ספר הבחור/מאמר ד/עיקר יא

<< · ספר הבחור · מאמר ד · עיקר יא · >>

העקר האחד עשר

בביאור השמות מהכפולים הבאים בחסרון אות

א

דע כי רוב שמות הכפל יבואו בחסרון אות כמנהג פעלי הכפל, וישארו בהם רק שני אותיות, כמו דַּל, טַל, סַל, טַף. ורובם פתוחים, ומהם קמוצים וידועים על פי המסורת. גם יש הרבה מהם בחולם, כמו עוֹז, חוֹם, עוֹל, קוֹר. גם בצרי, כמו חֵן, שֵׁן, צֵל. וכל הקמוצים והצרויים הם נשתוים עם נחי העי"ן ונחי הלמ"ד, כמו שהראתיך במשקליהם ועקריהם.

ב

והנני אתן לך סימן שתוכל להכיר איזה מהם נחי העי"ן או נחי הלמ"ד או כפולים. וזה, שהכפולים דינם היה לבא בדגש להורות על הכפל של שתי אותיות. לבד אי אפשר להדגיש אחת מהם בדגש חזק, כי אין דגש חזק בראש המלה לעולם, כאשר יתבאר לך בפרק שירה בשיר ח; ובסוף המלה לא יבא לעולם דגש. ולכן כשתמצא שם של שני אותיות ולא ידעת מאיזה גזרה הוא, בזאת יבחן: אם יוכל לסבול דגש בכנויו או ברבויו או עם ה"א הנקבה – אז הוא מהכפולים.

ג

והמשל מן זַךְ, אם תרצה לדעת מאנה הוא בא, הטל בסופו אות של רבוי או של כנוי או ה"א הנקבה, ותמצא זַכִּים, זַכָּיו, זַכָּה. וכן מן חַג – חַגִּים, חַגּוֹ – כלם בדגש, אם כן הם מהכפולים. ומן דָּג, תאמר דָּגִים, דָגָּה – הגימ"ל רפויה, אם כן הוא מן הנחים. וכבר נתתי לך סימן במאמר זה בעקר שמיני באיזה אופן תכיר נחי העי"ן מנחי הלמ"ד, ואמרתי כי נחי העי"ן לא ישתנו לעולם, ועל כן מאחר שתאמר מן דָּגִּים – "דְּגֵי הַיָּם" (בראשית ט, ב), שהקמץ נשתנה לשוא, אם כן הוא מנחי הלמ"ד, ושרשו דגה. ומן גֵּר תאמר גֵּרִים, גֵּרוֹ – הצרי לא ישתנה, אם כן הוא מנחי העי"ן, שרשו גור.

ה

והכלל: כל שם שתמצא שתי אותיות שרשיות והשנייה ברבוי ובכנוי ובנקבה, הרי מהכפולים. ותמיד אחת מהתנועות הקטנות בראש. ואפילו אותם שהם קמוצים על פי המסורת, כמו "יָם הַמֶּלַח" (בראשית יד, ג), "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א, א) ודומיהם, כשיבאו ברבוי ובכנוי ובה"א הנקבה הם פתוחים, כמו תַּמִּים, תַּמָּה. והצרויים יבאו בחירק, כמו שֵׁן – שִׁנּוֹ, חֵן – חִנּוֹ. והחולמים יבאו עם שלש נקודות, כמו מן חוֹק – חֻקּוֹ, חֻקִּי, חֻקָּם. וכאשר יבא עי"ן-הפעל נקודה בשוא, אז פ"א-הפעל בקמץ-חטוף, כמו "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו, יג), וכן חָקְךָ, חָקְכֶם, כמו שפירש רש"י על "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" (שמות טו, ב). אבל יפה תפש עליו רבי אברהם אבן עזרא עיין שם.