משנה נגעים ט א

השחין והמכוה. עור הבשר שלקה בשחין ומכוה כדמפרש ונולד במקומו בהרת באחד מארבע מראות מסגירו שבוע אחד בסוף שבוע ראשון אם יש בו שער לבן או פסיון מחליטו ואם לאו פוטרו אבל במחיה אין מטמא דמחית בשר חי בעינן ואינו זה בשר חי כיון דמקומו שחין או מכוה עד שיעשה מקומו צלקת קרום חזק ודוקא בשחין ומכוה שאין מורדין שעשו קרום כקליפת השום הוא דבעי הסגר כשנולדה במקומו בהרת אבל אם היו מורדין אין מטמאים בנגעים כדתנן לעיל בסוף פרק ו' ושם פירשתי כל הצורך:

גפת. פסולת של זיתים וחם מחמת עצמו:

רמץ. אפר כירה וחם מחמת האור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד - אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש בו שער לבן או פשיון, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה:

בגפת - פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור:

כל שאינו מחמת האש זהו שחין - לאתויי אבר מעיקרו:

רמץ - אפר כירה, וחם מחמת האור:

כל שהוא מחמת האש - לאתויי חמי האור:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד. וא"צ הסגר שבוע שני. והלשון קצת קשה. דלא הוה ליה למימר מטמאים. אלא מטהרים [מה] שאין כן בשאר נגעים דבעו הסגר. וי"ל דה"נ קאמר מטמא בשער לבן ובפסיון דוקא. אבל אי אין שער לבן. ולא פשה. אע"ג דלא כהה טהור. תוס' פ"ק דחולין דף ח [ד"ה מטמאין]:

מטמאין. פי הר"ב אם נולד במקומן בהרת כו'. כשאין מורדין אלא נעשו צרבת. כדלקמן. ולעיל סוף פ"ו:

איזהו שחין לקה בעץ כו'. שחין לשון חמימות. כמו שנה שחונה וכדמתרגם יונתן. חמותי ראיתי אור [ישעיה מ"ד] שחינית. רש"י שם:

לקה בעץ או באבן כו'. הכהו בכח באבן אפי' בלא חבורה. דכי מכה מתחמם הבשר מיד ע"י ההכאה רש"י שם. וז"ל הרמב"ם ברפ"ה מהט"צ. מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ולפשט העור מחמת המכה אם היתה המכה מחמת האש וכו' ואם היתה המכה שלא מחמת האש בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת [ודלקת] וכיוצא בהן שהשחיתו העור ה"ז נקרא שחין ע"כ. ועי' מ"ש בספ"ו בד"ה קדח וכו':

כל שאינו מחמת האש. פי' הר"ב לאתויי אבר מעיקרו ממקום שעוקרים העופרת והוא חם רש"י שם:

בגחלת. פחם שלא כבה. רש"י שם:

רמץ. פי' הר"ב אפר כירה כו'. וכך שמו בלשון ערבי. רש"י שם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) מיטמאין כו'. והלשון קצת קשה דבשאר נגעים בעי עוד הסגר, ובזו מטהרים בשבוע אחד. ויש לומר, דהכי נמי קאמר דטמא בשער ובפסיון דוקא, וכלאו הכי אע"ג דלא כהה טהור. תוס':

(ב) (על המשנה) שחין כו'. לשון חמימות [דע"י ההכאה מתחמם הבשר]. חמותי ראיתי אור, מתרגם שחונית. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

השחין והמכוה מטמאים בשבוע אחד. אם נולד במקומם בהרת מסגירן ודוקא בשחין ומכוה שאין מורדין שעשו כקליפת השום דבעי הסגר כשנולדה במקומה בהרת אבל אם היו מורדין אין מטמאין בנגעים כדתנן לעיל ס"פ ו' הר"ש ז"ל. ואיני יודע מה משמיענו דהא בסמוך תנן לה בהדיא אלא שלשם פירש כל הצורך:

איזהו השחין לקה וכו'. בת"כ פ' ו' דפרשת נגעים וכתב שם ספר קרבן אהרן ואפי' ר' יוסי דחשיב בפ' כירה לחמי טברא תולדת האור משום דחלפי אפתחא דגיהנם שמא יודה כאן דנידון משום שחין ולא משום מכוה כיון דהאי אור בידי שמים הוא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

השחין: כשנשחת העור ועלה במקומו בועא נקרא שחין:

והמכוה: כשנכווה העור ע"י אש או ע"י גוף קשה או לח שנתחמם מאש. ועלה במקומו בועא. נקרא מכוה. וכלקמן במשנה. ושחין ומכוה. כל עוד שהן מכה טרייה. אמ"ט בנגעים כלל. וכשנעשו צלקת. ר"ל שנרפאו רפוי גמור. אף שאין מקומן חלק כשאר העור. דין הנגע שם כנגע שבשאר עור הבשר. ומטמא גם במחיה. אבל מדכתיב שחין ונרפא היינו שהוא שחין ונרפא קצת. וכמו כן כתוב מחית המכוה. היינו שחיתה המכוה קצת. ור"ל שקרם על שניהן קרום כקליפת השום. ונראה על הקרום הזה א' מד' מראות דריש מכילתן. דהיינו שלג. סיד. צמר לבן. קרום ביצה [ועי' במראה כהן סי' ג וסי' ו] ובכה"ג מיירי הכא:

מיטמאין בשבוע אחת: ר"ל כשיש בשחין או מכוה הנ"ל בהרת כגריס. מתטמא לכה"פ שבוע א' שמסגירו. וכשלא יראה בו בסוף שבוע של הסגר סיט"ו נפטר:

בשער לבן ובפשיון: דכשיראה בו פשיון בסוף ההסגר או אפילו אחר שנפטר או שער לבן אפילו בתחלה יוחלט:

איזה הוא השחין לקה בעץ או באבן או בגפת או במי טבריא: מלת לקה בכ"מ. אינו דוקא לשון הכאה ממש. אלא לשון קלקול והפסד. וגם אינו לשון פועל אלא לשון פעול. כמו כמה לקו באצבע. וה"נ ר"ל שנלקה ונפסד עורו ע"י עץ וכו' שהוכה בו או שנדחף אלי' וכדומה ומה דקאמר לקה בגפת. ר"ל משום דגפת שהוא פסולת הזיתים אחר שנכבש שמנן כשמונח זמן רב צבור מתחמם ומתבער מאלי' ונגע בו אדם ונכווה בשרו עי"ז ונתקלקל עורו. ורבותא קמ"ל דאע"ג שנכווה. אפ"ה מדאין חמימות הגפת מכח אש רק מטבעו. לא מחשב מכוה. רק שחין מקרי:

כל שאינו מחמת האש: לאתויי עופרת במקום מחפורת שלו שכשמתגלה לאויר. מיד הוא מתחמם מעצמו. וכ"ש בעלה שחין בעור האדם מעצמו ע"י חמימות ארס שבתוך גוף האדם. אלא דזהו שחין ממש והתנא נקט הנך לרבותא. וכ"כ במכוה לא נקט התנא נכוה באש. דזה מכוה ממש היא ואין צריך לאשמעינן:

נכוה בגחלת או ברמץ: אפר חם. ונ"ל דגחלת דומיא דרמץ קתני. דשניהן מיירי אע"ג שאין בהם עוד שום נצוץ אש. רק שהן מוקדין עדיין מהאש שהי' בהם:

כל שהוא מחמת האש: לאתויי כל דבר גוש או לח שנתחמם באש:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת