משמרת הקודש/הנהגת יום ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הנהגת יום ו וקצת הלכות שבת[עריכה]

יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת באתה מנוחה וצריך להבין דברי׳ אלו כי מה חסרון שייך במנוחה שהיא בשב ואל תעשה אלא מנוחה נקראת ארץ החיים סוד השכינה הנק׳ נפ״ש שפי׳ מנוחה מלשון שבת וינפש המוספת בשבת נפש יתירה לבניה וזה היה העולם חסר ובא שבת באתה מנוחה ו<מניל> ששי מתחי׳ להתוסף לכן מותר לקרות בלילה – זה מקרא שהיא בעשייה סוד הדינים שאין לעוררם בלילה שהוא זמן שליטתם אבל בלילה זו נמתקו ומותר לכן יקרא אחר חצות כ״ו פסוקים אחרים שמו״ת אחר כ״ו של הימים שעבר׳ כמנין כל המילוי ב״ן (סוד יסוד הנקרא כ״ל הכולל כל ה׳ אותיות המילוי הכלולים בהם מחסד עד היד) ויחבר ו״ד דמילוי ויהיה גי׳ י׳ ויצרפה עם ה״ה דמילוי בסדר והיה בניקוד חירק שני׳ דהששי והמלאכים שלו הם שומושואולו רופואולו קודושואולו ר״ת שרק הנקר׳ מלאפו׳ שהוא ניקוד׳ שאמ׳ בפה היום יום ששי שבשת ויכוין לקבל תוספת נשמה ע״י מחשבות קדושות ובספר חמדת <!> חמדת הימים חיבר ותיקן לומר מאמרי הזוהר ולהיות נעור כל הלילה ואף אם יכבד על איש להיות נעור כל הלילה יתעורר עכ״פ אחר חצות לקרות הפסוקים ולחבר עמהם משניות ואח״כ לקרות בספר הזוהר מענינו של יום המסודרים בחמדת הימים והמשכיל יבינם מעצמו כי כולם מדברי׳ בצדיק דלעילא סוד יסוד ויקרא מהם מה שיוכל לגמור עד סמוך לאור שאז ישיר בגיל׳ ורנן שירו׳ דהמע״ה לחבר יום ולילה וכ״ש מי שלא שם לבו אל דבר ה׳ כל ימות השבוע שישלימ׳ ביום זה סוד יסוד הכוללם יחד ולא יכרת זכרו מארץ החיים סוד שבת הנקרא כך כי מי שטרח בערב שבת בתורה ומצות יאכל בשבת משפע תוספת שבת ואז נאמר עליו ועמך כלם צדיקי״ם לעולם ירשו ארץ:

וכן יעורר לבבו לכוין בתפלתו מאד מאד להעלות כל התפלות על ידה ואחר התפלה יחזור יקרא כל הפרשה שמו״ת וכוין בכ״י פסוקי׳ ראשונים להכין מיסוד הנקר׳ ח״י ג׳ ווין העולי׳ ח״י שצריך להוסיף בניקוד מלאפום כל ה׳ אותיות דמי׳ ב״ן כזה ודו הו והו ובכ״ו פסוקים שאחריהם יצרפם בסדר יהוה בניקוד ביום הששי כי החירק שניה כיון כבר בלילה ) ולגמור הפרשה פסוקא פסוקא או עכ״פ פתוחה ותמא׳ ונכון לקרותה בעודו מעוטף בטלית ותפילין ובס״ת המוגה יותר ויקרא גם הפטורה ושיר של יום ומשנה ראשונה דשבת לחבר מקרא ומשנה ואחר יאכל ואם לא למד פ׳ רש״י בכל יום שהוא הטוב והישר ילמד עכ״פ היום ויאמר תחלה ענין שלם בפסו׳ בדקדוק ואחר ילמד רש״י להבין לשון המקרא ומה שלא יתורץ ברש״י בלשון המקרא יראה בפירושים אחרים או ישים לבו אליו לפרשו ולא יבלה ימיו בעיון של חריפות שוא והבל ולא כאותם הלומדים רש״י בלא המקרא ולא השוי כבוד קונם כביכול לכבוד הבריו׳ אלא יעשה המקר׳ עיקר וילמוד רש״י להבינו לכן אף אם יקשה לו בדברי רש״י לא יעמוד עליו הרבה אם יבין המקרא שזו כוונת רש״י וכן מצינו בפירש״י בכמה מקומות ואני לפרש המקרא באתי:

וביום זה בפרט צריך להכין עצמו ולפשוט בגדים הצואין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק וכן שבת אותיות בש״ת ולכן כתב הארי״זל שיקבל שבת בבשת פנים מחטאיו ויתבודד ויחשו׳ מעשיו ודבורו ומחשבותיו כי ברע הם ויבוש מהם לפני הקב״ה ושכינתו הקדושה שתבוא לקבוע דירתה עמו והוא פני ד׳ לא חלה ומצואתו לא רוחץ לכן ימהר יחישה מעשהו לשוב בתשובה שלימה וישליך שרץ מידו ואם יש לו כעס באשתו ישתדל לפייסה בדברים רבים עד שיבא שלום ינוחו על משכבות׳ ובשב׳ יום אשר הניח ה׳ אלהיך לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה כו׳ ואפי׳ בימי נדתה יעשה כנז׳ כי אם אין שלום אין כלום ואם שלום כאן הכל כאן ודע כי כעס בחיק כסילים ינוח כי הכעס בא מצד הגאוה כי כל גוא שוטה שמתגאה להיות שורר בביתו אבל דברי חכמים בנחת נשמעים ואפי׳ ריתחא דרבנן המקפידים על מילי דשמיא כי יחשבו למאס במי שאינו שומע לדבריהם לומר שהם רשעים אבל יותר היה להם לתלות בחסרון שלימותם ולכן אין דבריהם מתקבלים ובפרט הנשים שהם כקטנים שאינם בני תורה וגרועים מהם שנשתרשו מערותם בדרכיהם וכל דברי תוכחה דומות עליהם כמשא וצריך לדבר על לבם בנחת כמ״ש רז״ל בהני תלת מילי עשרתם כו׳ דצריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליבלו מיניה או להראות לפעמים כמו שכועס ולבו רק טוב כמו שעשו האמוראים וגם בזה לא ירגיל שלא יעורר כעסו עליו ויגרום קללות בביתו מאשתו וכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ופעמים יכעוס בחנם וצריך להיות מתון מאד ולא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישרא׳ אלא השלום ולא תכעוס ולא תחטא.

צריך להכין בעצמו צרכי שבת אפילו יש לו כמה עבדים כרבה ורב יוסף שהיו מבקעין עצין ורב חסדא מחתך הירק דק דק ואסדר כמה דברים פרטיים לעשותם האחד לברר תפוחים שמבשלין לשבת מן המתולעים ולא יקל במקום ספק או מתולע קצת . הב׳ לברר קטניות מן המתולעי׳ למעט עכ״פ מא׳ בששים ושיזפין שקורין (פלוימן) יבישין טוב לפרוש מלאכלם מבושלים כלל כי בשעת הפתיחה והבדיקה נדבקים בידים ובסכין תולעים קטנים ממש ואח״כ נדבקים באחרים הכשרים וזה טרחא גדולה לרחוץ הידים והסכין בין כל מולע לכשר ובריה אפי׳ באלף לא בטיל ומטעם זה אין לאכול קטניות יבשים מעוכים בקדרה וכמיהי׳ ופטריו׳ שנשארי׳ בהם תולעי׳ קטני׳ ולא בטלו ובאלו יכול המיקל לסמוף על הבדיקה בעצמו דווקא ולא ע״י הנשים כמ״ש הט״ז בהדיא אבל שומר נפשו ירחק מהם לגמר ובפרט בכמהין ופטריות שבלי ספק שא״א לבדקם וסח לי רבי בשם גדול אחד שהיא אב״ד בלבוב ואינו זוכר שמו שלא אכלם מימיו פעם אחד אמרו לו מאשה אחת אשר ידעו כל שער עמה כי אשת חיל היא שבשלתם ורצה לאכול ממנה והביאו לו ובעוד שישב לאכול בא אדם לפניו ואמר דינא אית לי בהדי פלניא וסבבו בדברי׳ עד שאמרו לו מהתימא לי שאתם רוצים לאכול זה וספר לו כל המאורע ויאמר האיש יבחנו נא ויסננו אותם ועשו כן ונמצא תולעים על המפה ואותו האיש לא נודע לה כן נשמע . ואזהרה גדולה הזהירה תורה בשרצים לא תטמאו בהם ונטמתם בם וארז״ל אל תקרא ונטמתם אלא וטמטם שמטמטם את הלב וע״ד הסוד נראה כי כל טמא שיש לו טהרה הוא מכח שיש בו שער הנ׳ הרמוז בא׳ על טמ״א שהוא טהור לא כמ״ט של טמא שהם מ״ט שערי טומאה ובשאכילת שרצים < מ ו נש יר> בלא א׳ וזה ונטמת״ם חסר א׳ לכן צריך ליזהר מהם מאד :

ידקדק מאד שיהיו לו דגים בשבת אפילו כסא דהרסנא בשעת הדחק ואפילו הנוהג בפרישות שלא <דף ו ע״ג | עמ׳ 25 | דיני ע״ש> לאכול דבר מן החי מ״מ יאכל דגים שלא השחיתו בדור המבול ובפרט אם בשלם בכלי חדש שאין בו בוודאי שום חשש איסור ואשרי חלקו מי שפרוש מתאות עה״ז כל ימות השבוע ומענג את השבת בדגים ואם יחוש לדברי האומר שמצוה לאכול בשר בשבת יאכל בשר עוף שהוא ממותק יותר מן הבהמה שצריכה שחיטת ב׳ סימני׳ למתק דיניה ועוף דיו בסימן א׳ ודגים הגדולים במי ״ החסדים ממותקים יותר ואין צריכין שחיטה כלל והם רחמים גדולים המתגלים בשבת בסוד עינא פקיחא שאין להם גבינים ולא שינה גם הם בסוד יסוד שהוא עיקר סוד לענג שבת לכן אף אם ישיאוך הרופאים שלא לאכול דגים שמקררין תאותו ובשבת צריך אדרבה לאכול דברים המרבים זרע אל תשמע להם כי ניבאו ולא ידעו מה ניבאו שתנינים הגדולים היו זו״ן והרג את הנקבה וצינן את הזכר וממנו הדגים קרים וכן ד״ג בא״ת ב״ש ק״ר ב׳ אותיות הגרועים של שקר כי השי״ן הוא אות אמת משם שדי אבל אם אוכל ומכוין שהוא ביסוד הקדוש יפרה וירבה כדגים וכ״כ האריז״ל באוכל זיתים שקשה לשכחה אם אוכל ויוכוין שזי״ת גימ׳ אל אלהים מצפ״ץ ג׳ שמות דנה״י הנקראים זיתים יוסיפו לו זכירה. וזה סדר השלחן הראוי והגון לפני ה׳ דגים מובחרים שבתבשילין אבל לא יאכל יבישים שיש בהם (מילבין) תחת העור והוא בדוק ואחר דגים מאכלי חלב שאין בהם חשש שחיטה וזה הדרך למי שנדבה רוחו לכנוש בחכמת האמת ובתנאיו שאח׳ מהם הוא למנוע מבשר ויין כל ימות השבוע לכן יאכל מאכלי חלב אך בדרך המיעוט לפי שהם מרבים זרע וצריך להשמר בזה בחול ואף אם צריך לאכול בסעודת מצוה לפעמים יאכל בשר עוף שאינו מרבה תאוה והוא פרוש מחומר הגשמי לעוף ברום השמים כמו רוח בני האדם העולה למעלה ולא כרוח הבהמה היורדות למטה לארץ ומושכין לב האדם ח״ו למה שהן אך בשבת יזהר לאכול דגים בסוד עינא פקיחא וסוד יסוד העושה היחוד בשבת ויכין לו לחם שהוא בסוד מלכות לאחוז בשניהם ויאפה לחם שיעור חלה הנראה לכל לעינים לצאת מן הספק והוא ג׳ (קווארט גירעכטי) ואם רוצה לאתות פחות מכשיעור יקח ג׳ (קווארט) קטנים לנו של זכוכית ואז וודאי פטור ולא יצרף להם עיסה שעושין ממנו (לאקש״ן) וכן לא יצרף הדייסא שקורין (קוג״ל) ועיין טעמא בסמוך בהלכות חלה ותזהר אשתו ליטול חלה בכל ע״ש ולא תקח מן השוק לחמים ונראה רמז לזה ראשית עריסותיכם חלה כו׳ לא אמר עיסותיכם אלא רמז לשון עריסה שפי׳ מטה כנודע ובא לרמז קודם זיווגכם הנעשה במטה מע״שׁ לע״ש חלה תרימו גם עריסה עלא גי׳ מה״ש שם היוצא מר״ת הנה מטתו שלשלמה והוא שם מע״ב שמות ונרמז בס״ת דג׳ תיבו׳ אחרונו׳ דפסוק וייצר ה׳ אלהים את האדם וכו׳ שהם האד״ם לנפ״ש חי״ה וקדמו להם בר״ת אלו תיבת חלה לרנח נז׳ ונדמה זה ביצירת האדם שהיא חלתו של עולם שגבל הקב״ה את העפר בגבל ע״י מי גשמים ונטל את האד׳ חלה בע״ש והאשה שכבתה חלה זו והשליכתו למטה ממעלתו צריכה לקיים חלה תרימו ולכן תגביה החלה כשמפרישתה למעלה כמ״ש בפרוסת המוציא ובזה תוציא ניצוצות הקדוש׳ ממקום טומאה להחזירם לקדושה ושכרה להמשך אח״כ בזיווגה נשמה קדושה גם האותיות הקודמות למ״ט דמט״ה הם ח״ל מחלה חוץ מן ה׳ השוה בהם בסוד ה׳ שהויה הנקרא מטה ויטול הצפרנים של גדולי החול שהם בנגה שבחילוף א״ת ב״ש חוץ מן הנ׳ הוא צפרן והנשארים יאירו מן הקדושה בסוד נוגה המתקרבת בע״ש לקדושה ולכן אם גמר שמו״מ אחר ד׳ שעות ביום שאז התחלת הארת הקדושה יטלם תכף כי שניהם רומזים בסוד התקרבות נוגה שהוא לשון תרגום לקדושה סו׳ לשון הקודש ואפשר שעתה יקרא לה שם חדש בחילוף נ״ג לבד בט״ר והו׳ אותיות השם הקדושים ישארו במקומם ובצירופן נעשה טהור:

ואם יש לו טחו׳ בשוק יקדים לערך שעה קודם קריאת ב״הכ ללכת לביתו וילך לטבול פעם ראשון בשביל טומאת קרי וש״ז וטבילה זו יזהר בה מאד אם לא שהוא חלש קצת והזמן קור מאד ויהיה שלא ברצון הוריו בצירוף ג׳ אלו יכול לפטור עצמו דוקא ולא בענין אחר כי אין כח בתוספת שבת לכסות רושם העבירות שבמצחו אם לו טהר מטומאתו ולא יקרא עליו ח״ו מצחך נחושה ויטבול פעם ב׳ להעביר בגדי חול ופעם ג׳ לקבל קדושת שבת ובדברים כאלו הרגל נעשה טבע וכל התחלות קשות וכמעט אין לך חלש לקבל המים יותר ממני והיה קשה עלי כמעט שפרחה נשמתי ואחר ההרגל נעשה טבע ואדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה ואינו ניזוק אדרבה מצטרף ומתחזק כמי׳ ואין איבריו עבדי׳ עליו וכפר׳ אחר מים חמין שדומ׳ לצרוף הברזל. וקודם שיכנס למקוה יאמר פסוק ולמקוה המים קרא ימים יכוין שר״ת גי׳ שילוב הוי׳ אלקים עם ט׳ אותיות אוח״כ יאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ שהמ׳ שהיא יבשה נעשית ארץ ע״י קבלתה שפע המים מן היסוד ויכוין שמים גי׳ ט׳ יודין שבד׳ מילוי הוי׳ והם מ׳ סאה סוד ד׳ יודין דע״ב שמשם עיקר המים החסדים וכן בט׳ קבין בסוד ט׳ יודין וכשנכנס במקוה יכוין להמשיך שם הנא׳ מעליון ויכוון מקו״ הגי׳ קנ״א. ואף אם יש לו חולי שאין יכול לילך מ״מ ישפוך עליו ט׳ קבין ולא ביותר מב׳ כלים ודוקא בלי הפסק בעוד שהמים הראשונים מקלחים עליו מן הכלי יקח אחר הכלי הב׳ וישפוך המים שניי׳ ואח״כ ירחוץ במים חמין לגרש הקליפות בשלהבת י״ה שלמעלה היוצא עתה לגרשם מן הקדושה וירחוץ תחלה ראשו ופניו ואח״כ ידיו ימין ואח״כ שמאל ואח״כ רגליו בד״ז:

(ויכוין עכ״פ בשלהבת בקיצור שהב״ת שהוא מ״ ש לה שמתחברת בג׳ אבות הרמוזים בג׳ קוי השי״ן ונעשה שב״ת ושאר מספר שלהבת יוצא ממילוי י״ה באריכות ומי שלא שם לבו אל דבר ה׳ להקדים לביתו בע״ש ולעשות כנז׳ ולהכין מנורה ושלחן ומטה מוצעת ויושב עד זמן בית הכנס׳ ובא בבהלה הרי הוא מבזה שבתות ה׳ כי אילו היה לו אורח מכובד היה מקדים ונכנס לביתו שלא ומצאנו האורח עוסק בצארכיו אלא ממתין עליו לכבדו כ״ש כשישים אל לבו לשבת קדוש ה׳ מכובד המתארח אצלו ושכינה ממש רוצה לשכון באהלו ודאי חיל ורעדה יאחזהו ויאמר הנה המלך ה׳ צבאות ותוספת נשמתי ממתין עלי ואני עומד בחוץ וכל כבודה בת מלך פנימה ותאמר אין זה כבודי לחזור אחריו בשוקים וברחובות באתר דלית תמן תיקונין דילה שהם מטה ושלחן וכסא ומנורה שהם בסוד ד׳ אותיות אדני ואז יוצאים בזעף ופנה זיוה פנה הודה והדרה ואז אשת כסילות אשר בביתה לא ישכנו רגלי׳ עוברת בשוק אצל כל פנה תארוב ומזמנת לפתאים האלה מחי׳ מסטרא דילה והם לא ידעו ולא יבינו כי בחצי ימיו יעזוב העושר הזה שבא לו אזע״י וסוף מכלה את ממונו כי הרבית אוכלת הקרן ובשבת הבאה לא יזכה לחזות בנועם ה׳ ולא תשכון באהלו אך שם ברגיעה לילו׳ ומצאה לה מנוח בהדחפה מלמעלה בכניסת שבת והלא חכמה תקרא תבונה תתן קולה מי פתי ממש הנז׳ יסור הנה ויקבל עליו לבוא בביתו בעוד היום גדול ותפיל תחנתו לפי האל יתברך לאמר השיבה לי ששון ישעך כי לא אשוב בדרך הזה עוד אז תקרא וה׳ יענך ומה שתפסיד עתה ישלים לך הש״י בשאר ימות השבוע כי אין אתה יודע קצבת פרנסתך לאמר זה היה ראוי לי להרויח בלא תשלומין דשבת כי שמא היה מוכן לך הפסד ואין אדם יודע במה משתכר ונהפך הדבר לתשלומין בפעם אחר בהיסח דעתך בידי שמים :

ואיגרת ע״י נכרי בלא קצץ דמים לא ישלח אא״כ יש שהות להגיע לשם מבעוד יום ודוקא אם הנכרי הולך מעצמו לשם ולא בשביל ישראל ואם קבוע בי דואר במתא פי׳ הנקרא בל״א פאש״ט מאייסט״ר שמקבל כל הכתבים ונתנם למי שמשתלחו לו אז אפי׳ הולך בשביל ישראל שרי ( ומיהו דין זה אינו שכיח בזמנינו ואפי׳ במקום שיש בי דואר אינו מקבל אלא כתבי׳ המשתלחים ע״י הפאשט של שר העיר ולא כתבים של יהודי יחיד המשלח בשלוחו המיוחד לו) וביום ה׳ מותר אפי׳ בשביל ישראל אם צריך מאד לכך ואז אפי׳ לא יגיע לשם מע״ש מותר ואם קצץ מותר לשלוח אפי׳ בע״ש עם חשיכה ובלבד שלא יאמר לו לך בשבת וכן לא יקבע לו זמן קצר שיחזיר הצלי עד שבודאי ילך בשבת ובשבת עצמו בכל ענין אסור לשלוח (ועכשיו רבו מתפרצים באסור הגדול הזה והיא היתה בכל נשיאי ישראל ויהיו מאשרי עם הזה מתעים ותמה אני מי <דף ו ע״ד | עמוד 26 | דיני הוצאה וערובי תחומין> שיוכל מהם להוכיח אנשי מקומו כי יאמרו לו טול קורה מבין עיניך ותמיד מוכיחים לאחרים על עשיית י״ש בשבת ע״י נכרי וכשנסה דבר אליהם ילאו ונאה דורש ואינו נאה מקיים ועליהם נאמר נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתי׳ וכמעט אין לן חילול השם גדול מזה ואני לא ידעתי דבר כי נער אנכי אך הציקתני רוחי ולא אוכל אדומה וקול נהי ארימה על מדריכי העם בדרך ישרה במוסרם יפתחו ויחתמו ומה יוצא לעם בזה כי לא ידעו דרך ה׳ וחקתיו בפרטות ולו חכמו ישכילו ויבינו את העם תורה לאמר זה הדרך אשר תלכו בה והמעשה אשר יעשון בפרטי דינים מעט מעט ופעמים ליתן טעם המתקבל על הלב אפי׳ דרך מוסר להמשיך לבם באגדה ובמוסר ובפרט בכל עיר דינים הצריכים שם יותר כמו שנהגו התנאי׳ ואמוראי׳ שלכן אסרו לקרות בשב׳ בכתובי׳ שאין דין יוצ׳ מהם כי אדם הטרוד כל ימות השבוע ובא למצוא מרגוע לנפשו בשבת שבו שבת מכל מלאכ׳ הגוף וינפש לעסוק בעבודת הצריכי׳ לנפש ודאי הצריך ללמוד דינים הצריכים לו בכל עת שידע להזהר ולא כאותן הבאים בשבת לבית המדרש לשמוע איזה חידוש ובזה מכלים זמנם ואח״כ ילכו במשך כל ימות השבע ופתאו׳ ילכדו ואפי׳ בדברי מוסר אין נכון להרבות כ״א היה המוסר עיקר יש בכתובי׳ מוסרים גדולי׳ כמו במשלי וקהלת ואיוב ולמה אסרוהו אלא ע״כ שהדינים הם העיקר ובפרט בשבת שלבו פנוי מכל וכל יוכלו להבינם משא״כ במוסר שיכול לשמוע אפי׳ בחול בזמן שיש לו פנאי ואפי העמי הארץ עתידים ליתן את הדין מאד מאד ח״ו. מדין הכולל המובן להם על פרישת׳ מנעוריהם מן התורה כי גם היום יש לו תקוה ללמוד ש״ע המועתק בלשון אשכנז והוא מסולא ונחמד מפז ומחרוץ נבחר וכל שאר ספרים הכתובין בל״א <בלשון אשכנז> לא ישוו לו כלל ואליו ישאו את נפשם בפרט בשבת לחזור לא פעם א׳ ולא שתים עד שיהא כתוב על לוח לבם ובספרי מוסר יקרא מעט בכל יום ולאו שמבלים שבתותיה׳ בספרי מעשים או אפי׳ מוסר או פירוש התורה כי הדינין הם קודמין לכל הלימודים להאיר דרכו במחשכים ובפרט בענין הוצאה וטלטול ד׳ אמות בר״ה דהיינו חוץ לעירוב שנעשה בעיני הנשים ועמי הארץ כהיתר כי הוצאה מלאכה גרועה היא והתורה חייבה עליה ואין דורש להוכיחם על זה ובפרט בענין השקאת בהמות חוץ לעיר ויש בו כמה איסורי׳ המפורסמי׳ כענין הוצאה וטלטול ובענין טיול הנערים עם הסוסים ועונש׳ גדול מאד שהרי ישראל עבדו ע״ז והנביא הוכיחם ולא תוציאו משא מבתיכם והיודע סודו יסער לבבו וישתומ׳ מאד על מעל הגול׳ כי כל כונת תפלתינו ותורה ומ״ט שלנו להשלי׳ האד׳ העליון ולהוציא ניצוצות מן הקליפות ולקבץ נדחינו ואלו מוסיפין ח״ו להפיל אחרי׳ וכמעט אין תקוה ח״ו לשברנו לפי הנראה אם לא למענו יעש:

לכן ראוי ונכון להרבות הבכי ולהרים הצוחה בדבר זה לא פעם א׳ ולא ב׳ אפי׳ עד מאה כי כאשר ידוה לבב אדם ישר על אריכו׳ הגלו׳ בשבילו כן יאנח ויצטער בשביל אחרי׳ וישתדל להשיב אל ה׳ בכל כחו כדי לפדות השכינה ובניה מן הגלות המר הזה ולהשיבם על אדמתם אמן:

נכון מאד להביא מים מע״ש שלא יצטרכו להביא בשבת מחוץ לעיר ואפי׳ בדיעבד אסור אם לא בשעת הדחק ובכל נפש יחמיר גם בזה אם אפשר:

הלכתא רבתא לשבתא למשמש בבגדיו ע״ש שלא יהיה בהם דבר ואף במקו׳ שני שאין המחמיר תע״ב – והוא קרוב לאיסור מן ההיתר כי בהדי׳ כתב הט״ז סימן שפ״ב דאם לקחו או שכרו מן הנכרי את העיר כשמת צריך לחזור וליקח מן היורש ולוקח דינו כיורש אם לא בשוכר שהשכירות כלה לזמן וחוזרי׳ למשכיר אז א״צ ליקח מן השוכר וגם צריך ליזהר מאד בפרצת החמה שלא יהא בה י׳ אמות ואם בקעו בה רבים אפי׳ בד׳ טפחי׳ אסור לפי המ״א בסי׳ שס״ה לכן ירא שמין יהא משובתי הרגל ולא יצא החוצה כ״א לצורך וע״י סילוק דברי׳ שאסור לטלטל ובכפרים ובעיירות שאסור לישא צריך לשמור התינוקות שהרי עליה׳ אמור שביתתן עליך ועל זה אביהם נענשים דכתיב אתה ובנך ובתך שפי׳ להזהיר גדולי׳ על הקטני׳ כ״ש רבים מעמי הארץ הנותני׳ סידורי׳ שלהם לתנוקת העתידי׳ ליתן את הדין והש״י שונא גזל בעולה וכן שארי מצות הבא׳ בעבירה וכמעט שיצאו ח״ו שכרו בהפסד׳ ואין לסמוך על הנהר הסובב אא״כ סובב את על הכיר וגדודיו עמוקי׳ עשרה בעומק השוה במשך שיפוע ד׳ אמות או אפי׳ אם הנהר מצד אחד לבד אם אותו המקום בנהר העמוק עשרה שהוא רחוק משפתו אינו רחוק מן החומות יותר מעשר אמות או לדעת המ״א בבקעי בו רבים בין החומה והנהר אסור אף בד״ט ואף בפחות מכן אם הנהר נקרא בימות הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלט׳ אף בימות החמה משום כזרה כמ״ש הט״ז בסי׳ ש״ס בתשובה:

וכן בהר או בבקעה שכנגד הפרצה אם הם רחוקים מן החומה יותר מיו״ד מהם לצד חוץ הוי איסור גמור דהוי פירצה מפי מי׳ או בד׳ בבקעי בה רבים ואם מתירין פירצה יותר משר בצורת הפתח צריך שיהא הקנה העליון או החבל שוכב על התחתוני׳ ולא דבק בצידיהן ונראה שנהר המקיף העיגול חלק האמצעי מן העיר ויש בתים סביביו חוצה לו ויש בו דרך נחתק בעומק בה אפי׳ בפחות מוי״ד א ס׳ גם על הפנימי׳ אם אין החיצוני׳ מותרין: ויש להעמיד בני אדם המסבבי׳ את העיר בכל שבוע בע״ש בשחרית כדי שיהי׳ פנאי לתקן את העירו׳ וסמוך לערב יסבבו בבתי הי״ש ליקח הכובעי׳ מהיורו׳ אם ימצאו שהולכי׳ ומחמין מים בתוכם ולענש בקנסות וחרמות ואם הוא גבר אלמא יתנו חרם דרך כלל על מי שיעשה י״ש בשבת וקודם נתינת חרם יאמר בצנעה שהחרם שיתן יהי׳ בטל ולא יחול ויזכור זה בשעת החר׳ ובזה יציל עצמו וכמה נקיים מידי עונש והרשע בעונו ימות כי הוא לא ידע מזה וגם המופרים צריכין לסיחה וכן יעשה בכל פעם שיצטרך בדוחק גדול ליתן חרם:

עירובי תחומין[עריכה]

עירובי תחומין הוא דבר המסור לכל בפרט בני הכפרים לכן חכם העובר בע״ש מן הד׳ פרשות שאז דרכם לערב לעיר או לכפר הסמוך להם או בי״ט או בכל עת שיודע שמערבין שם בעברו ילמדם משפטיו ודיניו שצריך לידע אתם והם:

האחד שאין מערבין אלא לדבר מצוה או לטייל במקום שמחה :

הב׳ שצריכים כל מי שרוצה לילך אפי׳ בניו ואשתו ועבדיו ליתן כל א׳ מזון ב׳ סעודות שהוא עשה ביצים מפת עכ״פ לא פחות ואם אוכל יותר מב׳ סעודות צריך יותר והוא שכיח ברובי אנשי דורינו אם לא שהוא רעבתן ביותר שאז אינו צריך לשער בעצמו אלא בינוני שהוא <דף ז ע״א | עמ׳ 27 | דיני עירוב וחלה> ו׳ ביצים פת כנז׳ ומי שאין לו צריך לזכות לו ואם הוא טירח׳ יתירא או שאין להם פת כ״כ יניחו לפתן שמלפת בו את הפת בב׳ סעודו׳ ג״כ לכל א׳ וא׳ או לא׳ פת ולא׳ ליפתן וצריך להודיע לכולם מבע״י אם רוצים לערב ואם שתקו ולא מיחו הוי׳ עירוב וקטן בן שש יוצא בעירוב אמו דוקא כיון שהוא עדיין צריך לאמו. הד׳ שיניח העירוב במקו׳ שיכול לשבות שם לאפוקי נתן בגומא עמוקה י׳ טפחים ודעתו לשבות אצלה למעלה שתוכה אינה רחב שיעור אדם שישבות שם ולא יוכל ליטול העירוב משם בין השמשות. וכן באילן לא יתן בו למעלה מי״ט אלא למטה מי״ט ובקנים הרכים המחוברים אפילו למטה מי״ט לא הוי עירוב דאינו יכול ליטלו בה״ש שמא יקטים ויתחייב משא״כ באילו שהוא גזרה רחוקה שמא יתלוש ומותר למטה מי׳:

הד׳ שיתן ערובו לערך מ׳ ונ׳ אמה פחות מאלפים מביתו וכן למקום שמערב ואם ביתו בסוף הכפר והעירוב מצד אחר והכפר מפסיק בינו לעירוב מודדין מסוף הכפר הסמוף לעירוב ואם יש הפסק באמצע הכפר אפי׳ עד קמ״א אמה ושליש אעפ״כ מודדין מסופו כנז׳ אבל ביתו או בית אחר החלוק מן הכפר יותר מע׳ אמה <ושריי׳> חולק ונחשב בפ״ע עבסי׳ שצ״א ס״ז :

ואם נתנו בסוף התחום אסור לו לילך מביתו לצד אחר שאינו לצד עירובו אפי׳ פסיעה אחת ולכן יעשה כנז׳ וכן במקום שמערב לשם:

והמדידה בזמן הזה דאין מודדין בחבלים תהיה באופן זה שישער אלפיים פסיעות בינונית בהילוך שוה אף שלמחר יעקב דרכו קצת כגון שמפסיק נהר ילך בשוה עד הנהר דרך משל אלף פסיעות ויקיף הנהר עד שיגיע מצד אחר נגד המקום שכלו פסיעותיו בהילוף שוה וילף משם עוד בשוה אל, פסיעות חסר מ׳ או נ׳ מטעם הנז׳ לעיל וחסר מקום הנהר ג״כ שהוא מן המנין ויניח העירוב ובמזה זו יהיה לכפר אחר שעירב לשם ולמחר ילך אף בדרך העקומה קצת ובלבד שלא יהא יותא מאלפי׳ מביתו לסוף מקום הרחוק יותר שבעקמימות :

וכשיניח העירוב יברך ברותאתה ה׳ אלהינו מלך העול׳ אשר קידשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ויאמר בזה העירוב יהא מותר לי (ואם לרבי׳ יאמר לנו ואם מערב לאחר׳ יאמר לו או להם וצריך לפרט כל המערבי׳) לילך ממקום העירוב אלפים אמה לכל רוח ואם לא אמר כך אינו עירב כלל כי זה עיקר מצות העירוב:

הלכות חלה[עריכה]

הנה אמרו ג׳ דברים צריך לומר כו׳ עד עשרתם כו׳ ובכלל זה היא הפרשת חלה הנוהגת בזה״ז ובפרט באותן יושבי חנויות ואמהותיהם אופין הכל בביתם וכשבאין סמוך לערב לביתם נוטלין חלה דבזה השכחה מצויה ומאחר שאנו מדברין בדיני חלה אפרט קיצור דיניהם ה׳ מינים חייבי׳ בחלה חטין ושעורים וכוסמין ושיפון ושיבולת שועל אם אין בא׳ מהן שיעור חלה ויש בשניהם שיעור חלה אם הא׳ חטים והב׳ מכוסמין מצטרפין ע״י נשיכה דהיינו שידבקו כ״כ עד שאם יפרדם זה מזה ישאר חתיכה מן הא׳ דבוק בשני או ע״י צירוף סל דהיינו שיהיו כולם באותו הסל ולא מצטרף מן שמלעה מן הסל וכן לא בטבלא שאין לה בית קבול אם לא שמכסה עליה׳ במפה ושעורים מצטרף עם הכל חוץ מן החטים כוסמין מצטרף עם הכל ופי׳ כוסין הוא מין שגדל שני גרעינים דבוקים יחד כמין תאומי׳ והוא מצוי באוקריי״ני (וכשראיתיו שמחתי שמחה גדולה על בירו׳ הדבר וסודו שהחטין הם מצד ימין מצד החכמה ושערוי׳ מצד הבינה וכוסמין באמצע כלול משניהם לכן הוא כעין תאומים ולכן אם עיסת חטין מצד זה ושעורים מצד זה וכוסמין באמצע מצטרפין שהכוסמין הכולל משניהם מחברם) שיפון מצטרף עם כוסמין אבל עם שבולת שועל ושעורים יש פלוגתא ובחיטים לכ״ע אינו מצטרף ושבולת שועל ג״כ מצטרף עם כוסמין ופלוגתא בשיפון ושעורים ולכ״ע בחיטים אינו מצטרף חדש וישן אפי׳ ממין א׳ אינו מצטרף וצריך להפריש עליהם ממקום אחר אם לא נילושו ביחד אלא נגעו ונשכו זה מזה :

וכ״ז באין בא׳ מהם כשיעור אבל אם יש בכל א׳ כשיעור והם ראוי׳ להצטרף מצטרפין כשהם שניהם למנין אפי׳ בטבלא בלא מפה :

גם דע שאם מקפיד על עירוב העיסות כגון שיש בא׳ כרכום ולא בשני וכן דבש או שומן וביצי׳ וכל דבר שמקפי׳ על עירובו או אם ב׳ העיסו׳ של שני בני אדם אפי׳ שניה׳ שוין אינו מצטרפין אם לא שידוע שאינ׳ מקפידין זה על זה ואם יש שיעור בכל אחד מפריש מזה על זה אם הם של אדם אחד אף אם מקפיד על עירובן רק בצירוף טבלא כנ״ל ועיסה שנילושה במי פירות כמו שומן או דבש בלי שום מים יפריש בכל ברכה או יפריש מעיסה אחרת שיש בה שעיור והיא שלו על עיסה הנז׳ בצירוף טבלא והעושה עיסה לבשלה אם יש בה שיעור ובלילתה עבה כגון לאקשן וכדומה יכול בלא ברכה :

ואם בשעת גילגול רצה לאפותו אלא אשח״כ נמלך לבשלו או שיצ׳ לבשלו ונמלך ואפאו יפריש ויברך ואם הי׳ בדעתו בשעת גילגול לאפות אפילו מעט ממנו יפריש מיד קודם פאי׳ יבר׳ אבל אם בשעת אפי׳ היה דעתו לבשלו כולו ואח״כ נמלך לאפות קצתו יפריש אחר אפי׳ דוקא ויברך וכל עיסה הנאפי׳ בתנור או במחבת אפי׳ בלילתה רכה חייבת . יש ליזהר מלאפות עיסה במי פירות בלא שום משקה שסימנם י״ש ח״ט ד״ם אלא יתן מהם לתיבה כדי שלא יצטרף ליתן החלה לכהן הואיל והכש׳ במשקה ומיטמ׳ בארץ העמים ואפי׳ אם עבר ולש במ״פ לא יתנה לכהן חטן אלא ישרפנו אבל לא יערב בו משקה אחר לישה דאסור לגרום טומאה לעיסה הטבולה לחלה. מה שנוהגין הנשים שלוקחים מן הנחתום לחמים לחלות של שבת ולוקחת חלה ממנו הוא איסור גמור אם לא שדרכה ליקח בכל ע״ש מזה הנחתום ואז מותר אבל לא בשבת ראשונה אום לא שאמר׳ לו קודם עשיית העיסה שתקח ממנו ובשל גוים אסור אפי׳ בנתינת מעות קודם גילגול אבל כל ערום יעשה בדעת ולאפות שיעור חלה מיוחד לשבת בביתו ולא יאכל מפת אחר כלל בשבת ואסור לחלק עיסה גדולה לכמה חלקים ליטול כמה נשים חלה ממנו אא״כ דעתו בשעת לישה לחלקם יחלקם אח״כ ואין דעתו לערב׳ אח״כ :

ומשרתת שבבית לא תטול חלה אלא תקח חתיכה קטנה מאש ותדבק בעוגה גדולה שיש בה מאה כנגדו וכשתבוא הבעלת הבית ותטול תקח כדי נטילה שהוא בעובי אצבע מן הפת עמה וצריך ליזה׳ בזה מאד ומה טוב ונכון מאד מאד שתבא קודם אפיה ליטול חלה ובשאר ימות השבוע תקח המשרתת או אחר בציווי שלה ואם הפריש אחר בלא דעתה צריכה לחזור ולהפריש בברכה וכשנוטל׳ מן הפת עיסה להצניע לשאו׳ צריך ליקח קודם נטילת חלה ולא תתן משאור זה למשקה בארש״ט לחמצו אלא מה שתגרר הכלי <דף ז ע״ב | עמ׳ 28 | דיני ליל שבת תוספת קדושה במד״מ> שהוא מתוקן ומזה לא תתן בעיסה אחרת לחמצה דהוי מן הפטיר על החייב. כשישרוף החלה לא ישרפנה אצל הקדירות אלא ישליכנ׳ לתנור קודם שיאפה בו :

צריך ליזהר מאד להקדים הטמנת החמין מה דאפשר כי סמוך לחשיכה אסור להטמין הקדרות בכרים וכסתו׳ אם לא שפתוחי׳ מלמעלה וע״ג התנו׳ אפי׳ בפתוחים אסור אם לא שיתן ד״א כגון נסר על התנור החם תחת הקדירו׳

צריך להיות לו בגדים מכובדים קצת לשבת וטוב מאד להיו׳ לו ד׳ בגדי לבן ואם יש גדולים ממנו שאינם לובשין בגדי לבן ומחזי כיוהרא ילבש עליהם בגד אחר אך לא מין שחור ואדום שהם סוד הדינים:

וקודם בית הכנסת יסדר שלחנו במפה ולחמים ומפה פרוסה עליהם בסוד המ״ן שהיה טל מלמעלה ומלמט׳ והמ״ן באמצע ואצל הלחמי׳ יעמיד עכ״פ ב׳ נרות סוד ב׳ ההין שבשם המאורים בלילה זו בהתיחדם עם י״ו שבשם ויכוין סוד הפסוק כי נ״ר מצו״ה שכמו שיש בנר ב׳ מראות נראות לעין כל שהם תכלת ולבן ועליהם ב׳ מראות דקות הסובבים מבחוץ כן בתיבת מצוה ב׳ אותיות י״ה דהוי׳ נעלמים בחילוף מ״צ בא״ת ב״ש וב׳ אותיות ו״ה ממש ויכוין לכבות בב׳ נרות אלו דקדושה את ב׳ נרות דשבתאי דקליפה שכוכב זה משמש בשבת ואם אפשר לו טוב לעשות א׳ מהם של שעו״ה ע״ש והרים כדונג נמסו מפני ד׳ כו׳ וכן ג״ע בהרים ויעשנו בסוד הרים דקליפ׳ שנחרבים ע״י הדונג שהוא גי׳ ס״ג ועם י״א אותיות גי׳ ג״ע ויכוין בנ״ר א׳ סוד בינה המתיחדת עם החכמה בג׳ יחודים הוי׳ אהי׳ הוי׳ אלהים הוי׳ אדני גי׳ נ״ר גם מקבלת מרמ״ח אברים דדכורא ועם נפש רוח שהם ר״ת נ״ר גי׳ נ״ר וכן בנר הב׳ במלכות המתיחדת עם ז״א יכוין ככל הנז׳ וטוב להעמיד ז׳ נרות ובזוהר משמ׳ שהוא מנהג פשוט לעובדי ה׳ ואמר שם דכד אתי מלאכי עילאי ומוצאים מנרתא דז׳ בוצינין ושלחן ומטה מצעת נאה אומרים לית דין אתר דהדיוט אלהין אתר דרעויא ביה מן קדם ה׳ ויזהיר את אשתו לקשט עצמה בליל שבת ולהצי׳ מטתה אך בדברים רכים. ואל ימנע עצמו לגמרי מלהוכיחה כי איתא בזוהר שאיוב נקרא גדול מצד אשתו שהיתה יראת שמים ונכון מאוד להיות לו ד׳ בגדי לבן ואם אין ידו משגת לו יעשה לו כובע לבן. וילבש טלית קטן לבן ויחגיר עליו אזור לבן ועם החלוק הרי ד׳ וילבש עליה׳ בגדים אחרים ויצא השד׳ לקבל השבת דהיינו לאחורי גד״ר העיר למערב שכן אותיות הם מולו׳ לגדר מאחריהם הם שדה ויעמוד במקום נקי גם שיהא ראוי לזריעה בסוד חקל תפוחין ובלכתו שם יאמר לכה דודי נצא השדה בואו ונצא לקראת שבת מלכתא . ובעמדו בשדה יאמר מזמור לדוד הבו כו׳ ובואי בשלום ויאמר ב״פ בקול רם ואח״כ יאמר פעם ג׳ בואי כלה בלחש ויסיי׳ שבת מלכת׳ ואח״כ מ״ש ל״ה [=מזמור שיר ליום השבת] ואם אפש׳ לו יעמוד על הר גדול ויכוין לקבל תוספת הנפש ואם אין לו פנאי לומר כל הנז׳ יצא ויאמר עכ״פ ג״פ באי כלה ויסיים שבת מלכתא:

ובבואו יסתכל בנרות פעם שני ויכוין בנר הבינה ג׳ שילובים הנז׳ ובנר דמ׳ אלף למד אדני גי׳ נר שע״י עלייתה קנתה המילוי הזה. וכיון שלא קבל עליו שבת עדיין יקח פרוטה לצדקה כי גם בכל יום נכון ליתן פרוטה עכ״פ קודם המנח׳ אם אפשר ועכ״פ בעת הזאת מאן דמוסי׳ יוסיפו לו תוספת נפש: וכשאומרים מזמור שיר ליום השבת יכוין שכבר קיבל התוספת נפש. וכשיאמר ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד יאמרה בכוונה ובקול נעים בסוד טעם העליון דבינה המתגלה ואז יכוין לקבל תוספת הרוח : ואחר התפלה קודם עלינו יאמר מזמור לדוד ה׳ רועי כו׳ :