ספר הבדיחה והחידוד/חריפים, מפולפלים ומליצים
א[עריכה]
2196[עריכה]
חריף מובהק ישב וגרס. הפסיק ממשנתו וניפנה למקום שניפנה. שב וביקש לחזור למשנתו – ולא יכול: לא מצא משקפיו על הגמרא שלפניו. זקף אגודלו והתחיל דן בינו לבין עצמו:
המשקפים שלי היכן הם? תאמר: בא אדם ונטל אותם? ממה-נפשך קשה: אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? תאמר: בא גנב וגנב אותם? הדרא קושיה לדוכתא: מה הנאה תהא לו מהם ולמי ימכרם? אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים; אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? – על-כורחך אתה אומר: נטל אותם אדם, שזקוק למשקפיים ובאמת יש לו משקפיים, אלא שנאנס לצאת ועקרם מעל-גבי חוטמו והניחם על-גבי מצחו ויצא ושכח, ומחמת שיכחה נטל את המשקפיים שלי.
טפח החריף בידו על הגמרא:
הואיל וכך, נאמר עדיפה מזו: שמא אני גופי נאנסתי לצאת ועקרתי משקפי מעל גבי חוטמי והנחתים על-גבי מצחי ויצאתי ושכחתי? משמש מצחו בידו, מצא משקפיו ונחה דעתו:
השתא אתי שפיר…
2197[עריכה]
אור לשישי בשבת ישבו תלמידי-חכמים בבית המדרש וחזרו על “השיעורים” של השבוע. אחד מהם חטפתו שינה. וכשהקיץ, הרגיש, שהיארמולקה נשמטה לו מראשו ואיננה. מיד הוציא מטפחתו מכיסו וכיסה ראשו, אף נסתכל לצדדים וראה: בסוף השולחן, מקום שישב חברו תחילה, מונחת יארמולקה יתומה, שאין לה בעלים. עמד ודן עם נפשו:
אם תאמר: יארמולקה זו שלי היא, היכן יארמולקה שלו? ואם תאמר, שלו היא, היכן יארמולקה שלי?
נמלך והשיב:
לעולם שלי היא, אלא מה, היכן יארמולקה שלו – מאי חזית, שאני חייב לחשוש ליארמולקה שלו, שמא להיפך, והוא חייב לחשוש ליארמולקה שלי?
נטל את היארמולקה, חבשה לראשו ונחה דעתו…
2198[עריכה]
מלמד גילגל עם בניו של מוכסן בכפר. שלח מכתב לאשתו וכתב לה:
“… ועוד אני מבקש, שתשלחי לי על-ידי הערל המוכ”ז סנדליך שלך. ובכוונה תחילה כותב אני ‘סנדליך שלך’, שאם אכתוב ‘סנדלי שלי’, תקראי את ‘סנדלי שלי’ ותשלחי לי סנדליך שלך, ומה צורך יש לי בסנדליך שלך? לפיכך מדייק אני וכותב ‘סנדליך שלך’, כדי שתקראי ‘סנדליך שלך’ ותשלחי לי סנדלי שלי…"
2199[עריכה]
שבוע ימים עשה בנימין-בינוש הצמר בבודאפשט למכור צמרו. עכשיו הוא שב למארמורוש: שם ביתו. לבו טוב עליו, וכרטיס קנה של המחלקה השנייה.
אחת בשנה, אחרי מכירה טובה ומוצלחת, רשאי גם הוא לטעום טעם של מחלקה שנייה, שמפונקים נוסעים בה.
ממולו יושב אדם הדור בלבושו, סיגרה יפה בפיו, עיתון של גויים בידו, והכרת פניו עונה בו, שמזרעו של אברהם הוא.
נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים וראה בנימין-בינוש, שגם אותו הדור נוסע למארמורוש, תהה והתחיל דן עם נפשו:
שכנו זה מי הוא, ומה לו ולמארמורוש? תאמר: לחתונתו של הדוקטור הוא נוסע? אי אפשר. מעכשיו ועד חתונתו של הדוקטור יותר משבועיים, ומה יעשה כל אותם הימים והלילות? ישב וילמד משניות עם תפארת-ישראל או מסכתא נדרים עם הר"ן? – תאמר: לשם שידוך הוא נוסע למארמורוש? שטות! שמא כלה ראויה לו ימצא במארמורוש? מי? אסתרק’ה, בתו של משה-גרשון המוכסן – בתולה, שהיא למעלה משלושים? או אולי לאה’קה, בתו של חיים-יוסל המלוה? חס ושלום! משכיל הדור כמותו לא יתחתן בנשך מוצץ-דם?… אם-כן, מי הוא שכנו, היושב ממולו ומה לו ולמארמורוש? סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, לעס זקנו –ופניו אורו:
ברוך השם! יגע ומצא… מאיר כוהן הקבלן פשט את הרגל, אלפים ורבבות שמט, ולעניין שמיטה גדולה זו נוסע הלה למארמורוש… בתורת בעל-חוב לגבות את חובו? לא; אי אפשר. הרי הוא יושב וקורא את העיתון-במנוחה שלימה ופניו שקטים ונוחים כאדם, שאין לו שום דאגה בלבו. אלא מה עניינו אצל השמיטה של מאיר? עורך-דין הוא ומאיר מביאו אליו מבודאפשט הבירה, כי יעמוד לימינו וילמדהו דרך, שלא יצטרך להקיא חיל-זרים שבלע. השתא ניחא… ברם, גנב זה, מאיר, שרימה וזייף ועשה כל דבר אסור, כיצד אינו מתיירא לסכן נפשו ולגלות חטאיו ופשעיו לאדם זר?
שוב סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, שוב לעס זקנו ושוב אורו פניו: מניין אתה אומר, שאדם זר הוא? שמא ממשפחתו של מאיר הוא, בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר, ובבודאפשט הוא יושב ועורך-דין הוא?… לא; אי אפשר. כלום הוא, בנימין-בינוש, את החופה של שפרינצה אינו זוכר? לפני עשרים ושש שנים היתה החופה, בזי"ן אדר, בחצר בית-המדרש הירוק. ואילו הלה קרוב לבן שלושים וחמש הוא. לא פחות…
הרף-עין – וחיוך קל ריפרף לו לבנימין-בינוש על שפתיו:
בנימין-בינוש טיפש, מנא לך שהוא בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר? שמא הוא בנו של מיכ’קה, אחיו של מאיר? פשיטא!… חתונתו של מיכ’קה היתה בחמישה-עשר בשבט, לפני שלושים ושבע שנים, החופה היתה בחצר בית-המדרש של הכנסת-אורחים, והלה בנו הוא, עורך-דין ויושב בבודאפשט. דוקטור כוהן, עורך-דין בבודאפשט… לא; אי אפשר. דוקטור, עורך-דין בבודאפשט יקרא לעצמו כוהן ולא ישנה שמו? כלום שוטה הוא, הרוצה בליגלוגם של הבריות? על-כורחך אתה אומר, ששינה שמו. עכשיו מסתמא קוֹבאטש שמו. אמור מעתה: דוקטור קובאטש, עורך-דין בבודאפשט, ולעניין השמיטה הגדולה של מאיר דודו הוא נוסע למארמורוש. ברור כשמש!…
מיד קם בנימין-בינוש ואמר לשכנו, היושב ממולו:
מר דוקטור קובאטש, שמא מותר לפתוח קצת את החלון?
השיב הלה:
ודאי מותר לפתוח את החלון. אבל מהיכן יודע מר, שדוקטור קובאטש אני?
נהנה בנימין-בינוש והחזיר:
מהיכן אני יודע? דבר זה העליתי מפלפולי…
2200[עריכה]
מעשה ונכנסו ראובן שמעון ולוי לבית, שלושתם מפוחמים, ובבת-אחת פרץ צחוק מפיהם. שכך צחוקו של לוי, והוא התחיל דן בינו לבין עצמו:
אני צוחק, משום שראובן ושמעון מפוחמים. ראובן צוחק, משום ששמעון מפוחם, ושמעון צוחק משום שראובן מפוחם. כיוצא בזה ברור ומובן, מפני-מה ראובן ושמעון אינם תמהים עלי, שאני צוחק: ראובן סבור, שאני צוחק לשמעון, ושמעון סבור, שאני צוחק לראובן. אבל לא ברור ולא מובן, מפני-מה אין ראובן תמה, ששמעון צוחק, ואין שמעון תמה, שראובן צוחק?
שעה מועטת תמה על ראובן ושמעון, שאינם תמהים זה על זה, ולסוף החזיר תשובה לעצמו:
על-כורחך אתה אומר, שגם אני מפוחם, וראובן סבור, ששמעון צוחק לי, וכנגדו סבור שמעון, שראובן צוחק לי…
2201[עריכה]
חריפי הישיבה ישבו ודנו:
אדם מהיכן הוא גדל, – מלמטה או מלמעלה, מרגליו או מראשו? נענה אחד ואמר:
לפני שנתיים קנה לי אבא מכנסיים. אותה שעה, כשהייתי לובשם, היו נגררים לי על הקרקע, ואילו עכשיו כשאני לובשם, אין הם מגיעים לי לקרסולי. שמע-מינה: אדם מרגליו הוא גדל.
נענה שני ואמר:
היפך הדברים. אתמול יצאתי לשוק ונתקלתי בגונדה של חיילים. נסתכלתי בהם וראיתי: מלמטה רגליהם שוות, ומלמעלה – זה נמוך וזה גבוה. נמצאת למד: אדם מראשו הוא גדל…
2202[עריכה]
שוב ישבו חריפי הישיבה ודנו:
שבר מה דינו – משא או נוי? אם תמצי לומר משא, – למה התירו לטלטלו בשבת, ואם תמצי לומר נוי, – למה אין תולים אותו בצוואר? פשט לה אחד מן החבורה:
שבר משא הוא. למה התירו לטלטלו בשבת? מפני תיקון העולם – שרבים צריכים לו.
נענה שני ואמר:
לא כי, שבר נוי הוא. ולמה אין תולים אותו בצוואר? מפני כבוד-הבריות – שלא לבייש מי שאין לו…
2203[עריכה]
מפילפוליהם של חריפי הישיבה:
חריף ראשון: כשאתה מפלה כליך ומוצא פרעוש, כיצד אתה מבחין בין זכר לנקבה?
חריף שני: סימן מובהק יש לכך: אם הוא קופץ ונעלם, בידוע שזכר הוא, ואם היא קופצת ונעלמת, בידוע שנקבה היא…
2204[עריכה]
חריף ראשון: פרעוש מותר להורגו בשבת, או אסור להורגו בשבת?
חריף שני: פרעוש מותר להורגו בשבת.
חריף ראשון: וכינה מותר להורגה בשבת, או אסור להורגה בשבת?
חריף שני: כינה אסור להורגה בשבת.
חריף ראשון: מאי-שנא פרעוש ומאי-שנא כינה?
חריף שני: פרעוש קפצן הוא וחיישינן, שמא יקפוץ ויברח; כינה זחלנית היא, ויש שהות להורגה במוצאי-שבת…
2205[עריכה]
חריף ראשון: מפני-מה פרעושים לובשים שחורים?
חריף שני: מפני שהם שרויים באבלוּת.
חריף ראשון: על מי הם שרויים באבלות?
חריף שני: על אבותיהם שנהרגו הם שרויים באבלוּת.
חריף ראשון: אם-כן, למה הם קופצים ואין הם יושבים על הקרקע כדינם של אבלים?
חריף שני: מחמת סכנה הם קופצים, שמא יהרגו גם אותם, וסכנה דוחה אבלות.
חריף ראשון: תינח חול, אבל שבת ויום-טוב, שהריגת בעל-חי אסורה, למה הם קופצים?
חריף שני: עם-הארץ! כלום אבלות נוהגת בשבת ויום-טוב?…
2206[עריכה]
חריף ראשון: מהיכן למד שלמה תיקון-עירובין?1
חריף שני: שנינו: “לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא”2. ומכאן דן שלמה קל-וחומר: אם מחט משא היא, אינו דין שיהא חוט מחיצה?…
2207[עריכה]
חריף ראשון: שני “יקום פורקן” למה?
חריף שני: גזירה, שמא יקפוץ אחד מהם ויברח.
חריף ראשון: אם-כן, מה טעם יש רק “מי שבירך” אחד?
חריף שני: אף “מי שבירך” היו שניים, ואחד קפץ וברח…
2208[עריכה]
חריף ראשון: הא ב“קורח” למה?
חריף שני: שאלה של הדיוט אתה שואל. שמא ראית מימיך הא ב“קורח”?
חריף ראשון: לא כך אני שואל, אלא כך אני שואל: אילמלי ניתנה הא ב“קורח”?
חריף שני: אף זו שאלה של הדיוט: הא ב“קורח” למה?
חריף ראשון: חכם! קושיה זו שלי היא: הא ב“קורח” למה?…
2209[עריכה]
חריף ראשון: למה דווקא המן נקרא רשע? אי משום “להשמיד ולהרוג” – הרבה היו כמותו.
חריף שני: כשביקש המן להשמיד ולהרוג, היה לו לעשות כך בתעשה-באב, המוכן לפורענות, ולא בפורים, המוכן למשתה ושמחה. אלא לאו רשע היה והתכוון לבלבל שמחתם של ישראל…
2210[עריכה]
חריף ראשון: מניין אתה אומר, שכל אדם ראוי לו שישתה יי"ש כל-יוֹם?
חריף שני: קל-וחומר משלמה, עליו השלום. מה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יי"ש כל-יום, סתם אדם לא כל-שכן.
חריף ראשון: היכן מצינו, ששלמה שתה יי"ש כל-יום?
חריף שני: אלא מה, שלמה אכל יי"ש כל-יום?
2211[עריכה]
חריף ראשון: יארמולקה מן התורה מניין?
חריף שני: ממקרא שכתוב: “ויאמר ה' אל אברהם: לך לך!”3 – כלום הלך אותו צדיק בגילוי-ראש בלי ירמולקה?…
2212[עריכה]
ישבו בחורי הישיבה ודנו:
תרנגול כשהוא קופץ על השולחן וקורא, למה הוא עוצם עיניו?
הסביר המחודד שבהם:
אילו לא היה הדיוט, לא היה קופץ ולא היה קורא; עכשיו, שהדיוט הוא, בידוע, שגם בעל-גאווה הוא, ומחמת כך הוא קופץ וקורא ועוצם עיניו, למען יראו וידעו הכל, שבקי הוא בקריאה בעל-פה…
2213[עריכה]
שוב ישבו בחורי-הישיבה ודנו:
כמה גובהו של עוג מלך הבשן?
נענה המחודד שבהם ואמר:
גובהו של עוג מלך הבשן – “זמן” שלם4.
תהו חבריו ואמרו לו:
פרש דבריך.
הסביר המחודד:
ראש-השנה הלך עוג מלך הבשן לתשליך ונעליו קרועות. אחזה צינה את רגליו, ולא הגיעה הנזלת לחוטמו עד ערב-פסח…
2214[עריכה]
ז’ורנאל לדברי מוֹדה נפל לידיהם של בחורי-הישיבה, עיינוּ בו ומצאו: אדם אחד צילינדר לו בראשו וכסיות לו בידיו. תהו ואמרו זה לזה:
ממה נפשך: אם חורף היום – צילינדר למה, ואם קיץ היום – כסיות למה?
קם החריף שבהם ותירץ:
לעולם קיץ היום, ובדין הוא חובש צילינדר. אלא מה, כסיות למה לו? – ערב תשעה-באב היום, ולקטוף ברקנים לקינות הוא הולך…5
2215[עריכה]
כשהמליכו בישיבה של וולוז’ין את “הרב לפורים”6, פתח ואמר:
הריני כבן-עזאי בשוקי טבריה ומוכן ומזומן להשיב על כל דבר קשה, שיביאו אלי.
קם תלמיד אחד ושאל:
הכתוב אומר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם-כן, למה זה אנכי? ותלך לדרוש את ה' "7. וקשה: מה ראתה רבקה, שהלכה לדרוש את ה', ולא הלכה לדרוש את המיילדת?
תירץ “הרב”:
התורה מעידה על רבקה, “כי עקרה היא”, ובזכות “ויעתר יצחק” בטלה גזירה מעליה ונתעברה. כיוון שהתחילו הבנים מתרוצצים בקירבה, התחילה היא מטיחה דברים כלפי מעלה: “הואיל והכל בזכותו של יצחק, ולא בזכותי, היה לו ליצחק להתעבר, ולמה זה אנוכי, – מה לי ולייסורי העיבור? שמא אין שעתו של יצחק פנויה לכך, בשביל שהוא צריך ללכת לבית-המדרש? ישא הוא במקומי יסורי העיבור, ואני אלך במקומו לבית-המדרש”. מיד – "ותלך לדרוש את ה' "…
קם תלמיד שני ושאל:
אסתר ציוותה למרדכי ואמרה לו: “לך כנוס את כל היהודים”8, – מפני-מה נתחייבוּ ישראל שבאותו דור קנס?
תירץ “הרב”:
המן הרשע מכר את ישראל9, ומשנה מפורשת היא: כל מקום שיש קנס, אין מכר10; לפיכך נתחייבו ישראל קנס – לבטל את המכר…
קם תלמיד שלישי ואמר:
שמענו על מורנו ורבנו, שכוחו גדול לתרץ קושיות ובעיות לא רק בו במקום, אלא גם ממקום אחר. והרי קושיה עצומה בפי, ויטרח נא מר לתרץ ממקום אחר.
השיב “הרב”:
נעניתי לך, בני. פתח פיך ויאירו דבריך.
היקשה אותו תלמיד:
אמר הכתוב: “ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו; ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו”.11 בשלמא “כבוד עושרו” – ניחא: אין אשה בקיאה בעסקי בעלה. אבל “רוב בניו” – היא ידעה כמותו, ומה הוצרך לספר לה?
השיב “הרב” ואמר:
הרי אני מתרץ – ממקום אחר…
2216[עריכה]
איבעיא להו לתלמידי ישיבת וולוזין:
מזל מאדים מהו – מדבר-שממה, או ארץ נושבת?
פשט לה אחד מחריפי הישיבה ואמר:
מסתבר, שמזל מאדים מדבר-שממה הוא. תדע שכך, שהרי הישיבה אינה משגרת שד"ר לשם…
2217[עריכה]
שאלה שאל מפולפל את חברו:
טה שאנו שותים, מהיכן הוא נמתק: מחמת הסוכר, שמטילים לתוכו, או מחמת הכפית, שבוחשת בו?
החזיר לו חברו:
הסברה מחייבת: טה נמתק מחמת הכפית, שבוחשת בו. ראיה לכך כל-זמן שאין הכפית בוחשת בו, אין הוא נמתק.
חזר ושאל מפולפל ראשון:
אם-כן הסוכר למה?
הסביר לו חברו:
הסוכר סימן הוא לכפית – עד מתי תהא בוחשת…
[נוסח אחר:
שאלו למפולפל:
מה הנאה יש לך מן העישון?
השיב המפולפל:
לא לשם הנאה אני מעשן; לשם “מוחין” אני מעשן.
אמרו לו:
אם לשם “מוחין” בלבד אתה מעשן, טבק למה לך? דייך במקטרת ריקה, בלי טבק.
החזיר המפולפל:
אם תהא המקטרת ריקה, בלי טבק, כיצד אדע, אימתי להפסיק את העישון?…]
2218[עריכה]
שוב שאל מפולפל לחברו:
בשלמא אנו זקוקים לכתיפות, שלא יישמטו המכנסיים מעלינו. אבל תושבי אמריקה, שראשיהם למטה ורגליהם למעלה, כתיפות למה להם?
החזיר לו חברו:
אף תושבי אמריקה זקוקים לכתיפות – שהם לא יישמטו מתוך המכנסיים…
2219[עריכה]
ועוד שאל מפולפל לחברו:
מי שראשו מרתת, כיצד מגלחים אותו ואין התער פוצע אותו?
הסביר לו חברו:
מי שראשו מרתת, מגלחו גלב שידיו מרתתות…
2220[עריכה]
קל-וחומר של מפולפלים:
מה חומץ, שאינו מתוק, חמיץ הוא, – דבש, שוהא מתוק, אינו דין שחמיץ הוא…
2221[עריכה]
בחבורה של מפולפלים נשאלה שאלה:
מה ראה אברהם אבינו להטריח את אליעזר עבדו, שילך לחרן ויקח משם אשה ליצחק? היה לו ליצחק לישא את “בּכֹּל” אחותו12, כדרך שאברהם עצמו נשא את שרה אחותו13.
החזיר הגדול שבחבורה:
בן כמה היה יצחק בקחתו את רבקה לאשה? בן ארבעים היה14. הווה אומר: הרבה שנים לאחר שכבר הגיע לפרקו. וחס לו לאותו צדיק, שיהא שרוי בלי אשה, עד שגמרא בבא-בתרא תזמין לו אחות לאשה, וכל אותם הדורות יבוא, חלילה, לידי הירהורי עבירה…
[נוסח אחר:
… החזיר הגדול שבחבורה:
יצחק, עליו השלום, עמד על רצונו, שאשתו תהא אשה אליבא דכולא עלמא, ולא אליבא דאחרים בלבד…
נוסח שלישי:
החזיר הגדול שבחבורה:
יצחק, עליו השלום, ביקש שאשתו תהא אשה על-דרך הפשט, ולא על דרך הדרש…]
2222[עריכה]
שאלו למחודד:
מפני-מה דרכה של הגמרא לשאול “מאי טעמא דתנא קמא”, ואין דרכה לשאול “מאי טעמא דתנא בתרא”? שמא משוא-פנים יש בדבר? הסביר המחודד:
יפה שואלת הגמרא. בשלמא תנא בתרא כבר שמע דעתו של תנא קמא ודין הוא שיאמר ההיפך; מה שאין כן תנא קמא, שלא שמע עדיין דעתו של תנא בתרא, מניין הוא יודע לאמר ההיפך?…