מצוה:לשרוף עיר הנידחת ולהרוג אנשיה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
טז הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.
יז וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.
(דברים יג, טז-יז)
היא שצוה להרוג אנשי עיר הנדחת כלה ולשרוף את העיר עם כל מה שבה וזהו דין עיר הנדחת. והוא אמרו יתעלה "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל" (דברים יג, יז).
וכבר התבאר משפטי מצוה זו בסנהדרין.
לשרוף עיר הנדחת ואת כל אשר בה. ועיר הנדחת נקראת עיר מישראל שנדחו על ידי אנשים בני בליעל לצאת מתחת כנפי השכינה, וילכו אחרי שרירות לבם הרע לעבוד עבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יג יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה.
שרש מצוה זו ידוע הוא, שאנשים רעים וחטאים כאלה שהסכימו יחד הסכמה רעה ונמאסת כזו ראוי למחות שמם ולאבד זכרם מן העולם ולא ישאר בעולם מקום זכר להם כלל, ואין להם כליון חרוץ יותר מן השרפה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קיא ב) שאין העיר נעשית עיר הנדחת, כלומר, לדון אותם בדין עיר הנדחת שאנשיה נהרגין בסיף וממונם נשרף עם העיר, עד שיהיו מדיחיה שנים או יותר על שנים. שנאמר (שם יד) יצאו אנשים וגו' ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר (שם) מקרבך וידיחו. ועד שידיחו רבה ויהיו המדחים ממאה ועד רבו של שבט. אבל אם לא *כד הדח רבו של שבט אינם נדונין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים, שהם נסקלים וממונם ליורשיהם, שנאמר יושבי העיר, ולא כפר קטן ולא כרך גדול, ופחות ממאה כרך קטן, ורבו של שבט כרך גדול. ודין ערי מקלט וכן ירושלים שאין נעשית עיר הנדחת, וכן עיר שהיא בספר אינה נעשית עיר הנדחת. ודין היאך עושין אותה עיר הנדחת, וההתראות ששולחין לה על ידי שני תלמידי חכמים, ומה שאמרו בענין רחובה, ומה שאמרו בנכסי צדיקים שבתוכה שלא הדחו עמה, ודין הקדשות שבתוכה, ודין פרות דקלים שבתוכה, ודין נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה או נכסי אנשי עיר הנדחת שבמקום אחר, ויתר פרטיה, במסכת סנהדרין (פרק יא).
ונוהגת מצוה זו בזכרים, כי להם המשפט, ובזמן שישראל על אדמתן, ובית דין הגדול של שבעים ואחד במקומן, שאין דנין עיר הנדחת אלא בבית דין הגדול. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור, ויותר על הסנהדרין. ואם עברו על זה, כגון שידעו על אחת מערי ישראל שראויה להעשות עיר הנדחת ולא עשו בה דין בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד, פן תתפשט רעתה בעירות אחרות.
מצות עשה להרוג את עיר הנדחת לעבודה זרה ולשרוף את העיר ואת כל שללה בתוך רחוב שלה, שנאמר "הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא לפי חרב וגו׳ ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (דברים י"ג, ט"ז-י"ז).
ומסקינן בפרק חלק (סנהדרין קיא:) שאין העיר נעשית עיר הנדחת עד שיהא מדיחה שנים או יותר על שנים, שנאמר "יצאו אנשים בני בליעל" (דברים יג, יד). ויהיו מדיחיה מאותו העיר ומאותו שבט, שנאמר "מקרבך וידיחו את יושבי עירם" (שם) שידיחו את רובה. ויהיו המודחים ממאה עד רובן של שבט לדברי ר׳ יונתן בסנהדרין (דף טו:) ולדברי ר׳ יאשיה מעשרה ועד מאה, שנאמר "עיר" ולא כפר ולא כרך. וצריך שידיחו מדיחיה בלשון רבים, שנאמר "נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יג, יד). אם חסר אחד מכל התנאים האלו, הרי העובדין נסקלין וממונם ליורשין (פ"ד מהל' עבודה זרה).
בית דין הגדול ששמעו על עיר הנדחת ודרשו וחקרו שהוא אמת שולחים להם שני תלמידי חכמים, להזהיר אותם ולהחזירם למוטב. אם חזרו בתשובה, מוטב. ואם עמדו באיולתם בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא והם צרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר. ומשתבקע העיר מיד מרבין עליהם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שיבואו עליו שני עדים ויעידו שעבד עבודה זרה אחר התראה, מפרישין אותו. ואם נמצאו מן העובדים מיעוטא, סוקלין אותם ושאר העיר ניצול. ואם נמצאו מן העיר רובה, מכין העובדים עם נשיהם ובניהם וטפם לפי חרב.