נפש החיים/שער ג*/פרק ה
והנה גלוי ומבואר. שזאת הדרך אש היא עד אבדון תאכל ח"ו. והורס כמה יסודות התוה"ק ודרז"ל. וכבר הזכרנו לעיל סוף שער א'. שהעיקר בכל המצות הוא חלק המעשה. וטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה. ולמצוה ולא לעכובא ע"ש. וכן מבואר לכל משכיל ישר הולך: שהרי קיי"ל בענין הקרבת הקרבנות דסתמן כלשמן דמי. וכן אמרו להדיא בנזיר (דף כג.) באוכל את הפסח לשם אכילה גסה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד. ואם יחשוב האדם בעת חיוב הקרבת הפסח ועת חיוב אכילתו כוונות נוראות של ענין הפסח במחשבה גבוה שבגבוהות וטהורה שבטהורות וחדל מעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא. וכ"ה בכל המצות:
ולא זו בלבד שבמצות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב. ולמדוהו ז"ל ברפ"ק דתענית מכתוב ולעבדו בכל לבבכ'. עכ"ז העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבא ממטבע התפל' כמשרז"ל בר"פ אין עומדין מקראי דחנה דכתיב בה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו. וכ"א בשו"ט שמואל פ"ב יכול יהא מהרהר בלב ת"ל רק שפתיה נעות כו הא כיצד מרחיש בשפתיו וברור הוא דלאו לענין לכתחל' ולמצו' בעלמ' הוא דאגמרוהו אלא גם לעכוב' דיעבד שאם הרהר תיבות התפלה בלב לבד לא יצא י"ח תפלה כלל ואם עדיין לא עבר הזמן צריך להתפלל פעם אחרת בחתוך שפתים כל תיבה ואם עברה זמנה צריך להתפלל שתים תפלה שאחריה כדין מי שלא התפלל כל עיקר כמו שהעיר ע"ז המ"א בס' ק"א ס"ק ב' בראיות נכונות שהמה כדאי להכריע בצדק דבהרהור התפלה לבו לא יצא י"ח.
וידוע בזוהר וכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כ"ל בחי' נר"ן שבהם ממטה למעלה והוא ע"י התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו כמ"ש בע"ה לעיל סוף שער ב' ע"ש והם נקשרים ע"י עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדבור כמשרז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה ובפ' כל כתבי (דף קיט:) אמרו מנין שהדבור כמעשה שנאמר כו' והוא בחי' הנפש שבדבור וההבל והקול שהוא הדבור עצמו הוא בחי' רוח שבה וכוונת הלב בהתיבות בעת אמירתם הוא בחי' הנשמה שבדבור לזאת לא יצא י"ח ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד כי איך אפשר להגיע להתקשר בבתי' הנשמה אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה שיתקשר הנפש של הדבור שהוא תנועת השפתים ברוח של הדבור שהוא ההבל והקול ואח"כ יתקשרו גם שניהם בנשמה שהוא המחשבה והכונה שבלב וכשהתפלל רק במחשבה לבד לא הועילה תפלתו ולא תיקן כלום. אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד אעפ"י שלא צירף המחשבה וכונת הלב אליה הגם שודאי אינה במדרגה שלימה וגבוה כראוי ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה כיון שחסר ממנה בחי' מחשבת האדם עכ"ז אינה לריק ח"ו ויוצא בה י"ח כי עכ"פ הרי העלה וקישר נפשו ברוחו ועול' הנפש בעול' הרוח.
וע' בזוהר פקודי (ח"ב רכב, ב) דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא דשפוון למעבד שלימו וקישורא ויחודא לעילא כגוונא דאיהו לעילא כו' לקשרא קשרא כדקא יאות כו' מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ד' מקשרין קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כלהו רתיכא חדא לאשראה עלייהו שכינתא כו' קלא דאשתמע סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא כו' ע"ש היטב. ובפ' במדבר (ח"ג קכ, ב) אמרו דרך כלל דעקרא דצלותא תליא בעובדא בקדמיתא ולבתר במילולא דפומא דוקא ע"ש סדרן ובא"ז רצ"ד ב' כל מה דחשיב ב"נ וכל מה דיסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק לי' בשפוותי' כו' ובג"כ כל צלותא ובעותא כו' בעי לאפקא מלין בשפוותי' דאי לא אפיק לון לאו צלותי' צלותא ולאו בעותי' בעותא. וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין כו' ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לכתרא קדישא כו' ודרך כלל אמרו בזוהר אמור (ח"ג קה, א) מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכולא או מלי לאפקא לון ולמעבד קלא בהו תיפח רוחי' ר"ל ולא הצריכו רז"ל ענין הכוונה לעכובא אלא בברכת אבות לבד. ובפ' ויחי (ח"א רמג, ב) סוף ע"ב מאן דלבי' טריד ובעי לצלאה צלותי' ואיהו בעקו ולא יכיל לסדרא שבחא דמארי' כדקא יאות מאי הוא א"ל אע"ג דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא סדורא ושבחא דמארי' אמאי גרע. אלא יסדר שבחא דמאריה אע"ג דלא יכיל לכוונא כו':