ספר תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון
1) תחילה כי פתר את "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ" שפשטה: אַמָּה שלח.
וזה טעות מכמה פנים:
- כי אֲמָתָהּ רפי הוא, ואילו היה "אַמָּה" ממש כשפתר היה דגש אַמָּתה כמות: חַמָּה, חַמָּתָה, תַמָּה, יונתי תַמָּתִי - מיכן נתברר לנו כי אֲמָתה כמות הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה. וביאור זה: כי מתחילת הפרשה נאמר "ונערותיה הולכות על שפת היאור", והם אמהותיה, וכשראתה התיבה שלחה אמתה אחת מהנה ולקחתה, ולא יתכן לנו לפרשה בלתי כך.
- ולא נאמר "אמתה" - אמש ממש, כי ה"אַמָּה" היא שם הנמדדת בזרוע, כמו שתאמר: זרת וטפח - שהן שמות הנמדדים בהן ולא תמצא בכל המקרא כלה מלשון מדידה: וישלח את אמתו, או את זרתו, ולא את טפחו - אלא וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וכמו וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, ולא נאמר אמתם ולא זרתם ולא טפחם.
ודע, כי אם חשבנו אַמָּה כמו "אֲמָתָהּ", עשינו חַמָּה - חֲמָתָה, ויונתי תַמָּתִי - תמתי, וזהו חרבן לשון העברית חלילה לנו מלפרוץ בפתרון מלה אחת מדברי אלים חיים לריק, מבלי דין ודיקדוק ושיקול כל מילה - שלא נהא ענושין, חילוף הזריזים המדקדקין את דבריהן - והן זכאין.
2) ועוד פתר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה: "אֹהָלִים" כמו אֹהֶל, וטעות גדולה היא זו.
ואילו היה אֹהֶל ממש כשפתר, אז הייתה האלף קמוצה ואינה אלא פתוחה, כגון: נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי-- מֹר אֲהָלִים, וְקִנָּמוֹן.
ודע, כי הקמץ והפתח, הכר גדול הן. כי "חֳדָשִׁים" קמץ - חֹדש ממש, "וחֲדָשִׁים פתח - לשון חידוש. "אֳנִיָּה" קמץ - ספינה, אֲניה - לשון אנינות. "וחֳרָבוֹת" קמץ - לשון חרבן, "וחֲרָבוֹת" פתח - רבוי חרב. וכיוצא בהן הרבה שמפרישין בין הקמץ והפתח. הבן ולמוד.
21) ופתר זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי מין לשון פיצה, כמו יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, והחריב מילה משולשת שלימה ועשאה מסוכנת כמו זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
ואין בין "זבדני" ו"זבת" תולדה כאשר אין בין הסוס הבחור לעיר השבור.
ומלה זו פתרונה, כמשמעה, מין לשון הגרי, זבדני אלהים זבד טוב - כלומר נתן לי מתנה טובה.
והוא - מן זב, כלומר שהיא זבה מרוב דבש וחלב, כמות כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ, וכגון זָב עִמְקֵךְ.
השמר בני מן פתרון כל מילה ותיבה, ותזכה להישמר עד זקנה ושיבה.
32) ופתר וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ - חתוך בפיה. עשה טָרָף כמו טָרוּף.
וזה מנכרין אותו בעלי הדיקדוק, היעשה ממילה, משקלה - פעל, לפעול?
ואני אומר כי "עֲלֵה" ו"טָרָף" שני שמות הן לדבר אחד הן טרף אחד כמו טַרְפֵּי צִמְחָהּ והיא עלה אבל מכופל הוא בפסוק, כמות הִנֵּה-בַשָּׁמַיִם עֵדִי; וְשָׂהֲדִי, בַּמְּרֹמִים, וכמו אָז חֻלַּק עַד-שָׁלָל - עד הוא שלל ושלל הוא עד, ועדי הוא שהדי. כן טרף הוא עלה ועלה הוא טרף, הבן והתבונן.