עד שכבר היתה חצי מתה. מקסים ריחם עליה, ולמרות שלא התאפק מלחשוב שהיא יכלה לשמש ארוחת ערב טובה, הוא הרים אותה בעדינות והחזיר אותה למים. ברגע שהקרפיונית הרגישה את הקרירות המרעננת של המים היא צללה בשמחה לקרקעית הנהר, ואז שחתה באומץ אל הגדה ואמרה:
"תודה לך, מקסים, על החסד שעשית עמי. הצלת את חיי, ויום אחד אגמול לך." ומשסיימה, צללה שוב לתוך המים והשאירה את מקסים נדהם מנימוסיה הטובים.
בפעם אחרת ראה במסעו עורב בצרה. עיט רדף אחרי הציפור המסכנה, והיה אוכל אותה אם מקסים לא היה מותח את קשתו ויורה חץ בעיט, שצנח מת. העורב התיישב על עץ בשמחה רבה.
"מקסים," הוא אמר, "היה מאוד נדיב מצידך להציל עורב אומלל. אינני כפוי טובה, יום אחד אגמול לך."
מקסים חשב שהעורב היה חביב מאוד לומר דברים שכאלו, והמשיך בדרכו.
לפני שעלתה השמש הוא מצא את עצמו ביער סבוך בו לא הצליח לראות את השביל מרוב שהיה חשוך, ושם שמע ינשופה קוראת, כאילו היתה במצוקה.
"אבוי!" אמר, "בטח יש כאן ינשופה במצוקה גדולה, היא כנראה נקלעה למלכודת." והוא החל לחפש סביבו, ואכן מצא רשת גדולה שכמה ציידי ציפורים פרשו לילה לפני כן.
"כמה חבל שאנשים רק מאמללים והורגים יצורים מסכנים שלא עשו להם כל רע!" אמר, הוציא את סכינו, חתך את חוטי הרשת, והינשופה ריחפה הרחק לתוך החשיכה, אך אז הסתובבה ובנפנוף כנף יחיד הגיעה אל מקסים ואמרה:
"אין צורך במילים רבות כדי לספר איזה שירות חשוב עשית לי. נלכדתי, ובעוד כמה דקות בני הבליעל היו באים לכאן - ללא עזרתך הייתי נהרגת. אני אסירת תודה, ויום אחד אגמול לך."
שלושת ההרפתקאות הללו היו היחידות שהיו משמעותיות במסעותיו של הנסיך מקסים, והוא מיהר להגיע לארמונה של הנסיכה זהבה.
כשהגיע, חשב לעצמו שכל מה שראה שם היה מהנה ונהדר. היהלומים היו רבים כחלוקי נחל, והזהב והכסף, המלבושים היפים, המעדנים והדברים היפים שהיו בכל מקום הממו אותו. "אם הנסיכה תסכים לעזוב את כל זה ולבוא איתי כדי להתחתן עם המלך," אמר לעצמו, "אז הוא בהחלט בר מזל!"
הוא התלבש בזהירות בבגדי רקמה עשירה עטורים ארגמן שצדדיהם לבנים, ועל כתפו הטיל צעיף רקום מפואר, ובמראה שמח וחינני להפליא בא אל דלת הארמון, נושא בזרועותיו כלבלב קטן ויפה שרכש בדרכו. השומרים חלקו לו כבוד והצדיעו, ושליח נשלח אל הנסיכה להודיע על הגעתו של מקסים כשגריר של המלך השכן.
"מקסים," אמרה הנסיכה, "זהו שם מבטיח בהחלט. אין לי ספק שהוא נאה ומקסים את כל הסובבים."
"אכן כך, גבירתי," אמרו כל בנות לוויתה כאחת, "ראינו אותו מחלון עליית הגג, שם אנו טוות פשתן, ולא יכולנו להסיר את עניו ממנו כל עוד היה בטווח ראיה."
"נו, באמת," אמרה הנסיכה, "כך אתן משעשעות את עצמכן, לא? בהצצה על זרים מן החלון! לכו מהר והביאו לי את השמלה הכחולה שלי הרקומה סאטן וסרקו את שיערי הזהוב. שמישהו יכין לי זר רענן של פרחים, והביאו לי את נעלי העקב הגבוה ואת המניפה שלי, ואמרו להם לטאטא את האולם הגדול ואת כס המלכות שלי. אני רוצה שכולם יאמרו שאני אכן 'זהבה היפה'".
אתם יכולים לשער לעצמכם איך כל המשרתות שלה התרוצצו לכאן ולשם כדי לארגן את הנסיכה, ואיך מרוב חיפזון הן נתקלו זו בראשה של זו והפריעו זו לזו, עד שהנסיכה כבר חשבה שזה לעולם לא יסתיים. אך לבסוף הן הובילו אותה לתוך אולם מלא מראות כך שתוכל לוודא ששום דבר לא חסר בהופעתה. כך התיישבה על כס המלכות שלה העשוי זהב, הובנה ושנהב, בעוד בנות לוויתה לקחו גיטרות והחלו לנגן ברכות. אז הובילו את מקסים פנימה, והוא כל כך הוכה בתדהמה והתמלא הערצה שבתחילה לא יכל להוציא הגה מפיו. לבסוף אזר אומץ ונשא את נאומו, אותו סיים באומץ בתחינה לנסיכה שתחסוך לו את האכזבה שבחזרה בלעדיה.
"סר מקסים," כנתה הנסיכה, "כל הסיבות שנתת לי הן סיבות טובות מאוד, ואני מבטיחה שלהיענות לך היה מסב לי עונג רב יותר מלהיענות לכל אחד אחר, אך עליך לדעת שלפני חודש כשהלכתי לצד הנהר עם בנות לוויתי הורדתי כפפה, וכשעשיתי זאת החליקה מאצבעי טבעת שענדתי ונפלה למים. ומאחר שהיא היתה חשובה לי יותר מכל ממלכתי אתה יכול לשער כמה מוטרדת הייתי מאובדנה, ונשבעתי לא לקבל אף הצעת נישואין אלא אם השגריר יביא לי קודם את הטבעת. עכשיו אתה יודע מה מצופה ממך, כי גם אם היית מדבר חמישה עשר ימים וחמישה עשר לילות לא היית משנה את דעתי."
מקסים היה מופתע מאוד מן התשובה, אך עדיין החווה קידה עמוקה והפציר בה שתקבל את הצעיף הרקום ואת הכלבלב שהביא עמו. אך היא ענתה שאינה מעוניינת במתנות, ושעליו לזכור את שאמרה לו. כשחזר למגוריו הלך לישון מבלי לאכול ארוחת ערב, וכלבו הקטן, שנקרא פריסק, לא יכל לאכול גם הוא, ובמקום זאת בא ונשכב קרוב אליו. כל אותו הלילה מקסים נאנח והיה שרוי בצער.
"איך אני אמור למצוא טבעת שנפלה לנהר לפני חודש?" אמר. "אין טעם לנסות, הנסיכה בטח אמרה לי את הדברים בכוונה, בידיעה שזה בלתי אפשרי." והוא נאנח שוב.
שמע אותו פריסק ואמר:
"אדוני היקר, אל יאוש. מזל עשוי להשתנות, ואתה אדם טוב ומגיע לך לשמוח. בוא נרד אל הנהר עם עלות השחר."
אך מקסים רק נתן לו שתי טפיחות ולא אמר דבר, ובתוך זמן קצר נרדם.
עם אור ראשון החל פריסק לקפץ, וכשהעיר את מקסים הם הלכו ביחד, ראשית אל הגן, ואז אל גדת הנהר, שם שוטטו במורד הנהר ובחזרה. מקסים חשב בעצב על חזרה כושלת לארצו כששמע קו קורא: "מקסים, מקסים!" הוא הביט סביב וחשב שהוא מדמיין, כי לא ראה אף אחד. אז המשיך ללכת והקול קרא שוב: "מקסים, מקסים!"
"מי קורא לי?" שאל. פריסק, שהיה קטן מאוד ויכל להביט על המים מקרוב, קרא: "אני רואה קרפיון זהוב מגיע." ובתוך רגע הגיעה הקרפיונית הגדולה ואמרה למקסים:
"הצלת את חיי באחו ליד עץ הערבה, ואני הבטחתי שאגמול לך. קח את זה, זוהי הטבעת של הנסיכה זהבה." מקסים לקח את הטבעת מתוך פיה של הקרפיונית, ומסר לה אלף תודות. והוא הלך עם פריסק הקטנטן ישר אל הארמון, שם אמרו לנסיכה שהוא מבקש לפגוש אותה.
"אה! הבחור המסכן," אמרה, "הוא בטח בא להיפרד כשגילה שמה שביקשתי בלתי אפשרי."
כך נכנס מקסים, שהציג לה את הטבעת ואמר:
"גבירתי, עשיתי כפי שציוית עלי. התואילי להינשא לאדוני?" כאשר ראתה הנסיכה שהטבעת שלה חזרה אליה ללא פגע היא נדהמה וחשבה שהיא בטח חולמת.
"מקסים," אמרה "אתה בוודאי בן טיפוחיה של פיה כלשהי, אחרת לא היית מוצא אותה לעולם."
"גבירתי," ענה מקסים, "סייע לי רק רצוני להיענות לבקשותייך."
"מאחר שאתה כל כך נחמד," אמר הנסיכה, "אולי תוכל לבצע משימה נוספת עבורי, כי בלעדיה לא אנשא לעולם. יש נסיך לא רחוק מכאן ושמו גאליפרון, הוא פעם רצה להינשא לי, אבל כשסירבתי הוא איים עלי בדברים נוראיים ונשבע שהוא יהפוך את ארצי לשממה. אך מה יכולתי לעשות? לא יכולתי להינשא לענק מפחיד שגובהו כמגדל והוא אוכל אנשים כפי שקוף אוכל ערמונים ומדבר בקול כל כך חזק שכל מי שחייב להקשיב לו מתחרש. ועדיין הוא לא מפסיק לרדוף אותי ולהרוג את נתיניי. אז לפני שאוכל להקשיב להצעתך, עליך להרוג אותו ולהביא לי את ראשו."
דרישתה של הנסיכה ייאשה את מקסים, אך הוא ענה:
"בסדר, נסיכה, אלחם בגאליפרון. חוששתני שהוא יהרוג אותי, אך בכל מקרה אמות להגנתך."
הנסיכה נבהלה וניסתה לומר כל שיכלה כדי לעצור את מקסים מללכת להילחם אעם הענק, אך ללא הואיל. הוא יצא להתחמש ואז לקח את פריסק הקטנטן, עלה על סוסו ויצא לארצו של גאליפרון. כל מי שפגש סיפר לו איזה ענק נורא הוא גאליפרון, ועל כך שאף אחד לא מעז להתקרב אליו, וככל ששמע כך גדל פחדו. פריסק ניסה לעודד אותו ואמר:
"בזמן שתילחם בענק, אדוני היקר, אלך ואנשוך אותו בעקביו, וכשיתכופף לראות אותי, תוכל להרוג אותו."
מקסים שיבח את תכניתו של הכלבלב, אך ידע שלא יוכל מאוד להועיל.
לבסוף הגיע סמוך לטירת של הענק, ונחרד לגלות שכל שביל שהוביל אליה היה מלא עצמות. לא עבר זמן והוא ראה את גאליפרון. ראשו היה גבוה מן הגבוהים שבעצים והוא שר בקול איום:
"בניכם ובנותיכם הביאו נא, מהר תלתליהם אין מה לטרוח ולסדר אזלול לי כה רבים שלא אבחין בכלל אם לאחד מהם יש על הראש תלתל"
ומקסים שר וענה, חזק ככל שיכל, באותו הניגון:
"צא עכשיו ופגוש את מקסים האמיץ שנראה לו שאתה מנסה רק להשוויץ ולמרות שהוא לא הגבוה מכל גודלו יספיק כדי לגרום לך ליפול"
החרוזים לא היו מושלמים במיוחד, אבל הוא המציא אותם כל כך בחיפזון שזה ממש נס שהם לא היו ממש גרועים. במיוחד כי הוא היה מפוחד להחריד באותו הזמן. כשגאליפרון שמע את הדברם הללו הוא הביט סביבו וראה את מקסים עומד וחרבו בידו. הענק התמלא זעם נוראי, והוא הניף את אלת הברזל שלו במכה אדירה לעבר מקסים, ובוודאי היה הורג אותו אם באותו רגע לא היה נוחת עורב על ראשו של הענק, מנקר אותו במקורו החזק ומנפנף בכנפיו החזקות עד שהענק לא יכל לראות דבר. הענק נעשה כה מבולבל שמהלומותיו נחתו באויר מבלי לפגוע בדבר, ומקסים בתגובה הסתער והיכה בענק בחרבו החדה מספר פעמים עד שזה נפל לאדמה. אז כרת מקסים את ראשו של הענק לפני שהספיק להתאושש, והעורב קרקר אליו מעץ סמוך:
"רואה, לא שכחתי את הטובה שעשית לי כשהרגת את העיט. נראה לי שהיום מילאתי את הבטחתי לגמול לך."
"בהחלט, אני חייב לך יותר משאי פעם היית חייב לי." השיב מקסים, והוא עלה על סוסו ורכב עם ראשו של גאליפרון.
כשהגיע לעיר, רצו אחריו ההמונים וצעקו:
"זהו מקסים האמיץ שהרג את הענק!" וקריאותיהם הגיעו לאזניה של הנסיכה, אך היא לא העזה לשאול מה קרה כי לא רצתה לשמוע שמקסים נהרג. אך הוא הגיע המהרה אל הארמון עם ראשו של הענק, שהנסיכה עדיין פחדה ממנו למרות שלא יכל לגרום עוד שום נזק.
"נסיכה," אמר מקסים, "הרגתי את האויב שלך. אני מקווה שתסכימי עכשיו להינשא לאדוני המלך."
"לא," אמרה הנסיכה "לא עד שתביא לי קצת מים מן המערה העגמומית."
לא רחוק מכאן יש מערה עמוקה שעל הכניסה שלה שומרים שני דרקונים עם עיניים רושפות, והם לא יתנו לאיש לעבור. כשתיכנס למערה תמצא בור עצום, עליך לרדת לתוכו, והוא מלא קרפדות ונחשים. בתחתות הבור ישנה מערה קטנה נוספת ובה נובע מעיין הבריאות והיופי. אלו המים שאני זקוקה להם: כל דבר שהם נוגעים בו נעשה נהדר. דברים נהדרים ישארו נהדרים לנצח, ודברים מכוערים ייעשו נהדרים. הצעיר לא יזדקן לעולם וזקן יהפוך לצעיר. מקסים, לא אוכל לעזוב את ממלכתי מבלי לקחת איתי מן המים הללו."
"נסיכה," אמר מקסים, "את כנראה שלעולם לא תזדקקי למים האלו, אבל עלי, שגריר מסכן, את גוזרת גזר דין מוות. אלך לאן שתצווי, בידיעה שלעולם לא אחזור."
ומאחר שהנסיכה לא נסוגה מבקשתה בשום צורה, הוא יצא עם כלבו הקטן אל המערה העגמומית. כל מי שפגש אותו בדרך אמר:
"כמה חבל שגבר צעיר ונאה צריך לסכן את חייו בכזו פזיזות! הוא הולך למערה לבדו, אך גם אם היו איתו מאה אנשים לא היה מצליח. מדוע דורשת הנסיכה כאלו דברים בלתי אפשריים?"
מקסים לא אמר דבר אך הוא היה עצוב מאוד. כשהגיע לראש הגבעה ירד מסוסו כדי שיאכל עשב, בעוד פריסק השתעשע ברדיפה אחרי זבובים. מקסים ידע שהמערה העגמומית צריכה להיות בקרבת מקום, וכשהביט סביבו ראה סלע שחור נוראי ממנו עלה עשן סמיך, ואחריו יצא אחד הדרקונים ולהבות אש ניתזות מפיו ומעיניו. גופו היה בצבעי צהוב וירוק, ציפורניו בצבע ארגמן וזנבו ארוך כל כך שהוא כרוך במאה פיתולים. פריסק נבהל כל כך למראה הדרקון שלא ידע היכן להסתתר. מקסים, שהיה נחוש להשיג את המים או למות בדרך, שלף את חרבו, לקח את בקבוקון הזכוכית שנתנה לו זהבה היפה כדי למלא בו את המים ואמר לפריסק:
"די בטוח שלא אחזור מן המסע הזה. אחרי שאמות לך לנסיכה ואמור לה שהשליחות שלה עלתה לי בחיי. אחר כך מצא את אדוני המלך וספר לו על הרפתקאותיי."
בעודו מדבר שמע קול קורא: "מקסים! מקסים!"
"מי קורא לי?" אמר. והנה ראה ינשופה יושבת בעץ חלול, והנשופה אמרה לו:
"אתה הצלת את חיי כשנלכדתי ברשת ועכשיו אני יכול להשיב לך טובה. תן לי את הבקבוקון, אני מכיר את כל דרכיה של המערה העגמומית ואוכל למלא את הבקבוקון במי מעיין היופי. מקסים שמח לתת לינשופה את הבקבוקון, והיא עפה למערה מבלי שהדרקון ישים לב ושבה לאחר זמן מה כשהבקבוקון מלא עד גדותיו במים מבעבעים. מקסים הודה לה מקרב לב ומיהר בשמחה אל העיר.
הוא הלך ישר אל הארמון ונתן את הבקבוקון לנסיכה, שלא יכלה עוד להעלות הסתייגויות. וכך היא הודת למקסים וציוותה לבצע את כל ההכנות, ובתוך זמן קצר הם יצאו לדרכם. מקסים היה בן לוויה כל כך נעים שהנסיכה לפעמים אמרה לו:
"למה לא נשארנו היכן שהיינו? יכולתי להכתיר אותך מלך והיינו כל כך שמחים!"
אך מקסים רק ענה:
"לא הייתי עוה משהו שיטריד כל כך את אדוני, אפילו בעבור ממלכה, או בשביל לרצות אותך, למרות שאני חושב שאת יפה כמו השמש."
לסוף הגיעו לעירו גדולה של המלך, והמלך יצא לפגוש את הנסיכה כשהוא מביא איתו מתנות נהדרות, והחתונה נערכה בשמחה וריקודים. אך זהבה כל כך חיבבה את מקסים שלא הצליחה לשמוח אם לא היה לצידה, והיא תמיד הפליגה בשבחיו.
"לולא מקסים," אמרה למלך, "לא הייתי מגיעה לכאן. אתה חייב לו הרבה, כי הוא עשה הרבה דברים בלתי אפשריים רבים והשיג לי מים ממעיין היופי כך שלא אזדקן ואיעשה יפה יותר ויותר מדי שנה."
אך אויביו של מקסים אמרו למלך:
"זה ממש פלא שאתה לא מקנא, המלכה חושבת שאין בעולם מישהו שמשתווה למקסים, כאילו אף שליח אחר שהיית שולח לא היה מצליח לעשות את מה שהוא עשה."
"זה נכון, עכשיו כשאני חושב על זה," אמר המלך, "איזקו אותו בידיו וברגליו והשליכו אותו אל המגדל."
וכך לקחו את מקסים, ובתמורה לשירותו הנאמן למלך נעלו אותו במגדל שם זכה לראות רק את הסוהר שביא לו פיסה של לחם שחור וקנקן של מים כל יום.
ועדיין, פריסק הקטן בא לנחם אותו וסיפר לו את כל החדשות.
כששמעה זהבה היפה את אשר קרה היא השליכה עצמה לרגליו של המלך והתחננה בפניו שישחרר את מקסים, אך ככל שזעקה יותר המלך התרגז יותר, עד שהיא הבינה שאין עוד טעם לדבר, אך הדבר העציב אותה מאוד. אז עלתה בראשו של המלך מחשבה שאולי הוא אינו נאה מספיק בשביל לרצות את הנסיכה זהבה, ושאולי כדאי לו לרחוץ את פניו במים ממעיין היופי שהיו בבקבוקון על מדף בחדרה של הנסיכה, שם הניחה אותו כדי שתוכל להביט בו לעיתים קרובות. אך קרה המקרה ואחת מהמשרתות של הנסיכה הפילה את הבקבוקון בזמן שרדפה אחרי עכביש, והוא נשבר והמים כולם נשפכו. היא לא ידעה מה לעשות אז היא טיאטאה במהירות את את שברי הזכוכית, ומאחר שזכרה שבחדרו של המלך יש בקבוקון באותה צורה בדיוק שגם בו יש מים מבעבעים, היא הביאה את הבקבוקון מבלי לספר דבר והניחה אותו על המדף של המלכה.
אך המים בבקבוקון שהיה בחדרו של המלך שימשו בממלכתו בשביל להיפטר מאנשים טורדניים. במקום לערוף את ראשם כמקובל, שטפו את פניהם במים האלו, והם מיד נרדמו ולא התעוררו עוד לעולם. כך שכשהמלך שרצה להיעשות יפה יותר לקח את הים והתיז אותם על פניו, הוא מיד נרדם ואיש לא יכל להעיר אותו.
פריסק הקטן היה הראשון ששמע את החדשות, והוא רץ לספר אותן למקסים, ששלח אותו להתחנן בפני הנסיכה שלא תשכח את האסיר המסכן. כל הארמון היה שרוי בתוהו בשלמותו של המלך, אך פריסק קטן פילס את דרכו דרך הקהל אל הנסיכה ואמר:
"גבירתי, אל תשכחי את מקסים המסכן!"
והיא זכרה את כל מה שעשה עבורה, ומבלי לומר דבר לאף אחד הלכה ישר אל המגדל, ובמו ידיה הסירה את האזיקים מידיו של מקסים. אז הניחה כתר זהב על ראשו ואת גלימת המלכות על כתפיו, ואמרה:
"בוא, מקסים הנאמן, אני מכתירה אותך למלך, ואנשא לך."
מקסים, שהיה שוב חופשי ומאושר, נפל לרגליה והודה לה על דבריה הטובים.
כולם היו מאושרים שהוא נעשה למלך, והחתונה שנערכה מיד היתה החתונה היפה ביותר שתוכלו לדמיין, ומקסים נסיך החלומות, והנסיכה זהבה חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
מקור: מאדאם ד'אולנואה (Madame d'Aulnoy, סיפור צרפתי)