משמרת הקודש/חושן משפט

לקוטים משאר ג׳ ספרי שולחן הערוך

חשן משפט יורה דעה אבן העזר

הנה באתי ללקט באמרים אחרי הקוצרים ליקוטי בתר ליקוטי דינים שלקטתי משלחן הערוך א״ח והרי סכין והרי בשר ואין לנו אלא לאכול ואף כי א״א בלא שכחת אומר א׳ או כמה אמרים שלא העתקתים כלל בכוונה לפי שהשארתי פאה בשלחן הערוך שלא ימשכו ידם לגמרי מן הש״ע שהוא אורח חיים למעלה למשכיל ועכשיו באתי ללקט מן ש״ע חשן המשפט הנהגות ישרות למען סור משאול מטה והנה הלכות דיינים א״צ ללמד להדיינים כי בוודאי רוב מצויין בדיינות מומחין הם אך עתה חדשים מקרוב באו שמתחילים מהלכות הלואה או מהלכות עדות ובאמת כמה דינים מרובים הצריכים מאד לדיינים וכ״ש בהלכות עדות ועונשם חמור מאד לכן עשה אזנך כאפרכסת לשמוע גם הלכות דיינין והלכות עדות שיהיו מחודדין על פיך ואז תקרב אל המשפט ואעתיק קצת דיינים השייכי׳ לבעלי דינין:

מצוות בין אדם לחבירו – לה״ר – חולין

אדם שרואה שלו ביד אחר והוא אינו יכול לבר׳ בעדי׳ או ראי׳ שהוא שלו אסור להוציאו מידו אפי׳ בלא הכאה אם לא כשאין אדם רואהו שאז יהיה נאמן במיגו דלהד״ם או שזה הדבר אינו שלו אלא שרוצה לתופסו למשכון שאז מותר אפי׳ בעדים דשמא לא יעפור החייב כלל: אסור לדון בפני כותיים או בערכאות שלהם אפי׳ בדין שדנים כדיני ישראל ואפי׳ נתרצו ב׳ הבעלי דינים והבא לידון בפניהם ה״ז רשע וכאלו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע״ה. היה בעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדיני ישראל יתבעו לדיני ישראל תחלה ואם לא רצה לבא או לקיים פס״ד ניטל רשות מב״ד זה לך בערכאות אפי׳ קבל עליו בקנין או בשטר לידון בפני כותיים אסור לו לדיון בפניהם: המקלל א׳ מישראל ואפי׳ עצמו בשם או בכינוי ואפי׳ בלשון לעז עובר משום לא תקלל חרש ואם יש עדים והתראה לוקה וצריך ליזהר בזה מאד שבעו״ה הוא שגור בפי כל לקלל שונאיהם או לעצמם מחמת צער ושומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו וראיתי להעתיק הנה מה שכתב המ״א בסימן קנ״ז בא״ח שהוא הלכות משא ומתן הכלל שילך אדם בדרל נמיצוע בענין הפזרנות ממון רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה אחרון: מ״ע להדבק בחכמים ותלמידהם ללמוד מעשיהם: מ״ע לאהוב כ״א מישראל כלבו כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך וכן לאהוב את הגר וטוב לומר קוד׳ הנחת תפילין הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך ואהבתם את הגר ויש סוד בסמיכות זה לתפילין:

השונא א׳ מישראל עובר בל״ת לא תשנא כי״ ואם מכהו עובר משום לא יוסיף להכות׳: כשיחטא איש לאיש לא ישתוק וישטמנו אלא יאמר לו בסת׳ ובלשון רכה למה עשית כך וכך ואם לא חזר בו ב׳ או ג״פ ועודהו מחזיק במעשיו הרעים שעשה מותר להכלימו ברבים ואז אינו עובר משום לא תשא עליו חטא: יזהר מאד בזה כי המלבין פני חבירו ברבי׳ אין לו חלק בעה״ב: החושד בכשרים שלא ראה במעשיה׳ דבר רע כיוצא בזה לוקה בגופו: אסור למנות ישראל אבל מותר למנות האצבעות: הא דמותר לשנות מפני השלום דוקא בדבר שכבר עבר ולא בע״ל בג׳ דברים מותר לשנות במסכתא כו׳ וטוב לומר בכל אלו < דף יב ע״ג | עמ׳ 49 | ליקוטי דינים מחושן המשפט> השיניי׳ בלישנ׳ דמשתמע לתרי אפ׳ שלא יוציא שקר מפיו כמו שדחקו לתרץ את יעקב שאמ׳ אנכי עשו בכורך וכן השא׳. ההולך למקום שאין מכירין אותו וסוברין ששנה הרב׳ ומכבדין אותו יותר מן הראוי לו צ״ל להם כ״כ הרבה ובפרט בלימוד הקבלה שיש לאדם להסתי׳ דבריו במקו׳ שאין מכירין אותו אם לא לפני גדול בחכמת הקבלה כדי לקב׳ ממנ׳ שום דבר וגם הוא יבין בדעתו אם למד הרבה אם לאו: כל האומר דבר ואינו אומרו בשם אומרו עובר בלאו:

חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות ואפי׳ בעשירים גדולים וכן המכעיסן או מקניטן וכ״ש הכאיב להן או רדה בהן או עבד בהן או איבד ממונם עובר בלאו ואפי׳ ללמדו תורה או אומנות צריך לעשותן להם הפרש לנהלם בנחת וברחמים גדולים אם לא שיוצאין לתרבות רעה ומ״מ לא יכום באכזריות ושנאה אלא יכאב לבו וידאג מעונש בהכאתם כי כל המענם למטה כביכול כאילו מענן למעלה והיה״ר רודף אח״ז הרבה לפתות המלמדים לשם שמים והמרחם עליהם ירחמו עליו מן השמי׳ ויותר טוב להכות בדברים רכים לפעמי׳ מלהקניטו תמיד בדברים רעים ובפרט בשעה שנותן להם לאכול דבעינן ורש לא שמע גערה וכן ילמד אדם לאשתו שלא תגער ביתומים ועניים כי הנותן פרוטה לעני מתברך בו׳ ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות וכ״ז אחד יתום מאב או מאם לבדה וכ״ז עד שיגדלו כ״צ שלא יצטרך לטפל בהם אלא יעשו כל דבר לעצמם . רכילות היא לא תעשה בתורה אף שהוא אמת והר״ז מחריב את העולם ויש עין גדול מזה והוא לשון הרע שאפי׳ אומר אמת אלא שמספר בגנות חבירו אפי׳ נורא ביה פלניא כו׳ אסור ורבים מקילין בזה וכיוצא בו הואיל ואומר אמת וראה היאך הוא חמור מרכילות שהוא ל״ת בתורה ומחריב את העולם: ואם אומר שקר נמצא מוציא שם רע והמקבלו גרע יותר מהאומרו אבק שון הרע שאומ׳ איני רוצה לומר מה שראתיי בפלוני:

וכן המשמח חבירו בפני שונאיו ה״ז אבק לה״ר שגורם להם לגנותו ואפי׳ בפני אוהביו אסור ושמעתי בשם החסיד ר׳ נחמן זצ״ל אם אתה רוצה לשבח שבח המקום – אם אתה רוצה לגנות ספר בגנותך וסיג לחכמה שתיקה: האומר דבר לחבירו הוא בבל יאמר עד שיאמ׳ לו לך אמור ואם צוה שלא לגלות אפי׳ אמרו פבני רבים אסור לגלותו: הוי דן את כל האדם לכף זכות וצריך ליזהר בזה מאד מאד ודוקא שלא לדבר עליו לאחרים אבל להוכיחו בפני עצמו ודאי מצוה: לא יוציא דבר מגונה מפיו ובכללי דבר רע הן לו או לחבירו: לא יהרג כינה בפני חבירו הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו והוא שכיח בין המדברים עם העכו״ם בסיפורי מעשיות של תורה וצריך ליזהר בזה מאד: הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה׳ קולות ויזהר בזה שלא לילך מן הסעודה עד שישמח החתן וטוב לשמחו בדבו׳ כגון לשתות אליו ולברך זיוגו: השח שיחת חולין עובר בעשה. שואלין לאדם פלפל׳ בחכמה והיינו להקשו׳ ולתרץ בגמ׳ ע״פ האמת אבל על חריפות של הבל נאמר הנה בדבר ה׳ האמת מאסו וחכמת מה להם. וכן שואלין הבנת דבר מתוך דבר והיינו דין א׳ מחבירו ואחר שקיים הכל צריך ללמוד הקבלה שהוא סוד שיעור קומה שגם זה שואלין אותו : מי שא״צ למלאכה אסור לו לקבוע עתים לתורה אלא צריך לקיים והגית בו יומם ולילה. אסוך להחניף לחבירו אפי׳ אם אין בידו למחות שלא להחזיק ידי עוברי עבירה ואפי׳ יודע ודאי שלא ישמו לו ישתוק ואפי׳ ירא מפני הפסד ממון יבטח בה׳: אדם מחויב לסבול צער שלא לגלות חבירו שיהרג חנם:

הלכות עדות

עד אחד לא יעיד באיסור שכבד נעשה שאינו אלא כמוציא שם רע וע״ז נידוהו לזוגו׳ שאמ׳ טובי׳ חטא: אדם שיוד׳ עדות לחבירו בממון לא יעיד לו לפני הכותים במקום שמוציאין ע״פ עד אחד ואם העיד משמתין אותו: המלוה בריבית קצוצה אסור לו להעיד מאחר שהוא פסול אף בלא הכרזה מדאורייתא לא יפסיד לחבירו ממון בעדותו ובע״ה נתרבו מאד ואין חושש לפסל׳ ומי שיש בו יראת שמים לא יוסיף חטא על פשעיו אף אם עתה אינו מלוה בריב׳ כיון שאינו משיב מה שלק׳ ומיהו דוק׳ אם ידוע לב״ד שאין אדם נפס׳ ע״י עצמו: הבזוי׳ שהולכי׳ ואוכלים בשוק וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבשת פסולין לעדות לכן צריך ליזהר באלו שלא יפסל. המשחק בקוביא וכן כל מיני שחוק פסול לעדו׳ ולכן יזהר מלשחוק בקארטין וכדומה ואפי׳ בעצים שקורין דואמי״ן שאף שאין נפסלין לעדות מפני שיש להם פרנסה אחרת מ״מ יש ללמוד מכאן שמנהג רע הוא ואינו מן הישוב וכ״ש הבחורים שאין עוסקים במלאכה אחרת שלדעת רש״י הם פסולים לעדות ובפרט בקארטין שהם מעשה קליפה ממש וכ״כ בספר אור ישראל ובספר חמדת הימים וקצת מביאין ראיה ממ״ש בש״ע לשחוק בקארטין בסוכה ומי יודע מה היו כתובים באותם קארטין אבל במדינותינו הם מתחילין מה שמעד עשתי עשר בסוד עשתי עשר יריעות עזים שהם שש לבד וחמש לבד תדע שאין אדם יודע למה הוא מתאוה להם יותר משאר שחוק של דאמי״ן וכיוצא שהם חכמות כ״כ ובזה ישבו וידדו שינה מעיניהם ופעמים שמשחקין עם הנשים ובאים לידי הז״ל רחמנא ליצלן לכן מי שלא פי׳ מהם לא יכלול עצמו בין עובדי׳ ה׳ ואפי׳ להסתכל בהם יש למנוע משום אל תפנו אל האלילים ומצוה לשורפם לבטל המשחקים ואף כי הראשונים לא ידעו שהם מעשה קליפות שלא העמיקו לדעת בנסתרות וגם הם לא דברו אלא לאותן עמי הארצו׳ אבל מי שיוכל ללמוד ודאי הוי׳ לגבי׳ מושב לצים ואפי׳ בחכמת חיצוניות אסור ללמוד כיוון שאין לך שעה שאינו לא יום ולא לילה כ״ש וכן דאמין ולשומע יונעם. עדים שראו שום דבר קנין אף שסתם קנין לכתיבה עומד אין יכולים לכתוב שטר מאחר שלא הזמינם לכך אלא אחרים קבלו הקנין:

אסורים העדים לחתום שטר אא״כ קראוהו הם או שנים אחרים בפניהם ואם אינם מביני׳ יתרגמו להם הקוראין בלשון לע״ז ועכ״ז דווקא שראו המעשה שהיה כמ״ש בשטר או שיודו שני האנשים אשר להם הכתיבה לפני העדים שכל הכתוב בשטר הוא אמת וכך וכך קבלו עליהם: אסור ללוות בשטר שמחל שיעבודו ואפי׳ אין אחריות אם עבר יום הלואה ראשונה משום קדימת בע״ח בבני חרי. צריך שיכירו העדים את הלוה שכך שמו ובשטר מכר שם המוכר ובשטר הלוא׳ שאין בו קנין צריך להכיר גם שם המלוה ולפ״ד הסמ״ע לעולם צריך להכיר שניהם ורבים נכשלים בזה באורחים שכותבין להם שטרות בלא הכרה כלל וההכרה הנז׳ אפי׳ אשה וקרוב נאמן לומר כך שמם של אלו׳ דג׳ מב״ה: מי שיש לו ב׳ שטרות של חמשים אסור לעשות לו א׳ של ק׳ ואפי׳ ידוע שאינם פרועין פי׳ רוצה לקורעם תיכף אלא מרצין שניהם וכ״ש להיפך: מי שפרע <דף יב ע״ב | עמ׳ 50 | ליקוטי דינים מחושן משפט> מקצת חובו אין יכולין העדים החתומי׳ לעשות למלוה שטר אחר אפי׳ מרצון הלוה אבל מזמן שני מותר מרצון הלוה:

לעולם מי שהדבר בא לתועלתו ולזכותו הוא צריך לשלם השכר סופר א השלישית: אין לשליש ליתן השלישות אלא בפני ב״ד שיכתבו ויחתמו הענין דשמא יפול ביניה׳ מחלוקת ושוב לא יהא נאמן לאחר שהוציא השלישית מידו וכ״ש אם בא ליתן לא׳ בלא חבירו למוקש לפסידא יזהר שלא יתננו עד שיפרש ענין השלישות בב״ד והם יורוהו אם לקיים אם להחזיר. אסור להשהות שטר פרוע ואם לא פרעו כולו יכתוב שובר י המוציא שטרות צריך לילך לב״ד והם יורוהו למי יחזיר או אם לא יחזיר כלל וכן אם נפלו לו בירושה ואינו יודע מה טיבן כי שמא הפקידום ביד אביו וכל כיוצא בזה צריך להמליך בב״ד:

הסכמות הפוסק׳ דהשמטת כספי׳ נוגהת [!] בזה״ז אלא שהעולם סמכו על קצת אחרוני׳ ואין משמטין והרא״ש צוח כי כרוכיא לבטל המנהג וגם מדברי הרמ״א נראה שבעל נפש יחמיר שהרי אחר שבת׳ דעת האומרים שאין שמטה נוהג בזה״ז חשב שמטה בשנת של״ד וגם הסמ״ע חשב אחריו בשנת שע״ו וא״כ בשנת תק״ט יהי״ר שנזכה במ׳ כי יהיה שמטה וירא שמי׳ יחמיר לעצמו לעשות הלואותיו ע״י משכון ולא ע״י עיסקא שהיא פלגא מלוה וכן בכל דבר שאפשר לתקן וטוב להשתדל להלות הלואה קטנה בדבר מועט סמוך לזמן שמטה כדי לקיים וכ״ש באדם שיודע בו שאם יאמר לו פעם אחד משמט אני שיפציר בו פעם אחרת שיקח כ״ש שיש לו לקיים וזה דבר השמטה אפי׳ בחוב גדול והוא שיאמר לו בלשון שמבין ולא יקבלם בחובו אלא לשם מתנה ומצוה לעשות זכר למקדש בכל המצות כ״ש בזה שהסכמ׳ הפוסקי׳ שנוהג בזה״ז ובזכות זה נזכה ושבתה הארץ שבת לה׳ במ״ביא :

המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא יש ממש בו מפני שהוא כמו רבית ואפי׳ התנה עם הלוה לא שרי אלא בנכייתא ואפי׳ בספרים אסור ללמו׳ בלא נכייתא אפי׳ בת״ח שמות׳ ללמו׳ בפקדון בזה אסור ומה שנהגו להלות על מקומות של בית הכנסת יש לעשות דרך מקח וממכר כמו בשאר משכנות משום דפלוגתא דרבוותא היא אם מותר לישב עליה: הנשבע לפרוע ביום פלוני ואירע היום בשבת צריך לפרוע לו קודם ואם לא פרעו ישום לו משכון ויתננו בתורת פרעון וכן יעשה אם אין לו עכשיו מעות גם בחול ואם עקר המלוה דירתו מעירו למקום אחר יהיו המעות בידו ולא יוציאם עד שיבוא המלוה ואם הוא לא היה בן עירו אף בשעת הלואה ולא עקר דירתו להתרחק עתה יותר מבתחלה צריך להוליכו אחריו. המוליך חבירו לשבועה ורואה שמוכן לישבע צריך להשוות עמו ואם לאו נקרא רשע שכך אמרו בגמ׳ שאומרי׳ להם סורו מעל הרשעי (!) האלה קראום שניהם׳ רשעי׳ ואפי׳ שבועת אמת אסורה אם לא בהפסד גדול מאוד והדבר ברור לי כשמש ויחשוב כל פרוטה ופרוטה ומה שאינו יכול לכוון פברוטות או שאר חשבונות ישליך כמה גדולים או כמה זהובי׳ וישבע על השאר כי דברים שאין אש ומים המכלין אותם ש״ש מכלה והעולם נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא ואין מאמינים לו לעה״ב או לבנו אלא נוטלין נקמה ממנו עצמו ועכשיו לא לאיום כ״כ מפני שאין משביעין בשם אבל אם הנשב׳ בחולדה ובור מצינו בגמרא עונש גדול ק״ו ובס״ת או בחומש או בהיכ׳ וגם לא יהא אלא גנב שתופס ממון חבירו בחנם ונאמר עליו מקרא זה ובאת אל בית הגנב כו׳ והנשבע כו׳ וכלתו ואת עציו ואת אבניו וטוב לאיים עליהם מאד אפי׳ בעה״ז שלא תשתכח׳ חומרו׳ השבוע׳ ויתרבו הגנבי׳ והגזלנים כי מאן דחשיד אממונ׳ לא חשיד אשבועתא הוא משום חומרא והאיום שהיו מאיימין עליהם אסור לטעון טענת יותר מן המגיע לו כדי שיתחייב שבועה . יש מי שאומר שהמזכיר ש״ש לבטלה שכנגדו נשבע ונוטל וראה כמה גדול עון זה שהרי מי שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה הרי הוא חמור ממכחש בממון חבירו ונהפוך הוא בפי רוב העולם ול״ד שם הויה אלא כל שמות שאין נמחקין כגון אל אלהים שדי דינם שוב בזה: שכר השדכנות הוא ממונו כשאר חובות ונשבעין על זה. ולכן יזהר מלפחות מן המגיע להם גם צריך לחלקם לכ״א כפי המגיע לו ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול או קרובו שלא יבוא ח״ו לידי גזל: צריך ליזהר מאד שלא יעבר בבל תלין כגון למלמד וות׳ לקמן היטב: העובר על חרם שהחרימו הקהל י״א דפסול לשבועה והעול׳ מקילים בזה וגדול עוונם מנשוא ח״ו וידעי רבנן מהאי מילתא ועברי עלה בבתי מדרשים שמחרימין שלא ליטול ספרים והקצינים אין משגיחין בהם ונוטלין לביתם ועתידין ליתן את הדין כי בשביל החרם נפלו ישראל בימי יהושע עד שהרגו את עכן ובכוונות כתוב שר״ת על כן נקוה הוא עכ״ן שתיקן יהושע זה לתקן קילקולו ראה כמה גדול כחה של פגם זה חלילה לכן צריך ליזהר בזה מאד כי יפתח בדורו כשמואל בדורו:

מצות עשה להלוות לעניי׳ והוא טוב יותר מהצדקה וקרוב קודם לאתר ואנשי עירו קודמין לאחרי׳ ואפי׳ לעשיר מצוה להלוות בשעה שצריך אם יש לו מעות בטלים. וכן מצוה לההנותו בדברין להשיאו עצה ההוגנת לו: אסור לנגוש את הלוה לפרוע לו כשיודע שאין לו ואפי׳ להראות לו אסור שיתבייש ממנו. אסור ללוה לומר לך ושוב ומחר אתן ויש אתו היום ואפי׳ צריך להם קצת כי גם הצלוה צריך להם:

המלוה שיודע באדם שאי אפשר להוציא מידו אלא בדוחק לא ילונו אם לא שישים בדעתו שלא לנגשו שאל״כ בכ״פ עובר משום לא תהיה לו כנשה וטוב לו שלא ילונו: אסור למשכנו בעצמו אפי׳ חוץ לביתו כגון לחטוף מידו או לפשוט מעליו וכ״ש לילך לביתו שאף לשליח ב״ד אסור ועובר בלאו אם עדיין לא הגיע זמנו אבל אם הגיע זמן פרעון גובה לשם פרעון ומותר ע״י שליח ב״ד בסידור ב״ח ומה שמשכן קודם זמנו בתורת משכון צריך להחזיר ללוה בכל עת שצריך לו ולכן אסור לקיח דבר שצריך לו תמיד כגון בכדי חול או כלי׳ הצריכים לו תמיד ובבגדי שבת צריך להחזיר לו בכל שבת או בי״ט ולאחר שהגיע הזמן פרעון יחזיר לו פעם אחד בעת שא״צ לו ואח״כ יקחנו בב״ד בתורת פרעון ישוב א״צ להחזיר וע״ש לענין מאי מועיל המשכון דקודם זמנו: אלמנה או גרושה אפי׳ עשיר׳ אין ממשכנין אותן ואם עבר ומשכן ונאבד המשכון שאין יכול לקיים השב הלוקח ואם ישנם בעון יחזירם לה בעת צרכה: אסור לאסור אדם בחובו בבי׳ האסורי׳ וכן אין יכול לכופו שישכיר עצמו למלאכה דכתיב כי לי ב״י עבדים שטרו קודם ודוקא בגניבה כתוב ונמכר ואפי׳ כתבו בשטר שיעשה לו כ״ז אינו מועיל:

דיני היזק ראיה נתבארו בח״מ סי׳ קנ״ד וצריך ליזהר בהם מאד ודין א׳ אוציא שידעתי שעוברים עליו וז״ל בר״ה מותר לפתוח פתח נגד פתח וכן בחלון דבלא״ה צריך ליזהר מבני רה״ר אבל חנות שיושב <הלכות חושן משפט | דף יג ע״א | עמ׳ 51> בתוכו אסור דמבני רה״ר מצי ליזהר שאינו אלא לפעמי׳ כשעוברים אבל מן היושב בחנות לנגדו אינו יכול ליזהר וכ״ז באינו כופה את חבירו לשנות חנותו ואל יקל זה בעינך כי גורם לשכינה ח״ו שתסתלק מישראל דכתיב מה טובו כו׳ שלא עשו פתח נגד פתח אמר ראויין הללו שתשרה שכינה עליהם ומככל הן אתה שומע לאו וכן דרשו בגמ׳ על מי שאינו עוסק בפריה ורביה מפסוק שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל כו׳ כנודע ואם כך באינו כופהו כ״ש בכופהו ע״י ביתיים ומקפח פרנסתו לפ״ד הטבע וגורם קנאת שנאה ומחלוקת שעי״ז חרב בית שני . וגם בזה גורמים להחריב קהילות הקדש ובתי כנסיות – ס״ת נשרפים ובאים ח״ו לידי בזיון גדול. וגם לעצמם לא קטילי כ״א אין אדם נוגע במה שמוכן לבחירו ואפי׳ אם ניכר בחנות שיש בו חלון לאמצע וסתמוהו מ״מ בודאי מתחלה שלא כדין נעשה ואם היה הראשון יכול למחות בשני היה מוחה אלא שהשר מעכב והרי זה מוסר גמור שהראשונים בטלו מעשיה׳ הרעים והשליכום והאחרונים החזיקו בהם ובפירוש כתב רמ״א דאין חזקה לפתח נגד פתח אפיל׳ בג׳ שנים יכ״ש לחנות משום איסור אם לא שיש עדים או שאר וקנין שמחלו לעצמם מחילה גמורה ובסת׳ לא תלינן שמחלואו עשו בהיתר וכ״ש אם סתמום שמחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם שלא מחלום ועד״ז נכסי בעלי בתים נמסרי׳ למלכות והקב״ה ממתין עד שתתמל׳ סאתם לפרוע מהמ בעה״ב כדיון המוסרות כי מי שאינו רוצה בדין ישראל והולך לפני עכום הוא מוסר ממש ואין שייך בזה שינא דמלכות׳ אלא בדבר שדין המלך הוא מעצמו כך לעולם לא ע״י מסירות ושחד והשומע לדברי ישוב מעצה הרעה הזאת ואף אם יעשוה אחרים לא יצטרף עמה׳ שכך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עביר׳ עצמם כמה שלמדו מעדי׳ זוממין ואם כה יעשה תע״ב ויגרום לשכינ׳ שתשרה עליו ותכופל פרנסתו מן השמים והקרן שמיר לעה״ב :

דיני הרחקה מכותל מובארים בסי׳ קנ״ה ואקח מהם דבר המועט מן הבא ביד כל אדם ושכיח בהם וז״ל לא ישתין אדם בצד כותל חבירו של לבני׳ אא״כ מרחיק ג״ט ובאבנים די בטפח ובצחיח סלע מותר להשתין בצדו אבל לא ע״ג ושל עץ לא הזכיר ועכ״פ ע״ג אסור וטוב להרחיק טפח עכ״פ או ג״ט אם אפשר ואפי׳ ראה ושתק אין זו מחילה לפעם אחד כי הוא לא ידע שיבא פעם אחרת ולמה יצעק על מה שעבר ולא היו מחיצה אלא בעושה מקום קבוע להשתין ושותק לו : אסור למכור ביתו לנכרי שהוא אומן שבני המבוי יכולים לעכב עליו אם היה ישראל כיון דהנכרי לא ציית דינא אבל לישראל מותר וישתעו דין עם הלוקח: מלמד תינוקו׳ יכול לקבוע דירה בכל מקום שירצה בלא דעת כל בני העיר ובלבד שלא ידבר לבעה״ב בשביל התינוקות שנמצא מקפח פרנסת מלמדי׳ הדרים כאן. סחורים הבאי׳ לעיר אסורי׳ לכמור על יד על יד כמו החנונים אלא ביום השוק. תלמידי חכמים פטורים ממסים. מי שאינו נושא בעול עם הציבור מ״מ יכול ליסר ולהכריח אחרים שיתנו צדקה אבל לא יגבה הוא המעות אצלו משום חשד:

דיני השותפין מבוארים בסימן קע״ז עד סימן קע״ט ואסור להשתתף עם כותי משום לא ישמע על פיך: מה שנהגו להטיל גורל על ספר הלקוח מדמי כולם ומפיסין איזה מהם שיקחנו הוי אסמכתר ולכן יתנו תקיעת כף זה לזה או אל המלמד ובזה לא הוי אסמכתא. הנותן ערבון בשביל שכירות בית או מכירתו וכן בכל דבר אפי׳ אמר כנז׳ שאם יחזור בו ערבונו מחול לו מ״מ אסמכתא היא ולא קני לדעת המ״מ וצריך להחזירו. הנושא ונותן בדברים בלבד וחוזר בו אפי׳ לא נתן מעות הרי זה ממחוסרי אמנה דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק וכו׳ ואם נתן מעות או קבלם וחוזר בו יש עליו עונש מי שפרע. אפי׳ הבטיח לתת מתנה מועטת לחבירו אסור לחזור בו לכן אל תבהל ברוחך. הקונה שום דבר וחשב שלקחו להקדישו אפי׳ לא הוציא בשפתיו יש להחמיר שלא לשנותו ואם הוציא כשפתיו אפי׳ בדבר שלא בא לעולם ואמר לכשיבא אקדישנו או אתננו לצדקה צריך לקיים נדרו. אסור להונות בין לוקח ובין מוכר ואם הונה עובר בלאו ולענין השבת האונאה א״צ להשיב אא״כ הונהו שתות מקח או שתות מעות אפי׳ בפחותשבשניהם אבל אם אינו לא שתות למקח ולא למעות הוי מחילה ואם הוא יותר משתות הגדול שבהם הוי ביטול מקח ומיהו אף אם לא חזר בו הלוקח ום <!> באונאה אם לא נודע לו צריך להחזיר האונאה וגזילה היא בידו אלא שבמקו׳ ביטו׳ מקח יכול לומר לו או בטל המקח או מחול לו האונאה: ואם האונאה הוא פחות משתו׳ למקח ויתר משתות למעות וכן להיפך לעולם אזלינן בתר המקח. אם הוה לו שום אונס שלא יכול להראותו לתגר או לקרוביו יכול לחזור בו אפי׳ לאחר כדי שיראה וכן יכול לתבוע אונאתו בשתות ואם הוא תוך כדי שיראה אפי׳ יודע שנתאנה בשעת הלקיחה ושתק לא הוי מחילה. גדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון שזה לא ניתן להשבון והצועק עליו נענה. צריך ליזהר באונאת אשתו שדמעת׳ מצויה ואונא׳ דברי תבי׳ בגמ׳ כיצד עוד שם אם נשאל שאלה לא יאמר למי שאינו ידוע מה תשוב בזה:

אסור לקרות חבירו אפי׳ בכינוי שהוא רגיל בו אם מתכוין לביישו: אסור לרמות במקח וממכר ולגנוב דעת. ואם יש מום במקחו צריך להודיעו אף שאין בו כדי אונאה או אפי׳ כלל כלל לא. אסור לעשות או לדבר שום דבר שיסבור חבירו בודאי שהוא עושה בשבילו ואין בלבו כך. המודד או שוקל חסר אפי׳ לעכום עובר בלאו דל״ת עול במדה וגו׳ אסור לאדם להשהות מדה חסירה אפי׳ אינו מודד ושוקל בה אפי׳ לעשותו כלי תשמיש אסור. אין שוקלין מין בעין אלא מכריע טפח ובקמום שלא נהגו להכריע צריך ליתן גירותיו שקורין צ״ו גא״ב א׳ מק׳ בלח וא׳ מת׳ ביבש והוא מן הפסוק מאזני צדק צדק משלן ותן לו. טעה במדה ובמשקל ובמנין וחוזר לעולם קנה ונוטל אונאתו אפי׳ כ״ש. אסור למלמד להשכיר עצמו לבע״ה שיש לו מלמד אחר בביתו אף בסוף הזמן אף שבע״ה המוחזק במלמ׳ בביתו נתרצה בהאחר וכ״ש באם שלח התינוק למלמד שאסר ליטלו ממנו שהמלמד המוחזק בו אינו מתרצה אא״כ שמע מבע״ה שאינו רוצה לעכב התיקנון אצלו עוד. הנודר ליתן מתנה לא מנהי שיתן לו ע״מ להזחיר. אשה שנתנה מתנה לפני בכחלו׳ ונתרצה בעלה אינו יכול לחזור בו. חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כל הנמצא בה ולכן אמר שמצא מחזירו לבעל הבית וכן ד׳ אמות קונות לאדם בסימטא ובמקום הפקר אבל לא בר״ה ממש וצדי רה״ר שלנו הם של בע״ה וכל הנמצא בה שלו. מדת חסידות שלא לקבל מתנות דכתיב שונא מתנות יחיה ופי׳ בסמע כוונת חז״ל כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניך לבריות ואינו מוכיחן.

הלכות אבידה

המוציא מציאה במקום שרובן ישראל או מחצה ישראל או אפי׳ רובן גוים אלא שרוב העוברים שם הם ישרא׳ צריך להחזיר אפי׳ אם כ״ז אינו שגם רוב העוברי׳ שם הם עכו״ם אם ידוע שאבידה זו מישראל הוא כגון ספרים ותפלין צריך להחזיר אבל בשאר דברים אפי׳ שיודע של מי הם אם המוציא עני ואובד עשיר אינו חייב להחזיר אם הוא דבר שנודע לבעלי׳ תכף בנפילתו ונתיאשו ממנה קודם שנמצאה זה ואם המוציא אינו עני צריך לעש׳ לפנים משורת הדין ולהחזי׳ ואם מכוח אקרא דכתיב הודעת כו׳ ואת המעשה כו׳ זו לפנים משורת הדין.

המציל מארי והדוב וכל החוטפים כגון מים וכדומה צריך להחזיר לפנים מש״ה כנז״ל ואם תיקן המלך או הב״ד להחזיר אפי׳ המוציא מס גדול צריך להחזיר: וכן אם יש מכשולות בנהר שעתידה האבידה להתעכב שם יחזיר אם יש בהן סימן שאינו מתיאש ואם הבעלים רודפין אחריה ואפשר שהן יכולים להציל אפי׳ אין בה סימן חייב להחזיר וכן אם אינם בדמות אבידה אפילו אינם רודפים שאם <דף יג ע״ב | עמ׳ 52 | הלכות חושן משפט> היו כאן היו רודפין ואפי׳ אם מסופק אם היו שם חייב להחזיר:

אבידת קרקע ג״כ חייב להחזיר שאם ראה מים שוטפין לשדה חבירו צריך לסתום בפניהם. מצא בגל או בכותל ישן שלא נודע מי בנאו לא יחזיר ודוקא אם היא מונחת מטה מטה בתחתיות הכותל בקרקע בדרך המטמונים ישנים והאבידה העלתה חלודה אבל אם חסר אחד מאלו התנאים הרי זה לא יגע בהם שמא מדעת הונחו ואפי׳ אותו שדר בהם אסור לידע בהאבידה. וכותל חדש דהיינו שידוע שאבותיו של זה הדר בהם בנאוהו מחציו לחוץ אם העלתה חלודה שבודאי נתיאשו הבעלים באורך הימים היא של מוצאה מחציה ולפנים של בעל הבית אפי׳ העלה חלודה ואפשר דדוקא אם הוא יורש יחידי אבל אם יש לו אחים צריך לחלק עמהם: ואם הוא ממלא כל הכותל ומצאם אדם שאינו דר בה צריך לחלק עם זה שדר בה והוא יחלק עם אחיו בחציו וכן אם מצאם הדר בה חציו שלו ובחצי הב׳ יחלק עם אחיו בחציו וכן אם מצאםפ הדר בה חציו שלו ובחצי הב׳ יחלק עם אחיו אם מודה שאינם שלו: דבר הפקר שנכנס לתוך הבית שיש בו בעה״ב ועוד אדם דר בשכירות אצלו זכו בו שניהם כשותפים בחצר: המוציא כל דבר בין שיש בו יסמן או שאין בו סימן אם הוא במקום שדרך להניח שם לפעמי׳ כגון טלית בצד הגדר או קרדום לא יגע בהן שדרך האומנין להניחם שם לפי שעה וכן כל כיוצא בזה ואם אין בהם סימן והוא נטלן כבר לביתו יהא מונח עג שיבא אליהם ובמקום שאינו משתמ׳ כלל אפי׳ ודאי הניחוה מדעת׳ אם אין בגופ׳ סימן ולא במקומ׳ כגון שהוא דבר המתגלגל הם של מוצאם: ואם יש בהם סימן נוטל ומכריז ובמקום שמשתמר קצת אפי׳ לא הוליכן לביתו אלא נטל׳ בידו לא יחזיר׳ למקומ׳ מאחר שאינו משתמר היטב אלא יוליכ׳ לביתו ויעשה כנא״ל במנוחים בצד הגדר: מצא באשפה שאין עשוי׳ לפנותה כלי מכוסה לא יגע בה דמדעת הניחוה ואם נמלך עליה לפנותה נוטל ומכריז. מצא כלים קטנים כגון סכין ושפוד כדומה אפי׳ באשפה שאין עשוי לפנותה נוטל ומכריז: המוציא דבר שאין בו סימן בגופו ובמקומו כגון שמונחין בדרך נפילה ולא ידעו הבעלים מחומו אינו מחזיר ודוקא אם הוא של מוצאו שכבר נתיאשו הבעלי׳ כיון שלא לאו תכף לבקשו וכן אם הוא דבר חשוב שזוכרו תמיד ומסתמא נתייאש ובאופן אחר חייב להחזי׳ אם יודע של מי הוא ואף ששמע שנתייאשו אחר שבא לידו וכיון שבא לידו באיסו׳: אם ראה שנפ׳ דבר משנים אפי׳ אין בו סי׳ אם יידע של מי הוא יחזור אם אינו יודע יהא מונח עד שיבא אליהו דהבעלי׳ סוברים שההולכי׳ אתו ימצאהו והם ידעו שהוא שלו ולא מיאש ואפי׳ אחר שמצא שמע להם שנתיאשו אסור ליטלו לעצמו כיון שבא לידו באיסור:

מצא פירות מפוזרין הראוין לאוכלו חיין ה״א שלו ואם אינם מונחין בדרך נפילה אלא בדרך הנחה לא יגע בהן : לת״ח המקפיד שלא לשנות בדיבורו כלל אלא בדברי שלום ומסכתא ופוריא מאושפיזא מחזירין לו אבידה אפי׳ אין בה סימן בטביעות עינא וסתמא בפירושו עד שיבוא המוציא ראיה שאינו נזהר.

מצא דבר שיודע בעצמו שאילו היה הדבר שלו לא היה מזלזל בכבודו לישאנו אף במקום חששא שלא יגנב גם בשל חבירו לא טפל ואם מצאה בשדה ושם דרכו לישאנו ישאנו עכ״פ עד העיר ושם ישלח או יקרא לבע האבידה ליטלה:

ומי שאינו ת״ח יעשה הטוב והישר להחזיר אבידה בכל מקום אפי׳ אינה לפי כבודו: אבידתו ואבידת אחר אפי׳ אביו או רבו שלו קודם אם אינו יכול להחזיר שניהם דאל״כ חייב להחזיר כיון שלא יפסיד שלו ולא מיקרי אבידתו אלא כהפסד המוכח והברור ולא בהמצאת צד היתר כגון שמא אפסיד חובי או אתבטל ואפסיד ריוח והרגיל לעשות כן בא לידי עניות דכתיב מגור׳ רשע הוא תבואנו כ״ז בש״ע ובסמ״ע ומזה תלמוד לביטול תפילה עם הצבור ושאר מצות משום ממון וע״ש עוד בסמ״ע שהדקדוק מביא לידי עניות: אבידת עכו״ם או מומר במקום שיש חילול בשם חייב להחזיר ואפי׳ שלא במקום חילול מצוה להחזיר משום קידוש השם: צריך להחזיק לרשות בעלים המשתמרת או יודיע לבעלים :

ראה בהמה שברחה מן הדירה והחזירה למקומה אין צריך דעת בעלי׳ ובזה קיים המצוה והוא שכיח בעוברי דרכים וההולכים אנה ואנה וחכם לב יקח מצות :

החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להחזיר. מרכיז כלים מצאתי או מטבעות או בהמות או שטרות או כסות והוא יתן סימן מדה או משקל או מקום או מנין והמנין הוא דוקא ג׳ ויותר דאילו ב׳ הרי מכריז כלים ומיעוט רבים שנים: ואם מצא אחד יכריז בלשון יחיד ולא ישנה מרבים ליחיד או להיפך: וצריך לפרש איזה מין כלים כגון מחטין או סכינים מצאתי. אם מכירו שאינו רמאי יחזור לו גם בסימני׳ אחרי׳ וסתם צורבא מרבנן אינו רמאי: הכריז ולא באו הבעלי׳ תהא מונחת אצלו עד שיבא אליהו דכתיב ואם כו׳ ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך: כ״ז שהיא אצלו צריך לשמרה כאילו קבל עליו לשמור חנם וצריך להטפל בה שלא תפסד כגון בניעור ושיטוח אחת לשלושים יום ולא ינערה בשני בני אדם וכלי עץ משתמש בהם לצרכן מעט שלא ירקבו וכלי נחשת אפי׳ בחמין ובלבד שלא ישים הכלי ע״ג האור וכלי כסף דוקא בצונן מגרפות וקרדומו׳ משתמש בהם ברך אבל לא בקשה כלי זהב ושפתן וזכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. קטנה יתומה מאביה או שנשאת ונתארמלה כו׳ יש לה זכות במציאה המונחת בד״א שלה וכ״ש בחצירה ואסור לאחר לקחתו אבל קטן אינו זוכה עד שתגיע בידו: יתום הסמוך על שלחן אחרי׳ מציאתו לעצמו שמה שונו בע״ה הוא מצוה רבה ומשתכחי גם אחריני :

הלכות פריקה וטעינה

פורק וטוען אפי׳ היה עליו יותר ממשאו ואפי׳ מאה פעמים ועושה כך עד פרסה ומשראהו אפי׳ רחוק ממנו רס״ו אמות שהוא שביעית מיל חייב לפרוק ולטעון אבל לא יותר מזה : ואם הסוס דרכו לרבוץ פטור וכן אם עומד׳ פטור ואפי׳ זקן ואינה לפי כבודו מקיים כנז׳ לפני׳ ח״ש ה״ד: פריקה בחנם אבל על מה שהולך עמו עד פרסה נוטל שכר וכן על טעינה אפי׳ במקומו. ובבהמת כותי והמש׳ של ישראל והכותי מחמר אחרי׳ פטור מלטעון וחייב לרפוק רק בשכר ומיהו רק אם אינו רוצה ליתן שכר חייב לפרוק משו׳ צב״ח: נזדמן לו לפרוק ולטעון פריקה קודם לטעינ׳ משום צב״ח ואם הצריך לטעינה הוא שונאו טוען תחלה לשבור יצרו הרע ואם הוא שונאו משום שעבר עביר׳ ולא עשה תשובה פורק תחלה ואח״כ טוען: בני העיר שיצאו כמה עגלות והוצרך אחד מהם לתקן דבר צריכים העגלות אחרים להמתין עליו אפי׳ יש בעגלה זו ג׳ או ד׳ בני אםד וכן אם הבהמה הולכת בנחת צריכים לילך בשוה לו מאחר שיצאו יחד: עיין <דף יג ע״ג | עמ׳ 53 | הלכות יורה דעה> כל דיני התנהגו׳ המשכיר בית עם השוכר מסי׳ שי״ב עד סוף הלכות שוכר: ועיין בסי׳ של״ג עד סי׳ של״ג כמה דינים במלמד.

מצות בל תלין

אפילו בקבלת שייך ביומו תתן שכרו ובל תלין דהיינו נתן לאומן לתקן טלית והביאה לו בחצי יום ושהה שכרו עד שקיעת החמה עובר בלאו וכן בלילה עד הבקר ודוקא אם תבעו והיה לו מעות ומיהו האר״י ז״ל החמיר מאד בכל ענין והשתדל להמציא מעות ולשלם ואפי׳ יעבור קצת זמן מנחה בין כך. הכובש שכר שכיר עובר בה׳ לאוין ועשה ודין פרוטה כדין מאה. אין השואל ראשי הלשאיל אפי׳ דבר שעושה מצוה בשאלתו:

הלכות גניבה וגזילה

אסור לגנוב אפי׳ דרך שחוק ואפי׳ ע״מ להחזיר או לשלם כפל או לצערו הכל אסור ואפי׳ ממון כותי או קטן ואם גנב אפי׳ פחות משוה פרוטה עובר בלאו דלא תגנבו עיין בה׳ גזילה. וי״א אסור להטעות כותי אם לא טעה מעצמו. אסור לקנות מהגנב ועון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה וגורם שגונב גנבות אחרות מאחר שמוצא בקל למכור וע״ש בח״מ סי׳ שנ״ו שאין מועיל שום התנצלות בזה וכן אסור לקבל בפקדון מעות מאשה שגונבת מבעלה דלא עכברא גנב אלא חורא כנב וראוי לעונשו וכ״ש שאין למכור לה במכות אלו וכן אין לוקחין מהם אלא ביצים ותרנגולים ואם אמרה להטמין גם בזה אסור: החייט ששייר מהבגד מטלית של ג׳ אצבעות כל ג׳ אצבעות חייב להחזיר ואפשר דהכל לפי המנהג ומ״מ בב׳ וג׳ טפחים וודאי מקפידין וכן בחוטין שיש בהם כמה אמות וודאי מקפידין והחייטים מורים לעצמם היתר ומלאים גניבות וגזילות ואוי להם כי בנפשם יביאו לחמם וסוף את נפש בעליו יחק. אסור לגזול אפי׳ כ״ש ואפי׳ מגוי ואפי׳ מה דלית מאן דקפיד ביה כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו אוסר בירשלמי ממדת חסידות: ואסור לגזול אפי׳ לשלם דבר יפה ממנו והגוזל אפי׳ ש״פ כאילו נוטל נפשו והחוטף משכון מן החייב לו שלא ברשות ב״ד נקרא גזלן: והעושק נקרא שתופס ממון הלוא תחבירו או שכר שכיר ותובעו ואינו יכול להוציא מידו מפני שהוא אלם או קשה ועל שניהם בלאו: המתאוה בלב איך יקנה מחיברו דבר זה בדמים שהוא אינו רוצה למוכרו עובר בלא תתאוה ואם פתהו ונתרצה ומכר לו עבר גם בלא תחמוד ואם לקחו בחנה עובר בג׳ לאוין לא תתאוה לא תחמוד ולא תגזול ואפי׳ גזל פחות מש״פ עובר: הגוזל צריך להשיב דוקא הגזילה עצמה אם לא שקנא׳ בשינוי או בנאה בביתו או בח׳ משאר דרכי הקניי׳ ע״ש באר היטב מסי׳ ש״ס עד סי״ שס״ב המציל מיד לסטים או מוכס כותי יחזיר שמן הסתם לא נתיאשו הבעלים אבל המציל מן הלסטים ישראל פטור מן הדין אך כבר נקטינין דמחזורין בב״מ ואסור לקנות דבר מהגזלן או לסעדו לשנות שיקנהו: אסור ליהכנות בדבר הגזול אפי׳ אחר יאוש: אסור להעביר מכס אפי׳ אם יודע שלוקח יותר מן הגמיע לו כיון שמעביר גם הדבר קצוב הוי כגוזל מן הגזלן והגבאי׳ שגובים מס המלך צריכים ליזהר מאד שלא יחניפו לזה מזה שהוי כזילה בידם לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר הוא מחוקי המלוכה ותיקן כן בכל מלכותו לתקנת בני המדינה או להנאתו לא בע״א כלל: הגורם לחבירו היזק אפי׳ בענין שפטור מלשלם מ״מ רשע מיקרי: אבסור <!> למסור ישראל ביד עכו״ם ואפי׳ ממונו אפי׳ הוא רשע ובעל עותרות ואפי׳ מיצר לו מצערו וכל המוסר אין לו חלק לעה״ב ואם מסר החלה הממון ואינו יכול להציל עצמו אלא במסירה מותר. מי שגעל על חבירו שרצה לברוח מכותי בע״ח אף שפטור מ״מ רעה גדולה״כשה <!>. אסור לעשות סחורה בחזירים: אסורל גדול כלב רע אא״כ קשור בשלשלת של ברזל: מדת חסידות להצניע קוציו וזכוכי׳ ושל דבר המזיק ופשוט שאסור להשליכן במקום הילוך וכן לא ישפוך המים בעת שיבוא היזק מהם:

דיני חבלה

אסור להכות חבירו ועובר בלאו פן יוסיף וי״א שהוא בחרם וצריך להתיר לו לצרפו למנין ואוי לעינים שכן רואות בדורותינו שרבו המכים אבירים ואמר הלא משחק אני וכבר הארכתי קצת בזה ואם הכהו הכאה שאין בו ש״פ לוקה: המדבר על שוכעני עפר צריך לקבל עליו תענית ותשובה ועונש ממון הקורא לחבירו רשע או פסוך וכדומה לוקה. מבית מרדו׳ ועבר על לאו דלא תינו: המבייש בדברי׳ עון גדול הוא עושה ואינו אלא שוטה רשע וגס רוח והמלבין אדם כשר מישראל אין לו חלק לעה״ב: אסור למסור דין לשמי׳ על חבירו אא״כ הודיעו תחלה ולית לי׳ דינא בארע׳ ואעפ״כ ענוש לצדיק לא טוב. החובל אע״ת שנתן ה׳ דברים צריך לבקש ממנו מחילה ואם לאו אינו מתכפר לו וכשרואה הנחבל שהוא חוזר בתשובה ובקש ממנו פעם ראשונה ושניה צריך למחול לו ואם לא מחל צריך לילך פעם ג׳: לא יוציא אדם קוץ מבשר אביו ולא יפתח לו מורסא שמא יביא להוציא ממנו דם וכ״ש שלא יקוז לו: עובר שהוצי׳ ראשו ואמו מקש׳ לילד אין נוגעי׳ בו להמיתו שאין דוח׳ נפש מפני נפש: העובר עבירה להכעיס אפי׳ אכל נבלה או לבש שעטנז נקרא אפיקור׳ ומות׳ להורגו אבל העוש׳ להנאתו מצוה להצילו ואסו׳ לעמוד על דמו: הרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים או חיה רעה באים עליו אפי׳ אינו יכול להצילו בעצמו צאי׳ לשכור אחרי׳ להצילו ומיהו אם יש לו לחבירו חייב לשלם אח״כ וכן באיזה צרה ששמע וידע על חבירו ויכול להצילו בשום תחבולה או בפייס ולא עשה עבר על לא תעמוד על דם רעך. לא יניח פיו על סלון המקלח וישתה. ולא ישתה בלילה מהנהרות ומהאגמים. בזה״ז מצוה ללות לא פחות מד״א הן לרבו או לחבירו וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.

ברוך השופט אמת אשר זכני לגמור קיצור דיני חשן המשפט והוא יורה צדק לנו ויעזרני לגמור העתקת קיצור יורה דעה ואבן העזר: