ספר הבדיחה והחידוד/פרנסים, גבאים, רבנים, דיינים, מגידים, שד"רים, שוחטים, חזנים, שמשים, מלמדים, סופרים, מחברים ומוכרי-ספרים

דרויאנוב
ספר הבדיחה והחידוד
פרנסים, גבאים, רבנים, דיינים, מגידים, שד"רים, שוחטים, חזנים, שמשים, מלמדים, סופרים, מחברים ומוכרי-ספרים
→עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים	צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים←

א

361

- נקוט כלל זה בידך – היה איזיק-מאיר דיק אומר: – אין בין משמש בקודש למסמר נטול-ראש ולא כלום: כיוון שנתקע במקום שנתקע, שוב אין אתה יכול להוציאו עולמית...

362

איזיק-מאיר נתקל בגוי חיוור-פנים, עקום-גב ונפול-חזה. נטפל אליו ושאל לו: - גוי, מה מלאכתך? השיב הגוי: - גַּרְדִי אני. נאנח איזיק-מאיר: - עם הדומה לחמור: הכל יוצא אצלם לבטלה... אילו משלנו הוא זה, ודאי היה נעשה גדול בישראל...

363

היה מעשה וּוִילנה מרדה בפרנסה התקיף, ביודל אופאטוב, והודיעה לו, שמכאן ואילך אין מרותו עליה. רגז יודל, הכה באגרופו על השולחן וקרא: - תישק לי וילנה כולה באותו מקום!... ובלילה אחרי חצות, קול דופק בדלתו: - רבי יהודה, פתח! נבהל יודל, נבהלו כל בני-הבית וחרדו אל הדלת: - מי כאן? - אני כאן, מדכי חבד. דבר לי אליך, רבי יהודה. כעס יודל: - כלום שעת-שיחה היא עכשיו? השיב מדכי מאחורי הדלת: - דבר נחוץ, רבי יהודה; צורך הציבור, שאין לדחותו. מיד נתעטף יודל ופתח לו. - מה בפיך, מדכי? נענה מדכי ואמר: - שניפישוק שלחתני אליך, רבי יהודה, ושאלה היא שואלת: אם גם היא בכלל וילנה ובכלל גזירה?...

364

בפניו קראו לו לאופאטוב [יודל אופאטוב מפרנסיה של וילנה]: "רבי יהודה"; שלא בפניו קראו לו: "יודקה". פעם אחת נזרק מפיו: - אם לרשות אתם צריכים – עלי ועל צווארי. מתחילה הקדוש ברוך-הוא, ואחר כך – אני. היה שם מדכי חבד, נענה ואמר: - אף-על-פי כן יש הבדל בינך לבין הקדוש ברוך-הוא. הקדוש ברוך-הוא – יוּד-קה, ויו-קה, ואילו אתה – יוד-קה בלבד.

365

פעם אחת העיז מדכי חבד פנים כמגד יודל אופאטוב ואמר עליו ברבים, שהוא מלשין ושקרן. מיד נכנסו זקני-הפרנסים לישיבה ודנו את מדכי ופסקו: - חייב הוא לעלות לבימה בבית-הכנסת הגדול אחרי קריאת-התורה ולהכחיש בפני קהל ועדה מה שאמר על יודל ולבקש ממנו סליחה ומחילה. קיבל עליו מדכי את הדין, ובשבת הסמוכה עלה לבימה אחרי קריאת-התורה ואמר: - מורי ורבותי, מודה אני לפניכם, שחטאתי ופשעתי. הוצאתי לעז על רבי יהודה שלנו, והרי אני מבקש ממנו סליחה ומחילה. אמרתי, שהוא מלשין; אין הוא מלשין? אמרתי שהוא שקרן; אין הוא שקרן? התחיל כל הקהל צוחק. רגזו זקני-הפרנסים ואמרו למדכי: - מרדכי, כך אתה מקיים פסק-דין? החזיר להם מדכי: - מה טענה יש לכם עלי? אני מצווה על הנוסח, ואיני מצווה על הניגון. [נוסח אחר: החזיר להם מדכי: - כלום חזן אני ואסור לי לטעות בניגון?]

366

כל הפרנסים נמנו וגמרו לתקן תקנה חדשה בענייני-הציבור; יודל אופאטוב, התקיף שבכולם, לא הסכים ואמר: - אף-על-פי שדעתי דעת יחיד, תהיה הלכה כמותי. לי הכוח "בחלונות הגבוהים". רתח הזקן שבפרנסים, קם ואמר ליודל: - ראוי אתה, שיירקו לך בפניך. נתכעס יודל ומסר את עלבונו לערכאות. וכשהגיע יום-הדין אמר הדיין למעליב: - על שיבתך אני חס. חזור בך ותפטר מן הדין. נשמע לו הזקן, ניגש ליודל ואמר: - מודה אני , שפי הכשילני, וחזרני בי. אין אתה ראוי, שיירקו לך בפניך...

367

מגיד בא לעיר וסיפרו לו: - הפרנס שלנו מוחזק ממזר, אלא שכוחו גדול אצל הרשות, הכל יראים מפניו וחולקים לו כבוד, ובשלוש רגלים הולך כל הקהל אליו לברכו ברכת יום-טוב. בשבת דרש המגיד בבית-המדרש הגדול, פתח ואמר: - שלושה קבלו לפני המקום: עני-קבצן, תפילת "עלינו" וממזר. העני הקבצן טען: "רבונו של עולם, לא די שעשית אותי עני, אלא שנתת אותי בידי הבריות להעליבני. שמת מקומי בבית-הכנסת ליד הדלת, וכל העומדים לתפילה אחוריהם אלי". תפילת "עלינו" טענה: "רבונו של עולם, מה חטא חטאתי לבניך, שכיוון שהם מגיעים אלי, מיד הם רוקקים והולכים להם?" והממזר טען: "רבונו של עולם, אבי ואמי חטאו ונהנו, ואני את עוונם אסבול, ועלי כתבת בתורתך: "לא יבוא ממזר בקהל". נתמלא הקדוש ברוך-הוא רחמים רבים וניחם את שלושתם. לעני-הקבצן אמר: "תנוח דעתך, בשכר עלבונך תזכה לכך שב"בואי בשלום" יהיו אחוריך שלך אל פני כל הקהל כולו". לתפילת "עלינו" אמר: "הנחמי, בתי, יש שילומים לך, בראש השנה וביום-כפור יפתחו את ארון הקודש לכבודך וכל העם יכרע לפניך". ולממזר אמר: "אף לך אני יודע תקנה. אם אסרתי עליך לבוא בקהל, תהיה פרנס לישראל וכל הקהל יבוא אליך"...

368

ערב-שבת קודם חשיכה נכנס אדם אחד אצל הרב ואמר: - רבי, אורח אני כאן, וממון יש לי בכיסי, ואת אנשי-המקום איני יודע. בבקשה ממך, קח את ממוני ויהא פיקדון בידך עד אחרי השבת. אמר לו הרב: - צא והבא את פרנסי הקהילה שיהיו עדים בדבר. נבוך האורח ואמר: ‏- רבי, נאמן אתה עלי ואין לי צורך בעדים. החזיר לו הרב: - אף-על-פי כן; איני מקבל פיקדונך אלא בעדים, ודווקא באלו שאמרתי. ראה האורח, שהרב עומד על דעתו, יצא והביא את פרנסי-הקהילה, ובמעמדם מסר ממונו להרב. ולמחרת השבת, כשבא לקבל את פיקדונו, כפר הרב: - להד"ם! מיד הלך המפקיד והביא את פרנסי-הקהילה וטען בפניהם: - אתם עדים, שבמעמדכם הפקדתי ממוני בידי הרב; ‏עכשיו הוא כופר. כפרו גם הפרנסים: - לא ראינו ולא שמענו. עמד האיש ופניו כבושים בקרקע מרוב צער, ולא ידע מה תקנה יש לו. וכשנסתלקו הפרנסים והלכו להם הוציא הרב את הפיקדון והחזיר לו. תמה האיש תמיהה גדולה: - רבי, אם כך אתה עושה, למה כפרת תחילה? החזיר לו הרב: - להודיעך, מי הם פרנסי-הקהילה, ומהם תקיש על הקהילה כולה...

369

משום ביטול-תורה לא היה הגר"א מצטרף לישיבותיהם של פרנסי-הקהילה אלא אם-כן עמדה על הפרק תקנה חדשה לצורך הציבור. פעם אחת הוזמן לישיבה כזו, וכשבא שמע, שהפרנסים אומרים להטיל איסור על הקבצנים הנוודים, שלא יבואו לוילנה. קם ואמר: - לחינם הזמנתם אותי. אין זו תקנה חדשה. כבר הייתה מפורסמת ב"ארבע הארצות". תמהו הפרנסים: - בפנקס של "ועד ארבע-הארצות" אין זכר לה. החזיר להם הגר"א: - צאו ובדקו בפנקסיהן של סדום ועמורה, אדמה וצבוים – ותמצאוה...

370

שני קוסטרים באו לביתר של יהודי לגבות ממנו מס-הקהילה, ולא היה בידו לשלם, נטלו את הכר מעל מיטתו ואת המנורה מעל שולחנו והלכו להם. עמד הממושכן והלך לפרנס-הקהילה וטען לפניו: - ממה נפשך: אם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה, ומשום-כך ציווית ליטול את המנורה, למה נטלו הקוסטרים את הכר, ואם אתה סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא ללימוד, ומשום-כך ציווית ליטול את הכר, למח נטלו את המנורה? החזיר לו הפרנס: - אף אני מתקשה בדבר ואיני יודע, הדין עם מי, לפיכך דקדקתי ושלחתי שני קוסטרים, אחד סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא ללימוד – ונטל את הכר, ואחד סבור כמאן דאמר, שלא נברא הלילה אלא לשינה –ונטל את המנורה...

371

ההוא שבא אל "הנאמן" של חברא קדישא לקבור את אשתו. תמה "הנאמן": - לא לפני שנתיים מתה אשתך? נאנח האלמן: - לפני שנתיים מתה אשתי הראשונה, ועכשיו מתה זו שנשאתי אחריה. החליק "הנאמן" את זקנו ואמר: - לא ידעתי כלל, שנשאת אחרת, מזל-טוב!...

372

חשוך-בנים חלה. הזמין אליו את הרב ובינו לבינו מסר את רכושו לרשותו לשם צרכי-הציבור. למחר מת ותיכף אחרי הקבורה נכנסו הגבאים של חברא-קדישא אצל הרב ליטול עצה הימנו: - הגדר של בית-הקברות נעשתה דחויה מרוב ימים, הקברים מתבזים על-ידי כלבים וחזירים, ויש צורך לגדור גדר חדשה. שמא יודע כבוד הרב מקור לממון בשביל צורך גדול זה? שמע הרב והחזיר: - יקרא דשכבי ודאי יקרא דחיי הוא, אבל תמה אני, מהיכן כבר נודע הדבר לכלבים ולחזירים, שפלוני בן-פלוני מסר אתמול את רכושו לרשותי?

373

סדר קלפי של חברא קדישא כיצד? מעמידין את הקלפי על השולחן בבית-המדרש הגדול, "הנאמן" מימינה והדיין משמאלה. מפשיל "הנאמן" את שרווליו עד למרפק, לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל, מכניס ידו דרך-אגב לתוך קופסת-הטבק ומבליע לבין אצבעותיו גורל המוכן לו מלכתחילה. טורף בקלפי ומעלה גורלו ונותנו לדיין. נוטלו הדיין ומשתעל והולך עד שמחליפו בגורל אחר המוכן לו מלכתחילה ופורשו לפני הסופר. נוטלו הסופר ורושם בספר - שם כרצונו, מרכיב הדיין משקפיו על חוטמו, מעיין בספר ואומר: - אישי סופר, שמא טעית ורשמת שלא כהלכה? מחזיר לו הסופר ואומר: - אדוני דיין, שמא טעית ולא טרפת כהלכה?...

374

בקהילתו של רבי יחזקאל באנם בחרו פרנסים חדשים במקום אלו שנגמר זמנם, וכשהוברר, מי הם הנבחרים, אמר ‏רבי יחזקאל: - עכשיו יודע אני, מה בין בית-חרושת לנייר לבין קלפי של בחירות. בית-חרושת לנייר מכניסים לתוכו כך וכך סמרטוטים, והוא מוציא כנגדם כך וכך נייר, ואילו קלפי של בחירות מכניסים לתוכה כך וכך נייר, והיא מוציאה כנגדו כך וכך סמרטוטים...

375

מדכי חבד היה אומר: - פרנס על הציבור למה הוא דומה? לעומס של שחת בעגלה: "שקץ" מעלהו ו"שקץ" מורידו...

376

סייס נתעשר והסכימו הגבאים והחשובים למכור לו מקום ‏לתפילה בכותל-מזרח. לימים נכנס אדם לבית-הכנסת ומצא לאותו סייס, שהוא עומד בכותל-מזרח, בין הגבאים והחשובים. תמה ושאל להרב: - רבי, מה לסייס ביניכם? החזיר לו הרב: - שמא אין אתה יודע שהמזרח שלנו כולו סוסים?

377

רבי דוד-שלמה איבשיץ, בעל "לבושי-שרד" ו"ערבי-נחל" היה רגיל לדבר בגנותה של סורוקי עירו, ששימש בה כמה שנים ברבנות. לסוף הוזמן לרבנות ביאסי של רומניה ויצא מסורוקי, והלכו עמו הפרנסים החשובים ללוותו. כיוון שהגיעו לתחומה של העיר הפך רבי דוד-שלמה את פניו אליה וקרא: - מה טובה ומה נאה את סורוקי! אמרו לו מלוויו: - רבי, ולא היית מגנה את עירנו עד עכשיו? השיב להם רבי דוד-שלמה: - עד עכשיו – הן. אבל עכשיו, כשאתם כולכם נמצאים מחוץ לעיר – מה טובה ומה נאה את, סורוקי!...

378

רבי יוסף לוקש, רבה של דרז'ניה, היה רגיל בפרפרת של ביצים לכבוד סעודה שנייה של שבת. פעם אחת, בימות-החורף, קימצה הרבנית ולא הכינה אותה פרפרת לסעודה. אמר לה רבי יוסף: - רבנית, מה ראית לשנות ממנהגי? השיבה הרבנית: - משכלו ימות-החמה והגיעו ימות-החורף, עמדו התרנגולות מלהטיל ביצים ונתייקרו הביצים. עד עכשיו הייתה ביצה הולכת בפרוטה; עכשיו היא הולכת בשתי פרוטות. צהבו פניו של רבי יוסף, תלה עיניו לשמים ואמר: - ברוך הנותן לתרנגולות בינה; בשכר פרוטה אחת אין היא מטילה ביצה, בשכר שתי פרוטות היא מטילה ביצה. (לרבי יוסף לוקש, רבה של דרז'ניה, מייחסים כמה וכמה דברי שטות ובטלנות, ויש מייחסים אותם הדברים עצמם לרבה של ארהיוב. – דרז'ניה – עיירה פודולית, ארהיוב – עיירה בסרבית).

379

רבי יוסף [לוקש] היה מוכר יין לבעלי-הבתים לפסח. פעם אחת אירעה לו תקלה גדולה: היין נפחת מן החבית עד למחצה. תהה רבי יוסף: - הפחת מהיכן? ‏גחנה אשתו הרבנית לקרקע ובדקה את החבית. מיד ‏ספקה כפיה וצרחה: - לא-יצלח! הרי נקב בתחתית החבית. גיחך רבי יוסף: - שטיא! מה עניינו של הנקב לכאן? הנקב הוא מלמטה, ואילו היין הופחת מלמעלה...

380

כל ערב-שבת היה רבי יוסף [לוקש] נכנס למרחץ כנהוג, ואשתו הרבנית הייתה מתקינה לו קודם מרחץ חלוק נקי לכבוד שבת ונוהגת הייתה הרבנית לשמור את הלבנים לאחר כיבוס כשהם מקופלים שלא כדרכם: צדם החיצוני כלפי פנים – כדי להיזהר מן הלכלוך, ומזהירה הייתה הרבנית את רבי יוסף, שייתן דעתו להפוך את החלוק עובר ללבישתו, ותמיד היה רבי יוסף שוכח אזהרתה של הרבנית, וכל ערב-שבת היה שב מן המרחץ לביתו לבוש חלוק שלא כדרכו – צדו הפנימי מבחוץ. ראתה הרבנית שכל אזהרותיה וקנטוריה יוצאים לבטלה, נמלכה והפכה בעצמה את החלוק קודם מרחץ ונתנה אותו לרבי יוסף מקופל כדרכו. מעשה שטן, דווקא אותו ערב-שבת נזכר הרב את אזהרתה של הרבנית, שחלוק טעון היפוך, עמד והפך וחזר לביתו – לבוש חלוק שלא כדרכו: צדו הפנימי מבחוץ. וכשראתה אותו הרבנית בכך, פתחה פיה והתחילה מחרפת ומגדפת: - בטלן, שוטה, גולם: לא חלוק הפוך מלכתחילה נתתי לך? חטם רבי יוסף בחוטמו, הרהר ואמר: - רבנית, מה תצעקי? מן השמים מעכבים. את הפכת, גם אני הפכתי, ואף-על-פי-כן אינו הפוך...

381

עד שהציבור גמר תפילה של שחרית נכנס אדם אחד לבית-המדרש וסיפר: - כמה מגדולי המטרופולין נתפסו למלכות ודינם קשה. נתחלחל רבי יוסף [לוקש] ומעוטר טלית ותפילין פרץ לתוך ביתו וקרא לאשתו: - רבנית, הצפיני אותי, המלכות התחילה תופסת את הגדולים...

382

שניים באו לרבי יוסף [לוקש] לדין. שמע רבי יוסף טענותיו של התובע ואמר לו: - הדין עמך. עמד הנתבע וטען גם הוא. חזר רבי יוסף ואמר לו: - הואיל ואתה טוען כך, הדין עמך. שחקו בעלי-הדין, עזבו את הרב והלכו להם. התחילה הרבנית מטיחה דברים כלפי בעלה, ששוטה ובטלן הוא ולפיכך היא וביתה רעבים. שמע רבי יוסף, סלסל פאותיו ואמר לה: - עכשיו אני רואה, שהדין עמך.

383

שניים באו לרבי יוסף [לוקש] לדין: ספינה שכרו בשותפות והטעינו אותה חיטים, ולבסוף נמצא בדק בספינה ונתלחלחו מקצת מן החיטים. זה אמר: חיטיך נתלחלחו. וזה אמר: - לא כי, חיטיך נתלחלחו. עיין רבי יוסף בפרק "המוכר את הספינה", קמט את מצחו, גירד את זקנו ואמר לבעלי-הדין: - לא נהיר לי... צאו והביאו את הספינה לכאן.

384

מכאן ואילך פסקו בעלי-דינים לבוא לרבי יוסף [לוקש]. והיה רבי יוסף יושב ודואג: - מאין יבוא עזרי? עד שישב ודאג נסתכל בחלון וראה: שניים מהלכים בשוק ומנענעים בידיהם כדרך בני-אדם, המדיינים זה עם זה. יצא אליהם ואמר להם: - סורו לביתי ואדון ביניכם. החזירו לו הללו: - רבי, טועה אתה. אין אנו אלא מסיחים; טענות ותביעות אין לנו איש על חברו. נענה רבי יוסף ואמר: - אם-כן, מהרו לביתי ואכתוב לכם שטר-פיטורין, שאין לכם איש על חברו ולא כלום.

385

רבי, – טען אדם אחד לפני רבי יוסף [לוקש], – חיים אין לי עם אשתי ואני מוכרח לגרשה. כל מה שיש עמי בבית היא מבריחה. שעון היה לי ואף אותו הבריחה. - מנין לך, ¬¬– שאל רבי יוסף, – שהיא הבריחה? שמא אחר הבריח ואתה חושד בכשירה? - רבי, – השיב האיש, – בדקו אותה, במחילת כבודך, ומצאו את השעון מתחת לחלוקה. תמה רבי יוסף ושאל: - ואותו שעון – שעון של-כיס היה, או שעון של-קיר?

386

שאלו לרבי יוסף [לוקש]: - רבי, רשאי אדם לישא אחות אלמנתו או לאו? הרהר והרהר רבי יוסף, ולבסוף אמר: - מצד הדין רשאי, אלא חוששני, שמא לא יוכל...

387

מעשה ברבי יוסף [לוקש] שהתחיל גונח מלבו. שאל ברופאים ואמרו לו: - אין לו תקנה אלא שישתה חלב כל-יום. עמדו בעלי-הבתים וקנו לו עז, שיהא חלב מצוי בביתו. מיד ירדה אשתו הרבנית לשוק והביאה חבילה של-קש לעשותה מַשְׁטֵחַ לעז. וכשראה רבי יוסף את הקש, חכך ראשו בשתי ידיו מחמת התפעלות ואמר: - תמה אני, אם סתם בני-אדם יודעים לעשות קנים דקים וחלקים כאלה. ודאי מעשי ידיה של אנגליה הם...

388

פעם אחת נסע רבי יוסף [לוקש] מדרז'ניה עירו לעיר אחרת ופגע בהר. בציץ מתוך העגלה וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר. תמה ושאל: - כביש בהר למה? הסביר לו העגלון: - כדי להקל לסוסים את העלייה בהר. ונחה דעתו של רבי יוסף: - צער בעלי-חיים דאורייתא. וכשהגיעה העגלה עד לראש-ההר והתחילה יורדת, הציץ רבי יוסף וראה: כמה וכמה אנשים כובשים כביש בהר גם מעבר מזה. תמה תמיהה גדולה ושאל: - תינח מעלה-ההר, במורד-ההר כביש למה?

389

וכשהגיע רבי יוסף [לוקש] למקום שנסע לשם והעגלה עמדה, ירד והתחיל מבקש סנדליו על הקרקע. אמר לו העגלון: - רבי, היכן חלצת סנדליך? החזיר לו רבי יוסף: - כאן חלצתי, סמוך לעגלה... קודם שעליתי לתוכה.

390

שניים באו לרב לדין. זה אמר: - נמיות של-חורף מכרת לי, ואילו אתה נמיות של-קיץ נתת לי. וזה אמר: - לא כי, סתם נמיות מכרתי לך. עיין הרב בדינם ואמר לתובע: - מה אכפת לך? סוף-סוף אין אדם עשוי לתפור לו פרווה בקיץ. המתן עד החורף ויהיו הנמיות של חורף... (נמיה – מארדער – כשהיא ניצודה בחורף, עורה יפה ושעיר, וכשהיא ניצודה בקיץ, עורה קרח).

391

שניים באו לרב לדין. טען התובע ואמר: - רבי, אדם זה רימה אותי, עורות שלמים של שועלים מכר לי, וקרועים נתן לי. אמר הרב לנתבע: - למה רימית אותו? החזיר הנתבע: - רבי, שמא רבנים רודפים אחרי שועלים לצוד אותם? כלבים רודפים אחריהם, וכלבים דרכם לקרוע.

392

כמה שנים התפרנס גר מן הצדקה, ופתאום יצא עליו לעז, שערל הוא ומרמה את הבריות. וכשראה הגר, שהנדבות פוחתות והולכות, עמד והלך אל הרב שיבדוק אותו. הזמין הרב את הדיינים ובמעמדם בדק אותו וכתב לו כתב בית-דין: - "להיות לראיה בידי הגר-צדק רבי אברהם ברבי אברהם, שבדקנוהו ומצאנו אותו מהול כדת וכהלכה, וליתר תוקף חזרנו ומלנו אותו שנית".

393

משכיל מפורסם בא לעירה וחלה. נכנס אצלו הרב לבקרו ואמר לו בלשון-תוכחה: - ברי לי, שלא התפללת תפילת-הדרך, ומשום-כך נענשת וחלית. אמר לו המשכיל: - רבי, כלום אתה מאמין באמת, שכל תפילה עושה לפחות מחצה? - באמונה שלמה, – השיב הרב. – מאמין אני בזה. - רבי,– חזר המשכיל ואמר, – כלום אין אתה מתפלל כל-יום: "וחננו מאתך דעה, בינה והשכל?... (ארמין שניצר – ברשימותיו "יידישע קולטורבילדער" – מייחס תשובה מחודדה זו לרבי ליפמן שטין, רב אונגרי ידוע, ששבר את רגלו בהיותו בדרך, ואחר מקנאי האדוקים הצדיק עליו את הדין בשביל שחשדו, שלא התפלל תפילת-הדרך בכוונה).

394

יהודי נכנס אצל הרב שבעירו: - רבי ,שאלה יש לי לשאול. תרנגולת שדגרה והולידה אפרוחים – מותר לשחטה לכבוד יום-טוב, או לאו? - מותר, – פסק הרב לקולא. לא נתקררה דעתו של השואל: - רבי, צער בעלי-חיים דאורייתא, והאפרוחים קטנים עדיין, וצריכים לאמם. החמירו פניו של הרב והוא החזיר: - באמת, הדבר טעון עיון, שוב ובוא מחר, שמא בינתיים יעזור לי המקום. למחר חזר ובא השואל ופניו עגומות: - בלילה פרצה נמייה לתוך הלול ודרסה גם את האם וגם את האפרוחים. צהבו פניו של הרב: - הרי אמרתי: שמא בינתיים יעזור לי המקום...

395

ערב-פסח בא יהודי אל הרב לשאול שאלה: - תרנגול הודו ותרנגולת הודית יש לו, ואינו יודע, מי משניהם לשחוט לכבוד יום-טוב, ישחוט את התרנגול - תצטער התרנגולת ותקרקר. ישחוט את התרנגולת – יצטער התרנגול ויקרקר. עיין הרב בספר והחזיר: - לך ושחוט את התרנגול. אלא מה, שמא תצטער התרנגולת? תצטער ותקרקר. תמה השואל: - רבי, פשיטות זו מנין לך? השיב לו הרב: - מקרא אני דורש, "מלכי-צבאות ידודון, ידודון". ידודון, ידודון, שתי פעמים, למה? אלא כך אמר קרא: "מלכי-צבאות ידודון? – "ידודון"...

396

אשה באה אל הרב: - רבי, שאלה יש לי לשאול: "היארמולקה של בני הקטן נפלה לתוך תבשיל של בשר. מה דינו של התבשיל? השיב הרב: - סתם "יארמולקה" – כשרה. - רבי, ה"יארמולק" הייתה מלוכלכת באשפה. - סתם אשפה – כשרה. - רבי, חטטים, לא עליך, יש לו לבני בראשו, ואני ממרחת אותם בחמאה. עכשיו אני חוששת, שמא דבק קורט חמאה ב"יארמולקה", שנפלה לתוך התבשיל של-בשר. - חמאה? – קרא הרב. – טרפה!...

397

הרב היה למדן מופלג, אבל גם תמים מופלג. פעם אחת חלה מחלה שהייתה בה סכנה גדולה, ובא הרופא וציווה להקיז לו דם. נבוכה הרבנית ושאלה: - מותר לקבל את הדם בכלי כשר? החזיר לה הרופא: - ודאי מותר, חזקה על רבנו, שבהמה כשרה הוא. (א. ה. הימאן, "ל‏עבענסעראיננערונגען", ברלין1909 ‏, עמ' 20, מספר בדיחה זו בתורת מעשה שהיה ברב אחד בברסלוי, שקראו לו "הרב הדיהרנפורטי" ושימש דיין בבית-דינו של רבי זלמן טיקטין).

398

- הרואה אתה למה זכיתי? – התפאר מוסמך לרבנות לפני חברו. – הנה מכתב שקבלתי. כותבים לי "הרב החו"ב". נטל הלה את המכתב מידו, עיין בו וקרא: - "אל כבוד הרב החיה וכל בהמה".

399

רב מן המקילים פסק לקולא בשאלת הריאה כנגד דעת הרמ"א. תמהו הלומדים שבעיר: - כיצד רבנו עובר על דעת הרמ"א? הסביר להם הרב: - אילו הטרפתי את השור, ולאחר מאה ועשרים שנה היו הקצבים מזמינים אותי לדין לפני בית-דין שלמעלה, מה הייתי יכול לדון עם הדיוטות כמותם? עכשיו שהכשרתי, והרמ"א יזמינני לדין, מובטחני, שגאון וצדיק כמותו יתפשר עמי.

400

רב מן הנקרנים בא לעיר והזמינו השוחט לסעודה בביתו. סרב הרב: - דרכו להחמיר על עצמו ואינו אוכל אלא משחיטת סכין, שהוא עצמו בדקה תחילה. נעלב השוחט והחזיר לו: - כל ימי הייתי מתקשה בדבר, למה אמר רבי יוחנן, שהקדוש ברוך-הוא עתיד לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לוויתן, ולא מבשרו של שור הבר? עכשיו מתורצת לי קושיה זו. חזקה על צדיקים, שהם מחמירים על עצמם ויסרבו לאכול משחיטתו של הקדוש ברוך-הוא בשביל שלא בדקו בעצמם את הסכין תחילה. לפיכך יעשה להם סעודה מבשרו של לווייתן, שאינו טעון שחיטה כל-עיקר.

401

ההוא שקבל לפני הרב שבעירו: - רבי, חיים אין לה לבתי עם בעלה. שוטה זה לא בעל הוא לאשתו, אלא אסון הוא לה. בטרם בוקר הוא קם כל-יום ויושב ועוסק בתורה עד זמן-תפילה. בתפילה הוא מאריך שעה ושעתיים, ותיכף הוא חוזר ללימודו. תמה הרב: - אדרבה, ירבו כמותו. גמגם והוסיף: - אף אני... - רבי, – הפסיקו הקובל, – אין הנדון דומה לראיה. אתה – פרנסתך היא זו, ואילו אותו שוטה – באמת ובתמים הוא עושה כך...

402

אורח בא לעיירה קטנה ומצא בה ארבעה רבנים. תמה ‏ושאל לאחד מחשובי-הקהילה: - ילמדני מר: קהילה קטנה ועניה כזו שלכם, מה צורך יש לה בארבעה רבנים? החזיר לו החשוב: - ומה צורך יש לו לקדוש ברוך-הוא באלף-אלפי מלאכים? וכי לא די לו בפחות? אלא הואיל ואין הוא מפרנסם, מה איכפת לו אפילו אם יהיו רבי-רבבות?

403

עשיר אחד מעשירי-העיר שאל להרב על מצב פרנסתו. אמר לו הרב: - אילו היו בעירנו חמישה-שישה בעלי-בתים כמוך, הייתי ‏מתפרנס ברווחה ולא בצמצום. נתכרכמו פניו של אותו עשיר ושאל בשפה רפה: - רבי, מה טובת-הנאה יש לך הימני? החזיר לו הרב: - זהו שאמרתי: אילו היו בעירנו חמישה-שישה בעלי-בתים כמוך, הייתי מתפרנס ברווחה ולא בצמצום, אבל מה אעשה ורוב בעלי-הבתים שבעירנו הם כמוך?...

404

מווידויו של רב: - נאמן עלי הדיין, שלא רציתי להיות רב. אמרתי: מה לי ולצרה זו, שאהיה חייב להחניף את "הגבירים" של העיר? אבל פעם אחת בא מעשה לידי, ומעשה זה העבירני על דעתי, ערב-שבת ישבתי במרחץ וחפפתי את ראשי. פתאום ראיתי: נכנסו שני יהודים כרסנים, והבלן רץ לפניהם וחולק להם כבוד גדול. נגשתי אליו ולחשתי לו: "מי אלה? ודאי הם משלמים שכר-מרחץ יותר מאחרים". חזר הוא ולחש לי: "חס ושלום: אין הם משלמים שכר-מרחץ יותר מאחרים, אבל גבירים הם". תיכף גמרתי חפיפת-ראשי, שבתי לביתי ואמרתי לאשתי: בְּרַיְנָה זוגתי הואיל וגם הבלן חייב להחניף לגבירים, מוטב, שאני אהיה רב"...

405

שאלו לאחד מפרנסי-הקהילה: - מה מצבו של הרב בעירו? החזיר הפרנס: - צדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עם הרב שלנו, שנתן בו דעה לצום כל יום שני וחמישי. אלמלא כך, היה גווע, חלילה, ברעב...

406

הרב חלה, בא הרופא, בדקו ואמר: - תקנתו, שישתה חלב הרבה ויטייל הרבה. בו-ביום קראו פרנסי-הקהילה אספה רבה: - מה לעשות ויהא בידו של הרב לקיים מצוות הרופא? דנו ודנו עד שעה מאוחרת בלילה, ולבסוף החליטו פה אחד: - לעת-עתה ילך הרב לטייל, ועל החלב ידונו באספה ‏אחרת.

407

רבה של קהילה ענייה הוזקק לחזור על הישובים הסמוכים ‏ולקבל נדבות. היו לו גם סוס ועגלה לכך. פעם אחת מצא אותו הפרנס של הקהילה יושב ודואג: - המושכות של הסוס נתמהו מרוב שימוש, ומהיכן ייקח מושכות חדשות? אמר לו הפרנס: - רבי, מושכות למה לך? לא אחת היא לך, אם לישוב זה או לישוב אחר יביאך הסוס? החזיר לו הרב: - הדין עמך. אבל אם מושכות לא יהיו לו לסוסי חוששני, שמא יחזירני לביתי...

408

הרב הודיע לפרנס, שהוא מבקש תוספת על שכרו, כדי שיוכל לעסוק בתורה וברבנות מתוך הרווחה. אמר כר הפרנס: - עליך, רבי, אני תמה. כיצד אדם גדול כמוך מתאווה לתענוגי העולם הזה כאחד מאתנו? החזיר לו הרב: - ואתה מה דעתך, שהקדוש ברוך-הוא לא טרח לברוא תענוגי העולם הזה אלא כדי להנות בהם את הבורים ואת ההדיוטות?

409

רב הודיע לפרנסים, שהוא מסתלק מן הרבנות בעירם, ‏משום שהוזמן לרבנות בוורמיזא. - זכות גדולה נתגלגלה לו, – אמר הרב, – שישמש ברבנות בעיר שלמד בה רש"י. נכנסו הפרנסים לישיבה והודיעו להרב, שהם מוסיפים לו על שכרו, ובלבד שלא יעזוב את עירם – ונענה להם הרב. היה שם ליצן אחד ואמר: - עכשיו מוכח להדיא, שרש"י ותוספות הלכה כתוספות, שכן בשביל רש"י ביקש רבנו לעזוב אותנו, ובשביל "תוספות" נשאר בתוכנו...

410

רבי דוד מנובוהרודוק, בעל "גליא מסכת", חי חיי-עוני והייתה אשתו תובעת ממנו תמיד, שיבקש תוספת על שכרו. פעם אחת התרגז רבי דוד ואמר לה: - כיצד אבקש הוספה והקהילה קטנה ועניה? התרגזה גם אשתו והחזירה לו: - תינח אתה, שאי אתה יכול להיות רב אלא בנובוהרודוק הקטנה והענייה; אבל במה אתה פוטר אותי, שיכולה אני להיות רבנית אפילו בוילנה הגדולה והעשירה?

411

חשוב אחד מחשובי-העדה בא אל הרב ליטול הימנו עצה בעסקי-מסחר. אמר לו הרב: - בעסקי-מסחר איני יודע כלום. לימים שוב בא אותו חשוב אל הרב ליטול הימנו עצה בענייני-שידוכים. אמר לו הרב: -בענייני שידוכים איני יודע כלום. הקפיד החשוב ואמר: - רבי, תמה אני, על מה אתה מקבל שכר? שמא על מה שאין אתה יודע? החזיר לו הרב: - טועה אתה. אני מקבל שכר על המעט שאני יודע. אלמלי הייתי מקבל שכר על מה שאיני יודע, לא היו אוצרותיו של רוטשילד מספיקים לכך.

412

אמרו עליו על רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, שהיה בקי גדול בצורת מטבע ומרגלא בפיו: - לדברי חכמים, שכל החלומות הולכים אחרי הפה, ‏מה ראה יוסף לקפח את חייו של שר-האופים ולא פתר גם לו את חלומו לטובה? אלא צא ולמד: שר-המשקים מה כתוב בו? "ויספר שר-המשקים", מלמד שספר ומנה מידו לידו של יוסף, ובדין עשה יוסף שפתר לו חלומו לטובה. ואילו שר-האופים מה כתוב בו? "ויאמר שר-האופים",, באמירה בעלמא ביקש לצאת ידי חובתו, – ילך למיתה.

413

ערב יום-טוב שלח חשוב אחד מחשובי-הקהילה לרב ‏שבעירו שקל פחות רבע "מתנת רגל". נטל הרב את המטבעות מידי השליח ולא זז מלחבבן שעה שלימה. הקפידה אשתו הרבנית ואמרה לו: - כל-כך חביבות עליך פרוטות אלו? החזיר לה הרב: - מסתכל אני בהן ורואה, ששלוש קללות הן טבולות, ולפיכך הן חביבות עלי, מתחילה הייתה דעתו של המשלח לשלוח לי שקל שלם. מחתה אשתו ואמרה לו: "שקל שלם תשלח לו? תיפח רוחו!" נענה הוא ואמר: "אלא מה, מחצית-השקל אשלח לו? יימח שמו, ייעלב וייטור לי"; חזרה היא ואמרה: "אם-כן, שלח לו שלושה רבעים ויחנק". וכך עשה...

414

חריפי-וולוז'ין היו אומרים: - רצונך, שתזכה לרבנות? תן דעתך שתצטייד כהלכה. הרמב"ם לא יספיק לך ל"לחם משנה", ואפילו אם תהיה "מגיד-משנה" תהא זקוק גם ל"כסף-משנה".

415

קהילה אחת ביקשה מאת רבי ברוך פרנקל-תאומים, רבה המפורסם של ליפניק, שיבחר לה רב מבין תלמידיו. נענה לה רבי ברוך ונתן עיניו בתלמיד אחד, שהיה ידוע לבעל-הוראה. קודם שנפרד ממנו אמר לו רבי ברוך: - בני, יודע אני בך, שאתה בקי, ברוך-השם, בכל ארבעת חלקי שלחן ערוך. עכשיו תן דעתך, שתלמד גם את החלק החמישי – כיצד להתהלך עם כל מיני בני-אדם. לאחר כמה זמן נזדמן אותו תלמיד שוב לליפניק והלך להקביל פני רבי ברוך רבו. שמח עליו רבי ברוך, שאל לו על עירו ועל רבנותו ואמר: - מובטחני, שקיימת מצוותי ונעשית בקי גם בחלק החמישי של שלחן ערוך. החזיר לו הלה: - הן, רבי, עשיתי מה שציוויתני, ולא עוד, אלא שכבר נעשיתי, ברוך-השם, בקי גם בחלק השישי – כיצד להתהלך עם כל מיני בהמות וחיות רעות.

416

- רבי, – אמר חשוב אחד לרב שבעירו, – תמה אני עליך, שאתה מחניף לעשירים. - בדין אני עושה, – השיב הרב. – בפירוש אמרו: "ש"ץ רשאי להחניף לציבור". תהה השואל: - בש"ץ אמרי ולא במ"ץ. החזיר לו הרב: - בש"ץ אמרו, משום שסתם חזן – טיפש וטעון אמירה; במ"ץ לא אמרו וסמכו עליו, שיקיים מסברה.

417

פרנסים קבלו לפני רבי ישראל ליפקין ("סלנטר") על הרב שבעירם, שכל היום הוא עוסק בתורה ועבודה, ואין שעתו פנויה לרבנות. אמר להם רבי ישראל: - אתם קובלים עליו, ואני משבחו, שאני אומר: מוטב, שהרב יהיה צ"ט חלקים יהודי וחלק אחד רב, משיהיה צ"ט חלקים רב וחלק אחד יהודי.

418

רבי ישראל [ליפקין] היה אומר: - רב שקהילתו לא העבירה אותו מן הרבנות – אינו בכלל רב; העבירה אותו – אינו בכלל אדם.

419

בני-העיר ביקשו לסלק את הרב, שלא היה מקובל עליהם, ולמנות אחר במקומו. אמר להם הרב: - על-פי דין תורה אסור לי לעשות רצונכם ולהסתלק. אמרו לו: - פרש דבריך. החזיר הרב: - אתם עדים, שרצונן של כל ערי-ישראל שאשמש ברבנות דווקא בעירכם, יוצאת מן הכלל רק עירכם בלבד, והרי זה דין מפורש: "יחיד ורבים – הלכה כרבים".

420

שניים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וטען מצא הנתבע ‏שעת-כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג אווזים מפוטמים... שמע הרב את הטענות ואמר לבעלי-הדין: - הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון, שובו ובואו מחר. למחר, כשחזרו ובאו בעלי-הדין, מצא התובע שעת-כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג תרנגולי-הודו לפסח... דחה הרב שוב את פסק-הדין ואמר לבעלי-הדין: - הלכה חמורה זו עדיין לא נתחוורה לי. בואו מחר. הבין הנתבע, למה מענה הרב את הדין, ואמר לו: - רבי, כל ימי, כשהייתי מגיע למה שנאמר במכת-בכורות: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הייתי תמה: כלבי-מצרים, שוודאי חריפים ומלומדים היו, למה שתקו דווקא בשעה שצרה גדולה כזו באה על בעליהם? עכשיו נתיישב לי הדבר. קימא לן: "כלבים בוכים – מלאך-‏המוות בא לעיר, כלבים שוחקים - אליהו הנביא בא לעיר. מכאן, שאותו לילה של מכת-בכורות לא יכלו הכלבים לא לבכות ולא לשחוק: לבכות לא יכלו, לפי שאליהו בא לבשר גאולתם של ישראל, ולשחוק לא יכלו, משום שמלאך-המוות בא להכות את הבכורות, מה עשו? – בעל-כרחם סתמו את פיהם ושתקו לגמרי...

421

שניים באו לרב מקבל-שוחד לדין. שמע הרב את טענותיהם ואמר להם: - הדבר טעון עיון. שובו ובואו מחר... מיד הבין אחד מבעלי-הדין, למה מענה הרב את הדין, ‏ואמר לו: - ברשותך, רבי, אספר לך מעשה שהיה. מעשה בכפרי, שערך את "הסדר" של פסח, וכשהגיע ל"רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון" ראה, שאשתו מטיפה מכוסה. מחה ואמר לה: "כאן אין מטיפים; הללו רבנים הם ולא מכות". וכשהגיע ל"דם, צפרדע, כנים" ראה, שאשתו אינה מטיפה מכוסה. תמה ושאל: "מפני מה אין את מטיפה"? השיבה לו האשה: "חוששת אני שמא גם אלו רבנים הם". נאנח הבעל והחזיר לה: ‏"אפשר, שלשעבר היו רבנים, עכשיו – אינם אלא מכות...

422

שניים באו לרב לדין, עד שהתובע עמד וסידר טענותיו ‏מצא הנתבע שעת-כושר לשחד את הרב, וכשגמר התובע לטעון אמר הרב לנתבע: - ומה תשובה אתה מחזיר? וודאי אתה טוען להד"ם. הבין הנתבע את הרמז, שרמז לו הרב, נענה ואמר: - הן, רבי; אני טוען להד"ם. נענה אחריו התובע ואמר: - רבי, אף אני טוען להד"ם. תמה הרב: - מה פירוש, אתה טוען להד"ם? החזיר לו התובע: - רבי, הוא טוען להד"ם – "לא היו דברים מעולם", ואני טוען להד"ם – "למדו היטב, דרשו משפט".

423

רב היטה דין בשכר עשרה שקלים. אמרו לו: - כיצד רב בישראל מוכר נשמתו בעשרה שקלים? החזיר הרב: - לא הו ולא מקצתו. את נשמתי מכרתי זה כבר ובחמש מאות שקל, ונמצא, עשרה שקלים אלו רווח נקי הם.

424

שאלו לליצן חריף: - מפני מה מצוי שבר אצל רבנים? החזיר הליצן: - בואו ואסביר לכם. התורה אמרה: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר", וחכמים אמרו: "פסיעה גסה נוטלת אחר מת"ק ממאור עיניו של אדם". והרי רב שעיניו כהות אין אתה יודע מה גרם לו – מיקח שוחד, או פסיעה גסה, שהוא פוסע לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות. מה עושה הקדוש ברוך-הוא? נותן לו שבר, כדי שבעל-כרחו תהא פסיעתו פסיעה דקה, וידעו הכל, שמחמת שוחד כהו עיניו.

425

אמרו עליו על דיין שנתחרש: - משמע שהבטיחו ליתן לו שוחד, ורימו אותו ולא נתנו לו. אילו נתנו לו והיה רואה ונהנה, היו עיניו לוקות, שנאמר: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר",. עכשיו שלא ראה, אלא רק הבטיחו לו, והוא שמע ונהנה – לקו אוזניו.

426

בעיר אחת של גליל לבוב שימש רב, שהיה מפורסם לגדול בתורה ובחכמה, אבל היה חשוד על מיקח-שוחד. פעם אחת כתב לו רבי יוסף-שאול הלוי נתנסון, רבה הגדול של לבוב, וסיים את מכתבו: - "הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש"...

427

מעשה בדיין מפורסם, ששמט השלשות הרבה וברח למדינת-הים. אמרו עליו: - "ברח דַּיַּן-אמת"...

428

כשביקש רבי צבי-הירש חיות לעלות לכיסא-הרבנות של זאלקווה שאלו הפרנסים את רבי יעקב-משולם אורנשטין, רבה של לבוב, ורבי יעקב-משולם הסכים. אמר לו רבי מרדכי-זאב בנו: -אבא תמה אני עליך, שהסכמת. יודע אתה ברבי צבי-הירש, שהוא עוסק הרבה בחוכמות חיצוניות, וכיצד אין אתה חושש, שמא אין תוכו כברו? החזיר לו רבי יעקב-משולם: - היא הנותנת, בני. משום שהוא עוסק הרבה בחוכמות ‏חיצוניות הסכמתי ליתן עליו עול רבנות, שאם לא-כן חוששים לו, שמא ילך וישתמד, ונמצא, אנו מפסידים אדם גדול בתורה.

429

ההוא שבא לרבי אהרן הורין, הרב הרפורמי הידוע, ואמר לו: - רבי, מעירי באתי אליך לדון עם הקדוש ברוך-הוא, ‏שיש לי עליו כמה וכמה תביעות. תמה רבי אהרן ואמר לו: - שמא אין רב בעירך, שטרחת לבוא אלי? החזיר לו הלה: - ודאי יש לנו רב בעירנו, אבל חוששני, שמחמת שהוא ירא את אלהים יטה את הדין ויזכה אותו. ואילו עליך, רכי שמעתי, שאין יראת-אלהים בלבך, ומובטחני שתדון דין-אמת.

430

מנין לרב, שגם הוא מצווה על יראת-שמים? - שנאמר: "את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים"

431

מנין לרבנים, שאינם בכלל ישראל? - שתיקנו לאמר ב"קדיש": "על ישראל ועל רבנן". [נוסח אחר: מנין לרב, שאינו בכלל ישראל? - שאל את הרב גופו ויאמר לך: תשעה ישראלים והוא ‏מצטרפים למניין-עשרה. נוסח שלישי: מנין לרב, שאינו בכלל יהודים? - שכן הבריות אומרים: "הנה הולכים שני יהודים ורב אחד".]

432

מדרכם של רבנים, שבמכתבים ובשאלות-ותשובות הם מפליגים בשבחים זה לזה. ועליהם היה אומר רבי נפתלי-צבי-יהודה ברלין ("הנצי"ב") מוולוז'ין: - משל למה הדבר דומה? לסוס שיש לו גירוי במקום שאינו מגיע לשם לא בראשו ולא בזנבו. מה הוא עושה? פושט צווארו ומחכך לסוס חברו במקום זה. והרי כאילו אומר: "חברי, חככתי לך כאן; עכשיו חזור אתה וחכך לי בו במקום"...

433

פעם אחת סנט הפרנס ברב שבעירו: - רבי, על כבודך אי אתה חס. בבגד בלוי אתה יוצא ‏לשוק. החזיר לו הרב: - למה אתנאה? הכל יודעים אותי כאן. ‏לימים נזדמנו שניהם לעיר אחרת ושוב יצא הרב לשוק כשהוא לבוש בגדו הבלוי. אמר לו הפרנס: - רבי ,לא גנאי הוא לך, שגם כאן אתה יוצא בבגד בלוי? החזיר לו הרב: - למה אתנאה? אין איש יודע אותי כאן.

434

אמר פרנס לרב שבעירו: - רבי, כולנו יודעים, שגדול אתה בתורה וביראה. אבל חוששים להדיוטות, והללו מביטים אחריך כשאתה מסיים שמונה-עשרה ראשון לציבור. התנצל הרב: - מה יכול אני לעשות? יותר ממה שתיקנו הקדמונים איני יודע להתפלל. מה שהם תיקנו אני מתפלל – ומסיים קודם לאחרים. אמר לו הפרנס: - רבי, מפני מראית-עין מוטב, שתשהה קצת במקומך לאחר גמר-תפילה, ולא תהיה ראשון. חזר הרב והתנצל: - מה יכול אני לעשות – וכבר גם שהיתי?

435

ערב-שבת ישב רבי איזל חריף בבית-המרחץ ורחץ לכבוד שבת. ניגש אליו אדם אחד מאחוריו והצליף לו על גבו בדרך שחוק. וכשהפנה רבי איזל את ראשו, נזדעזע המצליף והתחיל מגמגם מחמת בושה: - רבי, סלח-נא... טעיתי... הפסיקו רבי איזל: - מה בכך? מאחורי אין אני רב...

436

אמר משכיל לרב: - תמה אני: גדולי-התורה הקדמונים היו גדולים גם בחוכמה, כגון רב סעדיה, הרמב"ם, הרלב"ג וכדומה, ואילו גדולי-התורה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי-חוכמה. החזיר לו הרב: - אף אני תמה: גדולי-החוכמה הקדמונים היו גדולים גם בדברי-תורה, כגון רב סעדיה, הרמב"ם, הרלב"ג וכדומה, ואילו גדולי-החוכמה של עכשיו הדיוטות גמורים הם בדברי-תורה

437

רב מפורסם חלה, ומחמת חולי סרב לראות את חשובי-העיר, שבאו אצלו לבקרו. וכשבא אפיקורס אחד לבקרו הסכים הרב, שהלה יכנס אליו לחדרו. אמרו לו: - למה יזכה אפיקורס זה למה שלא זכו חשובי-העיר? החזיר הרב: - את החשובים עתיד אני לראות בגן-עדן, ולמה אטרח ‏לראותם עכשיו, כשהדיבור קשה עלי? ואילו אפיקורס זה – אותו לא אראה עוד, ודין הוא, שאפרד ממנו קודם מותי. מכרי הוא.

438

שני אחים: אחד רב ואחד בלן, והיה הרב מתנהג בגאווה מרובה כלפי הבלן. אמר לו הבלן: - אילו הייתי אני מתגאה עליך, היה הדין עמי, בשביל שיחסן אני: יש לי אח רב. אבל אתה מה, שתתגאה עלי? כלום בשביל שיש לך אח בלן?

439

אמר עגלון לרב מפורסם, שנסע עמו בעגלתו: - רבי, קום ולבש גלימה שלי וקח את השוט בידך ושב ‏על דוכני ועשה עצמך עגלון, ואני אלבש איצטלה שלך ואשב בפנים העגלה ואעשה עצמי רב. חייך, רבי, שאדע להתנהג ברבנות כמוך. הסכים הרב. כשהגיעו למקום שנסעו לשם באו הלומדים שבעיר להקביל פני הרב ולהתוודע אליו. וכשראו את הלבוש רבנות חשבו, שהוא הרב, והתחילו דנים לפניו בדברי-תורה ומקשים קושיות חמורות, כדי לראות, ער כמה כוחו גדול לתרץ. לגלג הוא עליהם ואמר להם: - תמיהני, שאתם מתקשים בדברים פשוטים כאלה. ‏שאלו את העגלון שלי, ואפילו הוא יתרץ לכם.

440

"מניין" רבנים נזדמנו לפונדק אחד, וכשהגיעה שעת-מנחה לא היה בהם מי שייעשה ש"ץ. נמלכו ואמרו לעגלונם: - ש"ץ תהיה לנו. סרב העגלון והחזיר: - כשהייתי נער ביקשה אמי, עליה השלום, לעשות אותי רב. לא נתקיימה בקשתה ונעשיתי עגלון. אבל להתפלל כהלכה מתוך "הסידור" גם אני איני יודע.

441

הנצי"ב מוולוז'ין היה אומר: - תלמידי כולם מופלגים בתורה ועתידים להיות רבנים בישראל. במקרא הם בקיאים מתוך הגמרא, ובגמרא הם ‏בקיאים – מתוך "קצות-החושן"...

442

הרב הקודם היה קטן בקומה, אבל גדול בתורה. כשמת ‏ירש את כסאו רב גדל-קומה. אבל לא גדל-תורה. וכשנכנס לבית-המדרש וישב אל השולחן, שעליו היה הרב הקודם מסדר שעוריו, הוצרך לכוף את קומתו. קרא לשמש ואמר לו: - שולחן זה נמוך בשבילי יותר מדי. נאנח השמש והחזיר: - רבי, שמא כיסא זה גבוה בשבילך יותר מדי?... [יהודה ייסלש מספר בדיחה זו בהפוך נוסח ומייחסה לרבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה": כשהגיע רבי יחזקאל לרבנות של פראג ונכנס לישיבה ראשונה עם דייני הקהילה לא הונח לו בכיסאו, והיטה לכאן ולכאן. אמר לו הדיין-העסקן הידוע רבי זלמן קרוב: - רבי, למה אתה מטה לכאן ולכאן? שמא כיסא זה גבוה בשבילך יותר מדי? החזיר לו רבי יחזקאל: - לא כיסא זה גבוה בשבילי יותר מדי. אלא שולחן זה נמוך בשבילי יותר מדי...]

443

יחזקאל ראסנר, מחשובי מוהילב ולמדניה, פלגאה היה מטבעו, וכל מי ששימש שם ברבנות נכווה בלשונו החריפה. וכשמת הרב של העיר והציעו רבנות זו לרבי יוסי-בר סולוביציג סרב רבי יוסי-בר ואמר: - חוששני. שמוהילב לא תמצא לה רב עולמית. רצונו של ראסנר מעכב. הוא רוצה דווקא ברב קטן ממנו בתורה, ורב כזה עדיין לא בא לעולם.

444

אשה באה אל המ"ץ לשאול שאלה: - על-פי טעות תחבה כף של חלב בקדרה של בשר. זקף המ"ץ את אגודלו, קימט את מצחו והחזיר: - כף של חלב וקדרה של חלב, או כף של בשר וקדרה של בשר – כשר. גדולה מזו: אפילו כף של חלב וקדרה של בשר, אלא שלא תחבו את הכף לתוך הקדרה – גם כן כשר. אבכ כיוון שבנדון דידן לא כך היה מעשה: הכף של חלב והקדרה של בשר, ואת הכף תחבו בקדרה, – הרי זו הלכה חמורה. לכי לך אל המורה הוראה, והוא יפסוק לך. (בליטה – וכמדומני גם ברוסיה הלבנה – קוראים "מ"ץ" לרבם של חסידים, ו"מורה הוראה", או סתם "רב", לרבם של מתנגדים. והמתנגדים, שבדיחה זו משלהם היא, היו חושבים את רבני-החסידים, את "המצי"ם" כמעט להדיוטות).

445

רב בא לעיר על-מנת לעלות שם לכיסא-הרבנות, שהיה פנוי אותה שעה. כדי להתחבב על ההמון היה מאריך בתפילה ומתנהג בחסידות מרובה, וכשנכנסו אצלו תלמידי-חכמים שבעיר, כדי לשמוע חידושי-תורה מפיו, פטרם בלא כלום. היה שם ליצן אחד ואמר: - חכמים מופלגים היו הקדמונים, והם אמרו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיו, משום שחוששים לו – שמא עם-הארץ הוא...

446

אחד מבני-העיר הפליג בשבחו של הרב ואמר: - יש בו ברבנו ממידותיו של הקדוש ברוך-הוא, של ‏משה רבנו ושל אריסטו. אמרו לו: - גוזמא קתני! החזיר המשבח: - חס ושלום: דברים כהווייתם, מה הקדוש ברוך-הוא אין לו דמות-הגוף, אף רבנו כך; מה משה רבנו כבד-פה, אף רבנו כך; ומה אריסטו אינו בכלל בקיאים בש"ס ופוסקים, אף רבנו כך.

447

חייט ליטאי הלך לאמריקה ונעשה שם רב. לימים בא אליו אחיו, חייט כמותו, וראה אותו נוהג ברבנות. שתק ולא אמר כלום. למחר הלך "הרב" לפדיון-הבן ומידו פדו את הילד בחמישה סלעים. לא יכול החייט להתאפק ואמר לו: - אחי יקירי, בשלמא רב - ניחא. "לא בשמים היא". ודאי עסקת בתורה והגעת למה שהגעת. אבל כהן היכי תמצי? אבותינו ואבות-אבותינו לא היו כוהנים מעולם. החזיר לו "הרב-הכהן": - תנוח דעתך, אחי יקירי. מקרא מפורש הוא: "כעם ככהן" – כשם שהוא בכור, כך אני כהן...

448

קהילה חשובה באפריקה העמידה לה רב-חזן-שוחט. שבת ראשונה אחרי "לכו נרננה" ניגש אליו ראש-הקהילה ושאל: - רבי, איזו פרשה יקראו מחר? זעף הרב: - נתחייבתי להיות רב וחזן ושוחט, ואת חובתי אעשה, אם ירצה השם. אבל שמא נתחייבתי להיות גם נביא?...

449

שאלו לפרנסה של קהילה גדולה ברוסיה: - מה ראיתם להעמיד לכם "רב מטעם" כבד-פה? נאנח הפרנס והשיב: - חייכם שהיינו מוכרחים לכך, משום שלא מצאנו – אילם.

450

ביום ראשון של ראש-השנה מרד השופר והתקיעות יצאו מתוכו רסוקי-אברים. ישבו הגבאים וטיכסו עצה: - מה לעשות לו לשופר, שלא יעמוד במרדו גם מחר? אמר אחד מן הגבאים: - מקובלני: שופר שמרד אומרים עליו "ויהי נועם". נענה גבאי שני ואמר: - ואני שמעתי מפי בקיאים: שופר שמרד שורים אותו בחומץ. ניגשו הגבאים אל "הרב מטעם"‏, הדוקטור למדיצינה, שהוא יכריע ביניהם. שמע הרב-הרופא את הפלוגתא, נמלך בדעתו ואמר: - עצתי, שנערב שתי הרפואות יחדיו: ‏מנה אחת "ויהי נועם, ומנה אחת חומץ... (לפי דינה של המלכות ברוסיה היה כל אדם מישראל זכאי לשמש "רב מטעם", אם רק היה בעל השכלה גבוהה כללית - רופא, מהנדס, עורך-דין וכדומה – ואפילו אם לא ידע צורת אות עברית, והרבה קהילות קטנות, שלא היה סיפק בידם לפרנס גם רופא וגם "רב מטעם", היו ממנים רופא ל"רב"‏).

451

ההוא שבא ל"רב מטעם" שבעירו לרשום בספר-הפקודים את הילד שנולד לו. ברכו "הרב" ברכת מזל-טוב ושאל? - מה שם תקרא לבנך? - דן, – השיב האב. - דן?! – רגז "הרב", – אתה תקרא לבנך דן, השני יקרא לבנו דנפר, השלישי יקרא לבתו וולגה... והשמות העבריים מה תהא עליהם?

452

שלושה רבנים היו לה לבוברויסק: רבי רפאל שפירא – רבם של המתנגדים, רבי שמריה-נח שניאורסון – רבם של החסידים, ושלישי – "הרב מטעם". פעם אחת לגלג מושל-המחוז על אחד מחשובי הפרנסים של הקהילה ואמר לו: - רבכם קוביוסטוס הוא. בביתי הוא משחק בקלפים כל ‏יום ראשון בשבוע. היתמם הפרנס ושאל? - הרב שפירא? - לא. - הרב שניאורסון? - לא. - אלא מי? - פלוני בן-פלוני, הרב מטעם. לגלג הפרנס על המושל והחזיר לו: - הלה רבכם שלכם הוא, ולא רבנו שלנו.

453

בשבת-חנוכה דרש הרב-הדוקטור ב"היכל" המפואר וסיפר בשבחו של יוסף: - צדיק גדול היה יוסף. זליכה היפה בנשים נשאה עיניה אליו, יום-יום שאלה אהבה מאתו, והוא שמר על תומתו ולא בגד באדוניו ובאלוהיו. לסוף תפסה אותו בבגדו, ומיד עזב את בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ודעו לכם, גבירותי ואדוני הנכבדים: בפרשה "וישב" היה הדבר, בעצם הקור ‏של חורף...

454

המגיד מריצה נזדמן לקרון אחד של הרכבת עם שני ‏רבנים-דוקטורים, שהרבו שיחה עם אשה יפה. נתן המגיד עין בהם ואמר להם: - מסתכל אני ורואה, שגדולים אתם בצדקות אפילו מרבנו גרשום מאור-הגולה. תמהו הרבנים-הדוקטורים: - הא כיצד? הסביר להם המגיד: - לפנים בישראל היה אדם נושא שתי נשים ויותר. בא רבנו גרשום מאור-הגולה והחרים את הנושא שתיים וגזר, שלא יישא אדם מישראל אלא אחת. ואילו אתם מחמירים על עצמכם עוד יותר, ושניכם מסתפקים באחת...

455

המגיד מריצה היה אומר: - שלושה דוקטורים הם: "סומך-נופלים" – דוקטור לנכפים; "רופא-חולים" –דוקטור לכל מיני מחלות; "מתיר-אסורים" – רב דוקטור לפילוסופיה, המתיר כל האיסורים שבתורה. [י. גור-אריה מספר כך: פעם אחת קבלו לפני רבי צבי-הירש על רב גרמני, שהקל במקום איסור-תורה. נענה רבי צבי-הירש ואמר: - אין תימה בדבר: אותו רב הוא גם דוקטור, וסתם דוקטור הוא רופא-חולים וגם מתיר-איסורים...]

456

הרב מלבים הוזמן למסיבה של עסקנים. היו שם גם ‏חמישה רבנים-דוקטורים מן "המתוקנים". וכשהוא נכנס לחש אחד מחמישה אלו לשכנו דרך לגלוג: - הלה שקול כנגד משה רבנו. הגיע הלחש לאוזניו של הרב מלבים, חזר ולחש גם הוא לשכנו: - וחמישה אלו – כנגד חמישה חומשי תורה של משה ‏רבנו...

457

אחרי הדרשה ב"היכלם של "המתוקנים" ניגש יהודי פולני אל הרב-הדוקטור ואמר לו: - יפה דרשת, אדוני הרב, אבל תמה אני, שאתה עובר על לאו מפורש שבתורה ומגלח זקנך. לגלג עליו הרב-הדוקטור והחזיר לו: - כביאתי לעולם בלי חתימת-זקן, כך מבקש אני לצאת מן העולם בלי חתימת-זקן. נענה הפולני ואמר לו: - הואיל וכך שמא אפיל לך שיניך, אדוני הרב, שכביאתך לעולם בלי שיניים כך תצא מן העולם בלי שיניים?

458

כשמת הרב הזקן ניצחו "המתוקנים" והעמירו במקומו רב-דוקטור. למחר נכנסה אצלו אשה ותרנגולת שחוטה בידה: - רבי, מחט מצאתי בקורקבן... הפסיקה הרב: - לא רבי אני, אלא דוקטור אני. מיד פנתה האשה ללכת. תמה הרב: - להיכן את? החזירה האשה: - אם דוקטור אתה, מה תקנה יש מאתך לתרנגולת, שכבר נשחטה?

459

רבי שמשון-רפאל הירש היה אומר: - משרבו רבנים-דוקטורים בישראל נעשתה היהדות חולנית.

460

רב-דוקטור התווכח עם למדן ליטאי בדבר-הלכה. לסוף נתרגז הליטאי וקרא לו עם-הארץ. כעס הרב-הדוקטור כעס גדול: - כיצד אתה מעיז פנים לקרוא לי עם-הארץ, ואני רב בישראל? אמר לו הליטאי: - מה אעשה והגמרא מעידה עליך, שעם-הארץ גמור אתה? - איזו גמרא? – צעק הרב-הדוקטור. - איזו? – החזיר לו הליטאי, – כל גמרא שבש"ס, מברכות ועד נדה.

461

ליטאים ישבו ודנו בחבורה: - מפני-מה פטורים רבני-אשכנז מעבודת-המלך? נענה אחד מן החבורה ואמר: - בנוהג שבעולם, חיילים שבשורה שווים לקומה, ואילו רבני-אשכנז כל אחד מהם קטן מחברו. [נוסח אחר: שאל ליטאי לחברו: - קימא לן: לגוורדיה של המלך לוקחים גויים גדולים, וקשה: מפני-מה אין לוקחים לגוורדיה של המלך את רבני-אשכנז, שאין כמרתם גויים גדולים? תרץ לו חברו: - לא קושיה: בגוורדיה של המלך כל הגויים שווים, ואילו רבני-אשכנז כל אחד מהם גוי גדול מחברו].

462

מנין למגיד, שתחילה ידרוש ואחר-כך יחזור על הפתחים ויבקש נדבות? - שנאמר: "יהמו ככלב", ואחר-כך – "ויסובבו עיר".

463

שאלו למגיד מרַיְצָה: - שנה שאנו עומדים בה מה היא – מעוברת או פשוטה? השיב המגיד: ‏- לא מעוברת ולא פשוטה, אנא חסרה חודש שלם. ‏אמרו לו: - היכי תמצי שנה חסרה חודש? הסביר המגיד: - מעשה שהיה כך היה. יצאתי, כמנהגי, לעיירות הסמוכות על-מנת לדרוש בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ולחזור אחר-כך על הפתחים ולבקש נדבות. באתי לעיירה אחת ומצאתי, שאנשי-המקום "כיס" יש להם, אבל "לב" אין להם – ופטרוני בלא-כלום. נכנסתי לעיירה אחרת ומצאתי, שאנשי-המקום "כיס" יש להם, אבל "לב" אין להם – ונפטרתי מהם בלא-כלום. הוו אומרים: שנה זו חסרה חודש שלם, הוא חודש "כיס-לב" (=כסלו).

464

מגיד נכנס אצל עשיר לבקש נדבה. אמר לו העשיר: - מה שמך, רבי מגיד? - אבא שמי, – השיב המגיד. הוציא העשיר ארבעה זהובים מכיסו ונתן לו: - כמנין "אבא". נטל המגיד את הזהובים ונאנח. אמר לו העשיר: - על מה אתה נאנח, רבי מגיד? החזיר לו המגיד: - על אבי, עליו השלום, אני נאנח, שקרא לי "אבא" ולא קרא לי "ארתחשסתא".

465

אמרו לו לרבי יעקב, המגיד מדובנה: - מוכיחם של ישראל אתה ומבקש שכר? השיב רבי יעקב: - אף הקדוש ברוך-הוא כך, – לא חנם הוא מוכיח...

466

מגיד מפורסם בא לעיר, וכשהוזמן לדרוש בבית-המדרש הגדול אמר: - אם תשלמו לי תחילה – אדרוש, ואם לאו – לאו. אמרו לו: - כלום מנהגו של עולם כך? החזיר המגיד: - מנהג איני יודע, מקרא אני יודע: תחילה "לי הכסף ולי הזהב", ואחר-כך – "נאם"...

467

מגיד מפורסם בא לעיר, ובערב, קודם שהלך לבית-המדרש לדרוש, נכנס אצל עשיר מעשירי-העיר וביקש, שילווה לו עשרה שקלים. תחילה היסס העשיר, ולסוף הלווה לו. למחר, עם השכמת-הבוקר, חזר ובא המגיד ופרע את המלווה. וכך כל יום ויום: בערב, קודם דרשה, היה בא ולווה ולמחר, עם השכמת-הבוקר, היה בא ופורע. פעם אחת אמר לו העשיר: - ‏ממה נפשך, רבי נגיד: אם יש לך צורך במלווה, למה אתה פורעה כל-בוקר, ואם אין לך צורך בה, למה אתה נוטלה כל-ערב? החזיר לו המגיד: - באמת, אין לי צורך במלווה. אבל אין אתה יודע, כמה פתחון-פה ניתן לאדם, כשיש לו במזומנים עשרה שקלים בכיסו.

468

מגיד עמד על הבימה ודרש, פתח בדברי-אגדה, עבר לדברי-תוכחה – והציבור ישב והתנמנם. הסתכל המגיד לצדדים וראה: מאחורי הבימה עומד זקן אחד ועיניו זולגות דמעות. נהנה המגיד, ולאחר שסיים ירד מן הבימה ניגש לאותו זקן ואמר לו: ‏- רצונך שתגלה לי, למה הביאה אותך דרשתי לידי דמעות? נאנח הזקן והחזיר לו: - רבי מגיד, מודה אני לפניך, שלא דרשתך שלך, אלא נכדי שלי הביא אותי לידי דמעות. נכד יש לי, בישיבה הוא לומד, ואף הוא מבקש להיות מגיד. עכשיו אני יודע, מה יהיה סופו. [נוסח אחר: נאנח הזקן ואמר לו: - לא דרשתך, רבי מגיד, אלא גניחותיך הביאו אותי לידי דמעות. עז הייתה לי ומתה, לא עליך. קודם מותה הייתה גונחת כמוך, וכיוון ששמעתי גניחותיך שלך מיד נזכרתי גניחותיה שלה והתחילו עיני זולגות דמעות. נוסח שלישי: - לא דרשתך, רבי מגיד, אלא זקנך הביאה אותי לידי דמעות. עז הייתה לי וזקנה הייתה דומה לזקנך. פעם אחת שבה מן העדר והתחילה מכשכשת בזקנה, פשטה טלפיה ומתה. וכיוון שנסתכלתי בך וראיתי, כיצד אתה מכשכש בזקנך, מיד זכרתי אותה ואת אשר נגזר עליה ופרצו דמעות מעיני].

469

שבת קודם מנחה דרש מגיד בבית-המדרש. ולמחר יצא לחזור על הפתחים ולבקש נדבות, כנהוג. נכנס אצל אחד מן החשובים וקיבלו הלה בסבר פנים יפות. החזיק לו טובה על דרשתו וגם נדבה נתן לו בעין יפה. נהנה המגיד ושאל: - שמא תאמר לי מה דבר טוב מצאת בדרשתי? החזיר לו החשוב: - זה כמה, רבי מגיד, מטרידים אותי נדודי-שינה. וכיוון שאתה פתחת פיך והתחלת דורש, מיד נרדמתי וישנתי, ברוך-השם, שתי שעות רצופות. [נוסח אחר: נכנס אצל חשוב אחד מחשובי-העיר ואמר לו הלה: - חמסי עליך, רבי מגיד; אחרי הדרשה שלך לא יכולתי לישון כל הלילה. נהנה המגיד ושאל: - עד כדי כך השפיעו עליך דברי, שהטרידו שנתך? - לא, רבי מגיד, – החזיר לו החשוב, – אלא כל-אימת שאני ישן ביום, שוב איני יכול לישון בלילה...]

470

מגיד עמד על הבימה עטוף-טלית עד למעלה מראשו ודרש, ודרש... נשתעמם הציבור והתחיל נשמט אחד-אחד. ראה השמש, שהוא נשאר לבדו עם המגיד, עלה אליו אל הבימה, הניח לפניו את המנעול על השולחן ואמר לו: - רבי מגיד, כשתסיים, אם ירצה השם, תטרח לנעול את הדלת...

471

משלות ודרשות של מגידים: - אדם דומה לחייט פולני: מה חייט פולני כל-זמן שהנשמה בקרבו הוא חי, ולסוף הוא מת אף כל אדם כך...

472

[משלות ודרשות של מגידים:] - "משל לבן סורר ומורה. בן שש טיפס ועלה על סולם גבוה ונפל ונקטעה ידו. בן תשע עלה לראש-אילן ונפל ונקטעה רגלו. וכשגדל ומלאו לו עשרים ואחת שנה ולא עשה תשובה – באה המלכות ולקחה אותו לעבודת-הצבא"...

473

[משלות ודרשות של מגידים:] - "לססתי ברכבי-פרעה דמיתיך, רעיתי. נמשלו ישראל לסוסים. סוס המתנער מרבצו תיכף כשבעליו ניגש אליו – סוס שבסוסים הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אלא אם-כן בעליו מכה אותו שלוש פעמים - סוס ולא סוס הוא. סוס שאינו מתנער מרבצו אפילו כשבעליו מכה אותר מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל. אף ישראל כך. אדם מישראל, הניעור משנתו וקם לסליחות תיכף כשהשמש ניגש לחלונו – סוס שבסוסים הוא. אדם מישראל שאינו ניעור משנתו ואינו קם לסליחות אלא אם-כן השמש מכה על תריסו שלוש פעמים - סוס ולא-סוס הוא. אדם מישראל שאינו ניעור משנתו ואינו קם לסליחות אפילו כשהשמש מכה על תריסו מאה פעמים – לאו סוס הוא כלל"...

474

[משלות ודרשות של מגידים:] - "בואו, אפיקורסים, וראו: תרנגול יש לו מסרק בראשו ואינו סורק שערו בשבת; אתם אין לכם מסרק בראשכם וסורקים שערכם בשבת... עז לא למדה "חומש" ואינה מגלחת זקנה; אתם למדתם "חומש" ומגלחים זקנכם...

475

[משלות ודרשות של מגידים:] ‏- "אוי לעיניים, שכך רואות: נשים יוצאות לשוק וראשן פרוע... כמה גדול החטא וכמה קשה העונש!... מעשה באשה שמתה וקברוה, למחר מצאו קברה פתוח והיא מוטלת מבחוץ ופניה למטה. היה שם חסיד אחד ואמר: כך נאה לה לחצופה זו שאין האדמה קולטתה, משום שהייתה פורעת ראשה בשוק. אף אתן, חצופות, כך תהיה אחריתכן. מוטב שתעשו תשובה ותהיו זהירות לכסות ראשכן – ותקלוט האדמה את כולכן"...

476

שבת פרשת נצבים דרש המגיד והקשה קושיה חמורה: - "אתם נצבים היום כלכם... ראשיכם, שבטיכם ומלכיכם"... בשלמא ראשים ושבטים ניחא. שהיו רבים, אבל מלך, שלא היה אלא אחד, למה נאמר "מלכיכם" בלשון רבים? קפץ אחד מן הציבור וקרא: - רבי מגיד, בתורה לא נאמר מלך כלל, לא בלשון רבים ולא בלשון יחיד. נענה המגיד ואמר: - אף זה תרוץ יפה, אלא שאני יש לי תרוץ אחר, יפה הימנו.

477

ביום-גנוסיה של המלך דרש מגיד-העיר מענינא דיומא. דרש ודרש וסיים: - "יהי רצון והמלך ירום הודו וזוגתו תחיה והשרצים שלהם יאריכו ימים, וגם הז'ונדר הגדול והגיבור והנורא ישב על כסאו בחסד וברחמים, ובא לציון גואל ונאמר אמן".

478

מגיד עני הלך בדרך והדביקו גוי בעגלה טעונה שחת. אמר לו המגיד: - גוי, חלוק לי מקום בעגלה. חלק לו. וכשהגיעו לעיר פרש הגוי לשוק למכור את השחת, והמגיד הלך ל"הכנסת-אורחים". אכל קמעה, נח קמעה ובקש לעיין בפנקס-הדרשות שלו, פשפש ולא מצא. אבד הפנקס. התעצב המגיד אל לבו ואמר: - ודאי נפל הפנקס בתוך השחת; עכשיו יאכל סוס את השחת ויבלע את הפנקס וימלא כרסו דרשות. מיד קם והלך לבית-המדרש, עלה על הבימה, הכה בידו על השולחן והכריז: - להוי ידוע לכל הקהל הקדוש הזה: סוס שיבוא לכאן לדרוש – משלי ידרוש...

479

עשיר תלמיד-חכם היה קונה ספרים והרבה עסק בתורה ביום ובלילה. כשמת הספידו מגיד-העיר קודם הוצאת-המיטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה של ספריו וקרא: - קִיֵּם זה מה שכתוב בזה!... בנו של הנפטר לא עסק בתורה לא ביום ןלא בלילה, את הספרים של אביו הוציא מן הבית מחמת אבק, ולשם נוי בעלמא הזמין צייר והלה צייר לו על הקיר אצטבה מלאה ספרים. וכשמת הספידו אותו מגיד-העיר קודם הוצאת-המיטה, רמז בידו כלפי המת המוטל על הקרקע, וחזר ורמז כלפי האצטבה המצוירת על הקיר וקרא: - קִיֵּם זה מה שכתוב בזה!...

480

בזמנו של דוד פרידלנדר שימש רבי צבי-הירש מווידיסלב מגיד בברלין. פעם אחת התווכח עם חבריו ותלמידיו של פרידלנדר, שביקשו לתקן את התפילה על דרך הנוי החיצוני, ואמר להם: - הרשוני נא, אתם המתנאים לפני המקום, ואספר לכם מעשה שהיה. סוחר אחד ירד ליריד הגדול של ליפציג והרוויח שם ממון הרבה. וכששב מן היריד הביא מתנות טובות לאשתו ולכל בני-ביתו. לא שכח גם את המשרתת הזקנה, ואף לה הביא מתנה טובה: מפוח-יד קטן, שלא תצטרך מכאן ואילך להפיח את המיחם בפה. שמחה הזקנה ומיד יצאה לנסות כוחו של המפוח: שפתה את המיחם והתחילה נופחת בו במפוח. עמלה רבע-שעה, עמלה חצי-שעה, שפעה כולה זיעה ובידה לא עלה כלום: המיחם נשאר צונן כשהיה. כעסה הזקנה והשליכה את המפוח לפני בעל-הבית וצווחה: "למה הבאת לי זה לשחק בי"? – קם בעל-הבית ויצא לראות, במה כוחו של המיחם גדול, שאין המפוח שולט בו. הסתכל וראה: הזקנה מילאה את המיחם מים ואת הארובה פחם ושבבים, ואש להצית את הפחם ואת השבבים לא הביאה. לגלג עליה ואמר לה: "טפשה שבטפשות, מה יועילו לד כל המפוחים שבעולם, אם ניצוץ-אש אין"?... (מ. גרינוואלד, "מיטטיילונגען צור יידישען פאלקסקונדע" 1909, עמ' 94-91).

481

רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, בא לכרך אחד מכרכי-הים ודרש ברבים. למחר נכנס אצלו פרנס גלוח והתחיל אומר לפניו דברי-כבושים, שהוא מבהיל את הבריות בסיפורי-מעשיות על הגיהנום ועל עונשי בית-דין שלמעלה. נענה רבי משה-יצחק ואמר לו: - הרשני נא ואספר לך מעשה שהיה בי. פעם אחת הלכתי בדרך ופגשתי שור. פשט השור את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: "עיקש שבבהמות, מה לך ולי"? החזיר לי: "את בשרי אתה אוכל". שמעתי ואמרתי לו: "הדין עמך". החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי פרה. פשטה הפרה את רגלה ונתנה לי שלום. אמרתי לה: "טיפשה שבבהמות, מה לך ולי"? החזירה לי: "את חלבי אתה שותה". שמעתי ואמרתי לה: "הדין עמך". החזרתי לה שלום והלכתי לי. פגשתי תיש. פשט התיש את רגלו ונתן לי שלום. אמרתי לו: "פחות שבבהמות מה לך ולי"? החזיר לי: "אני זקני מגודל וגם אתה זקנך מגודל". שמעתי ואמרתי לו: "הדין עמך", החזרתי לו שלום והלכתי לדרכי. פגשתי חזיר. פשט החזיר את רגלו ונתן לי שלום. כעסתי כעס גדול ואמרתי לו: "טמא שבבהמות, את בשרך איני אוכל, את חלבך איני שותה, וגם זקנך אינו ‏מגודל – מה לך ולי"?...

482

רבי צבי-הירש, המגידר מווידיסלב, בא לברלין קודם ימים נוראים. וכשהלך בראש-השנה להתפלל וראה שהתוקע גלוח, נטל מאת הגבאי רשות לדרוש קודם תקיעות. עלה לבימה, פתח ואמר: - מעשה ברועה, שהיה זאב מתגנב לעדרו וטורף מן הצאן. מה עשה הרועה? העמיד שומר לעדר – תיש עם קרניים גדולות וזקן מגודל, וכיון שהיה התיש מניע קרניו הגדולות ומכשכש בזקנו המגודל, מיד היה הזאב נבהל ובורח. לימים חלש התיש ומת. נמלך הרועה ועשה קרניים גדולות לכלב שבעדרו, כדי שיטעה הזאב ויחשוב את הכלב תיש. וכך הוה: למחר התגנב הזאב לבוא אל העדר, וכשראה את השומר בעל-הקרניים נבהל ונשא את רגליו לברוח. רץ ריצה קצרה, ומיד חזר והסתכל יפה-יפה בשומר בעל-הקרניים ואמר לו: "תמה אני: אם תיש אתה – היכן הוא זקנך? אלא מה, כלב אתה – מה לו לכלב ולקרן"?...

483

משכילים התווכחו עם רבי צבי-הירש ואמרו לו: - תמהים אנו עליכם, החרדים, שאתם דוחים אותנו בשתי ידיכם. כלום אנו מתכוונים, חלילה, לעקור דבר מן התורה? אנו אין כוונתנו אלא לצרף את ההשכלה לתורה כטפל לעיקר. החזיר להם רבי צבי-הירש: - שמעו ואספר לכם. הצנון שלח לכוורת לאמר: "תני לי את בתך, את הדבש, לאשה". ותקצוף הכוורת מאוד ותאמר: "הלמגואל כמוך את בתי אתן לאשה?" ויען הצנון ויאמר: "מרקיני-נא, שטפיני-נא, ואת בתך תני לי". ותען הכוורת ותאמר: "היכבס כושי וילבין? חשך משחור תוארך, ואיך את בתי הברה אתן בחיקך?" ויען הצנון: "גרדיני-נא, קלפיני-נא, ואת בתך תני לי". ותאמר הכוורת: "גם אם תכבס בנתר ותלבין כשלג מר לך מר, ואיך תיתן בתי את מתקה לך?" ויען הצנון ויאמר: "שלקיני-נא, כבשיני-נא, ואת בתך תני לי". ותרא הכוורת, כי מתאמץ הצנון לקחת את בתה, ותיאות לו. ויקרא הרב לברך ברכת-חתנים, ויאמר הרב: "הצנון עיקר והדבש טפל", ויעמוד ויברך בקול רם: "בורא פרי-האדמה"... ‏(את משל הצנון והכוורת מצאתי ב"מכתב הגלוי" של מיכל פינס לאחד-העם – "החבצלת", נומר 14 לשנת תרנ"ה – ובלשונו שלו אני מביאו כאן. – אם פינס עצמו הוא אביו של משל נאה זה, או שגם הוא שמע אותו בשמו של רכי צבי-הירש מווידיסלב, או בשמו של מחודד אחר – איני יודע.)

484

רבי משה-יצחק, המגיד מקלם, בא לעיר לדרוש והתנה עמו הגבאי של בית-המדרש, שלא ירעיש עולמות, כדרכו, ‏על קצוצי פאה ומגולחי זקן, נסתכל בו רבי משה-יצחק וראה, שהוא אחד מהם, ואמר לו: ‏- שמע ואספר לך מעשה שהיה. פעם אחת העלוני לשמים ‏והראו לי כל הטובה, השמורה לצדיקים בגן-עדן. יצאתי משם שמח וטוב-לב וביקשתי לראות גם כל הרעה, השמורה לרשעים בגיהנום. אמר לי הגבאי, הממונה עליה: "אם אתה מקבל עליך לשתוק לכל מה שתראינה עיניך - תיכנס, ואם לאו – לאו". קיבלתי עלי ונכנסתי. נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וממלא חבית מן המעיין, מן הבוקר עד הערב הוא דולה מן המעיין ומערה לתוך החבית, והחבית אינה מלאה: המגופה ניטלה מתוכה. נתמלא לבי רחמים עליו וביקשתי לאמר לו: "שוטה שבעולם, הגף את החבית תחילה!‏", אבל נזכרתי, שנגזרה עלי שתיקה – ושתקתי... שוב נסתכלתי וראיתי: רשע עומד ומבקע קורה, מן הבוקר עד הערב הוא מבקע, והקורה אינה בקועה: בעָשפו של קרדום הוא מבקע. נכמרו רחמי עליו וביקשתי לאמר לו: "טיפש שבטיפשים, הפוך את הקרדום תחילה!" אבל נזכרתי, שחייב אני לשתוק – ושתקתי... ועוד נסתכלתי וראיתי: רשע עומד וקוצר עשב בשדה, מן הבוקר עד הערב הוא קוצר, והשדה אינו קצור: ‏העשב חוזר וגדל. עכשיו לא יכולתי עוד לקיים את הגזרה שנגזרה עלי, הרימותי את קולי וקראתי לאותו רשע בכל כוחי: "חמור, כלום אין אתה רואה, שהעשב חוזר וגדל, ולמה זה ‏אתה מיטפש וקוצר?...

485

רבי משה-יצחק בא לדֻבלן, הסמוכה לריגה. בשבת ראה בבית-הכנסת רבים מתפללים בלי טליתות, והסבירו לו: - ערב שבת באים הללו מריגה לכאן בשביל לנוח בשבת ו‏לרחוץ בים, ומתרשלים הם להביא טליתותיהם עמהם. בו ביום, קודם מנחה, עלה רבי משח-יצחק על הבימה לדרוש, פתח ואמר: - שמעו ואספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת נכנסתי אצל אדם אחד, ולא מצאתיו בביתו, ביקשתי לצאת, ופתאום שמעתי קול בוכה. פניתי כה וכה וראיתי: טלית תלויה על הקיר ובוכה. אמרתי לה: "טלית, על מה את בוכה?" החזירה לי: "על עלבוני אני בוכה, שיצא בעל-הבית לדרך רחוקה ונטל עמו הרבה כסף וזהב, ואותי הניח לבדי כאן". מיד נחמתיה ואמרתי לה בלשון זו: "הנחמי, בתי, יבוא יום ובעל-הבית יצא לדרך רחוקה עוד יותר, ויניח כסף וזהב כאן, ואותך לבדך ייקח לשם"...

486

מגיד נכנס אצל בעל-הבית לבקש נדבה, וכדי להתחבב עליו פתח בדברי-אגדה: - פסוק ראשון שבתורה כולו מוקשה. "בראשית" למה? ‏היה לו לכתוב: "תחילה"; "ברא" – למה דווקא "ברא" ולא "יצר"? "אלהים" – מיותר, שהרי מי ברא, אם לא אלהים? "את" מיותר לגמרי; "השמים" – הואיל ולהלן נאמר "רקיע" היה לו לאמר גם כאן "רקיע"; "ואת" – שוב מיותר לגמרי; "הארץ" – למה? הרבה יותר מתקבלת על הדעת "אדמה"... הפסיקו בעל-הבית: - רבי מגיד, אף אני קושיה חמורה יש לי. התורה מעידה על משח רבנו, שלא קם כמוהו, ואתה מבקש לעשותו עם-הארץ עד כדי כך, שיתחיל תורתו בלשון זו: "תחילה יצר רקיע אדמה". [בדיחה ישנה זו נתנסחה בדורנו נוסח חדש: ש. בן-ציון, היה מרבה לתקן כתביהם של סופרים. פעם אחת אמר לדוד פרישמן: - תמה אני על לשון הכתוב: "בראשית ברא אלהים את ‏השמים ואת הארץ". היה לו לכתוב: "תחילה ‏יצר ה' את הרקיע ואת האדמה". החזיר לו פרישמן: - באמת כך היה כתוב בנוסח ראשון. בא ש. בן ציון ותיקן...]

487

מטיף מן "המתוקנים" התארח בבודאפשט ודרש ב"היכל" החדש. באו רבים לשמוע את הדרשה ובתוכם גם יצחק-יהודה גולדציהר. וכשסיים הדרשן וירד מעל דוכנו אמרו לו לגולדציהר: - דרשתו של זה מהי בעיניך? החזיר גולדציהר: - כל ימי הייתי תמה, מח ראה מרטין לוטר לתרגם "קהלת – דרשן" ("פרעדיגער")? עכשיו אני רואה, שיפה תרגם. "הבל-הבלים אמר "הדרשן", הכל הבל". (א. ש. יהודה, "גולדציהר האיש והיהודי", "העולם" 1924 נומר 29).

488

מת אדם חשוב. הספידו המגיד של העיר וסיים: - "ברוך אתה בבואך" – לעולם הבא, "וברוך אתה בצאתך" – מן העולם הזה. היה שם ליצן אחד, נענה ואמר: - פסוק זה נאמר ב"ויתן לך"...

489

מת "הגביר" של העיר והזמינו בניו ספדן מפורסם לספוד לו. האריך הספדן בהספדו שעה שלמה והקהל לא הוריד אפילו דמעה אחת. לאחר שסיים אמרו לו בניו של הנפטר: -אן ספדנותך המפורסמת? החזיר להם הספדן: - אני אין כוחי אלא לפתוח את הברז, אבל כשהחבית ריקה, מה מועיל ברז פתוח?

490

מת הרב של העיירה ושלחו הפרנסים להביא ספדן מפורסם מן הכרך הסמוך. סרב הספרן והחזיר תשובה: - היום איני יכול לספוד ולבכות: אשתו מתה עליו.

491

שד"ר בא לעיר ואכסנו הפרנס בביתו. אכל ושתה השד"ר ונח מן הדרך. תלה מנעול בתרכוסו ויצא לראות את העיר. וכשחזר, נסתכל וראה: שני מנעולים תלויים בתרכוסו. תמה ושאל לבעל-הבית: - המנעיל מהיכן? תמה גם בעל-הבית: - מנעול? אני רואה שני מנעולים. הסביר לו השד"ר: - אחד תליתי אני, שמא יוציאו מה-שהוא מתוך התרכוס. חזר בעל-הבית והסביר לו: - ואחד תליתי אני, שמא יכניסו מה-שהוא לתוך התרכוס...

492

מעשה באחד, שבא אל הרב ליטול "קבלה" לשחיטה. תהה הרב על קנקנו ושאל: - אוגרת מה פירושה? השיב הנבחן: אוגרת פירושה – בתולה שהגיעה לפרקה. - אם-כן, מה פירושה של בוגרת? - תרנגולת הרובצת על ביציה, ודוגרת? - תאנה צמוקה. - וגרוגרת? - ספק זכר, ספק נקבה. - ואנדרוגינוס? - הים הגדול. - ואוקיינוס? נסתתמו תשובותיו של הנבחן. אמר לו הרב: - איני יכול ליתן לך "קבלה". תמה האיש: - רבי, בשביל שאיני יודע פירושו של אוקיינוס אתה פוסלני לשחיטה?

493

אחד שלמד שחיטה בא אל הרב ליטול "קבלה". בדקו הרב ואמר לו: - רואה אני, שבקי אתה בהלכות שחיטה, אבל ל"חוץ" אני חושש. אמר לו המיועד להיות שוחט: - רבי, בכל חומר-הדין אני מקבל עלי, שלא תהא ידי בשחוטי-חוץ. החזיר לו הרב: - לא ל"חוץ" זה אני חושש, אלא ל"חוץ" אחר אני חושש – לזה שבמשנה ראשונה של מסכתא חולין.

494

השוחט של העיר הודיע להרב, שהוא מסתלק מאומנותו. תמה הרב: - מה ראית? השיב השוחט: - רבי, "ספר הקנה" בא לידי וראיתי, כמה אזהרות חמורות הוא מזהיר את השוחט. חוששני, שאיני יכול לעמוד בהן, ומוטב שאסתלק מאומנותי. לימים חזר אותו שוחט והודיע להרב, שהוא שב לאומנותו. תמה הרב: - לא אמרת, שאתה חושש לאזהרות של "הקנה"? החזיר לו השוחט: - הן, רבי, "הקנה" מזהיר, אבל הושט מצווה...

495

שוחט בעיירה קטנה, שלא הספיקה לו אומנותו זו כדי חיונה, נמלך וצרף לה עוד אומנות אחת ונעשה שען. לא היו ימים מועטים ואמרו עליו: - כמה תמוה אדם זה. כל מה שהוא עושה הוא עושה להפך: שוחט תרנגול – והתרנגול מהלך, מתקן שעון – והשעון אינו מהלך.

496

יצא רינון על השוחט, שנכשל בדבר עבירה, והעבירו הרב מן השחיטה. העיז השוחט פניו בפני הרב ואמר לו: - רבי, אף על בתך הבתולה מרננים בעיר. החזיר לו הרב: - ובאמת, גם היא פסולה לשחיטה.

497

רב ושוחט התווכחו זה עם זה וקיפח השוחט את הרב. היה שם מחודד אחד ואמר: - נמצאנו למדים: מקום שיש שוחט פיקח אסור לו להרב להיות בהמה.

498

שאלו למחודד: - מנין לחזנים, ששוטים הם? השיב המחודד: - הריהם יורדים לפני התיבה, שכתוב עליה: "שויתי ה' לנגדי תמיד", ומקרא מפורש הוא: "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' "...

499

עמוד מה הוא אומר? - "מי פתי - יסור הנה".

500

שאלו לאברהם-בר גוטלובר: - חזנים מי תיקן? השיב הזקן: - חזנים שלמה תיקן, שכן העיד רחבעם בנו: "אבי יסר אתכם בשוטים".

501

שלושה באו אל הפרנס שבעירם לבקש הוספה על שכרם – רב, שמש וחזן. אמר להם הפרנס: - פסקו לי פסוקיכם ואדע, למי מכם יש להוסיף תחילה. פתח הרב ואמר: - "רחש לבי דבר טוב". "רחש" נוטריקון: רב, חזן, שמש. והרב בראש. נענה אחריו השמש ואמר: - "שחר טוב יבקש רצון". "שחר" נוטריקון: שמש, חזן, רב. והשמש בראש. סלסל החזן ואמר: - "חרש שוטה וקטן" – "חרש" נוטריקון: חזן, רב, שמש. והחזן בראש. גיחך הפרנס ואמר: - היינו דאמרי אינשי: סתם חזן – שוטה.

502

בליל-שבת מקדש החזן על היין בבית-הכנסת, ובמוצאי-שבת לא הוא אלא השמש מבדיל על היין בבית-הכנסת. מה טעם? - שאמרו: "אם אין דעה – הבדלה מנין?"

503

שאלו ליוסי גולדה'ס: - מנין לחזנים, ששוטים הם? החזיר יוסי: - אילו לא היו החזנים שוטים, לא היו צועקים בקול מה שאחרים אומרים בלחש.

504

ועוד שאלו ליוסי גולדה'ס: - קימא לן: כל החזנים שוטים; והרי אתה חזן ואין אתה שוטה? החזיר יוסי: - מלמד, "שאין מביאים ראיה מן השוטים".

505

שאלו לרבי ברוך-מרדכי: - מהיכא מיתינן לה, שסתם חזן – שוטה? השיב רבי ברוך-מרדכי: - מפלפולא מיתינן לה. קימא לן: העושה שליח פיקח - חייב השליח; העושה שליח חרש, שוטה וקטן – חייב השליח ולגבי חזן שנינו: "שליח-ציבור שטעה סימן רע לשולחיו". אלמא: חזן הוא אחד מן השלושה, ששולחיהם חייבים. והרי אנו עדים, שאינו לא חרש ולא קטן, אלא לאו – שוטה הוא.

506

ליצנים ישבו ודנו בחבורה: - כמה טיפשים ניתנו להם לישראל? נענה אחד מן החבורה ואמר: - כמה איני יודע, אבל לא פחות מאחד לכל עשרה מישראל, שבכל מנין-עשרה יש חזן אחד.

507

שאל רב לחזן: - מנין לחזן, שטיפש הוא? החזיר לו החזן: - הסברה מחייבת, שכך. כיון שאינו לא בתורה ולא בחוכמה, מה ראה להיות חזן ולא ראה להיות רב? שמע מינה טיפש הוא.

508

ראש-השנה קודם מוסף פתח החזן "הנני העני", ומיד הרכין ראשו כלפי התיבה וכל גופו התחיל מרתת. ראח הקהל ונהנה: - חזן בעל-בכי. היה שם בחור אחר מקטני-אמונה, הציץ אל תחת טליתו ‏של החזן וקרא: - מחמת צחוק הוא מרתת! נזדעזע כל הקהל ופרצח מהומה בבית-הכנסת: - כיצר ש"ץ צוחק בשעה זו? הפשיל החזן את טליתו מעל ראשו ופירש: - ראיתי את הקהל ונזכרתי מעשה, ושוב לא יכולתי להתאפק מצחוק. אתמול עמדה גויה בשוק ומכרה ביצים. פתאום החליקה ונפלה, בא רוח והפשיל חלוקה עד למעלה מראשה לעיני כל הקהל...

509

ראש-השנה אחרי מוסף שאל החזן את הגבאי: - מוספי היום מהו בעיניך? השיב הגבאי: - מתפלא אני על כוח-זיכרונך. לא הבין חחזן: - מה ענינו של כוח-הזיכרון למוסף? החזיר לי הגבאי: - אותן השגיאות של אשתקד, אחת מהנה לא נעדרה.

510

שמיני-עצרת התפלל חזן "גשם", ועד שסיים התחילו גשמים יורדים. לאחר התפילה ניגש אל הגבאי ואמר לו: - התפאר נא עלי: ‏מן השמים נענו לי, והבאתי גשם לעולם. החזיר לו הגבאי: - מה תימה יש בדבר? כבר היה מעשה ואלו שכמותך הביאו גם מבול לעולם.

511

הביטו אחרי יוסי גולדה'ס ומצאו, שאינו מתפלל תפילה בלחש. אמרו לו: - רבי יוסי, האי מאי? החזיר יוסי: - כך דיני, חזן אינו מתפלל אלא בשכר. תפילה בקול, שאתם מעלים לי שכר עליה, אני מתפלל. רצונכם, שאתפלל תפילה בלחש? העלו לי שכר גם עליה – ואתפלל.

512

גמרא של חזנים. תנו רבנן: עמדו בתפילה, אף-על-פי שיש שם בחור שקולו ערב, אין מורידין לפני התיבה אלא נשוי. מאי טעמא? - שיהא לבו נשבר ונדכה...

513

הנצי"ב מוולוז'ין היה מקפיד, שחזן יהא גם שוחט, כדי שבעל-כורחו יהא זהיר במצוות: - חזן, – היה הנצי"ב אומר, – דינו כדין שור המועד. אין לו שמירה אלא – סכין...

514

מנין שאין ממנים חזן על הצבור אלא אם-כן הוא גם ‏שוחט? - שנאמר: "רוממות-אל בגרונם וחרב-פיפיות בידם"...

515

סוחר שב לביתו מגינשפרינג, ובין מנחה למעריב סיפר בבית-המדרש על הגדולות ועל הנפלאות שראה שם: - בית-כנסת חדש בנו בגינשפרינג והעמידו בו חזן עם שלושים ושישה משוררים. מיד הקשה אחד מן החבורה: - בשלמא רבי חיים-ליב שלנו, שארבעה משוררים לו, יש סיפק בידו להשגיח עליהם, וכשאחד מהם עושה מעשה רמאות ומחביא קולו, מיד הוא צובטו צביטה יפה בצנעה ומחזירו למוטב. אבל אותו חזן שבגינשפרינג, ששלושים וששה משוררים לו, מה תקנה יש לו כשאחד מהם כובש קולו ושותק? מתחילה לא היה בידו של הסוחר-המספר; אחר-כר נמלך והשיב: - על-כורחך אתה אומר, שאותה שעה איו לו לאותו חזן אלא שלושים וחמישה משוררים.

516

הגבאים נמנו וגמרו למנות חזן אחר במקום הזקן שנפסל ‏קולו. אמר להם הזקן: - חייכם, רבותי, שקולי חזק, ברוך-השם, כשהיה. והא ראיה: כשאני מרים קולי ומסיים "הבוחר בעמו ישראל באהבה" מיד נבהל כל הקהל וצועק: "שמע ישראל"!

517

אגדה של חזנים. ‏בשעה שברא הקדוש ברוך-הוא את העולם עלה במחשבה ‏תחילה ליתן ארבעים שנה לכל ברייה. נכנס סוס ושאל: - מה תהא מלאכתי? השיב לו הקדוש ברוך-הוא: - הבריות ירכבו עליך. בעט הסוס ברגלו ואמר: - אם לכך אני נוצר, דיי בעשרים. הסכים הקדוש ברוך-הוא. יצא הסוס. נכנס אחריו חמור ושאל: - ואני מה תהא מלאכתי? השיב לו הקדוש ברוך-הוא: - משאות תשא על גבך. כפף החמור את ראשו ואמר: - אם לכך אני נוצר, טול ממני עשרים. הסכים הקדוש ברוך-הוא. יצא החמור. נכנס אחריו חזן ושאל: - ומה תהא מלאכתי שלי? השיב לו הקדוש ברוך-הוא: - מלאכתך תהא נקייה וקלה – תנעים זמירות. השתעל החזן ואמר: - אם לכך אני נוצר, הוסיפה לי עוד ארבעים. הסכים הקדוש ברוך-הוא והוסיף לו עשרים שנה של הסוס ועשרים שנה של החמור. ומכאן: עד ארבעים חזן שר כהלכה. מארבעים ואילך הוא צוהל כסוס ונוער כחמור.

518

חזן בא לעיר עם משורריו ומכר כרטיסים "לשמוע אל הרנה ואל התפלה". וכשירד לפני התיבה הוברר, שאין כאן לא רינה ולא תפילה, אלא שברי קול צרוד. רגזו בעלי-

הכרטיסים ותבעו ממונם. התנצל החזן ואמר:

- רבותי, צינה אחזתני. אונס רחמנא פטריה.

לא נתפייסו בעלי-הכרטיסים והלכו עמו אל הרב לדין. עיין הרב בדבר ואמר לחזן:

- אין אתה יכול לפטור עצמך בטענת-אונס. כל-עיקרו של דין-אונס מנערה המאורסה אנו למדים, ואותו מעשה הוא ההפך הגמור לגבי מה שלפנינו: הנערה המאורסה צעקה ומושיעים לא היו לה, ואילו אתה – מושיעים היו לך, אלא שאתה לא צעקת.

519

שבת קודם מוסף ניגש אורח אל הגבאי וביקש רשות לירד לפני התיבה: הוא יודע פרק בחזנות. הסכים הגבאי. לאחר שסיים ועלה מן התיבה ניגש האורח שוב אל הגבאי ושאל: - מוספי מהו בעיניך? החזיר לו הגבאי: - שלמה אמר: "יש מתעשר ואין כל", ואני אומר: יש מתחזן ואין קול.

520

עשיר ביקש מאת הגבאים. שיעשו אותו ש'ץ למוספים של ימים נוראים. תמה כל הציבור: - עשיר כמותו מה צורך יש לו בחזנות? הגיעו הדברים לאזניו של אותו עשיר והחזיר: - כלום שכר אני מבקש? זוהי נדבה, שאני מבקש ליתן לבית-המדרש. היה שם פיקח אחד. נענה ואמר: - הניחו לו ויתפלל. מי שאינו יכול ונותן תבוא עליו ברכה.

521

בחבורה של חזנים סיפרו: - פלוני בן-פלוני כבד-פה היה כל ימיו; הלך לאמריקה ונעשה שם חזן. ‏נענה אחד מן החבורה ואמר: ‏- אף משה רבנו כך, כל ימיו היה כבד-פה, וכיוון שעבר את הים, מיד – "אז ישיר משה".

522

כשהיה רכי שבתי כהן, בעל "הש"ך", פרנס בווילנה, נתן עינו ברבי משה רבקה'ס, בעל "באר-הגולה", למנותו חזן בבית-הכנסת הגדול. מחו חבריו ואמרו לו: - רבי משה אין לו קול. ‏החזיר רבי שבתי: - אף-על-פי-כן... רבי משה יש בו כל המעלות הטובות, שמנו חכמים בש"ץ, ומה בכך אם הוא חסר מעלה אחת ואין לו קול?

523

בדורות הקודמים היו החזנים נוהגים ליתן אגודל אל תחת סנטרם כשהרימו קולם בשעת התפילה, וכך נהג גם בצלאל, חזנה המפורסם של אודיסה. פעם אחת שאלו צעיר אחד: - רבי בצלאל, למה אתה עושה כך? הקפיד בצלאל והחזיר לו: - זה לי, ברוך-השם, חמישים שנה אני עושה כך ואיני יודע למה, ופתאום בא פרחח שכמותך ומבקש לדעת ברגע אחד מה שאני לא ידעתי כל ימי.

524

כשהזקין בצלאל וסלקוהו מן החזנות בבית-הכנסת הגדול, הזמינוהו הסייסים למוספים של ימים נוראים בבית-הכנסת שלהם, – וסירב להם. באו הקצבים והזמינוהו לבית-הכנסת שלהם, – ונענה להם. אמרו לו: - רבי בצלאל, מה טעם סירבת לאלו ונענית לאלו? החזיר בצלאל: - בואו ואסביר לכם, דרכם של סייסים, שהם בודקים למקחם בשיניו, ודרכם של קצבים, שהם בודקים למקחם באחוריו. לפיכך חוששני, שמא לא אעמוד, חלילה, בבדיקתם של הסייסים, אבל מובטחני, שאעמוד, אם ירצה השם, בבדיקתם של הקצבים.

525

ניסי (ניסן) הבלזאי היה כוחו גדול בחיבור ניגונים לתפילה, אבל קולו היה צרוד ומרוסק, ובעיקר היה סומך על משורריו. וחשוב גדול היה ניסי "בחצרו" של רבי דוד'ל הטלנאי, ומזמן לזמן היה בא לשם להתפלל מוספים. פעם אחת אמר לו רבי דוד'ל: - ניסי, בכמה עולים לך משורריך? - באלף רובל לשנה. – השיב ניסי. חזר רבי דוד'ל ואמר לו: - קמצן אתה, ניסי. אילו הוצאת עוד שלוש מאות רובל לשנה והעמדת גם חזן למשורריך – כמה מקובלת הייתה תפילתך...

526

ניסן בלומנטל האודיסאי היה מקפיד, שלא יקרא לו אדם בפניו אלא בשמו או בשם משפחתו, ולא יכנוהו "חזן". פעם אחת אמר לו שלמה זולצר: - תמה אני עליך, מר בלומנטל. ממה נפשך: אם חזן אתה – מה עלבון הוא כינוי זה לך, ואם אתה רואה בו עלבון לך – למה נעשית חזן? החזיר לו בלומנטל: - בוא ואסביר לך. בעירי, באודיסה, היה גגב מפורסם, שיצאו לו מוניטים בכל הסביבה. "נתקה גנב" היה שמו, והיה נוקם ונוטר כשקראו לו כך. אמרו לו: "אם אומנותך בזיון הוא לך, למה אתה עוסק בה?" השיב נתקה: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא אומנותי שלי, שאין כמותה חריפה ומשובחת. אבל מה אעשה וכל משמוט, התוקע ידו בכיס זר ומבריח משם מטפחת שווה פרוטה, אף הוא נוטל גדולה לעצמו ומבקש שיקראו לו גנב"...

527

בחרסון שימשו בזמן אחד שני חזנים ידועים: מינקובסקי והלפרין. מינקובסקי היה מתלמידיו של ניסי הבלזאי, ועיתים ביקש להתפלל דווקא בנוסח החזנות החדשה, דוגמת זולצר; הלפרין היה מתלמידיו של זולצר, ועיתים ביקש להתפלל דווקא בנוסח החזנות הישנה, דוגמת ניסי. היה שם זקן אחד פיקח ואמר: - שני חזנים יש לנו, ושניהם רוצים ואינם יכולים: מינקובסקי רוצה להיות גוי – ואינו יכול. הלפרין רוצה להיות ישראל – ואינו יכול...

528

חזן נווד בא אל חזנה המפורסם של בודאפשט, הפרופיסור פרידמן, וביקש מאתו, שייתן לאחד ממשורריו ללכת עמו לעיירה הסמוכה: עתיד הוא להתפלל שם בשבת וחסר לו משורר. אמר לו פרידמן: - השמיעני נא קולך תחילה ואדע, איזה משורר אתה חסר. הסכים החזן ושר לפניו פסוקיס מעטים. הפסיקו פרידמן ואמר לו: - חביבי, רואה אני, שלא משורר אתה חסר, אלא חזן אתה חסר, וחזן איני יכול ליתן לך.

529

חזן עני קבל לפני פרידמן, שאבד לו קולו, והרי הוא צריך למתנת בשר-ודם. הוציא פרידמן זהוב מכיסו ונתן לו. וכשראה פרידמן, שנתכרכמו פניו של העני, אמר לו: - עוד זהוב אחד יש לי בכיסי, אבל אותו אני חייב לשמור בשביל העלוב, שימצא את אבידתך...

530

ישראל קופר עמד בוויכוח בשוק וסיפר עם חבורה של בעלי-בתים. פתאום זינק כלב מאחת החצרות והתחיל נובח. לגלג אחד מן החבורה ואמר: - סימני חזן יש בו. החזיר קופר: - חלילה:‏ נביחתו נביחת בעל-בית.

531

הרב הישיש, גאונה וגאוותה של העיירה, חלה בעצירות ונסתכן. בשלישי למחלה ראו ראשי-העדה, שאין לרב תשועה ברופאים, וגזרו תענית: קראו "ויחל", אמרו תהלים וסליחות, יראים ושלמים הלכו להשתטח על קברי-צדיקים – ובצהרים הייתה תשועה להרב... מיד יצא השמש לשוק והכריז: - יהודים, נפתח הסתום – לכו אכלו...

532

רב חדש נתמנה בעיר וראה שהשמש הזקן טורח במלאכתו כל היום: עם בוקר הוא מקיש על התריסים ומעיר את העם לתפילה. ביום הוא שואב מים וחוטב עצים לבית-המדרש. בערב מטיב את הנרות ומסיק את התנורים, ובלילה הוא לן בבית-המדרש. אמר לו הרב: - כמה אתה מקבל שכר? - חמישה זהובים לשבוע, – השיב הזקן. תמה הרב: - בשכר מועט כזה אתה מסתפק? החזיר לו הזקן: - רבי, השכר מועט, אבל הכבוד מרובה...

533

שמש בא אל הגבאי לבקש הוספה על שכרו: - עבודת-פרך הוא עובד, עשרים וחמש שעות ביום. - היכי תמצי? – לגלג עליו הגבאי, – אין במעת-לעת שלם אלא עשרים וארבע שעות. - מה בכך? – החזיר השמש. – טרח ושאל את הבחורים שבבית-המדרש ויעידוני, אם לא כל יום אני קם לכל-הפחות שעה אחת קודם הנץ החמה.

534

בירקנהם נכנס לרסטורן כשר ומצא את השמש "בעל התענית" שלו יושב ואוכל כאחד האדם. כעס כעס גדול: - רמאי כך אתה צם? פייסו "בעל-התענית" והחזיר לו: - תנוח דעתך, מר בירקנהים; אתה אינך מפסיד כלום. לשמך אני צם. אבל גם מר וולף הזמין תענית היום וקיפח שכרי, ולשמו אני אוכל, כדי שהוא לא יצא ידי חובתו...

535

שנה-שנה היה השמש מזכיר ל"גביר" יום פטירת אביו, "והגביר" היה נותן לו שכר-טרחה בעין יפה. פעם אחת נמלך השמש ואמר: - "הגכיר" טרוד בעסקיו מן הבוקר עד הערב, וחזקה עליו שמחמת טרדה לא ירגיש בדבר. אלך ואזכיר לו יום פטירת אביו פעמיים בשנה. אמר ועשה – וקבל שכר גם על אזכרה שנייה. ראה שהצליח, נמלך ואמר: - מכאן ואילך אזכיר לו גם פטירת אמו פעמיים בשנה. אמר ועשה – וגרשו "הגביר" מן הבית. - בשלמא אב – ניחא, – צווח "הגביר": – אין אדם יודע, כמה אבות היו לו. אבל אֵם אי-אפשר שתהיה לאדם יותר מאחת...

536

מלמד הקריא לתלמידיו: "כי השחית כל-בשר את דרכו על הארץ. מפרש רש"י: אפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". קפץ תלמיד אחד ושאל: - רבי, מה פירוש "נזקקין לשאינן מינן"? הסביר לו המלמד: - כגון פיל הנושא פשפש.

537

כשהגיעו התלמידים לפרשת "שמיני" לכתוב: "ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף", עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך "החומש" ושאל: - רבי, שלושה אלו מה הם? עיין המלמד ברש"י ומצא כתוב: "שלינונא", "צואיטיש" ו"ייבן" – ולא נתחוור לו. גרד זקנו ואמר: - הללו דגים מטורפים הם. חזר התלמיד ושאל: - רבי, מה לדגים בין העופות שבפרשה זו? כעס המלמד: - טיפש: ‏על מטורפים אתה מקשה?

538

ב"חדר" למדו פרשה "בחקותי". הגיעו ל"ונתתי גשמיכם בעתם", ומפרש רש"י: בעתם, בשעה שאין דרך בני-אדם לצאת, כגון בלילי-רביעית ובלילי-שבתות. עמד תלמיד אחד ושאל: - רבי, מפני-מה אין דרך בני-אדם לצאת בלילות אלו? נתן בו המלמד עינים זעומות והחזיר: - חמור: ‏כיצד יצאו וגשמים יורדים?

539

כשהגיעו התלמידים לכתוב: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים", הקשה החריף שבהם: - רבי, למה נאמר: "אשר נאכל", "אשר אכלנו" היה לו לכתוב? תירץ המלמד: - בלויתן, שאנו עתידים לאכול, הכתוב מדבר. לא קיבל אותו תלמיד חריף וחזר והקשה: - אם-כן, למה נאמר "במצרים"? וכי לא בגן-עדן אנו עתידים לאכול לויתן? חזר ותירץ המלמד: - שפיל לסופו של קרא: "במצרים חנם", כלומר: לחנם נאמר כאן "מצרים". לא נחה דעתו של המקשן וחזר ושאל: - אם-כן, לא היה לו לכתוב לא "במצרים" ולא "חנם"? כעס המלמד: - סתם מקשן עם-הארץ: ספר-תורה, שחסר אות אחת, פסול. – ספר-תורה, שיהא חסר שתי תיבות שלמות, לא כל-שכן.

540

כשהגיעו ל"וישמע יתרו כהן מדין, חֹתן-משה" הקשה תלמיד אחד: - רבי, בת ליתרו מהיכן? הלא גלח היה, וכ'צד נשא ‏אשה? חרץ המלמד: - זה היה מעשה קודם מתן-תורה.

541

איזיק-מאיר דיק וגבריאל בנו טיילו ברחוב-היהודים בוילנה. עד שהם מטיילים הגיע לאזניהם קול-דברים יוצא מבית אחד: - "עכשיו נלך לנקבות". - אבא! – תפס גבריאל לאיזיק-מאיר בידו. – שמעת? לגלג עליו איזיק-מאיר: - גבריאל בני, עד מתי לא תהא לך אוזן לשמוע דברים כפשוטם? כאן, בבית זה, גר מלמד-משכיל, השונה לתלמידיו פרק בדקדוק. עכשיר גמר נטיות של זכרים, והרי הוא הולך לנקבות.

542

עמדו במסכת פסחים והגיעו למה ששנו בפרק "כל-שעה":"ואלו ירקות, שאדם יוצא בהן ידי-חובתו בפסח – בחזרת, בתמכא". עקר תלמיד אחד את עיניו מתוך הגמרא ושאל: - רבי, מאי תמכא? השיב המלמד: - שכחת, שיש רש"י בעולם? עיין התלמיד ברש"י ומצא כתוב: "מפרש בגמרא" – ונחה דעתו, וכשהגיעו בגמרא לפירושו של רבה בר בר-חנה: "תמכא – תמכתא". חזר ושאל אותו תלמיד: - רבי, מאי תמכתא? השיב המלמד: - שמא שוב שכחת, שיש רש"י בעולם? עיין התלמיד ברש"י ומצא כתוב: "תמכתא – מרובי"א" בלע"ז". תהה ושאל: - רבי, מאי מרובי"א? כעס המלמד: - כלום בלעז אני בעיניך, שאדע מאי מרובי"א?

543

למדו פרק שני של מסכתא ביצה והגיעו לאותו מעשה של רב הונא, שדחה לרב אויא סבא ואמר לו: "עורבא פרח!" – עיין המלמד ברש"י ומצא כתוב: "השיאו לדבר אחר". תחילה תהה, אחר-כך מילא חוטמו טבק, כבש את לבו ופירש לתלמידים: - "עורבא פרח" – נתן לו חזיר לאשה.

544

מלמד היה רגיל לחדד את התלמידים ועל כל מסקנה שבש"ס היה שואל: "ודילמא איפכא"? – פעם אחת למדו פרק ראשון של מסכתא כתובות והגיעו לברייתא: "הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן, או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה". מיד זקף המלמד את אגודלו ושאל: - ודילמא איפכא?...

545

רבי, – שאל תלמיד אחד בשעת ההפסקה, – מה טעם משתכרים מן היין? הסביר לו המלמד: - שני יצרים יש לו לאדם – יצר טוב ויצר רע, כל-זמן שהם שרויים במקומם, זה מימין וזה משמאל, אין אחד פוגע בחברו, והרי מנוחה ושלווה, אבל כיוון שאדם ממלא כרסו יין והמקום נעשה צר לשני היצרים, מיד הם מתחילים לנגוח זה בזה, ונמצאת מהומה באה. חזר התלמיד ושאל: - ‏אם-כן. מה טעם אין אדם משתכר, כשהוא ממלא כרסו מים? גיחך המלמד: - שוטה מופלג: כיצד ישתכר אדם מן המים?

546

מלמד מספר עם תלמידיו על הוויות-העולם: - סתם אדם לובש חלוק נקי כל ערב-שבת, אחרי מרחץ; סתם עשיר לובש כל יום ויום; רוטשילד לובש שלוש פעמים ביום:‏ ערב ובוקר וצהרים; והקיסר – שני חיילים מזומנים לו יומם ולילה: ‏אחד מלבישו חלוק נקי ואחד פושטו, אחר מלבישו ואחד פושטו. סתם-אדם שותה טה וחתיכת-סוכר לו בפיו; סתם עשיר – שלוש חתיכות הוא מטיל לתוך הכוס ושותה; רוטשילד – שלוש בפה ושלוש בכוס; והקיסר - מערים לו טה לתוך הפה של רֵישְתּוֹר – סוכר, ומשם הוא שותה. סתם-אדם טח חמאה על-גבי גלוסקה מבחוץ ואוכל; סתם-עשיר - טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; רוטשילד – על כל לגימה ולגימה הוא טח מבחוץ ומבפנים ואוכל; והקיסר – שני שרים מזומנים לו ומערוכים בידיהם, אחד טח מבחוץ ואחד טח מבפנים, והוא אוכל. סתם-אדם אוכל סופגניות כמו שהן; סתם-עשיר – בחמאה רותחת הוא טובל ואוכל; רוטשילד – כל לגימה ולגימה הוא טובל ואוכל; והקיסר – איצטלה של סופגניות מלבישים אותו, וממלאים לו את הכיסים חמאה רותחת, והוא קורע מן האיצטלה, טובל בכיס ואוכל, טובל ואוכל. סתם-אדם אשתו שומרת עליו שלא יטרידוהו משנתו; סתם עשיר – חדר לפנים מחדר הוא נכנס, שלא יטרידוהו משנתו; רוטשילד – תריסר משרתים שומרים עליו, שלא יטרידוהו משנתו; והקיסר - לגיון חיילים עומדים על פתחו וצועקים: "שקט! הקיסר ישן!" סתם-אדם ישן עד הבוקר, קם ואוכל; סתם-עשיר ישן עד עשר שעות, קם ואוכל; רוטשילד ישן עד מנחה, קם ואוכל; והקיסר – ישן כל היום וכל הלילה, ואוכל – למחר.

547

מצאו למלמד, שירד מעיירתו ליריד הגדול שבכרך הסמוך. אמרו לו: - מלמד, מה עניינך ליריד? החזיר המלמד: - מי יודע שמא תימצא לי עגלה של-חנם לחזור?

548

מעשה במלמד, ששלחה אותו אשתו אל השכנה לקחת מאתה שני חלמוני-ביצים. אמרה לו השכנה: - מה כלי הבאת? הסיר המלמד את היארמולקה מתחת לכובעו, עשה אותה גומה מבחוץ וקיבל לתוכה חלמון אחד. חזרה ואמרה לו השכנה: - והחלמון השני להיכן? הפך המלמד את היארמולקה ‏וקיבל לתוכה את החלמון ‏השני. ‏וכששב לביתו והיארמולקה עם החלמון בידו כעסה אשתו כעס גדול: - בטלן! לא שני חלמונים אמרתי לך להביא? חזר המלמד והפך את היארמולק‏ה ואמר: - מה תצעקי? הרי גם השני...

549

מלמד עני הזמין לו הקדוש ברוך-הוא "מעמד" בכפר סמוך לעיר, ומכאן ואילך לא היה בא לביתו אלא מפסח לפסח. אמרו לו: - מהלך שלוש פרסאות מן הכפר לעיר, ואין אתה בא לביתך כל ערב-שבת, כדרך שהבריות נוהגים! החזיר המלמד: - דייני, שאני בא לביתי אחת בשנה ואשתי יולדת כל שנה. אילו באתי כל ערב-שבת הייתה יולדת, חלילה, כל שבוע.

550

שר גדול בא לעיירה והציגו לפניו את כל המשמשים בקודש, וגם את המלמד של התלמוד-תורה. נסתכל בו השר ושאל: כמה ילדים יש לך? - שלושים ושבעה, – השיב המלמד. - אהה! – מילא השר צחוק פיו. ראה המלמד שמוחו המגושם של הגוי אינו תופס, והסביר לו: - הוד מעלתו, יש לי גם עוזר...

551

מלמד הלך לכפר לקנות עז. קנה והביא לביתו ואמר לאשתו: - הרי לך עז שבעזים: ‏שלושה לוגים חלב היא מביאה כל-יום. נסתכלה האשה בבהמה שלפניה. עיקמה חוטמה ואמרה: - שלושה לוגים? נבלה זו? החזיר המלמד: - מובטחני שכך. הגוי המוכר אמר: שני לוגים, ומי פתי יאמין לערל טמא? ודאי שיקר ושלושה לוגים היא מביאה.

552

איסר מלמד היה אומר: - שלושה רובלים היו לי לעצמי לפני כמה שנים בסוף "הזמן"; חמישה רובלים היו לו לחותני קודם שהשיא לי את בתו; עשרים וחמישה רובלים ראיתי פעם אחת בידי "הגביר" שלנו. ומה שמספרים הבריות, שבעיניהם ראו מאה רובל – או שהם משקרים, או שהם נתקלו לא עלינו במעשה-כשפים.

553

מלמד נכנס לבית-המדרש ומצא יהודים יושבים ולומדים "חיי אדם". הפסיק אותם מלימודם ואמר להם: - דעו לכם. רבותי, שאלמלי אני קיסר הייתי עשיר ממנו! תמהו הללו ושאלו: - משום מה? החזיר להם המלמד: - משום שבשום אופן לא הייתי מסתלק גם מן המלמדות.

554

מלמד בן-מלמד כתב לאביו וביקש, שישלח לו קצת כסף, משום שהשעה דחוקה לו. החזיר לו אביו: - פיקח שכמותך, מה ראית לשטות זו? ממה נפשך: אם מלמד יש לו כסף, הרי יש לך כסף, ואם מלמד אין לו כסף, מהיכן יש לי כסף?

555

בחבורה של יהודים נשאלה שאלה: - אימתי יכול מלמד לטייל עם אשתו בשוק? נענה אחד, מי שהיה מלמד, ואמר: - מלמד יכול לטייל עם אשתו בשוק שני ימים בשנה – תשעה-באב ויום-כפור. אמרו לו: - מה טעם? הסביר אותו "מי-שהיה": - בנוהג שבעולם, מלמד ואשתו אין להם לשניהם אלא זוג אחד נעליים, וכשאחד מהם יוצא לשוק, בעל-כורחו יושב השני בבית. אימתי אין צורך בנעליים? הווה אומר: בתשעה-באב וביום-כפור.

556

אב מסר את בנו למלמד, ולמחר בא המלמד וביקש לקבל שכרו לכל "הזמן" כולו. אמר לו האב: - מה ראית? השיב המלמד: - היה מעשה ותלמיד אחד מת עלי בתוך "הזמן" והפסדתי שכרי... אמר לו האב: - ומה אעשה. אם אשלם לך כל שכרך ואתה תמות, חלילה, בתוך "הזמן"? החזיר המלמד: - נמצא אני נשכר...

557

מה טעם אין מעמידים מלמד אלא לחצי-שנה ("לזמן"), ולא לשנה שלמה? - ממה נפשך: אם יעשה מלאכתו באמונה, חזקה שיישחף וימות בתוך "הזמן" ויהיה צורך להעמיד אחר במקומו. אלא מה, לא יישחף ולא ימות בתוך "הזמן"? הרי זה סימן שעשה מלאכתו רמייה, ושוב יהיה צורך להעמיד אחר במקומו.

558

אמרו לו למלמד: - בדקנו ומצאנו שאתה עצלן ונוטל שכר-לימוד חנם. החזיר המלמד: - לא שכר-לימוד אני נוטל אלא שכר-בטלה אני נוטל, ונאמן עלי הדיין שלגבי בטלה אין לכם זריז כמותי.

559

מסורה של מלמדים: שלוש צעקות צועק מלמד וכולן מסיימות ב"אנכי": בתחילת "הזמן" כשהוא מבקש למצוא תלמידים, הוא צועק: ‏"הבה כי בנים, ואם אין – מת אנכי; באמצע "הזמן", כשאבות התלמידים באים עמו בטרוניה, שבניהם אינם רואים ברכה בלימודם, הוא צועק:‏ "התחת אלהים אנכי?" ובסוף "הזמן", כשאבות התלמידים מקפחים שכרו הוא צועק: "אם כן, למה זה אנכי?...

560

מה בין חוטב-עצים למלמד? - חוטב-עצים, עם כל גוי וגוי שמתווסף לו מלאכתו נעשית קלה יותר; מלמד, עם כל "גוי וגוי" שמתווסף לו מלאכתו נעשית קשה יותר.

561

הייתה ברית-מילה בביתו של עשיר. וכטוב לב בעל-הברית ביין קם וחלק מתנות למשמשים בקודש; למוהל נתן עשרה זהובים ולמלמד שבביתו נתן שני זהובים. אמר לו המלמד: - שלא כדין אתה עושה, שהרי אני טורח בילד ימים ושנים, ואילו המוהל אינו טורח בו אלא שעה אחת מועטת. החזיר לו בעל-הברית: - כדין אני עושה, שהרי ילד הבא לידו של המוהל נכנס גוי ויוצא יהודי, ואילו ילד הבא לידך נכנס יהודי ויוצא גוי...

562

כשהיה יהל"ל נער הביאו אביו לרבי איזל חריף שיתהה ‏על קנקנו. שאל לו רבי איזל: - רבך מי הוא? השיב הנער: - המלמד הבירז'אי הוא רבי. טפח לו רבי איזל על שכמו ואמר: - יפה עשה אביך, שמסר אותך לידי. אף אני תלמידו...ויהא כלל זה בידך: אדם שלא למד אצל המלמד הבירז'אי חזקה עליו שעם-הארץ הוא. תדע שכך, שהרי המלמד הבירז'אי לא למד אצל המלמד הבירז'אי, ולפיכך הוא עם-הארץ גמור. (יהל"ל, "זכרון בספר",ז'יטומיר,1910 , עמ' 8-7).

563

סופר-הקהל היה רגיל לכתוב כל המכתבים של "הגביר", והלה לא שילם לו אפילו פרוטה אחת שכר-טרחה. אמרו לו: - שוטה שבעולם, אם אין הוא משלם, למה אתה טורח וכותב? החזיר הסופר: - ואם לא אטרח ולא אכתוב – כלום ישלם?

564

סופר-הקהל שימש במלאכתו עד זקנה ועד שיבה, וכל ימיו היה כותב אות "פ" מלמטה למעלה. פעם אחת אמרו לו: - מה טעם אין אתה כותבה כדרכה – מלמעלה למטה? החזיר הזקן: - כל ימי חושש אני לכתוב אותה כדרכה, שמא לא אצא מתוך הסבך.

565

סופר-סת"ם שיבח לפני חבורה של יהודים את תפיליו שאין כמותן מהודרות. נענה אחר מן החבורה ואמר לו: - כל השבחים הללו למה? הכל יודעים, שתפיליך משל ‏בהמה טהורה הן...

566

כשהגיעה שעתו של בעל "הלוח" להסתלק מן העולם, קרא לבנו ואמר לו: - בני, אני אין לי לא נכסים ולא ממון בעין. לפיכך בוא ואוריש לד סוד "הלוח", שהוא שקול כנגד הרבה נכסים וממון. שמע הבן ושאל: - אבא, סוד זה מה הוא? החזיר לו החולה:‏ - כשתגיע ל"חזון-הרוחות" אל תנבא לא קור גדול בתמוז ולא חום גדול בשבט.

567

מחבר הביא לרבי יחזקאל-פיבל, המגיד הווילנאי המפורסם, פירוש שחיבר לרש"י והתפאר לפניו, שיש בידו הסכמות מאת כמה גדולים, וכולם מרבים בשבחו וקוראים לו "גאון". עיין רבי יחזקאל-פיבל בפירוש ואמר למחבר: - יפה כתבו בעלי-ההסכמות. כל הגאונים לא ידעו את רש"י...

568

מחבר הביא לרבי אבלי פוסבילר, רבה של וילנה, פירוש כתב לספר משלי וביקש מאתו הסכמה. עיין רבי אבלי בפירוש ואמר למחבר: - מוטב שהיית כותב פירוש לספר איוב. תהה המחבר: - רבי, למה דווקא לספר איוב? החזיר לו רבי אבלי: - טעם יש לי בדבר. איוב היה מלומד בצרות, ומה בכך אם הייתה מתווספת לו עוד צרה אחת? שלמה, רוב ימיו ראה בטובה, ומה לו ולצרה זו?

569

מחבר הביא לרבי גרשון משקלוב את חיבורו, שקרא לו "חן-טוב". דפדף רבי גרשון בחיבור, הרהר שעה קלה ואמר למחבר: - נאמן עלי שלמה, שאמר: "שכל טוב יתן חן" אבל אם "חן טוב" ייתן שכל – מסופקני.

570

מחבר הביא לרבי איזל חריף את חיבורו, שקרא לו "ידי-משה". עיין רבי איזל בחיבור ואמר למחבר: - היה לך לקרוא לחיבורך לא "ידי-משה", אלא "פני-משה". שאל המחבר: - רבי, מה טעם? החזיר לו רבי איזל: - כבר העידה תורה, שבפני-משה לא יכול שום אדם להביט...

571

מחבר בא לרבי איזל וביקש מאתו הסכמה לחיבורו. נענה לו רבי איזל, לקח גיליון נייר וכתב את ההסכמה בראש הגיליון, הניח רווח גדול וחתם שמו בסוף הגיליון. תמה המחבר: - מה ראה רבי להניח רווח גדול כזה? החזיר לו רבי איזל: - לקיים מה שנאמר: "מדבר-שקר תרחק"...

572

מחבר הביא לרבי איזל פירוש שכתב לתורה והדפיסו יחד עם הפנים. אמר לוי רבי איזל: - יפה עשית, שלא חסת על ממונך והדפסת גם את הפנים. עכשיו פירושך קרוב לאמת...

573

מחבר בא לרבי איזל לבקש הסכמה לחיבורו. עד שישבו שניהם והתפלפלו בדברי-תורה כבה היום ויהי לילה. וכשעמד המחבר להיפרד ביקש מאת רבי איזל, שישלח את השמש עמו ללוותו. סרב רבי איזל ואמר לו: - חס אני על זקן זה להטריחו חנם. שמא אתה חושש למה שאמרו: "תלמיד-חכם אל יצא יחידי בלילה, מפני המזיקים? קח חיבורך אתך ויראו המזיקים, שלאו בעל-דברים שלהם אתה...

574

שניים חיברו פירוש למסכתא בבא קמא והביאו את כתב-היד לרבי מרדכי מלצר, רבה של לידה. עיין רבי מרדכי בחיבור ושאל למחברים: - מה שם תקראו לחיבורכם? השיבו המחברים: - עדיין אנו מתחבטים בדבר. רוצים אנו, שהשם יהיה קצר ושנינו מרומזים בו. אמר להם רבי מרדכי: - אם כך רצונכם, קראו לו "השוֹר והבוּר"...

575

מחבר ששמו היה יעקב הביא את חיבורו "ויאמר יעקב" להרב מלבים. עיין הרב בחיבור ואמר למחבר: - כמה נאה שם זה וכמה הוא מכוון לחיבורך! שמח המחבר ושאל: - רבי, בשל מה הוא מכוון כל-כך בעיניך? החזיר לו הרב: - כבר מצינו גם בתורה "ויאמר יעקב" אף-על-פי שלא אמר כלום.

576

מחבר כתב פירוש לקהלת ובא לרב מפורסם לבקש הסכמה. עיין הרב בפירוש ואמר למחבר: - רואה אני, שכוחך יפה בפרשנות ככוחו של המלבים. ‏אף-על-פי-כן איני יכול להסכים. תמה המחבר: - רבי, אם כמלבים אני בעיניך, מפני מה אין אתה יכול להסכים? החזיר לו הרב: - משום שאני מוצא גם קצת הבדל בינך ובין המלבים. אחשוורוש טיפש שבטיפשים היה, בא המכבים ועשה אותו חכם מחוכם; ואילו שלמה חכם מחוכם היה, באת אתה ועשית אותו טיפש שבטיפשים.

577

פרשן הביא ליצחק איכל פירוש שכתב לקינות וביקש מאתו, שיקרא את כתב-היד ויוסיף נופך משלו. לא היו ימים מועטים והחזיר לו איכל את הפירוש עם תוספת כתב-יד. פתח המחבר את התוספת ומצא – קינה לפירושו.

578

ערב-פסח הביא מחבר את ספרו החדש לעשיר אחד "בתורת מתנה". נטל העשיר את הספר ואמר למחבר: - חביב עלי ספרך ותודתי נתונה לך. אמר לו המחבר: - חביבה עלי תורתך, אבל שאלה יש לי לשאול אותך. ‏שמא אתה יודע, מפני מה אין אומרים "מזמור לתודה" בערב-פסח? אמר העשיר: - אני איני יודע ; שמא אתה יודע? החזיר לו המחבר: הן; אני יודע. ערב-פסח, שקרבנותיו מרובים, אין יוצאים ידי חובה ב"תודה"...

579

מחבר הביא ספרו לעשיר אחד. אמר לו העשיר: - את מחירו של הספר אשלם, אבל אותו גופו לא אקח: ארון-הספרים שלי כבר מלא וגדוש עד אפס-מקום. אמר לו המחבר: - היא הנותנת. תשימו בארון מלמטה ויכלו העכברים רעבונם בו, ולא יגעו לרעה בשאר הספרים. החזיר לו העשיר: - לכאורה, עצה טובה היא זו. אבל מה אעשה והעכברים שלי בררנים הם: כבר הורגלו בספרים טובים...

580

קטע ממכתבו של אב לבנו שנתפס לספרות: - בני, כלך לך מדרך זו: ‏מגונה הוא עסק, שאינו פוטר אותך ממתחרים לא בחייהם ולא אחרי מותם.

581

פעם אחת יצא טריסטן ברנר עם חבורה של סופרים לטייל בשדה, והלך גם בנו הקטן עמו. עד שהם מטיילים עבר עליהם עדר כבשים, וכולם פועים בקול. גער בהם טריסטן הקטן: - לא כך: ומיד התחיל הוא עצמו פועה בנוסח אחר. נענה טריסטן האב ואמר: - עכשיו אני יודע:‏ זה הקטן מבקר גדול יהיה."

582

בנקאי הפסיד כל ממונו בניירות-ערך. נמלך ונעשה מחבר. אמרו עליו: - מידה כנגד מידה היא זו. תחילה החריב הנייר אותו; עכשיו מחריב הוא את הנייר.

583

מנין למחבר, שדינו להיות עני? - שהבחינה של "חיבור" – "חיסור"...

584

בחור משכיל הביא לאיזק מאיר דיק חיבור שכתב. אמר לו איזק-מאיר: -בני, אם רצונך להיות מחבר בישראל, חייב אתה לקבל עליך, שעד ארבעים שנה תרעב ללחם ותחזור בחיבוריך על הפתחים. שמע הבחור המשכיל, ושאל: - ומארבעים ואילך? החזיר לו איזק-מאיר: - אל תדאג; מארבעים ואילך כבר תהיה בקי ורגיל בכך.

585

מתחילה, כשהיה שלום-עליכם עשיר, עסק במסחר ורק עתים קבע לספרות. לאחר שהפסיד ממונו לא עסק אלא בספרות בלבד, ומכאן ואילך היה זקוק לפעמים לגמילות-חסד, כאורח סופרים יהודים. פעם אתת שאל לו אחד מידידיו: - מה מצבך? - ברוך-השם, – השיב שלום-עליכם: – אני יושב על ‏התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים... (י. ל. ברקוביץ, "שלום-עליכם בוך", ניו-יורק, עמ' 5).

586

יום-טוב ליפמן צונץ היה אומר: - "ספוד" בהיפוך אותיות – "דפוס". "רקוד" בהיפוך ‏אותיות – "דרוק". וזה רמז שרמז שלמה: "עת ספוד ועת רקוד – הכותב עברית לעברים והוא טעון "דפוס" – עת ספוד לו; הכותב לועזית ללועזים והוא טעון "דרוק" – עת רקוד לו. (בפנקסי רשום בצדו של חידוד נאה זה, שהוא משל צונץ. לצערי לא דקדקתי לרשום את המקור, ובהמשך הזמן נשמט מזיכרוני. ולאחר שהחידוד נדפס במהדורה הראשונה של קובצי (עי' שם סי' 289) הודיעני ידידי מר יצחק ריבקינד, ניו-יורק, שרב ליטאי אחד קדם לצונץ. וזה לשונו של מר ריבקינד במכתבו אלי: "רבי גרשון במ' בנימין מק"ק פרמפייאן כותב בהקדמה לספרו 'שמירת-המצוות', וילנה תקנ"ט [באותה שנה היה צונץ בן חמש!): 'לכן לא עמדתי על פרק השוכר את הפועלים לדפוס הרבה, כי אמרתי: עת ספוד – אותיות דפוס, ועת רקוד – אותיות דרוק בלע"ז; זה קונין יותר ברקוד ובשמחה, ןעל ספרי-הקודש אומרים: ממון שאין לו תובעים – כמה לתבוע?' " – והיה גם מי שקדם לקודמו של צונץ. ידידי מר מיכל רבינוביץ, ירושלים, המציא לי ציטטה מתוך ספרו של רבי יצחק טרקהום "גבעת-שאול" (אמשטרדם תקמ"ו, דף א', בחלק העברי), וזו לשונה: "ויצא יצחק לשוח שיחה נאה, דהנה 'ספוד' אותיות 'דפוס', ו'רקוד' – אותיות 'דרוק' בהפוך אתווין. וראוי לשים לב, מה ראה על ככה שלמה המלך בחכמתו, שפעם אחת היה קורא הדפוס בלשון 'ספרד' ופעם קורא 'דרוק' בלשון 'רקוד'? ואולם טעמו ונמוקו עמו, דאם יש למחבר קונים הרבה לספרו, אזי 'רקוד', אבל אם אין לו קונים, אזי – 'עת ספוד' ").

587

מרגלא בפיו של חיים-נחמן ביאליק: - כך דרכו של מו"ל בישראל: תחילה מדפיס, אחר-כך מפסיד, ולסוף – מספיד.

588

מנדלי מוכר-ספרים היה אומר: - למה נקראו מוכרי-ספרים ולא סוחרי-ספרים, כדרך שקוראים סוחרי-יערות וכדומה? – להודיעך, שמוכרי-ספרים רגילים למכור ספרים ולקבל כסף; לקנות ספרים ולשלם כסף אינם רגילים.