משנה זבחים יב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק יב · משנה ד | >>
כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשטן, אין עורותיהם לכהנים.
לאחר הפשטן, עורותיהם לכהנים.
אמר רבי חנינא סגן הכהנים, מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה.
אמר רבי עקיבא, מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה, שיאותו הכהנים בעורוטו.
וחכמים אומרים, אין לא ראינו ראיה, אלא יוצא לבית השריפה.
משנה מנוקדת
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן,
- אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים;
- לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן,
- עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים.
- אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים:
- מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.
- אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
- מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ,
- שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה,
- שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה,
- אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
נוסח הרמב"ם
כל הקדשים, שאירע בהן פסול -
- קודם להפשטן - אין עורותיהן לכהנים.
- לאחר הפשטן - עורותיהן לכהנים.
- אמר רבי חנניה סגן הכהנים:
- מימי - לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה.
- אמר רבי עקיבה:
- מדבריו למדנו -
- שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה - שיאותו הכהנים בעורו.
- וחכמים אומרין:
- אין לא ראיתי - ראיה,
- אלא - יצא לבית השריפה.
פירוש הרמב"ם
מה שאמר רבי עקיבא אינו אלא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה ונשחט על פיו, ואפילו בכל ארץ [ישראל] כמו שיתבאר בבכורות, ואחר כך נמצא טריפה, שדין אותו העור ליהנות בו.
והלכה כרבי עקיבא.
ומה שאמרו חכמים הוא בבכור תמים, אם נשחט בעזרה ליקרב כמו שבארנו ונמצא טריפה, דינו אצל החכמים שיקבר הבשר וישרף העור.
והלכה כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אין עורותיהן לכהנים. אלא נשרפים עם עורן: לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע"פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן ר' עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו, ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר"ע דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו, כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר' עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה, לא טז. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה יז:
פירוש תוספות יום טוב
שיאותו. וכן הל' במ"ו פ"ח דברכות ופירש הר"ב שיהנו:
בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי' לכלבי' אסור. והיינו טעמא. דדרשי' ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ"ב פ"ה דבכורות. תוס' רפ"ח דף ע"א. ומ"ש הר"ב ואינו נשרף עיין מ"ש בזה לקמן:
[*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר"ע כו'. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא"ש שהוא בקבורה]:
וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר"ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד במ"ב פ"ב דעדיות. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ג מהלכות בכורות [ה"י]. ובגמרא אר"ח בר אבא א"ר יוחנן הלכה כר"ע. ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש"י וז"ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל"ג האי פירושא אלא ה"ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר"ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע"כ. והיינו נמי דכתבו הרמב"ם והר"ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש"י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר"ב בסוף תמורה. וס"ל לרש"י דאף הטריפה בכלל וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"ב מהלכות אסורי מזבח [הי"א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ"ז הא דבמ"ג פ"ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ' התודה [מ"ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה"ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב"ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה' בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג' פ"ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש"י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ"ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ"מ לא העיר בכל זה ולי צ"ע. [*ומצאתי בתוספות פ"ה דבכורות סוף דף ל"ב שכתבו וז"ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע"פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא"ת מ"ש מהא דתנן בפ"ג דערלה [מ"ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי"ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ"ז מ"ה] ע"כ ועיין מ"ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז'. והרא"ש מסיק דכולו טעון קבורה וע"פ פירוש רש"י מסיק כך:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טו) (על המשנה) בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו להאכילו לכלב אסור, דדרשינן ואכלת ולא לכלביך [כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך] אבל מידי דחזי לדידיה, אשתרי לגמרי כדתנן במ"ב פ"ה דבכורות. תוספ':
(טז) (על הברטנורא) וכתב הרא"ש שהוא בקבורה:
(יז) (על הברטנורא) וכן פסק הר"מ בחבורו פ"ג מהלכות בכורות. ולא כן פסק בהלכות איסורי מזבח. אלא דבשר בשריפה. וכן דברי רש"י ותוספ' דהוי בכלל כל שפסולו בקודש בשריפה. ודלא כמ"ג דפ"ט דמכילתין ודפרק ג' דמנחות דמשמע התם דטריפה לא הויא בכלל פסולו בקודש. ותו קשה אמאי העור בשריפה כשהבשר בקבורה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
קודם להפשטן וכו' לאחר הפשטן: כצ"ל:
א"ר חנינא וכו': הרא"ש ספ"ג דבכורות. ותשובות הרשב"א ז"ל סימן תש"ל:
מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה: בגמרא פריך והרי פרים ושעירים הנשרפים ומשני למצותם לא קאמר ופריך והאיכא קודם הפשט וקודם זריקה דבין לר' אלעזר בין לרבי נשרף לרבי משום דקודם הפשט ולר' אלעזר משום דקודם זריקה ומשני חלוץ קאמר והנפסל קודם הפשט עורו נשרף בבשרו ואין מפשיטין אותו ופריך והא איכא הפשט וקודם זריקה דלר' אלעזר נשרף וחלוץ הוא ומשני כרבי ס"ל לר' חנינא דאמר הדם מרצה על העור ואב"א אפילו תימא ר' חנינא כר' אלעזר ס"ל ודקא קשיא לך הא איכא אירע בו פסול אחר הפשט קודם זריקה לא אתרמי בימיו דאפילו לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו מודה הוא דאין הפשט קודם זריקה ור"ש לר"א בר"ש דלא הורגלו בכך ופריך והא איכא נמצא טרפה בבני מעים ומשני קסבר נמצא טריפה בבני מעים מרצה דייקא נמי דקתני א"ר עקיבא מדבריו למדנו וכו' ופרכינן ואלא מאי קמ"ל ר"ע כיון דאשמעינן ר' חנינא דאמר בשאר קדשים מרצה למה ליה לאשמועינן בבכור ומשנינן הא קמ"ל דאפילו בגבולים וכדמפרש ר"ע ז"ל:
אמר ר"ע מדבריו למדנו וכו': משמע דוקא בעורו יאותו הכהנים אבל בבשרו לא דאפילו לעו"ג אסור והקשה הר' אפרים דבפ' כל פסולי המוקדשין מתיר ר"ע אפילו לעו"ג וי"ל דמידי דלא חזי לישראל אסור להאכילו לכלב ולעו"ג אבל מידי דחזי לישראל כיון שנפדו שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן הכי ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאין עומד אלא לכלביך הוא דלא תפדה אבל היכא דחזי לדידיה אישתרי לגמרי דאתקש לצבי ואיל תוס' ז"ל. ואיתה בתוס' ר"פ התערובות ודפרק כל פסולי דף ל"ב:
וחכמים אומרים אין לא ראיתי ראיה: עיין בשלטי הגבורים ר"פ השוכר את הפועלים שהשיב שני תירוצין בעד מהר"י קולון ז"ל שהוכיח מפ' בכל מערבין דלא ראינו ולא שמענו הויא ראיה לענין סבלונות אשה ע"ש. ושנויה היא בת"כ סוף פ' ה' דפרשת אחרי מות. וביד פי"ט דהלכות פסולי המוקדשין סימן ט' ובפ"ג דהלכות בכורות סימן י'. ובטור י"ד סימן ש"ז. ולשון ספר הלבוש שם שחט הבכור ונמצא טרפה עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה וכשהוא נשחט ונעשה ראוי לאכילה שלא נטרף נעשה ממונו של כהן ומותר להאכילו אפילו לעו"ג ולכלבים אבל אם מת או נטרף לא התירתו התורה ואסור ליהנות ממנו ואפילו לכלבים אסור להאכילו וטעון קבורה ולא שריפה שאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה לפיכך טוב למכרו מחיים ולא ישחטנו שמא יטרף בבדיקה ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
אין עורותיהם לכהנים: רק נשרפין עם עורן:
לאחר הפשטן: אפילו קודם זריקה [כלעיל סי' י"א]:
מימי לא ראיתי עור יצא לבית השריפה: אפילו כשפסולו הוא שנמצא טריפה לאחר שהופשט. ומזה הוכחתי דאף שפסול זה קודם הפשט היה, אפ"ה כיון שעכ"פ לא נודע עד אחר הפשט מותר העור בהנאה:
אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו: ר"ל שיהנו:
הכהנים בעורו: אפי' בכור שנשחט על מומו במדינה, ונמצא טריפה, והרי אם היה מת היה נקבר עם עורו, אפ"ה זה שלא נודע טריפתו עד לאחר הפשט, התירה שחיטתו את עורו כזריקתו במקדש. [ונ"ל דלהכי נקט האי לישנא יאותו הכהנים, ולא קאמר עורו לכהנים, משום דלישנא דעורו לכהנים, לא שייך רק בקרבן תמים שאינו עדיין של כהן, רק הבעלים הביאוהו לעזרה. וכהנים מבי גזא דרחמנא קזכו לעורו. אבל הכא נקט לשון יאותו וכו' לגלויי דאפילו בבעל מום מיירי שכבר ניתן לכהן והוא שלו, ואין הספק רק אם מותר בהנאה, וקמ"ל דמותר בהנאה]:
וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה: שמא לא אירע בימיך כך, או אולי נשרף ולא ראית:
אלא יוצא לבית השריפה: מדהיה פסולו קודם הפשט. וקי"ל דאפילו נשחט ע"פ מומחה ונטרף, נקבר עם עורו [י"ד ש"ז], ולרמב"ם דוקא בנשחט שלא ע"פ מומחה יקבר עם עורו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת