ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/צט
מצות לבישת בגדי הכהנים[עריכה]
שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו.
משרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדל ענינו היה צריך גם זה.
ומן הטעם הזה נאמר [1] שנתחייבו להיות אורך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך [2] בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת [3] ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברוב ההיקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה. וכבר כתבנו [4] כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'.
דיני המצוה. כגון ביאור המלבושים שהם שלשת מינין בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן: כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט.
- הכתנת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים,
- והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממתנים ועד ירכים, כלומר, עד הירכים שהוא הנקרא גינוי(?).
- אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע.
- האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו אלא שהם היו מקיפין בו הרבה היקפין מה שאין אנו עושין כן באזור.
וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים וחוטן [5] כפול ששה, והאבנט [6] לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט, ומותר [7] ללבושן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה.
ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן: כתנת ומכנסים ואבנט -- כשם השלשה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע -- הרי ארבעה של כהן גדול, שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט.
ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב ושמן: חשן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמנה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרוכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר[8] ועובד בהן לעולם, שנאמר (ויקרא טז ג) והניחם שם. וכל זמן שיעבוד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן -- עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה [9] מ"וחגרת להם אבנט והיתה להם כהונה" (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם, ויחשבו כזר העובד שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מכיפורים [10] וסוכה [11] [12]
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ועבד מחוסר בגדים או יותר -- חייב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.
הערות[עריכה]
- ^ (פסחים סה ב)
- ^ (יומא עב ב)
- ^ (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ט)
- ^ (במצוה צה)
- ^ (יומא עא ב)
- ^ (שם יב ב)
- ^ (שם סט א)
- ^ (יומא כד א)
- ^ (סנהדרין פג ב, זבחים יז ב, יח א)
- ^ (יומא עא, ב)
- ^ (סוכה ה, א)
- ^ (פ"י מהל' כלי המקדש)