משכיל לדוד על רש"י בראשית ו

<< · משכיל לדוד · על רש"י בראשית · ו · >>

פסוק ט

פירש"י ז"ל אלה תולדות וכו' הואיל והזכירו וכו' ד"א וכו' - הוכרח להביא ב' פירושים דלפירוש קמא ק' דהכא לא נכתב שום ברכה אלא שבח ואיך זה עניך לזכר צדיק לברכה דבשלמא גבי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום התם שפיר מייתי רש"י המדרש דזכר צדיק לברכה אבל הכא לא דייק כ"כ לכך מייתי ד"א ולד"א נמי ק' דא"כ איך הל' מיושב ומקושר שפיר דא"כ הכי הול"ל אלה תולדות נח מעשיו צדקתו תומתו וכיוצא:

בדורותיו יש מרבותינו וכו' - היה נראה לומר דס"ל לרש"י דהנך תנאי לא פליגי דהצד השוה שבהן דנח היה צדיק אבל לא היה גמור כ"כ כמו אברהם והיינו דקאמר מר דדריש לגנאי לפי דורו וכו' וכי היכי דלא תיקשי השתא בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב בגנות צדיקים לכ"ש משו"ה קאמר אידך דהכא שאני דמתוך גנותו למדנו שבחו דאע"פ שהיה בדור שכלו חייב היה ביניהם כשושנה בין החוחים ואה"נ שאם היה בדור צדיקים היה גם הוא צדיק יותר והוי דומיא ד"ולא יכלו דברו לשלום" דאחי יוסף דמתוך גנותם למדנו שבחם כדפירש"י שם ובזה הוה א"ש דכיון דלא פליגי נקט רש"י בדבור שאח"ז ובאברהם הוא אומר וכו' דלכאורה לא אזיל אלא אליבא דמאן דדריש לגנאי ולפי דרכנו אתי ככ"ע אלא דלפי הנראה מלשון המדרש משמע דפליגי ור"י דדריש לגנאי הוא דמפ' "את האלהים התהלך" כמ"ש רש"י ור"נ דדריש לשבח מפ' בענין אחר ע"ע ולפי"ז צ"ל דרש"י ז"ל לא פסיקא ליה ולכך מייתי תחלה לתרווייהו והדר מפרש ואזיל קראי זימנין כמר וזימנין כמר כמאן דסליק ליה פירושא דההוא קרא קרוב לפשט טפי:

פסוק יא

ותשחת ל' ערוה וע"ז - הכי איתא בסנהדרין. ולא ידענא מנ"ל למימר דתרי מילי הוו דנימא דלא הוה אלא ג"ע דאיברא דמצינו לשון השחתה ג"כ גבי ע"ז מיהו שאני הכא דהדר מפ' ביה קרא דג"ע הוה דכתיב כי השחית כל בשר. ואפשר דמלפני האלהים קא דריש דהואי ע"ז וליכא למימר ע"ז לחוד דהא כתיב בתריה כי השחית כל בשר את דרכו ומשמע ג"ע כדפירש"י בסנהדרין מדכתיב דרך גבר בעלמה ולכך אמרינן תרווייהו:

פסוק יב

כי השחית וכו' אפילו בהמה וכו' - הם ג"כ הוזהרו על זה כשנבראו כדכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה:

פסוק יג

קץ וכו' כל מקום וכו' - בא ליישב הפ' שאין לו הבנה דמה ר"ל שהקץ בא לפניו לכך פי' כדאיתא נמי בזהר שיש רוח א' שנקרא קץ כל בשר והוא הממונה לקטרג על הזנות וקאמר דנקרא קץ כל בשר לפי שדרכו להמית הכל טובים ורעים. וז"ש הקדוש ב"ה לנח קץ כל בשר דהיינו זה הרוח ונקרא במדרש אנדרולמוסיא בא לפני כלומר בא לפני כבר זה זמן לקטרג ואעפ"כ לא השגחתי בו ולא נחתם גז"ד אלא עתה על הגזל וכיון שהגז"ד היה על הגזל לכן לא השחית האנדרולומסי' טובים ורעים לגמרי אף במין האנושי שהרי נשארו נח ובניו ובזה מובן הדיבור שאח"ז:

את הארץ וכו' ד"א וכו' - דלפי' א' ק' דמה היה המקרא חסר אילו לא כתב אלא והנני משחיתם ומה הוסיף באמרו את הארץ .ולפי' ב' נמי ק' דלא שייך לפ' עם כיון שלא היתה ההשחתה ביחד שהרי הבריות מתו מיד במים משא"כ הארץ שלא נמוחה אלא בהמשך הזמן ע"י תדירות ותגבורת המים. ובטעם מחיית הארץ אמרו בב"ר משל לבן מלכים שהי"ל פדגוג כל זמן שסרח היה פדגוגו נלקה ע"כ וכוונתם לפי שהפדגוג חייב ללמד לבן תרבות ודרך ארץ ובהיות הבן סורח זה מורה שפדגוגו לא יצא ידי חובתו עמו ואדרבא מחזיק בידו דמסתמא ממנו למד שהרי הוא גידלו ולכך הפדגוג בדין שילקה וכך היה גם בזמן המבול כמ"ש שם בב"ר בס"פ בראשית שגם הארץ זנתה זורעין חטים ומוציאה זונין נמצא שהארץ היתה מחזקת ידי עוברי עבירה ולכך לקתה. והנח"י אחר המחילה לא דק בלשון המדרש ע"ש:

פסוק יד

עשה לך וכו' הרבה ריוח וכו' - פירוש דק"ל שנראה שזה מסורס דבתחלה הול"ל מה יהיה פורענותם דהיינו "ואני הנני מביא וכו'" ואח"כ היה נמשך יפה לומר "עשה לך", כלומר לכן מפני מי המבול עשה לך תיבה שתנצל מן המבול אלא מוכח דה"פ "עשה לך תיבת וגו'" כדי שע"י עשייתה אולי ישובו וינחם ה' מן הרעה ואם לאו אזי "ואני הנני מביא את המבול וכו"".
והקשה הרב נחלת יעקב דאדרבה בנין התיבה תגרום שלא ישובו שישיבו לו אילו היה אמת, הרבה ריוח והצלה לפניו בלא תיבה אלא ודאי שאתה בודה מלבך ע"ש ונראה שלזה הו"ל להשיבם תשובה נצחת עם האמת בעצמו דמשו"ה צוהו הקב"ה לעשות התיבה אעפ"י שלא היתה צריכה לו כדי שיראו ויפחדו וישובו ואה"נ שעדיין היה מקום למתעקשים להשיב סוף סוף מה עליו לעשות עוד ועכ"פ יותר היה מקום להפחידם במעשה התיבה עם הדיבור והתוכחה טפי מהתוכחה לבדה דודאי היו אומרים שהוא בודה מלבו אותן הדברים:

בכפר זפת וכו' ומצינו וכו' - הא דהוצרך רבינו לאתויי הא דמצינו בגמרא ולא סגי ליה במאי דקאמר זפת בלשון ארמי היינו כי היכי דלא תיקשי דכיון דכפר היינו זפת ובלשון ארמי נקרא כך והיינו דתרגם אנקלוס כופרא מאי שנא דבפ' שמות בפ' בחמר ובזפת תרגם אנקלוס ובזפתא דמכח זה היה נראה דכופר לאו היינו זפת משו"ה קאמר ומצינו בגמרא כופרא ושם תראה ההפרש והיינו דכופרא פסולת וזיפתא וכדאיתא בגיטין פ' מי שאחזו תלת נטופייתא משחא דכופרא ופירש"י ג' טיפות של פסולת זפת וכ"פ הערוך. ולפי"ז צ"ל דהעטרן דהיינו פסולת של זפת עדיף למיקם באפי מיא טפי מזפתא גופה ולכך כאן מפני חוזק המים זפתה בכפר ולא בזפת וכדלקמן .ומה שהוצרך רש"י ז"ל לתרי טעמי באותה של משה נראה משום דהתם איכא שתי דיעות בדברי רז"ל לפ' מאי בסוף חד אמר אגם וח"א ים סוף והטעם הראשון של תשות המים היינו אליבא דמ"ד אגם דלמ"ד ים סוף התם נמי הואי חוזק המים דליכא למימר דחוזק המים דהכא היינו לפי ש,היו רותחין דא"כ אדרבא הזפת גרוע טפי מחמר לגבי רותחין שהוא ניתך אלא ע"כ צריכים לומר כדאיתא בזבחים פ' פרת חטאת שצדי התבה נצטננו דרך נס וא"כ הרי התם נמי הוה חוזק המים שהים שוטף והולך בחזקה ואמאי לא עבדא ליה נטירותא יתירתא לכך הוצרך לפום הך סברא לאידך טעמא כדי שלא יריח וכו':

פסוק טז

צהר י"א וכו' - להך סברא דקאמר אבן טובה נמצא דאין כאן חלון אחר רק הפתח והא דקרי ליה לקמן חלון התיבה נראה דהכא קודם התחלת המבול קרי ליה פתח שהיה יכול לשמש לביאה ויציאה שהרי בשעת עשייתה קודם שהתחיל המבול היתה התיבה בקרקע אבל לקמן בשעת המבול שלא היו יוצאים ושהיתה התיבה מהלכת ע"ג המים באופן שלא היה מציאות לאיש לצאת משם נמצא שאז לא משמש כלום לכך לא קרי ליה פתח אלא חלון שאז לא היה תשמישו אלא כמו חלון להכניס האויר והאורה כמו חלון דעלמא:

פסוק יז

ואני הנני וכו' - תרתי קא דייק רש"י הכא וי"ו ד"ואני" ומלת הנני יתירה ומשו"ה פי' דמלת "הנני" מורה על הזירוז כלומר הנני מוכן ומוי"ו ד"ואני" דריש שיסכים עם בית דינו שאמרו מה אנוש וכו' דוי"ו משמעותא הכי כמו שדרשו וה' הוא וב"ד וכמ"ש הרא"ם ז"ל ומה שהק' עליו הנח"י דלא דמי דבשלמא וה' הכה וכו' א"ש שהקדוש ברוך הוא המכה ובית דינו מסכימים עמו אבל כאן לא א"ש דמשמע ח"ו שהמלאכים מביאים המבול והקדוש ברוך מסכים עמהם ע"כ נ"ל דלק"מ דהיינו ואני היינו וה' ואין ביניהם שום הפרש וכי היכי דמדרש מוה' ה"נ איכא למדרש מואני ולעולם הקדוש ברוך הוא המביא המבול אלא דמשום שהמלאכים מתחלה זרזוהו ואמרו לפניו מה אנוש וכו' והשתא שייך לומר שהוא יסכים עמהם כלומר לעצתם והוא מביא את המבול משא"כ גבי וה' הכה וכו' דהתם לא מצינו שהמלאכים הקדימו לכך פרש"י שהקב"ה גוזר והסכימו עמו בית דינו. ומ"ש הנח"י דמ"הנני" הוא דדריש רש"י אין נראה כלל דאיברא דמהנני איכא למדרש הנני מוכן ומיהו אין במלת הנני שום משמעות להסכמתו עם המלאכים אלא נימא הנני מוכן להביא המבול ותו לא לכך נראה כדאמרן שדברי הרא"ם והנח"י צדקו יחדיו והא בלא הא לא סגיא דמוי"ו דואני ומהנני מדריש שפיר:

מבול שבלה וכו' - שקולים הם ויבאו שלשתן ממשמעות מבול תרע דהא לא כתיב רש"י ד"א שבלבל וכו' כדרכו בכל כה"ג והרב נח"י כתב כמו שמצינו במצרים צללו כעופרת ירדו במצולות כמו אבן יאכלמו כקש חד בכשרים וחד בבינונים ואידך ברשעים וכדפירש"י התם וה"ה הכא שבלה לכשרים שמתו מיד שבלבל לבינונים שהוביל לרשעים דהיו הולכים ונטרפים ע"כ והיא ע"ד דרש והיקש וקשה נמי בגויה דלדידיה לא דייק תיבת הכל בכל חד וחד דמשמע שכלם בכלל הבילוי והבלבול וכו' והא ליתא לדידיה:

פסוק יח

והקימותי וכו' ברית וכו' - נראה דמרבוייא דאת דריש תרווייהו א"נ משום דסמוך ליה ומכל החי מכל בשר וכו' ומפרשינן ד"והקמותי את בריתי אתך וכו'" קאי נמי על ומכל החי וכו' כלומר שגם עמהם הקימותי את בריתי ובשלמא בנח שייך הקמת ברית שלא יהרגוהו אבל עם החיות איזה ברית שייך אלא ודאי שלא ירקבו המאכלים והפירות כדי שיחיו:

אתה וכו' האנשים וכו' - דאל"כ לא הו"ל לקרא להקדים הכנים לאמם:

פסוק יט

ומכל החי אפילו שדים - דאל"כ לא לכתוב אלא "ומכל בשר" דפשיטא דחיים ולא מתים אלא לרבות שדים שאינם בכלל בשר שגם עליהם נגזרה גזרת המבול שגם הם מתחת גלגלי היסודות ואעפ"י שעומדים באויר וטסין אפ"ה נמוחו במבול ולכך הוצרך להכניסם לתיבה:

פסוק כ

מהעוף וכו' ומאליהם באו וכו' - ק"ק דמעיקרא קאמר באו תוך התיבה ואח"כ קאמר וכל שהתיכה קולטתו הכניס כה ומאי שייך לומר הכניס הואיל וכבר באו ונכנסו מאליהן והול"ל כל שהתיבה קולטתו הניח בה וי"ל דר"ל כל שהתיבה קולטתו היה מכניס לקילון שהם לא באו רק בתיבה ואחר כך הוא היה מכניס כל א' לקינו דהיינו למדור שלו: