משנה ברורה על אורח חיים ט
סעיף א[עריכה]
(א) אלא וכו' – כדתני דבי רבי ישמעאל, דילפינן מנגעים דפרט ביה הכתוב "צמר ופשתים", אף כל מקום דכתיב ביה בגד, הכוונה מצמר ופשתים.
(ב) רחלים – או אילים זכרים. אבל שאר כל המינים, כגון צמר גמלים ונוצה של עזים והשירים וצמר ארנבים, וכן קנבוס וכל כהאי גוונא, אינן בכלל צמר ופשתים ואינם חייבים בציצית, רק מדרבנן. וצמר רחל בת עז כתב בית יוסף דצמרה גם כן לא חשיב צמר, ולא הוי אלא כשאר מינים. וממילא הוא הדין דבכל אלו אם עשה מהן ציצית, כל אחד מהן אינו פוטר אלא במינו.
צמר רחלים או פשתן שטרפן בשאר מינין, אזלינן בתר רובא: אם הרוב הוא מצמר ופשתים – חייב מן התורה, ואם לאו – מדרבנן. ודווקא אם טרפן וטוון ועשה מהן בגד, אבל אם השתי מצמר או מפשתים והערב משאר מינין או איפכא, אין חייב לדעה זו רק מדרבנן, אפילו אם רובו מצמר ופשתים, דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד. ולענין איזה ציצית לעשות בו, עיין לקמן בס"ק י"ג. ועיין בביאור הלכה.
(ג) אלא מדרבנן – אף דצריך לברך על מצווה שהיא מדרבנן גם כן, מכל מקום נפקא מינה לעניין כמה דברים. א'. דיותר ראוי לעשות בגד שהוא יוצא בו מן התורה. ב'. אם נתערב לו ציצית טוויין לשמן בשלא לשמן ואין לו ציצית אחרים, או שיש לו ספק על הבגד אם הוא חייב בציצית, דאם הוא מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. ג'. אם הוא יושב בציבור ונפסק אחד מציציותיו בחול, דאם הוא מדרבנן, יש לומר כבוד הבריות דוחה דרבנן ואינו מחוייב תיכף לפשוט טליתו, עיין בסימן י"ג. ועוד נפקא מינה הרבה, עיין בפרי מגדים.
(ד) ויש אומרים דכולהו וכו' – פוסקים כרבא, דרבא רמי: כתיב "על ציצית הכנף", משמע מין כנף, פירוש, אפילו אינו של צמר ופשתים, מכל מקום יהיו הציצית ממין הבגד; וכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך" מהם. הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן ובין שלא במינן; שאר מינין, במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין. ומכריע רמ"א כדעה, זו שכן סבירא להו לרוב האחרונים כרבא לדרוש מין כנף, ושמע מינה דכל מיני בגד חייב מן התורה בציצית, ויהיה ממין הבגד.
(ה) והכי הלכתא – וירא שמים יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה, ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכולי עלמא. ונכון שיעשה בין הטלית גדול ובין הטלית קטן של צמר.
סעיף ב[עריכה]
(ו) של צמר וכו' – והב"ח כתב: כיוון דיש פוסקים המחמירין בזה, שלא לעשות אפילו ציצית של צמר לשאר מינין, כיוון שאינו מינו כמבואר בבית יוסף, על כן לא יברך, רק על טלית צמר וציצית צמר. והעולם נוהגין לעשות ציצית של צמר לשאר מינין. ובספר אליהו רבא גם כן כתב שיש להקל בזה, וכן משמע בספר מעשה רב.
(ז) בזמן הזה – פירוש, דבזמן שהיה תכלת, שהיה צריך להטיל ארבעה חוטין, שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (הוא צמר צבוע בדם חילזון), והיה מתקיים על ידי זה המצוַת ציצית כראוי, התירה לנו התורה להטיל השניים של לבן בין מצמר או מפשתים, בין בבגד צמר או בבגד פשתים. ולהיש אומרים שזכר רמ"א בסעיף א' דכל מיני בגדים חייבין מדאורייתא, אפילו בהם היה אז מותר לנו מן התורה ציצית של צמר ופשתים יחדיו. אבל עכשיו דאין לנו תכלת, נמצא דאין אנו מקיימין המצווה בשלמותה, לא שרי לן כלאיים.
(ח) אפילו בשאר מינים – הטעם, דיש צמר שנראה כעין משי, ויבואו להטיל בו ציצית של פשתן, שיסברו שהוא משי, ויהיה כלאיים. ולפי זה, בשאר מינים שאינן משי יש להתיר. ויש עוד טעמים אחרים, עיין בבית יוסף וב"ח וט"ז. ולדבריהם יש להחמיר גם בשאר מינים. ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין, כן כתב באליהו רבא. ועיין בספר מעשה רב, שהגר"א היה גם כן מן המקילין בזה.
סעיף ג[עריכה]
(ט) של שאר וכו' – דין זה קאי בין למאן דאמר שאר מינין דאורייתא או דרבנן.
(י) אלא במינם – ואם היה השתי ממין זה והערב ממין אחר, פשוט דאין לטלית זו תקנה אלא בציצית של צמר, דהוא פוטר בכל הבגדים, או בציצית של פשתים במקום הדחק וכנ"ל.
(יא) כגון משי – וכל זה דווקא אם המשי היה טווי ושזור לשם ציצית, דבלאו הכי לא.
(יב) לבגד משי – ואפילו אם תחתיו היה תפור בצמר או פשתים או מין אחר, אזלינן בתר עליון דהוא עיקר הבגד, וכדלקמן בסימן יו"ד במגן אברהם ס"ק ה'.
(יג) אין פוטרין – וטלית שהשתי הוא ממינו והערב הוא מצמר או להיפך, יטיל בו ציצית של צמר דווקא, דהוא פוטר בכל המינים, ולא משאר מינים, אפילו אם רובו היה משאר מינים, דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד, וכנ"ל בס"ק א'.
ואפילו אם לא מינכר חוטי הצמר בפני עצמו, כגון שעירב מחוטי הצמר מעט בשתי ובערב ולא ניכר מקומו איה, אפילו הכי נראה דטוב יותר לעשות ציצית מחוטי צמר, כי יש אומרים דחוטין חשיבי ולא בטלי. וטוב יותר שיעשה הטלית כולו של צמר בלי תערובות כלל של שאר מינים, ובזה יתנאה למעלה.
וטלית שהוא מעורב בצמר גפן ופשתים, אין לטלית זו תקנה, אם לא בשעת הדחק יעשה בו ציצית של פשתן, וכנ"ל בסוף ס"ק ח'.
סעיף ד[עריכה]
(יד) יש להסתפק – כי אין כאן מין כנף, וגם "גדילים תעשה לך מהם" אינם לגמרי. ועיין בארצות החיים שכתב, דאם עושה שני חוטים ממינו ושני חוטים מצמר – שפיר דמי, עיין שם מילתא בטעמא.
סעיף ה[עריכה]
(טו) מצבע הטלית – משום "זה אלי ואנוהו". ויש מפרשים משום דבעינן בזה ממין הכנף.
(טז) אף בבגדים צבועים – מכל מקום ראוי למדקדק לעשות דוקא ארבע כנפות או טלית קטן לבן, כדי שיהיה יצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים. גם משום דכתיב "ולבושיה כתלג חיור". ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו, בתר עיקר הבגד אזלינן.
סעיף ו[עריכה]
(יז) של פשתן – דגזרו חז"ל, משום דאז יהיה מוכרח לעשות בו ציצית של פשתן, ויש לחוש שמא יעשה בו גם כן תכלת, והוי איסור כלאיים כשיתכסה בו בלילה, שאז אין זמן קיום המצוה. ואף דבזמנינו אין לנו תכלת, סבירא להו דמכל מקום אין הגזירה בטילה.
והרבה פוסקים התירו בזה, דסבירא להו דעיקר הגזירה לא היה, רק שלא יטילו בו תכלת, כדי שלא לבוא לידי כלאיים, אבל לא על חוטי הפשתים. וגם דבזמנינו דליכא תכלת, לא שייך כלל הך גזירה. ומשום הכי כתב רמ"א בהג"ה דאם אי אפשר בעניין אחר, יש לסמוך עליהם.
(יח) טלית של פשתן – וכל שכן דמותר לעשות טלית של שאר מינים וציצית של פשתן כשאין לו ציצית אחרים, כדי שלא יתבטל המצווה.
(יט) וציצית של פשתן – ויוכל לסמוך על המתירים גם לעניין ברכה. ופשוט דאם יש לו טלית גדול של צמר, יברך עליו ויכוין לפטור את זה. ובמגן אברהם כתב: ונראה לי דיעשה בו כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר. והאחרונים מפקפקים בזה.