משנה סנהדרין ט ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ט · משנה ה | >>
מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת.
ההורג נפש כא שלא בעדים, מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.
משנה מנוקדת
מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה,
- בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה,
- וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין,
- עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקַּעַת.
- הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים,
- מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה,
- וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ:
נוסח הרמב"ם
מי שלקה ושנה בבית דין -
- כונסין אותו לכיפה,
- ומאכילין אותו שעורים - עד שכרסו נבקעת.
- ההורג נפשות שלא בעדים -
- כונסין אותו לכיפה,
- ונותנין לו לחם צר, ומים לחץ.
פירוש הרמב"ם
כיפה - מושב מאסר שעושין בבית הסוהר, גובהו כשיעור קומת האדם שווה בשווה, ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן.
וזהו שאמרנו בכאן לקה ושנה - רוצה לומר מלקות של כרת ובאותו עוון בעצמו כגון שאכל חלב פעם אחר פעם, אבל כריתות חלוקים לא, לפי שכל מחויב כרת לוקה, וכבר זכרנו זה ועוד יתבאר עיקרו לפנים. אבל מלקות דלאו, מלקין אותו כל זמן שיעבור ואפילו אלף פעמים.
ואמרו שלא בעדים - רצונו לומר שלא בעדות שחייב מיתה, והוא שלא תתקיים העדות בשום פנים, שהמיתה נמנעת בשביל אותה עדות ואף על פי שהיא אמת, כגון קלקול ההתראה או ספיקות שאירעו בבדיקות ובחקירות ובכיוצא בהן.
וכל מי אשר יתחייב בכגון זה, נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיכשלו כוחותיו ויכחש בשרו, ואחר כך מאכילין אותו פת שעורים עד שכריסו נבקעת:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מי שלקה - ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה שחייבים עליה כרת יז, שכל חייבי כריתות לוקים. כשיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה יח פעם שלישית יט:
מכניסין אותו לכיפה - מקום כשיעור קומת אדם ולא יותר כ. ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת:
שלא בעדים - שלא בעדות שיהיה מחוייב עליה מיתה. ומכל מקום ידוע לבית דין שהדבר אמת שבודאי הרג, אלא שהוכחשו העדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת:
ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ - תחלה, ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. והיינו רישא. ומה שחיסר זה גלה זה:
פירוש תוספות יום טוב
מי שלקה ושנה וכו'. כתב הר"ב שלקה שני פעמים על עבירה שחייבין עליה כרת דגברא בר קטלא הוא בידי שמים וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת מקרבינן ליה לקטלא עלויה. ורמיזא בקרא דאמר (תהלים ל"ד) תמותת רשע רעה. פירש"י מי שהורזק רשע תמיתתו רעתו. אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוה ועיקרא דמלתא דכיפה הלכה למשה מסיני הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב שיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה. גמרא. אבל של ב' ושל ג' כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת. אלא שרוצה לטעום כל האיסורים. ומ"ש הר"ב פעם שלישית מכניסים דכיון דלקה ושנה הוחזק וכשלא ימנע ויעבור שוב לא יתייסר. וכר' אתיא דקי"ל בתרי זימני הוה חזקה כמ"ש בספ"ב דיבמות ומשנה ב' פ"ד דכתובות. כך היא סוגיית הגמרא דפ"ו דיבמות דף ס"ד:
לכיפה. כתב הר"ב מקום כשעור קומת אדם ולא יותר. ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן. הרמב"ם. וכיפה מלת ארמית ונתת אותו אל המהפכת בירמיה כ"ט [כ"ו] מתרגמינן כפתא ועיין בפירש הר"ב דריש מסכת תמיד. ומ"ש שם:
ההורג נפש שלא בעדים כו'. ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב"ד. אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו. ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו עבודה זרה. ואין צ"ל עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עונות הן מהעבירות שבין אדם למקום. אבל ש"ד מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר (משלי כ"ח) אדם עשוק בדם נפש [וגו'] צא ולמד מאחאב עובד ע"ז. שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות. לא נמצא עון שחייבו כלייה. ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (מלכים א' נ"ב) ותצא הרוח ותעמוד לפני ה'. זה רוח נבות. ונאמר לה תפתה וגם תוכל. והרי הוא הרשע לא הרג בידו. אלא סבב. ק"ו להורג בידו. הרמב"ם פ"ד מהלכות רוצחין. עיין מ"ש בספ"ק דמכות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יז) (על הברטנורא) דגברא בר קטלא הוא בידי שמים, וקרובי הוא דלא מקרב קטלי'. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת, מקרבים ליה לקטלה עלויה. ורמיזא בקרא דכתיב תמותת רשע רעה. פרש"י מי שהוחזק רשע תמיתתו רעתו, אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוהי. ועיקרא דמלתה דכיפה הלכה למשה מסיני היא:
(יח) (על הברטנורא) גמרא. אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת אלא שרוצה לטעום כל האיסורים:
(יט) (על הברטנורא) דכיון דשנה הוחזק דשוב לא יתיסר וכרבי אתיא דקים ליה דבתרי זימני הוי חזקה:
(כ) (על הברטנורא) ואין לו שם מקום להתפשט ולו לישן. הר"מ. וכיפה מלת ארמית. ונתת אותו אל המהפכת מתרגמינן כפתא:
(כא) (על המשנה) ההורג כו'. ואין עושין זה לשאר מחייבי מיתות ב"ד, אלא אם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עוונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמי, אפילו ע"ז ועריות ושבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן בין אדם למקום, אבל ש"ד מעבירות שבין אדם לחבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל מצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין כו'. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מי שלקה ושנה בב"ד וכו': פ' הבא על יבמתו (יבמות ד' ס"ד):
ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכפה ונותנים לו לחם צר וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכתב שכן מצא בכל הספרים. ומפרש בגמרא דדוקא ששנה על הכרת של עבירה ראשונה עצמה אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים ולא פקר עצמו לכרת. ואיתא נמי בפירקין ד' פ"ב ע"ב. ומתני' רבי היא דס"ל דבתרי [זמני] הוי חזקה ורבינא מתרץ לה למתני' אפי' כרשב"ג דבתלתא הוי חזקה והכא כונסין אותו לכפה משום דהא עבד תלתא עבירות ועבירות מחזיקות ולא מלקיות. וז"ל הר"ן ז"ל בר"פ נערה שנתפתתה והתם בפ' הנשרפים מוקי לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמיא ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא אם חטא פעם שלישית דמחזיקינן ליה ברשיעא מתרי זימנא עכ"ל ז"ל. ומ"מ בברייתא דמייתי בגמרא מוכח דמתני' דלא כאבא שאול שהוא אומר אף בשלישית מלקין אותו ברביעית כונסין אותו לכפה והאי עונש דכיפה הלכה למשה מסיני הוא ורמיזא בקרא תמותת רשע רעה פי' מי שהוחזק רשע תמותתנו רעתו אלמא מוחזק רשע בר מיתה היא:
ומאכילין אותו לחם צר וכו': מצאתי מוגה ונותנין לו לחם צר וכו' וביד בהלכות רוצח נפש פ"ד סי' ח' ופי"ח דהלכו' סנהדרין סי' ד' ה':
תפארת ישראל
יכין
מי שלקה ושנה: שעבר על כרת, ולקה עליה, וחזר ועבר אותה עבירה ולקה, כשיעבור שוב אותה עבירה פעם ג', ב"ד מכניסין וכו':
בית דין מכניסים אותו לכיפה: בית צר רק כשיעור קומתו, שלא יוכל להתפשט לישן, ומאכילין אותו שם לחם צר ומים לחץ, עד שיצרו בני מעיו:
ומאכילין אותו שעורין: ר"ל ואח"כ יאכילוהו פת שעורין שמתפיח מעיו. ודבר זה הלממ"ס הוא [רש"י]:
ההורג נפש שלא בעדים: שלא היה שם התראה כדינו, או שהוכחשו עדיו בבדיקות, כל שידוע לב"ד שרוצח הוא:
מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ: ואח"כ שעורים כברישא. אבל בשאר חייבי מיתות ב"ד, כשלא יוכלו להמיתו בדין תורה, פוטרין אותו [דרציחה חמורה לענין זה מכל עבירה שבעולם, שאין לו כפרה בשום אופן עד שיהרגוהו, שנאמר ולארץ לא יכופר וגו' כ"א בדם שופכו [במדבר ל"ה], וכן באחאב אף שחטא בע"ז שחמור מכל העבירות, אפ"ה ביום דינו רק רציחת נבות גרם מיתתו. ואף שלא הרגו בידים [כ"ז לשון הרמב"ם פ"ד ה"ט מרוצח]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת