משנה נגעים ד י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ד · משנה י | >>
בהרת כגריס ופשתה כגריס. נולדה לפשיון מחיה או שער לבן והלך לה האום -- רבי עקיבא מטמא.
וחכמים אומרים, תראה בתחלה.
בהרת כחצי גריס ואין בה כלום. נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת, הרי זו להסגיר.
בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת, הרי זו להסגיר.
בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת, הרי זו להסגיר.
נוסח הרמב"ם
בהרת כגריס, ופסת כגריס,
- ונולד לפסיון מחיה, או שיער לבן,
- והלכה לה האום -
- רבי עקיבה - מטמא.
- וחכמים אומרין: תיראה כתחילה.
בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום -
- נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת - הרי זו להסגיר.
- בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת -
- נולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת - הרי זו להסגיר.
- בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות -
- ונולדה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת - הרי זו להסגיר.
פירוש הרמב"ם
רבי עקיבא מטמא מצד הפסיון, ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה השיער לבן או המחיה. [ולדעת חכמים קובעים השיער לבן והמחיה,] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא, לפי ששיער לבן ומחיה מטמאים בתחילה לדברי הכל לפי מה שקדם ביאורו.
והלכה כחכמים:
פירוש רבינו שמשון
ופשתה כגריס. כשפשתה לאחר הפטור איירי:
ר"ע מטמא. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו:
תראה כתחלה. כשתראה בתחלה נמי יחליטנה הכהן מיד דטומאה דמחיה ושער לבן מטמאין בתחלה ולא בעי הסגר אלא עד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט וגם נ"מ לעניי קרבן דבעי אתויי אכל חד וחד ולר"ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן:
תניא בתוספתא (פ"ב) שתי בהרות וחוט של מחיה ביניהם נפרץ מכאן מקום שערה אחת ומכאן מקום שערה אחת טמא משום פסיון וטהור משום מחיה נפרץ מכאן מקום שתי שערות ומכאן מקום שתי שערות טמא משום פסיון וטמא משום מחיה בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושער לבן מתוך פסיון ומתוך הסגר אינה משמשת הסגר מעתה אבל עלו לו להטמא בשער לבן והפסיון הבא אחר הנגע. בהרת אחר הפטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה נשתנית מן שלג לסיד ומסיד לשלג הרי זו כמו שהיתה בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך כחצי גריס מן האום ר"ע אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרין בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא מטמא וחכמים אומרים תראה כתחלה. פי' וחוט של מחיה ביניהם שיש חוט של בשר חי בין שתי הבהרות. נפרץ מכאן מקום שערה אחת שפשה הנגע כחוט השערה מבהרת לבהרת ונשאר בין שתי השערות מחיה כעדשה:
ונמצאת אותה מחיה מוקפת נגע משתי רוחותיה בהרת כגריס ומשתי רוחותיה אחרים כחוט השערה. טמא משום פסיון דפסיון הסמוך שיעורו בכל שהוא. וטהור משום מחיה דמבוצרת בעי מקום שתי שערות מימינה ומקום ב' שערות משמאלה ומלמעלה ולמטה כדתניא בת"כ ובריש פירקין הבאתיה. שטהרה מתוך החלט. מחיה שמחליטו במחיה ופרחה בכולו דטהור או החליטו בשער לבן או בפסיון ופרחה בכולו או הסגירו ובסוף שבוע פרחה בכולו דטהור. אינה משמשת הסגר מעתה. דאם כנסה ועמדה על כגריס אין זקוק להסגירו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן משום דקתני אבל עלו לו להטמא בשער לבן ובפסיון הבא אחר הנגע דאם נולדה בהרת כגריס אצל בהרת הישנה ונולד שער לבן בישנה כאילו נולד בחדשה. ומצטרפין להחליטו אי נמי לא נולד בה שער והסגירו משום חדשה ובסוף השבוע פשתה הישנה מחליטו כאילו פשתה החדשה דמצטרפין להחשב כנגע אחד וה"ה דמצטרפים במחיה באה בישנה והא דלא קתני ליה משום דלא פסיקא ליה דאם נתמעט הישנה מכגריס לא היתה מצטרפת למחיה הבאה בתוכה אבל להטמא בשער לבן ופסיון מצטרף דישנה שנתמעטה מכגריס חשיב כחוט היוצא מן הבהרת ואי בפרח בכולו כשחזרה הפריחה ונתגלתה הרי הוא טמא לעולם עד שתתמעט הבהרת מכגריס כדתנן לקמן פ"ח לפיכך צריך לפרש שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ובפסיון לא חשיב כמאן דאמר לקמן פ"ז אין הנגע פושה לתוכה. או טהרה מתוך הסגר כגון שעמדה בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו. אינה משמשת הסגר מעתה. דאין מסגירין בה לעולם. אבל עלו לו להטמא בשער לבן אם חזרו או חזר ופשה וקצת תימה דלא תני נמי להטמא במחיה אם חזרה. הרי זו כמו שהיתה בהא אפילו רבי עקיבא מודה כדפרישית במתני'. ובמתני' תני חדא פלוגתא דלא תני הכא נולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה האום:
הרי זו להסגיר דאכתי לא אתיליד ביה סימן טומאה:
הרי זו להסגיר. דאע"פ שקדמה הבהרת לשער האחרון כיון דלא קדמה את הראשון לא מהני דבעינן שתקדם בהרת לשתי השערות כדדרשינן בת"כ והיא הפכה שער לבן שהפכה כולה את כולו ולא שהפכה כולה את מקצתה כיצד בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זה להסגיר דשער משמע כל השער הגורם לה טומאה ולא מקצת השער ואמרינן בת"כ מיעוט שער שתים:
הרי זו להסגיר דאע"פ שחצי גריס הראשון קדם לשתי השערות לא מהני עד שיקדים כגריס שלם לשתי השערות כדתניא בת"כ והיא הפכה (ויקרא יג) שהפכתו כולה ולא שהפכתו מקצתה כיצד בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר ורישא דמתני' דקתני בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הוא הדין דאפילו בשתי שערות הרי זו להסגיר אלא זו אף זו קתני ותרי קראי דת"כ צריכי דאע"ג דגבי מקצתו נקט ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה לאו מיניה נפקא ומדדרשינן כולו ולא מקצתו הוא דנפקא לן והכא הוה ליה למינקט ונולדה בהרת כחצי גריס ואין בה כלום אלא האמת נקט דאפי' ביש בחצי גריס אחרון שערה אחת הרי זו להסגיר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בהרת כגריס ופשתה כגריס - בשפשתה לאחר הפטור יט איירי:
ר' עקיבא מטמא - דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו:
תיראה בתחילה - ואע"ג דכשתיראה בתחילה נמי יטמאנה הכהן מיד, דמחיה ושער לבן מטמאים בתחילה, מ"מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כ. ולרבי עקיבא כנגע ראשון חשוב, וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן. ובכל הנך דפליגי ר"ע וחכמים במתניתין, הלכה כחכמים:
ואין בה כלום - אין בה שער לבן:
ובה שערה אחת ונולדה בהרת כו' הרי זו להסגיר - ואע"פ שקדם כגריס בהרת לשער האחרון, כיון דלא קדמה את הראשון, לא מהני, דבעינן שתקדים כגריס בהרת לשתי השערות כא:
בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות כו' הרי זו להסגיר - ואע"ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי שערות, לא מהני, עד שיקדים הגריס שלם לשתי שערות כב:
פירוש תוספות יום טוב
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יט) (על הברטנורא) והחליטו ואח"כ נולד לו מחיה כו', ר"ע מטמא, דאע"ג דקמא כבר נטהר, מ"מ כשפשה חזר לטומאתו ונעשה הכל נגע אחד. וכשהלכה האום לאחר שנזקק לטומאה ונשארו בו סימני טומאה, נשאר בהחלט על השני קודם שיראנו הכהן. ולא דמי לאין מחליטין את המוחלט, דהני מילי, שני נגעין בשני מקומות, משא"כ בנגע אחד. וכדתניא בתורת כהנים כו'. וחכמים אומרים דאף על גב דמטמאינן ליה משום פסיון לנגע האחד, מ"מ כשהלכה האום נטהר מחילוט הפסיון, ותיראה בתחילה ויחליטנו על המחיה כו'. מהר"ם:
(כ) (על הברטנורא) וקשה, כי לא נפטר נמי נחשוב הפסיון אל נגע הראשון ולהחליטו, והדר נחליטו שנית מצד גריס החדש עם סימני טומאה. והכ"מ לשיטת הר"מ לא התנה שיהא לאחר הפטור. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) כדיליף ליה בתורת כהנים, ולרבנן דמשנה ו', בהרת לאו דוקא, דהוא הדין כשמחיה בתוכה. ועתוי"ט:
(כב) (על הברטנורא) ולא זו אף זו קתני. והכא הוה ליה למנקט ואין בה כלום. אלא האמת נקט דאפילו יש בה שערה אחת הרי זה להסגיר. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
תראה בתחלה. לשון רעז"ל ואע"ג וכו' עד מ"מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע אחד חשיב וכו'. אמר המלקט עוד פי' הרא"ש ז"ל דנ"מ דלרבנן נגע חדש הוא ואינו טמא עד שיטמאנו הכהן ואי רגל הוא לא חזי ליה כהן עד אחר הרגל ומן הראשון כבר נטהר אבל לר"ע חד נגע איהו ונולד לו סימן טומאה בימי הסגרו וצריך להחליטו מיד ע"כ ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דנ"מ להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכים לטמא. [הגהה הקשה הר"ם ז"ל על פירוש רבינו עובדי' ז"ל וז"ל ותימה דהתנן בפ' שני דכריתות מצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וי"ל דהכא מיירי כשפשתה אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו דהיינו ביום שמיני לרפואתו ומש"ה בעי קרבן אכל חד וחד כההיא דנזיר שנטמא בשמיני כדאיתא פ"ק דחגיגה דף ט' ע"א דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן היא דחזקיה אמר נטמא ביום מביא פי' קרבן אחר נטמא בלילה אינו מביא ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא וכן נראה מפורש בדברי התוס' רפ"ק דחגיגה דף ד' בדבור המתחיל דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ע"ש ולפי זה נראה דלא פליג ר' עקיבא אלא בכה"ג שפשתה בשמיני לרפואתו דחשיב לי' כנגע ראשון אבל אם בשמיני לרפואתו נולד בו נגע אח' כ"ע מודו דחייב להביא ב' קרבנות וזה פשוט. אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה וז"ל מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שני' וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל א' וא' אבל אם נתנגע ונתרפא והביא צפוריו וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפוריו קרבן א' לכולן עכ"ל הרי בפירוש דדוקא אם הביא אשמו אבל אם לא הביא אשמו אע"פ שנתנגע אחר שכבר נראה להביא אינו מביא על צרעת שני' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' בפ' שני דכריתות גבי ההיא דמצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וז"ל כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שני' וכן שלישית עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם מוכרחים מההיא דתנן התם הביא צפוריו ונתנגע לא עלה לו עד שיביא חטאתו דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דההיא לאו לענין מצורע שנתנגע מיתניא אלא לענין לאקבועי בעניות ועשירות כדאיתא התם בגמרא אבל לענין אייתויי קרבן א' או ב' קרבנות יכול להיות דאם נתנגע אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו שחייב להביא גם על צרעת שני' כההיא דנזיר וכדעת התוס' והר"ש ז"ל. ונראה לפ' ההיא דנתנגע נגעים הרבה שמביא קרבן א' על כולם היינו שחזר הנגע למקומו הראשון ממש ודע כי יש אופן אחר שיתחייב בו ב' קרבנות על שני מיני נגעים כמו מי שנראה בו ב' בהרות בתחלה מסגירו בזו ובזו או מחליטו בזו ובזו כי ההיא דתנינן ברפ"ג אבל בתחלה בסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט וכו' ושם פי' ג"כ הר"ש ז"ל דנפקא מינה לענין קרבן וכן ההיא דתנינן פ"ד שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב ב' שערות מצרפן וכו' לענין קרבן ע"ש. עכ"ל ז"ל]:
בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כו'. וכתב הרא"ש ז"ל והא דלא קתני ופשתה כחצי גריס דלא שייך להזכיר פשיון אלא על נגע שיש בו טומאה כשיעור דהיינו כגריס ע"כ:
ה"ז להסגיר. דאכתי לא אתייליד בה סימן טומאה:
תפארת ישראל
יכין
בהרת כגריס ופשתה כגריס: בסוף הסגר והחליטה:
או שער לבן: נ"ל דמדלא קאמר ובפסיון מחיה או ש"ל. ש"מ דמיירי הכא שהי' לידה מפסקת בין פשיון למחיה וש"ל. ור"ל דאחר שהוחלט בפשיון. נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. דדוקא בכה"ג אמרו רבנן תראה בתחלה. אבל בנתהווה הפסיון עם חד מהנך סימן טומאה ביחד. ואח"כ הלכה האום. גם לרבנן נשאר בטומאתו הישנה משום דדוקא בשהחליטו תחלה בפסיון לבד. ואח"כ נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. הרי אין מחליטין את המוחלט [כפ"ג מ"א]. א"כ לא מחשבי הנך סי' טומאה ורק הפשיון הוא סימן טומאה. ולפיכך כשיעבור אח"כ האום. ולא יהיה תו טמא משום הפסיון. אין הפסיון עדיין טמא משום הסימי טומאה החדש שנולד בתוכו עד שיטמאנו הכהן. להכי קאמרי רבנן שפיר תראה בתחלה. ולא דמי להא דלקמן [פ"ה מ"ב] דבהרת שעבר סי' טומאה שבו. ובא אחר תחתיו דא"צ הכהן לטמא מחדש. אלא נשאר בחלוטו. התם שאני דנשאר האום. אבל הכא דעבר כל האום. ונשאר רק הפסיון זה הפסיון נגע חדש הוא והסי' טומאה החדש שבו. לא נידון כסימן טומאה עד שיטמאנו הכהן. אבל כשנולדו הפסיון וא' מב' סימני טומאה הללו ביחד. ע"כ כשיראנו הכהן יטמא הנגע משום כל או"א מהסימנים שבו. דהי מינייהו מפקת. ולפיכך אף כשיעבור סי' טומאה אחד עדיין טמא מפני השני. ועד כאן לא אמרינן לעיל [פ"ג מ"א]. אלא דאין רואין ב' נגעים כאחד משמע וודאי. דהא ב' סימני טומאה רואין כאחד. וכן אמרינן כמה פעמים בפרקן. הלך זה טמא מפני זה. דפשטותא דלישנא וודאי משמע. דטמא ממילא גם בלי ראיית כהן. והיינו משום שכבר ראה הכהן שניהן ביחד וטימא עבורם. וא"כ ה"נ כשראה הכהן בתחלה הפשיון והסי' טומאה שבו ביחד. כבר טימא כל הנגע עם הפשיון משום ב' הסימני טומאה שבה. וא"כ בכה"ג אף כשיעבור אח"כ הפסיון. לא הוו קאמרי רבנן תראה בתחלה. דהרי כבר טימא כל הנגע שבכללה הפשיון משום הסי' טומאה שבה. אלא דהכא מיירי דאחר שטימא הנגע משום הפסיון. נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. וכשנולדו א"א שישוב הכהן לטמא גם עבורן מדאין מחליטין המוחלט:
והלך לה האום: ונשאר הפסיון כגריס והסימן טומאה שבה:
רבי עקיבא מטמא: לטעמיה במשנה ט' אזל דחשבינן להפסיון הנשאר כאילו הוא הנגע הראשונה. והרי אם נשאר האום ועבר הסי' טומאה שהי' בה. ואחר כך בא אחר תחתיו אמרינן לקמן [פ"ה מ"ב] שא"צ הכהן לטמאו מחדש. רק הוא כבתחלה. מכ"ש הכא שכבר הי' הסי' טומאה השני קודם שעבר סי' טומאה הראשון דנשאר בהחלוטו כבתחלה:
וחכמים אומרים תראה בתחלה: ג"כ אזלי לשיטתייהו דחשבינן להפסיון אחר שעברה האום כנגע חדש לפיכך הא נמי תראה בתחלה. ואע"ג דגם כשיראנו השתא בתחלה יטמאו משום הסי"ט שבה. אפ"ה נ"מ כשחל השתא רגל. דלרבנן זו נגע חדש הוא. ויכול להתטהר בצפרים עבור נגע הראשונים. ויהיה טהור לכה"פ עד אחר הרגל. שיחזור אז הכהן ויראנו ויחליטנו. ואם יתרפא ביני ביני ישאר בטהרתו [ועי' בכורות ל"ד ב']. ולר"ע מחשב כאילו עדיין הנגע הראשונה במקומה עומדת. ואיך יתטהר כשעוד הנגע הטמא בו. [ולר"ש והר"ב נ"מ דלר"ע דחשבינן לה כנגע הראשונה א"כ כשיתטהר לבסוף מב' הסימני טומאה א"צ רק קרבן א'. ולרבנן חשבינן לפסיון זה לאחר שעברה האום כנגע חדש. ולכשיתטהר גם ממנה צריך בסוף ב' קרבנות [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ג סי' י"ב בבועז סי' ג']:
בהרת כחצי גריס ואין בה כלום: מלת כלום משמע דאפילו חצי סי' טומאה דהיינו אפילו שער א' אין בו. וקתני הכי משום סיפא. לאשמעינן לא זו אף זו:
נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת: וח"ג החדש הוא תכוף לח"ג הישן. והא דלא קאמר פשתה כח"ג ובה וכו'. ה"ט משום דלא שייך פסיון רק בנגע כגריס:
הרי זו להסגיר: פשיטא. ותו נולד למה לי ולא הול"ל אלא בהרת כגריס. ובה שער א' הר"ז להסגיר. ונ"ל דקמ"ל אפי' ראהו הכהן לח"ג הראשון ופטרו. סד"א דכיון שפטרו הכהן הו"ל כליתא. ולא מצטרף להח"ג שנתוסף בצדו אח"כ כלעיל [סי' ס"ז]. קמ"ל דדוקא התם דכבר הי' כגריס וזקוק לכהן אמרינן דכשנתמעט חשבינן לי' כליתא. משא"כ הכא שלא הי' הנגע עדיין כגריס ולא היה זקוק לכהן עדיין. להכי אע"ג שראהו הכהן ופטרו. מחשב' כאילו לא ראהו תחלה כלל. ולהכי כשיתוסף אח"כ לכגריס מצטרף. והא דנקט ובה שער א'. היינו רק משום סיפא לאשמעינן ל"ז אף זו וכדאמרן. א"נ נ"ל דהרי זו להסגיר דקתני לאו אבהרת לחוד קאי רק גם אשער א' שכבר יש בה. ולפי"ז שפיר אצטריך למנקט הי' בה שער א' הרי זו השער להסגיר. שאם יולד בה עוד שער א' יחליטנו. וקמ"ל מתניתין שפיר. דאע"ג שלא נולדו הב' שערות ביחד. אפ"ה יחליטנו הכהן:
הרי זו להסגיר: דאע"ג דהשתא יש בבהרת כגריס ב"ש. עכ"פ שער א' מהן קדמה לבהרת כגריס:
נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת: לרבותא נקט שער א' דאפ"ה דינה רק להסגיר. וכדמסיק:
הרי זו להסגיר: מדלא קדמה בהרת כגריס לב"ש. והרי זו דקאמר גם אשער קאי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת