משמרת הקודש/הנהגת יום ג

הנהגות יום ג׳

יום ג׳ המלאכים שלו הם חניאל להדיאל מחניאל נקודים חל״ם בר״ת שלהם ויקרא ביום זה ה׳ פסוקי נגד ה-אשונה דמילוי ב״ן נקודה סגול ויכוון נגד יבש ואח״כ חלק ג׳ מה׳ חומשי הסידרא וביום זה מסתלק הנפש לכן יעשה מצות מעשיות ובפרט הנעשים ברגלים ולא יהרהר בד״ת במקום הטינופת ולא יתן שם אפי׳ שלום ואם הקדימהו אחר ישיב בשפה רפה לא בשלימות המלה באותיותי׳ שהוא שמו של הק״בה וצריך לזיהר מאד ליכפף ראשו שלא יהיו עיניו משוטטו׳ בצל הארץ בנשי׳ אלא יתן עיניו למט׳ אי לית ליה דרבא אחרינא ויעצים עינו מראות ברע ובפרט בנשים העומדות על הכביסה שע״ז דרשו בב״ב לספוק עוצם עיניו כו׳ ואל יאמר אדם אין הראיה מזיק לי כי שהמ״עה אמר טוב מראה עינים מהלך נפש ואמרו ז״ל מי ופה של אותו מעשה פי׳ זנות והמסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו הסתכל במקום התורפה ואפי׳ בבגדיה התלוים או מונחים לא יסתכל אם מכירים של מי הם ובפרט בנעלים של אשה שהזכר משבחה מה יפו פעמיך בנעלים ואם ח״ו ובשוגג בא לידי הרהור ירוק ויכוין השם הנז׳ למעלה ואם יודע שכבר עברה ממקום ראיתו אותה יסתכל באותו מקום ויצא ההירהור מלבו כי יש ממונים להזמין לאדם נשים בהליכתו והם רוחות השורים בדרכיה ומושכים עינו של אדם להסתכל ולהרהר ומאחר שעברה נא׳ בו כי רוח עברה ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו וכשהוא רק כנז׳ ירוק בנחת ולא יראה עצמו כרק בפניה שלא יבוא לידי ביזוי וקטטה ח״ו אך יהרהר בלבו שהיא עפר ומלאה דם וצואה ואפי׳ באשתו בעת נדת׳ אסור להסתכל במקומות המכוסין וכל אדם יזהר מלהסתכל אפי׳ באשתו שלא בעת נדתה אלא באקראי כי זה נקרא מקשה עצמו לדעת שהוא ח״ו בנידוי ותפילתו ח״ו נדחית עד שישיב ובעת נדתה מפורש בט״ז י״ד שאסור להסתכל במשכבה ומקומה שלא יבא לידי הרהור ואפי׳ בבהמה חי׳ ועוף המזדווגי׳ אסור להסתכל ואפי׳ בלא עת זיוג לא ירבה להסתכל שלא יבא לידי הרהור וכן טוב למנוע מלהתיחד עמהם ולהשתין נגדם בפרט בשעה שהם ג״כ משתינין כ״ש פירש״י בנדה שאין זה דרך ת״ח אלא דרך ע״ה ולא ירחץ עם אביו יחד גם קול באשה ערוה ומה טוב שירגיל עצמו שלא להסתכל חוץ מד״א כי בלא״ה אסור לילך בקומה זקופה שדוחק רגלי שכינה ח״ו לכן ישפיל גם עינין למט׳ ולא יעבור על ולא תתורו אחרי עיניכם ואל תפנו אל האלילים כנז׳ בזוהר ואף אם אינו מועיל להצילנו מן החטא יאחז צדיק דרכו כי לא לחנם אמרו כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא יאחז צדיק דרכו כי לא לחנם אמרו כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שו לא יחטא משמע שצריך תמידיות רב בשמירה מן החטא כמו עד רוב שנותיו ואז רגלי חסידיו ישמור ולא יאמר ד׳ סר ממני גם הרוצה להנצל מן החטא ימלא כריסו בד״ת במקרא ומשנה ופוסקי׳ ותלמוד עד שיחוסו עליו כמו שהכריזו על ר״מ להזהר בו ושאר אמוראים הנז׳ בגמ׳ כי יפתח בדורו כשמואל בדורו ויוכיח לאחרים כנז׳ במקום אחר:

וכל אשר תמצא ידך לעשות במעשה הצדקה עשה ואל תחוס על ממונך כי מלח ממון חסר ותן לו משלו כמ״ש כי ממך הכל ומידך נתנו לך יגנוז למעל׳ ואל תגנוז למטה ויש לאל ידי לשלם לך כפלים ולפי שגדול המעשה יותר מן העושה לכן שים עונך ולבך על אביוני עירך לחקור ולדרוש אחריהם במה הם מתפרנסי׳ וניזונין ותשתדל לעשות להם קצבה אפי׳ מיחידים כי מקופת הקהל א״א להספיק להם די פרנסתם וצרכי ביתם ובפרט לומדי תורה שהם נטורי קרתא ורודף צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד סוד תי״מ ג׳ קשר דמהימנותא אשרי מי שזיכה להם וגם ימצא עניים מהוגנים לעשותי <!> בהם צדקה: <דף ד ע״ב | עמ׳ 16 | הנהגת משא ומתן> ביקור חולים הוא מצוה רבה ועיקר המצוה להזכירו מעשיו הרעים שישוב מהם וזה נקרא לקוחים למות אם תציל ואם הוא אדם גדול והמבקר מתבייש ממנו יאמר לו דרך עצה שיקבל עליו דבר מה עד שיסבב אותו בדברי׳ לקבל עליו דבר שיודע בו שעושה שלא כהוגן ולמי שבא קצת בסוד ה׳ יכוין כי חולה גי׳ שם מ״ה עם ד׳ אותיות חסר ממנו שער הנ׳ לרפאותו והשע״ר הנז׳ שהוא אותיות עש״ר גי׳ יו״ד נהפך לער״ש דו״י ויכוין להמשיך לו שער הנ׳ שירפאהו ותהפך לשער יו״ד ואם מת החולה יגמול עמו חסד להניחו תכף על הקרקע שיעלה לו במקו׳ סקילה וילוהו וקוברין אותו בקרקע שיתעכל הזוהמא שבאה בו מחטא אדם הראשון ולא ילך לבית הקברות אלא לצורך מצוה כזו ודוקא באד׳ כשר או ת״ח כי פעמי׳ חוטפין המת והם נושאין חבילה של תבן כמו שאירע בימי׳ הקדמוני׳ ויזהר שלא יתדבקו בו נגעי בני אדם ויטמאוהו וגם בער״ח שהנשמות בקבר יכול לילך לפעמי׳ ויזה׳ שלא יקרא כתב שבולט על המצב׳ דקשה לשכח׳ וילך לנח׳ אבילי׳ וידב׳ על לבם וילך לקטני׳ וגדולי׳ כי קטן וגדול שוים שם ואף בנערותו לא ימנע ממצו׳ גדול׳ כזו שאוכל פירותיה׳ בעה״ז והקרן קיימת לעה״ב. ומאן דספד יספידוני׳ וכן כולם ומת שאין לו מנחמי׳ הוא קשה לו מאד ואם הוא שכנו או קרובו ישלח לו סעודת הברא׳ והאבל צריך ללמוד אז בפרט דיני האבילות ותוספת הברכה שמוסיף בהטוב והמטיב ברכה ד׳ של בהמ״ז ע״ש בש״ע א״ח ובי״ד: נכון לת״ח שלא יעסוק במשא ומתן עד אחר חצות כי ששית מאכל ת״ח שצריך לעסוק בתורה עד ששה שעות ותכף נאמר כי חטוף אכול כדי שישוב לעסוק בתורה לחבר בוקר וערב בצהרי׳ שאז שינה מתגברת על האד׳ שיושב ולומד כמו בשחרית ואמרו חז״ל שינה של שחרית מוציאין את האד׳ מן העול׳ ובש״ע כתב שלא יישן שינת צהרי׳ אם לא שת״ח ללמד אלא במעט שינה אבל תדע שכל זה מזימ׳ ותחבולת יצה״ר שכורה שחת על האד׳ להפילו בגיהנ׳ תדע למה אין השינה מתגברת כ״כ בזמן אחר כמו בעיתי׳ הללו שפעמים׳ שאדם אינו יכול לישון כל הלילה וסמוך לאור היום שאז עיקר העת לזמר ברינה דאורייתא ולומר שירות ותשבחות בסוד אשה מספרת עם בעלה נופל על האד׳ שינה והוא נופל מושכב כמת. וכן בצהרים יזמן לו איזה ביטול או אכילה או יזמין איזו קושיא לבקש אנה ואנה היאך יתרצה כדי לבלות שעה זו ואם שלש אלה לא יעשה לו ויושב ולומד בדיבו׳ מפיל עליו תנומה וישכב וירדם ואז נאמר עליו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך לכן התגבר כארי לעסוק בתורה אז בדבור דוקא שיש בו קדושה יתירה כמבואר במגן דוד. וכן בשחרית בשירות ותשבחו׳ ואל תאה׳ שינה פן תור׳ וכן בער׳ לחבר יום ולילה ולא יתחב׳ ללצים המתחברי׳ אז לדבר דברי׳ בטלי׳ וסיפורי׳ ואמרי׳ לא המה או אפי׳ יורה היתר ששואל ודורש על ארץ ישראל וקירב הקץ וכדומ׳ הרי זה דומה למ״ש במשנה המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה איתן זה מה נאה ניר זה מעלה כו׳ מתחייב בנפשו אף שבא ע״י כך לידי ברכה סברא אילנות טובות כו׳ וכ״ש בעת הזאת עת לעשו׳ לה׳ לחבר יומם ולילה בתורה שנאמר בה והגית בו יומם ולילה ועונשו גדול מאד ואינון בני מהימנותא יורשין ארץ החיים עין לא ראתה בקבול שכרם. יש רמז נפלא בפסוק וקרעי׳ תלביש נומה כדאית׳ בזוהר שמימיו של אדם שעשה בהם מע״ט עושין לו לבוש לעה״ב וזה נקרא בא בימי׳ וכשאינו מחבר יום ולילה בוקר וערב ע״י שמתנמנם בעת ההיא או יושב בטל הרי בגדיו קרועים וזה וקרעים תלבש נומה ולא שינה ממש אלא נומה כל שהוא שהזמן גרמא לכן יחוס על בגדי הנשמה יותר מבגדי הגוף אשר בעפר יסודו ואל עפר ישוב ולכדאמרי׳ בגמרא אתי יומא דאריכי וקטיני פי׳ בקבר ונינם טובא לכן מפני שיבה תקום שאז לא יהא בך כח להתגבר בתורה ולעמוד עצמו מן השינה בעתים הלוו ותזכה ויצא כנוגה זרחך ואפלתך כצהרים.

ואח״כ יעסוק במשא ומתן באמונה בלא אונאה כי השכינה נקרא נו״ן לשון אונאה דעברת אונאה לבני נשא מראה להם פנים יפות והשעה משחקת להם ולבסוף קטלת ליה גם הנ׳ היא בצורת נחש שמשפיל ראשו ונראה כאינו מתכוון להרוג ומכה בזנבו והורג וכן אמרו בגמרא אוי למי שהשעה משחקת לו:

ב׳ מדות אחת גדולה ואחת קטנה אי במשקלות אפי׳ אחת בטלה אצלו לא יחזיקם בביתו כמ״ש לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה כתב בביתך לומר שאפי׳ להחזיקו בביתו לבטלה אסור וכן היא מנויה בין התרי״ג מצות שאומרים בשבועות:

וכן בש״ע ס״מ וכן במשקלות נאמר בכיסך לכונה והענין כי קליפות נוגה נקרא מאזני מרמה ואסור להחזיקה בביתו רק מאזני צדק שרומזים בשכי׳ הנקרא צדק וכן נקרא איפת צדק ומצינו בנביאים באופה רמיה ״ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה״ רעה הנוקמת מהם ואם מחזיקם מקצר ימיו דכתיב ביה למען יאריכון ימיך ואוי לו בנפשו יביא לחמו וסוף שאפי׳ לחמו לא יהיה לו כפי׳ רש״י בחומש אם תעשה כן לא יהיה לך כלום וכן להיפך׳ אבן שלימ׳ וצדק יהיה לך והנבי׳ צועק למה תשקלו כסף בלא לחם וכ״ש אם משתמש ומרמה בהם שע״ז נאמר קשה ענשן של מדות יותר משל עריות ואפי׳ תשובה כראוי איני יכול לעשות שאינו יודע למי להחזיר  :

והנה הרעה הגדולה הזאת פשט בלומדי תורה בעלי מו״מ ומורים היתר לעצמן שמוכרים במשקל קטן בזול וכן במדה אבל עפרא לפומיהו כי אלי דבר הכתוב מחמת גזילת ממון כבר הזהיר עליה אל תונו כו׳ אע״כ אף בשוה דמי המקח אשור מטעם הנז׳ והוי כמשתמש בצלם ממש ואף משום איסור גזילה לא יצאו כי אלו בא הלוקח לפני ב״ד וצועק שנתאנה במדה או במשקל אף בפחות משתות היה מחזיר האונאה כי במדה אין חילוק בין שתות לפחות משתות והיא פי׳ לו מדה ולא יוכל לומר מדה קטנה אמרתי כי דברים שבלבא נן דברי׳ ומאמר שצריך לחזור ואינו מחזיר מחמת חסרון יד עת הלוקח הרי המעות גניבה אצלו ואף אם הראה לו המד׳ קודם פיסוק דמים לא יצא ידי הלאו כנז״ל דקאי אף אם אין בה אונאה כ״ש למ״ש שאפי׳ בביתו אסור לקיימם:

ובפרט הלומדים טח מראות עיניהם מהשכל לבותם הלא משנה מפורשות בשביעית מרחק שהוסק׳ בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא פי׳ ת״ח לא ירחץ שלא למדו ממנו להקל יותר אך אזיל עמי בנים לא ידעו איש לבצעו מקצהו ודיני התורה נשתכחו מהם וחוטאים ומחטיאים את הרבים ושגגת תלמוד עולה זדון שהיה לו לחזור וברגע שאול יחתו על משנה עונם בביטול תורה ומעשיהם הרעי׳ ומה חפצו בביתו אחריו הלא אם יש לך הטוב לך ועשה תשו בה למי שתדע להאיר ואם מתבייש יחזור לו שלא <דף ד ע״ג | עמ׳ 17 | הנהגת עוברי דרכים> מדעתו בהבלעת המקח שימכר לו בזול או בשאר תחבולות ואם א״א מוטב שיתבייש בעה״ ולא יתביש בעה״ב וגם ינצל מן העונש ומן שלא תדע למי להחזיר עשה צרכי רבים כגון לכתוב ס״ת שיקרא בו רבים וכדומה ואם אינו יכול לעשות תשובה עכשיו כתבם על לוח לבך כמ״ש דוד המלך ע״ה וחטאתי נגדי תמיד והתפלל אל ה׳ ויתן לך משאלות לבך לעשות תשובה שלמה. וכן יעשה על כל פרוטה שבאה לידו בספק גזל שהוא שכיח כי רובן בגזל וצריך ליזה׳ בו מאד כי דין פרוטה כדין מאה אבל תזכור כל היום ותשוח עליך נפשך אם אינך יכול להשיב מיד כי ידהם דמים מלאו וגם כי תרבו תפלה אינני שמע אמר ה׳ לכן כתבם על פנקסך ממש ובכל יום תאמר מתי אשה תשובה שלימה שתעלה תפלתי ולא תדחה למקום החיצונים להוסיף להם ח״ו כח ואח״כ מהרסייך ומחריביך ממך יצאו במיתתך בתוספת כח שנתת להם בתפלתך ובהזכיר׳ יום המר הנז׳ תמהר ותשוב אל ה׳ בכל מאדך ונפש׳ והש״י יעזור לך והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד כי אין מעצר לה׳ להושיע ברב או במעט :

לא ישבע בחיי אביו ואמו כי פוגם בכבודם ואפי׳ בחיי עצמו לא ישבע ואם יצטרך לרכוב כדי שלא יפול ואף אם יפול לא יוזק אימר תיכף כשרוכב צדקת׳ כהררי אל כו׳ ויכוין ד׳ דאדם מ׳ דבהמ״ה ע׳ דתושיע ה׳ של השם הם אותיותה של שם דמעה בנקוד בהמה.

סדר תפלת הדרך

יאמר פרשה שמע עד בדרך ויכוין דר״ך גי׳ ב׳ פ׳ וב״ק שהוא ג הוי׳ אלקים ואח״כ יאמר סימן של לויה ל׳ פעמים פסוק לישועתך וגו׳ ו״פ פסוק ויעקב הלך לדרכו וגו׳ י״פ יושב בסתר ה״פ הנה אנכי שולח כו׳ ואח״כ יאמר ברכת כהנים ויכוין שם כ״ב היוצא מהם אנקת״ם כו׳ ואח״כ יהי רצון של תפלת הדרך ואין הכל בקיאין כו׳ וצריך ללמדו ולאמר בסיום בא״י שומע תפלה ולפי שאינה פותחת בברוך יסמכה לשום ברכ׳ מברכ׳ השח׳ או ברכ׳ הנהנין או אשר יצר וכדומה שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה :

ולא לילך יחידי ולא אחורי אשה בד׳ אמות שלה שלא יפגו׳ בד׳ אמות של הכל״ה העליונה אבל איש הנהנה ומתכבד לילך תחלה ילך אחריו : ולא ילך לדור במצרים שלא להגלות ח״ו השכינה לשם להוציאו :

ומצוה לילך לדור בארץ ישראל סוד ארץ עליונה דז״א הנקרא ישראל. מנהג הולכי דרכים אם צריך להתפלל בדרך טוב לעמוד לג׳ ראשונות וג׳ אחרונות ולפסיעות שאחר י״ח ולכתחילה יתפלל בביתו או במלון או בשדה בכונה גדולה בעינים סגורות ויכוין כי שדה זו היא סוד חקל תפוחין קדישין וירחוק עצמו מצואה או מפי חזיר וממי רגלי׳ לפניו מלא עיניו ומלאחריו ומן הצדדין ד׳ אמות רחקו ממנה ואז יהוה בצדדין. ואם באצמע תפלה רואה חזיר עובר לפני יפסוק עד שיבא מן הצדדין רחוק ד׳ אמות ממנו וילך להתפלל במקום שלא יפסקוהו עוברי דרכים והוא טוב יותר מלהתפלל במלון במקו׳ שיבלבלוהו וכ״ש במלון עכום שאפי׳ בתפילין אין לכנוס לתוכו כ״ש להתפלל אפי׳ מנחה ומעריב. אך לאכילה יותר טוב בבית מבשדה אפי׳ אצל עכו״ם כי יימצא שם כלי לרחוץ ומים אחרוני׳ ויברך במקו׳ אכילתו משא״כ בדרך. ואם הוא רחוק וצריך לאכול בדרך ידקדק בנטילה כי צריך לידע דינים רבים ולא ירחץ בכוכבש על עיר אם לא שהוא חדש ואינו מוציא מים ושלם מכל צדדיו ובשפתו או ירחץ בכובע של לבדי׳ השקי׳ המקבלי׳ מים ואם הוא אצל מעיין אפי׳ ב״ש או מקוה מי גשמי׳ המכונסי׳ במקום אחד ויש בו מ׳ סאה ואינם הזוחלין טוב יותר להטביל ידיו במהם מליטול בכובע לבדי׳ ואם המים ראוי׳ לנטילה כגון שהם צלולין ולא נפסלו משתית הכלב יברך ענ״י ואם הם עכור׳ בטיט או שטובל ידיו בשלג המכונס בגומא ויש בו מ׳ סאה בגומה לבדה יברך על טבילת ידיו וקודם רחיצה ירחץ ידיו לנקותם :

וטיט שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר או צואה בציפורן למעלה מן הבשר או רפש חוצץ וצריך לרחוץ ולנקות ידיו תחלה ואם רוצה ליטול בכלי אח״כ ינגב׳ תחלה די״ל שנעמאו זה מום או ישפוך עליה׳ ג״פ חוץ מפע׳ הראשון. ואחר נטילה ינגב ידיו ולא יגע במפה אח״כ בידיו או בלחם ובאבילה לית לן בה וגם בטבילה צריך לנקות ידיו תחלה ויסיר טבעתו מעל ידו ובפרט אם יש בו אבן טוב אפי׳ רפוי ולא יגע בו להחזירו עד אחר ניגוב :

ואם נפל עליה מים מידיו בשעת נטילה ינגבה ע״י מפה ולא יגע בה עד שינגבה וכן לא ידע במפה במקום לח ואם אין לו מים ברחוק ד׳ מילים או שירא לילך יחידי יש לסמוך על הרמב״ם שמתיר לכרוך ידיו במפה ולאכו׳ ומ״מ אם יש לו מים אפ׳ פסולי׳ ירחוץ ידיו תחלה ואח״כ יאכל במפה אחרת שלא נגב בה ידיו ולכתחל׳ יטול ידייו בבית או במלון ויברך המוציא בשביל מלח או יקח לעצמו מלח לדרך כי ברית מלח הוא דבר גדול המגין עליו בפרט בדרך ואם הולך אנה ואנה באכילתו יברך מיושב במקו׳ גמר אכילתו דוקא ולא במקום המוציא וימקה ידיו תחלה אפי׳ בצרור או בעפר אם אין לו מין ויזהר מליגע במנעליו:

מצות מעשר

חייב אדם שלא יפחות משליש השקל לצדקה בשנה דכתיב העמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בכל השנה ובש״ע מפורש שזה במי שאין לו יותר על פרנסתו הצריכה לו לחם לאכול ובגד ללבוש ולא בכדי חמד כסף וזהב ואם יש לו יותר יתן ב׳ מעשרות שהם חומש דכתיב עשר שאעשרנו ב׳ מעשרות וכך היו אבותינו נוהגי׳ להפריש מסך הנדן ועכשיו פרשו גם מזה ולא אמן בם כי הקב״ה מכריז בחנוני בזאת אם לא אפתח לכם כו׳ והריקותי לכם ברכה עד בלי די ולא יטו את אזמם וצעקת דלים קרוביה׳ עולם למרום אוי להם ואוי לנפש׳ כי גמלו להם רעה כדאית׳ בזה׳ כשהקב״ה רוצה להביא פורענות בעולם מביא רעה בעול׳ וגורם לעני׳ שיצעקו ועי״ז מביא חרב על העשירים וכן אמרו במשנה דסוטה המעשרות נטלו את שומן הדגן, אך אם אתה לו שמעני וחרב ורעב לא תראה וחלב חטי׳ ישביעך תן חומש הקרן ואם כבד עליך תן מחצית לענים הגונים ובפרט לקרוביך וחצים קח מהם ספרים שדרך להלותם ולא <דף ד ע״ד | עמ׳ 18 | הנהגת מצות מעשיות> תחזיק אותם כלל כשלך אלא הלוום לכל אדם ואפי׳ בהורישם לבניו צריך לכתוב עליהם שהם של מעשר ואח״כ בכל שנה תן חומש הרווח.

אוצרי פירות

אוצרי פירות בקש דוד עליה׳ שבוא זרוע רשע שמיקרי׳ השער ודמעות ענים ואביוני׳ נופלי׳ והוא מה שנוהגי׳ ליקח תבואות בשער הזול ולהצניע על היוקר ואפי׳ אין מוסיפין על השער של עכשיו למוכרים מ״מ תרעא ממילא רוח כיון שנמכר בשוק מה שמביאין המוכרים מיקרים השער שלאחריו ענים ואביוני׳ ובניהם רבעי׳ גם מצאי׳ נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה׳ בצר להם ואז מצעקת דלים מאנקת אביוני׳ עתה אקום יאמר וח״ו ינקום נקמת עמו וקורא לחרב ויי למאן דיערע בההיא זימנא וע״פ הרוב מפסידין בזה המשא מתן ואף אם מרויחין נאמר עליה׳ . טוב בכעס משחוק טוב כעס שהקב״ה כועס על הצדיקי׳ בעה״ז ומטיב להן לעה״ב משחוק של רשעי׳ * משל הדיוט אומרים לתינוק לא תשחק הרבה שסופך לבכות ונהפך כינורו לאבל וקול בוכים ואמרי׳ בגמרא שמואל הוציא פירותיו בשע׳ היוקר ומכר בשער הזול ואבוה דשמואל מכר בשער הזול בזול ושלחו מתם טבא דאבא מדברא הרי שאפילו למכור בזול ופירותיהן אסור להצניע כ״ש ליקח לכתחלה להרויח ואפשר שגם מלח בכלל זה שהוא צורף לכל נפש וירא שמים ימשוף ידו ממנו אם לא שימכור לכל מי שבא קודם ליקח ממונו.

דיני מזוזה

גם בכנפיך נמצא דם נפשות אביוני׳ נקים לא במחתרת מצאת׳ דרשו רז״ל על חיסור מזוזה בביתו שאין ניכר איזו מחתרת ואיזו דלת בעונינו הרבים שנמצאו בנו כמה פתחים בלא מזונות כגון שערי חצירות ומרתפים ושערי בתים בחיצוני׳ נמצא בהם מזוזות פסולי׳ וחתיכות והכל מחמת ערלות לבם שאינ׳ חרדים לדבר הש״י חכו ממתקים האומר שמוני׳ לשומר על פתחיכ׳ למען ירבו ימיכם וימי בניכם יש חיך מתוק מזה ולא שמעו ולא הטו אזנם ובבא פקודת׳ יפלו ח״ו ולא יקומו כי עבד שרבו מבקש לשמרו והוא אינו רוצה כלום תקומה יש לו ואף אם יש לו מזוזה צריך ליזהר בה מאד שלא תתלחל׳ ותמחק יתנה בימין ביאתו לביתו ויתנה באלכסון קצה העליון רחוק מרה״ר וקצה התחתון קרוב יותר לרה״ר ויהיה סופה למטה כלה בסוף שליש עליון של הפתח והוא ע״פ כתבי האר״י ז״ל. ובפתח אמצעי שבין בית החורף לחדר וכדומה או לחצר אם יש לשניה׳ פתח שיכולי׳ לצאת דרכו לחוץ או תלוי בציר הדלת ובמקום שציר הדלת קבוע שם מקרי פנים והצד אחד נקר׳ חו וצריך ליתנו בימין כיחתו מחוץ לפני׳ ואם אין פתח לחוץ אלא בבית לבדו או בחדר לבדו אותו שאין בו פתח נקרא פנים ולא תלוי בציר כלל חוץ מפתח שנכנס בו מבית לבית החורף שלעולם קובע מזוזה בימין ביאתו מבית לתוכו כמו שנהגו העם ולא ישפך לפניה מים דרך בזיון שלא יהא מקום לשומר דלתות מבחוץ ליכנס מבפנים כי הקב״ה שדי שומ״ר דלתות ישראל מבפנים והש״ד שמור דלתות כלם <טור ב> מבחוץ לכן והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר כשיצא ינשק ויאמר שומר דלתות ישראל יצילנו מיצר הרע ומכל דבר רע וכוין ששם שדי שומרו מן היצר שכן יוד צדי ריש ס״ת שד״י ומכה באותיות אחרונות שלו שהם תכ״ה לעזא ועזא׳ שלא ינקו מאחורי פתח העליון סוד השכינה וישים עינו ולבו תמיד לשקוד על מזוזות פתחיו החיצוני׳ והפנימים אפי׳ ב׳ סמוכין חוץ מפתח בה״כ ורפת בקר ויראה אם הם כשרים ולא נמחק אות מן השם . וגם בתחלת כתיבת׳ אם הם מיגהי׳ ומסופר מומחה ובזה יהיה ז״ז מו״ת אותיות מז ז״ת ויראה זרע ויאריך ימים :

השבת אבידה

השבת אבידה היא מצוה גדולה ודין פרוטה כדין מאה ורבים יצמאו סכינים וכדומה דבר קטן ולא ישאלו לשום אדם ובאמ׳ צריך עכ״פ לשאול שכיני מקום שנמצא׳ האבידה ואם לאו היא גזל בידו וליודעי חן יכונו כי הצדיק אבד לצדק בת זוגו וצריך להחזיר אבידה לבעליה ותעשה צדקה ולכן עברה גדולה להחזיר אבידת גוי שלא ליחדם אלא יתפרדו כל פועלי און ומיהו במקום קידוש השם יחזיר כגון שיש לחוש שיודע לגוי שהוא ביד ישראל ואם יחזיר יהיה קידוש השם ויצא מספ׳ חילול השם ואפי׳ בא מדן דעתו של גוי לבד יש לחוש לחילול השם וכן יש אומרים שאסור להטעות את הגוי אם לא שטועה מעצמו כי השר שלו תובע וחוטף מן הקדושה חלקו של יהודי משפע הקדושה הראוי לו וככלל השבת האבידה וגדולה מכולם הוא השבת נפשו האבידה ונכרתת מלפני בורכה להחזירה ולמקום אשר לוקחה ממנו בתשובה וגומל נפשו איש חסד :

ריבית

רבית הוא אסור חמור מאד שאמרו בגמ׳ שאין עומד בתחית המתים ואין לך עונש כזה שכל יגיע של אדם בתורה ומ״ט יהיה לריק ולא יהא בהם הנאה של כלום כי כבגד יאכלו עש רמה ותולעה תכסנו וסופו תקלל חלקתו בארץ ובפרט בח״ל שמתקיים בהם ואכלה אתכם ארץ אויביכ׳ ולא יראה כי יבא טוב ומנו׳ אבוד מנהם ותקות׳ מפח נפש וזה ברור שלא יפטרו בזה מעונש גיהנם כי עונתם על עצמותם ומכחישים מעשה בראשית כדאי׳ בילקט שמים וארץ מלוין זה לזה ואין נוטלים רבית ד׳ רוחות מלוין ז״לז ואין נוטלין רבית וכולם נוקמין ממנו ומכחיש ח״ו שם הוי״ה ב״ה הרמוז בתיבת לו״ה ש-ו״ה שבו הם סוד שמים וארץ המלוין זל״ז בלא רבית וסתם הלואה ל׳ יום כי יפ״ה גי׳ ל׳ הרי כל תיבת לו״ה לכך שומר נפשו ירח׳ מהם כי יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו וכן איתא בב״מ פר׳ הזהב א״ר יוסי כמה סמויות עיניהם של מלוי בריבית אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו והן מביאין עדים וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלהי ישראל דייקא ורבים מעמי הארץ מתיהדים לאמר התר הדבר כי יש להם על מה שיסמכו בראותם אנשים חכמי׳ וידועי׳ המלוים ברבית בהיתר והן הוסיפו לעשות הרע להלות בלא היתר כלל וכותבים בשטר על צד היתר עיסקא והם אינו יודעים מזה ההיתר כלל ויהא ראוי ונכון <דף ה ע״א | עמ׳ 19 | דיני ריבית> לתקן שלא לגבות רוחים בשט׳ זה ובפרט אם ישלאהו ב״ד ההיתר ולא ידע אתי מאומ׳ ודאי שא״צ ראיה שלא עשה היתר ומה מועיל הכתיבה בשטר אדרבה גם על הקרן אין לו להיו׳ דין מלוה בשט׳ כמו המוקד׳ שהוא פסול לגמרי  :

וא״ת כאן נתרצה הלוה והוי כמחילה הרי בכל ריבית קצוצה נתרצה הלוה ואפ״ה הוא איסור חמור מדאורייתא ולא יהא זה הכותב בשטר ע״צ היתר עיסק׳ אלא כמו מי שהכניס הריבית בין הקרן ועשה ממנו סך שלא נזכ׳ שם לשון ריבית כלל ואפ״ה פסול אלא שכבשו הדיינין פניהם בקרקע וירא שמים יחתוך הדין לאמיתנו ואם לא יסכימו עמו יהא קולר תלוי בצואר הרבים ואף אם אין ביריד שלא עשה היתר כיון שהדיין יודע מאומדן דעתו שודאי הוא כך אינו אלא דין מרומ׳ וצריך למשוך ידיו הימנו או יטיל בחרם אם עשה היתר ושמעתי בשם חכם א׳ שאמר דמסתמא דעתן לעשות בדרך היתר כמנהג עולם ואין זו טענה כלל כי בוודאי אין דעת המלוה לקבל אחריות חצי ההפסד ואם ישאלוהו הב״ד אם יקבל חצי ההפסד יאמר מה לי בסחורתו אם יפסיד או ירויח ואף אם ימצא א׳ פעמים שיאמר בשעת הדין רוצה אני בכך מ״מ לענין זה לא מהני שיהיה סתמן בפירושן בשעת הלואה כך כון שאינו מנהג רוב העולם המלוין ברבית או רוב בני העיר אלא אדרבה רובם לא ירצו לקבל אחריות ואף הוא אפשר אינו אומר כך אלא לפי שיודע שאין ללוה עדים הפסד ועמד שאין נותני׳ שכר עמלו ללוה :

והכלבים עזי נפש העשירים לא ידעו שבעה מליקח רבית והמה רועים הדיינין לא ידעו הבין בדין ואם כה תעשה להם כאשר כתבתי ידעו אויל החכם העושה עצמו כנביא לידע דברים שבלב הלוה והמלוה איש הרוח ולא ילכו בעצתו ובחרו בדרך האמת והישר וחפץ ה׳ בידם יצלח לפרוש ההיתר בפה בשעת הלואה דהיינו בד״ז שניתן לו מעות למחצית ההפסד וך וכך שכר שהוא הריוח והוא יתן ללוה תכף שכר עמלו או יתנה עמו בפי׳ שיתן לו דבר מועט ולענין נאמנות על הקרן לא יהיה נאמן בהפסד אם לא בעדין מפורסמים חשובים ולפטור מן הריוח בטענתו יהיה נאמן בשבועה וא״צ עדים כ״א מצריך עדים גם על הריוח הוי ריבית גמור :

ובהקדמת מעות במכירה בזול בדבר שאין שומתו ידועה ביותר מדמי המקח מותר אם יצא השער אף שהוא אין לו פירות או סחורה עכשיו אבל בדבר ששומתו ידועה ביותר אף אם יצא השער למקדימין הוי ריבית אם לא שיש לו עכשיו פירות ואם לא יצא השער כלל ואין לו פירות אפי׳ בשויו אסור שמא יתיקר ופשיטא שאסור לומר בפירוש אם תתן לי עכשיו או זול גבך ואם לאו תתן לי יותר. גם מה שנוהגין ללות על הבתים במשכונתא לא שרי אלא כשלא יוכל הלוה לסלקו אבל אם יכול לסלקו אסור לדור בו מאז אלא בשכירו׳ וגם בלא יוכל לסקלו יש אוסרי׳ ובעל נפש יחמיר לעצמו:

ורבים נותנים זהובים על כמה שבועות בהיזק מטבע ולסוף נותן בשיעור ההיזק ותופס הדינר זהב עוד כמה שבועות על היזק ואיסור גמור הוא וצריך להזהיר ההמונים בזה מאד וגם בתוך הזמן פעמים שאין הלוה מוציאו אלא בהזק מטבע ג״כ וריבית גמור הוא יב״ש במי שיאונ לוה לסחורה כלל אלא להוצאת ביתו שאפי׳ ע״י היתר אסור אם לא ע״י לקיחת משכון במכירה חלוטה שאם ירצה למכור לא יוכל אך אם המלוה ירצה למוכרו אז הלוה יקדים לכל אדם בריוח הקצוב שיתן יזכיר הלואה כלל לא בהלוא׳ ולא בפירעון דא״כ אין מועיל היתר

סאה בסאה אסור ללות כגון שנוהגין ללות קמח בקמח של שיפון שאין לו שער קבוע בשוק לקמח ואם אין ללוה קמח כלל אסור ולכן אם יש לו מעט על כדי להחמית העיסה שקורין ראשטש״נה ורוצה ללות עוד כדי לגבלה גיבול קשה ילוה קודם שיערב קמח שלו במים דאילו אח״כ מקרי אין לו כלל ואסור הוא :

וכן לא ילוה של שיפון בחיטין או להיפך וכן כל ב׳ מינים אפי׳ בתבואה ויצא השער וגם יש לו אעפ״כ אסור הוא :

וכל הפורש עצמו מן הריבית אפי׳ בהיתר פורש מן הגזל ומלזות שפתים וחילול השם ואינו מחטיא את הרבים לכן מי שנגע יראת השם בלבו לא ילך הדרך חטאי׳ אשר יש בו מכשלות רבות ומעלים רב קרבית עד לשמים אלא הפוכי בעיסקט ממש טב מינה הן ע״י עצמו או ע״י אחרים אם הוא בן תורה ובלא הערמה אלא הכל באמת ובדין המפורש ביורה דעה דהיינו בשכר עמלו והפסד והרוחי למחצה ולשליש ולרביע כאשר יבחר ואז בלכתך לא יצר צעדך וכי תרוץ לא תכשל אשריך וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא :

הלואת חן

אם כסף תלוה את עמי תלוהו ולא לנכרי אפי׳ בריבית אם יש לו פרנסה די צרכו בלא הוא ולמי תלוהו את העני עמך והוא קודם לעשיר ולאיזה עני עמך לאותו שעמך בעיר עניי עירך דוקמים לעניי עיר אחרת :

ולכן מצוה יפה להחזיק ביד עניי עירו אשר מטה ידם להלות׳ בלא רבית כדי שלא יפלו ח״ו לגמרי ויצטרכו לקבל צדקה וכן הזהיר עוד וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו ולכן יש לבני העיר להתחבר במצוה גדולה כזו ליתן כ״א מנה יפה כפי אשר תשיג ידו בתחלת החברתם ויהיה מזומן ביד הגבאי וצרורין שלא ישתמש בהן וכל הצריך יבא וילוה על משכון שלא יכלה הקרן גם בעירנו חברו הבעלי בתים למצוה זו בחשק גדול והיה להם לזכרון לפני ה׳ אלהים וגם אח״כ יתנו בכל שבוע דבר קצוב איש מה שנדבו לבו הן רב או מעט כדי שתהי׳ מצוה שיש לה פירות ובפרט מי שחטא בריבית שיתלהב לבו ברשפי אהבת הש״י ופחד מוראו ואימת מות תפול עליו כנז׳ לעי׳ שאינו עומד שתחית המתים לכן אף אם שב מדרכו הרעה והוציא גזלה מתחת ידו והחזיר ללוה מ״מ אין לו תקנה לעמוד מנפילתו ואינו יכול להחיות נפשו מיגיע כפו אחר שנפל לאר. ע״י הרבית שרבו עליו וזו המצוה היא תקנה למלוה להחיות עניים אחרים ולהחזיקם בעודם בחיים עומדים על רגליהם וכ״ש מי שלא שב עדין שיחזק במצוה זו אולי מיסורין יחבא . ומצוה גוררת מצוה שבשכר זה יעזרנו האל יתברך לעשות תשובה כהוגן ויש רמז לזה בפסוק וצדקה תציל ממות שהוא ר״ת מו״ת וס״ת תל״ה לשון ותל״ה אר״ץ מצרים ברעב וכן הענין כשנלהי׳ ברעב אז מות בעשירים כי נודע שו״ של שם נקרא עץ חיים והוא צדיק חונן דלים ומלוה לה׳ של שם שהוא בסוד אילנא דמותא להחיותה כנז׳ לעיל בסוד לו״ה ובסודם עשיר ועני ואם העני הוא בסוד תל״ה ברעב והעשיר מלוהו בסוד ט׳ של שם נעשה מן תל״ה תלו״ה ע״י הו׳ שניתנה בו ואז העשיר כשמת מת בדרך כל הארץ בזמנו ועומד < דף ה ע״ב | עמ׳ 20 | הרחקות מדות הרעות> המתים הנ״ל באותיות השם וכפעלו ישלם לו :

ואם מלוהו בריבית ולוקח מן העני חיותו נעשה גם ביא בן מו״ת שגם מן הו׳ הוא מת שאין ה׳ מחיהו ונקרא בן מו״ת בוי״ו והש״י חשב ברחמיו ובחסדיו לבלתי ידח ממנו נדח והאריך הקץ כדי שיתקנו כולם ויעמדו בתחית המתים והנה זה הוא תקון גדול כאשר יראה הרואה ויבחר ובפרט אם יבין תעלומ׳ לכן אף אם כבר עשו כנז׳ מ״מ מי שאין לו משכון יחזיקו יחידים לפי השגת ידם . כי אין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב אלא צדקה :

גאוה

גאוה היא דבר מגונה מאד ושנואה בעיני הש״י ובכל מה שיגבה לב האדם עליו רוח קדושה מסתלק מעליו כי הוא ית׳ רצה בעבודת העולם השפל הזה בענוה גדולה מאתו ית׳ כמ״ש ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ומי שמתגאה אין חפץ להקב״ה בתורתו ותפלתו כי ע״כ נקרא גאה גאה שמתגאה על גותניא ואינו מתנהג עמו בענוה מדה כנגד מדה וגורם סלוק שכינה ח״ו מן העולם :

ובפרט אם העשיר מתגאה על עני עונו כפולה שעושה פירוד חס ושלום בין האחוד העליון ורמז גדול בתורה בחשן כמספר על גסות הרוח ונאמר בו ולא יזח החשן מעל האפד ולא יז״ח לשון זחה דעתו שהוא גאוה ואמר הש״י שלא יתגאה החשן שהוא בסוד עשיר שכן היו בו אבנים טובות רבים מעל האפד פי׳ מלעלה מן האפד שהיא בסוד עני וכן אין לו אלא ב׳ אבני׳ ואף הם לא בגופו אלא בכתפיו המחוברים לחשן שממנו לקשי׳ ורמז טעמו שלא יזח ויסיר ח״י וי״ה של שם הרמוזים בר״ת ולא יזח החשן מן ה׳ אחרונה הרמוזה בר״ת האפד כי ו״ה של שם הם עשיר ועני וחשן ואפוד ומי לא יחרד חרדה גדולה תסמר שערות ראשו שמכניס ראשו בין ב׳ הרים גדולים ובדבר מועט יכול לפגום ח״ו בכבוד בוראו אשר מרומים ישכון ושפל יראה וכפעלו ישלם לו והורד שאול גאונו ונהפך כבודו לחלון והוי דראון לכל בשר כי נתנו חתיתם בארץ חיים סוד ארץ העליונה אשר בה יחסו עניי עמי אלא יעשה בתחלת הפסוק הנזכר להיות על חשב האפוד שיחשוב עצמו כאלו הוא כמו אפוד עני :

ובן דוד שהי מלך גדול אמ׳ כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי ובפר׳ הלומדים צריכים ליזהר בזה מאד כמאמר רז״ל והחכמה מאין תמצא במי שמשים עצמו כאין וכגבה לבו כן ראשית לאויל חכמות שתגבה ממנו ולא יוכל להשיגה ובפרט ביתום ואלמנה צריך ליזהר בהם מאד שלא להקניטם כי גם בדיבור עובר בלאו דלא תענון כמבואר במ״א ואיש אשר אין מעצר לרוחו ידע כי נכון לפניו יום רע ופיו למהלומות ומכות לעצמו יקרא וכ״ש שלא להכותם שאפי׳ באדם בעלמא אמרו הסטר לועו פי׳ לחיו של אדם כאלי סוטר לועו של שכינה שנא׳ בצלם אלהים עשה את האדם וגם אמרו המגביה ידו על חבירו נקרא רשע:

ואפי׳ כעס בדבר הנוגע ליראת השם לא ידבר בלשון גאוה שזה מעשה אויל דכתיב בפי אויל חוטר גאוה וכתוב בספר חמדת הימים שכן היו במעיל האפד שהוא מכפר בפעמוני׳ שלו על מעשה קול והיו הפעמונים שלו של זהב שהוא מוציא קול נמוך מכל ז׳ מיני מתכות לכן כל אדם ירגיל עצמו לדבר בנחת כמ״ש דברי חכמים בנחת נשמעים ולא ידבר קשות אפי׳ בלא רוגז הלב כי דבר עצב יעלה אף ואף בלא דעתו יתרגז דכתיב במעיל שפה יהיה לפיו סביב לא יקרע להרחיב פיו כרצונו אלא יזכור את בוראו וישיב לאחור אף בשעת כעסו וידבר דברים רבים ואז מענה רך ישיב חמה אף שאמרו רוגזא דרבנן אורייתא הוא דמרתחי להו אמת שמצד הדין בעולם וגם הוא מסתכן בנפשו כי מי יזכה לפני בדין אבל יעשה דרך בקשה וע״י זה גורם ארך אפים ורב חסד בעולם ואמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקדם ונוטר כנחש אינו ת״ח היינו ברשע גמור שעבר עבירות חמורות דאורייתא שזה נקר׳ נחש והכי אורחא דיעקב שהוא הת״ח למיזל לגבי חיוא שהוא עשו הנק׳ נחש בעקימו ובנטירת שנאה ואף על פי כן אמרו דאי מפייסו לי׳ מיפייס אבל בישראל אף שהורה לעצמו היתר באיזה עביר׳ לתיאבון או יצרו תקפו אסור לשנאתו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין אדם רואה נגעי עצמו ודייק הכתוב לא תקום ולא תטור את בני עמך ולא כתב אחיך או עמיך או רעך לומר לך שאף שלא עשה כהוגן ולא רצה להלות אותך ואינו רעך במצות מ״מ כן עמך הוא ולכן לא תקום כו׳ אבל לרעך שעושה במעשך ע״ז נאמר ואהבת לרעך כמוך :

נקימה ונטירה

בענין נקימה ונטירה צריך לכ ירא שמים להזהיר בביתו בזה מאד ובפרט בנטירה שהיא בדברים דשכיח טפי בפי הנשים ועמי הארץ ומורים היתר לעצמם שרשע הוא אבל כבר קדמו הכתוב ונשמר מדעתו באומרו בני עמך ולא יתן עצה לחבירו שתבא לו רעה על ידו והוא ידע מזה שהוא בארור משגה עור כי׳ ועובר על לפני עור לא תתן מכשול ולא יקלל חבירו אף שאינו חרש שאין חילוק בזה ושניהם בלאו וכן במקלל עצמו גם זה מסתכן בנפשו שחוטפין למעלה מה שקלל עצמו מחמת צערו ואפי׳ משה רבינו שאמר דרך בקשה ובתנאי ואעפ״כ נתקיים בו שלא נזכ׳ בפ׳ ואתה תצוה שמו כמ״ש ואם אין מחני נא כו׳ ואף שלא היה כתנאו לכן בכל עת שתיקה יפה הן במילי שנפשי׳ הן במילי דשמיא כי ע״י שתיקה עולה למקום המחשבה וזוכה להשגה גדולה כיון שהוא מאתרא דרזא :

איסור שעטנז

לא תלבש שעטנז כו׳ ר״ש בן אליעזר אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו שמערב כחות הדין עם החסד בלא אמצעי שביניהם שהוא סוד הרחמים הנק׳ אבי שבשמים ומתדבק בתוקף שט״ן ע״ז דקליפ׳ שאין להם אמצעי סוד הרחמי׳ הרומז לתיקון הקדוש׳ במכריע באמצע ולכן אמרו בבהמה טמא׳ במידי שלא שבקי לבנייהו מצד הימין ואי שבקי מצד השמאל הדוחה לא מרחמי אח״כ מצד אמצעי שאין להם אמצעי ור״ת שט״ן הוא שו״ע שוו״י נו״ז נוטריקון שעטנז נמצא שעיקרו הוא שט״ן לכן המתפלל בו אין תפילתו יכולה לעלות לראות פני ד׳ ובעניין הקאלמוקי שאין בו היתר אלא מכח ס״ס שאף אם יש בו חוט שמא הוא קנאבוס ושמ׳ אין בו כלל אבל כיון שנתברר שודאי יש בו חוטין הוי ספק א׳ ואסור ומי שא״א לו במין אחר יקח בגד ישן שיכולי׳ לבודק ויבדקנו היטב משא״כ בחדש דהוי בגד שנאבד בו כלא׳ שאסור והבעלי בתי׳ שנו בחטא זה ונעשה להם כהיתר ליתן למשמשיהן שבידיהם אחיהם בתורה ובמצות ללבוש בגדי נכרים או לשכב עליהם שהוא ג״כ איסור גמור ברבי׳ ונכרכין על גופו אפי׳ בשער אח׳ כנודע <דף ה ע״ג | עמ׳ 21 | יום ד קדושת המעשה> ואילו אמרו לו שמאכילים אותם חזיר היה יורד עמו לחייו ודבר זה שהוא לאו השוה לו אין משגיחין בו כלל ופעמים שאומרים שודאי הם תופרין בקנבוס מאחר שהם בגדין גרועים ואינם חשובים ואין אלו אלא דברי נביאות ואין בזה כדי להציל עצמו מדינה של גיהנם. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע לא יפנה דרך כרמים הלומדים המזהירים אותם דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו כענין לא עם הארץ חסיד והכל ע״י רעות עיניה׳ וכיליות שלא יחזיקו בלומדים כמ״ש בירושלים שמלה לכה (פי׳ דברים שמתכסין בהם בשמלה) קצין תהיה לנו וגידלוהו משל אחיו והיו הלומדים ג״כ שומרים משמרת ד׳ להזהיר את העם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והיו דורשים בכל שבת דינים לפני העם ואזני כל העם אל ד״ת והקדימו נעשה לנשמע וגם גדלו והצליחו ועשי פרי ורבים לא שקטה נפשם בכל זאת כי יאמר הלא כל דרכי ומעשי יש בהם נפתל ומה ידע החכם הדורש מדרכי המכוערי׳ וממעללי המקולקלים ולקחו עצמה טובה לנפשם ולהחזיק לומדי תורה על שולחנם למען יראו את מעשיהם ויורם לדעת מה יעשו וירימו מכשול מדרך עמי ואין צריך לזה חכם גדול כי אף הבחורים שהם בכלל הלימוד יכולים ללמוד בפניהם ש״ע וכדומה ועתה חדשים מקרוב באו נתנו עיניהם בממון והיה להם דבר ה׳ לחרפה והיה איש הולך רוח בסיפורי משלים ודרך הלצה הוא יוכיח לעם הזה ולא יאמרו ללבבם הבל המה מעשה תעתועים ואין בם מועיל להרים מכשול מדרכי שאלך בדרך הישר לעיני ד׳ אמנם אתם עם ה׳ העמוסים מני בטן ונשאכם על כנפי נשרים ועדיין עיניו על כל דרככם ושבתכם וצאתכם ובואכם ידע לאהין והשגחתו יתברך תדיר עליה והיא קשורה בשרשה תמיד ואילו סלק השגחתו רגע אחד עפר אתה ואל עפר תשוב ואם כן אפוא זאת עשו תנו לי משלו לפרנס לומדי תורה ואז תלך אליהם לבקש דבר ד׳ ומשפטיו וחקותיו אז יותר טוב להחזיק על שולחנו אולי יחנף ה׳ לקול זעקך כי תשי׳ אליו תניו ואם אתה משמח את שלי הוא משמח את שלך.