מצוה:לעשות את המנחה לפי התורה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
א וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.
ב וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
ג וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.
ד וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.
ה וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.
ו פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.
ז וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.
ח וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
ט וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
י וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.
(ויקרא ב, א-י)
היא שצונו שיהיה מעשה המנחה על תואר כך הנזכר בכל מין ומין ממנה.
והוא אמרו יתעלה ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. ואם מנחה על המחבת, ואם מנחת מרחשת, ואמר להשלמת המעשה וזאת תורת המנחה.
ומשפטי מצוה זו עם רוב עניניה הם מבוארים במסכת מנחות.
לעשות מלאכת המנחה על הענין הנזכר בתורה בפרשיותיה, שנאמר (ויקרא ב א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה. וכתיב (שם ה) ואם מנחה על המחבת, וכתיב עוד (שם ז) ואם מנחת מרחשת.
וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משרש בהמי.
והקרבן במה שהוא שאינו בעל חיים -- אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרוף ממונו ולכלותו -- באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא 'מנחה' מפני שענינה מעט מקרבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא 'מנחה'.
ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קרבן אחר.
שלוש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם: (מנחות סח:)
- עמר בפסח,
- שתי הלחם בעצרת,
- לחם הפנים בכל שבת,
ושלושתן נקראות מנחה. ותשע של יחיד ואלו הן:
- א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו.
- ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה טו).
- ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך.
- ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין.
- ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה.
- ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה.
- ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה.
- ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה.
- ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה.
מנחות אלו, מהן סולת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כולן, ואחד מהם חמץ והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח.
ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל, ועליהם נאמר שם (ויקרא ב יב) קרבן ראשית תקריבו אותם ליי, כלומר באלו לא אסרתי לכם החמץ, ומכל מקום אל המזבח לא היו עולים מכיון שהיה בהן חמץ, וכמו שנאמר בהן (שם) ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח. כל השאר היה מצה.
וסדר הבאתן כך היא: (סוטה יד:) אדם מביא סלת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של מתכת ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקומץ כולו במזבח והשאר נאכל לכהנים. זהו סדר הנאכלות. וסדר הנשרפות והמלאכות שנעשות במנחות על ידי זרים והנעשות בהן על ידי כהנים ויתר פרטיה מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת מנחות.
ונוהגת עשיית המנחות בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ושינה מעשה המנחה המפורש בה -- בטל עשה.
מצוות עשה לעשות כל המנחות כמצותן הכתובה בתורה.
ותחלה נבאר מה שאמרה תורה כי ביום שמתחנך כהן הדיוט לעבודה וכהן גדול לעולם, בין נעשה כ״ג בריבוי בגדים או בשמן המשחה, שיביאו עשירית האיפה למנחת מחבת. של כהן הדיוט נקראת מנחת חינוך ושל כ״ג נקראת מנחת חביתין. וכן כתוב בפ׳ צו זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אותו עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה׳ והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חק עולם לה׳ כליל תקטר. ותניא בת״כ [שם פ״ג] ומביאה במנחות [דף נ״א] יכול יהו אהרן ובניו מביאין קרבן אחד? ת״ל ובניו אשר יקריבו, סמך קרבן אצל אהרן וסמך קרבן אצל בניו ללמדך שאהרן מביא לעצמו ובניו לעצמן. ובניו אלו כהנים הדיוטים או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים ובניו אלו כהנים הדיוטים ביום שמתחנכין לעבודה [שם בת״כ] אחד כהן הדיוט ואחד כ״ג שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה עבודתן כשרה. [שם] ביום המשח, אין כ״ג נמשח אלא ביום ומיום שנמשח מביא עשירית האיפה לעולם שנ׳ מנחת תמיד. [שם]
סלת האמור כאן הוא מן החטים כמו שאמור במקום אחר סלת חטים תעשה אותם [בסוטה דף י״ד וט״ו] וכן כל המנחות באות מסלת חטין, חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר, שהן באות מן השעורים. [שם בת״כ] מנחה הרי הוא ככל המנחות ללבונה תמיד אף בשבת אף בטומאה [שם] מחציתה ולא אמר מחצית שאילו אמר מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב עכשיו שנאמר מחציתה למדנו שמעשרון שלם הוא חוצה אותה [שם פ״ד] על מחבת לימד שטעונה כלי בשמן הוסיף לה שמן פירש יותר ממנחת נדבה ונעשית משלשה לוגין לעשרון בנסכי כבש שכתוב בו רביעית ההין [שם] מורבכת תביאנה מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה תופיני תאפה נא רבי אומר תאפנה רבה כלו׳ אפיות הרבה אחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת מנחת פתים מלמד שכופל אחת לשנים ומבדיל וכן המסקנא בפרק ואלו מנחות נקמצות. [דף ע״ה] ושנינו עוד שם [בדף ע״ו] כל המנחות באות עשר חלות חוץ מלחם הפנים וחביתי כ״ג שהן באות י״ב חלות בג״ש חוקה חוקה מלחם הפנים [בת״כ דלעיל פ״ה]
המשיח אין לי אלא משיח, מרובה בגדים מניין? ת״ל הכהן. יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה? ת״ל תחתיו מבניו, את שבנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו, שנא׳ שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש את שבא אל אהל מועד לשרת בקדש בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקדש, ומרבינן בבריית׳ דיומא [דף ה׳] שאפי׳ נמשח יום אחד או נתרבה יום אחד דין כ״ג נוהג בו מבניו יעשה אותה מלמד שיהא הבן קודם לכל אדם. יכול אע״פ שאינו ממלא מקומו של אביו? ת״ל אשר ימלא את ידו בזמן שהוא ממלא את מקומו הוא קודם לכל אדם, אינו ממלא מקומו של אביו יבא אחר וישמש תחתיו. ע״כ הבריי׳ [בת״כ דלעיל] במנחת חביתין כופל אותה לשנים ומבדיל מפני שצריך להקריבה לחצאין עם חצאי קומץ לבונה [כמבואר בפ׳ התכלת דף נ״ו ונ״א] אבל במנחת חנוך הרי היא כשאר מנחת כהנים שכופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל [כמבואר במנחות דף ע״ה] לפי שאינן נקמצות ואינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה. מעשה מנחה זו עם מעשה כל המנחות שנבאר מצות עשה אחת היא. אבל המצוה שיביאנה כ״ג תמיד בכל יום כל ימיו יתבאר בהל׳ התמידין [לקמן מ״ע קצ״ד] מצות עשה בפני עצמה. ולא דרשנו כל סדר הפרשה במצוה זו אלא כדי לבאר מעשה המנחה.
והא לך מעשה מנחת הסלת שנא׳ בפ׳ ויקרא. ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ סלת יהי׳ קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר הכהן אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה׳ והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה׳ [מפי׳ רש״י שם כל הסוגיא ע״ס] פירוש לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב״ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו כדדרשי׳ במנחות [דף י׳]. [במנחות דף ק״ד] סלת יהיה קרבנו האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סלת שהיא ראשונה לכל המנחות ונקמצת כמו שהיא סלת כמו שמפורש בעניין ושאר מנחות הנזכרות בפרשה כולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו לכך קרויה מנחת סלת [בפ״ב מדות דפ״ט] ואין מנחה פחותה מעשרון שנ׳ עשרון סלת למנחה ויצק עליה שמן יש במשמעות המקרא שאין כאן אלא יציקה בלא בלילה על הסלת שהיא תחיל׳ בכלי׳ ובמנחת מחבת כתיב סלת בלולה בשמן ויצקת עליה שמן ועדיין משמע שהסלת קדם בכלי ובמנחת מרחשת כתוב סלת בשמן תעשה יש במשמע השמן תחילה בכלי והסלת עליה ואין כאן לא יציקה ולא בלילה וכולן למדות זו מזו בג״ש קרבן קרבן לשלש מתנות שמן חוץ ממנחת מאפה שמעטו הכתוב כאשר תבאר [לקמן], וכן שנינו במנחות [דע״ד וע״ה] כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג׳ מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ומפרש בגמרא נעשות בכלי למעוטי מאי א״ר פפא למעוטי מנחת מאפה, לפיכך כך הסדר במנחת סלת נותן שמן בכלי שרת ואח״כ נותן עליו את הסלת ואח״כ נותן שמן אחר על הסלת וכולל הסלת בו ואח״כ יוצק לתוכו שאר השמן וכל ג׳ מתנות אלו אינן אלא לוג לעשרון, ושנינו בפרק שתי מדות [דף פ״ח] ראב״י אומר אפי׳ מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג שמן שנ׳ למנחה ולוג שמן ומשנתו קב ונקי [כדאיתא ביבמות דף מ״ט], [בת״כ שם פ״י] ותניא ויצק עליה שמן על כולה ונתן עליה לבונה על מקצתה מניח עליה קומץ לבונה לצד אחד ומה ראית לומר כן שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ד״א שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה ולבונה על מקצתה שאינה לא נבללת עמה ולא נקמצת עמה שנ׳ על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט הלבונה כולה מעליה ומקטירה [כדאי׳ בסוטה דף י״ד] [בת״כ דלעיל ודמנחות] ויצק ונתן והביאה מלמד שיציקה ובלילה כשרין בזר, הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה [בת״כ ובמנחות דף ח׳ ובזבחים דף כ״ג ומה שכתב שי״א אמה מקום דריסה במדות וביומא דף ט״ז] וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה אף באחד עשרה אמה של מקום דריסת רגלי ישראל, [שם בת״כ]. מלא קומצו יכול מבורץ מבצבץ ויוצא לכל צד ת״ל במקום אחר והרים ממנו בקומצו אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ אי בקומצו יכול חסר ת״ל מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש כדאי׳ במנחות [דף י״א], בת״כ [דלעיל] על כל לבונתה לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא לבונתה והקטיר אף לבונה בהקטרה מלא קומצו מסלתה ומשמנה [שם ובמנחות דף ו׳] הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול, את אזכרתה הקומץ העולה לגבוה הוא וזכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח, [שם כתיב פ׳ י״א] לאהרן ולבניו כ״ג נוטל חלק בראש שלא במחלוקת והדיוטות במחלוקת. קדש קדשים הוא לה׳ מאישי ה׳ אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים [שם ומבואר בסוטה דף ט״ו]:
והא לך מעשה מנחת מחבת ומרחשת השוות למנחת סלת לעניין מתנות שמן כאשר ביארנו שנאמר ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהי׳ פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא, ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה [מפי׳ רש״י ות״כ פ׳ ויקרא י״ב כל הסוגיא ע״ס] פירוש ואם מנחה על המחבת שאמר הרי על מנחת מחבת [כב״ה וכר׳ חנינא במנחות דס״ג] וכלי הוא שהי׳ במקדש שאופין בו מנחה זו על האור בשמן והכלי אינו עמוק אלא צף מעשה המנחה שבתוכו כולן קשין לפי שמתוך שהיא צפה האור שורף את השמן, סלת בלולה בשמן [כחכמים במנחות דף ע״ד וע״ה] מלמד שבוללן בעודן סלת, פתות אותה פתים [שם דף ע״ה] לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצה לפתיתה. ויצקת עליה שמן [שם] לרבות כל המנחות שטעונות שמן ליציקה יכול אף מנחת מאפה ת״ל עליה אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין ת״ל היא. [ג״כ כר׳ חנינא דלעיל] ומרחשת כלי הוא שהי׳ במקדש ועמוק ומתוך שהמרחשת עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו לפיכך מעשה מנחה העשויין בתוכה רוחשין, כל דבר רך ע״י משקה נראה כרוחש ומנענע, [כחכמים דלעיל] במחבת ומרחשת נותן שמן בכלי תחילה ואח״כ נותן עליו את הסלת ונותן על המלח שמן אחר ובוללה ואח״כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר ופותת אותה פתים ויוצק עליה שמן ונותן עליה לבונה ולאחר שהגישה הכהן בקרן מערבית דרומית כמו שיתבאר מסלק את כל לבונתה לצד אחד וקומץ ממקום שנתרבה שמנה שנאמר מסלתה ומשמנה ונותן הקומץ בכלי שרת וחוזר ומלקט כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלה אותו ע״ג המזבח ומולחו ונותן מן הכלי ע״ג האישים כדמפרש בסוטה [דף י״ד], וכן בכל המנחות הנקמצות, ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ אלא נותן מלח על כולה ומשליך הכל ע״ג האישים כדאי׳ [במנחות דף נ״א].
והא לך מעשה מנחה מאפה תנור שנאמר וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור סלת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומפרש במנחות [דס״ג] שהאומר הרי עלי מנחה מאפה תנור לימד הכתוב שיביא חלות או רקיקין החלות בלולות והרקיקין משוחים ונחלקו שם [במנחות דף ע״ה] במשיחתן יש אומר מושחן וחוזר ומושחן עד שכלה כל השמן שבלוג שכל המנחות טעונות לוג ויש אומר מושחן כמין כ״י ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים. ושנינו עוד במנחות [דף ע״ו והרקיקים באין עשר כת״ק דר״ש בפ׳ כל המנחות באות מצה דף ס״ג וכדפסק רב בפרק שם דף נ״ט] כל המנחות האפויות קודם קמיצתן ונקמצות ע״י פתיתה כולן באות עשר עשר חלות והאמור בה רקיקין מלשון פתות אותה פתים. דורש בפ׳ ואלו מנחות [דף ע״ה] שהמנחות האפויות כופל החלה לשנים ושנים לארבעה ומבדיל ואם היא מנחת כהנים אינו מבדיל לפי שאינה נקמצת ועוד מסיק בסוף המשנה [שם] וכולן פותתן כזתים [בגמרא שם] ולתנא דבי ר׳ אלעזר מחזירן לסילתן.
שנינו במנחות [דף י״ח וי״ט כל הסוגיא] לא יצק כהן אלא זר כשרה אבל יציקה מעכבת שהרי נאמרה במנחת הסלת ונשנה במנחת מחבת ולא בלל כלל כשרה שאע״פ ששנה הכתוב בנשיאים י״ב פעמים מ״מ הואיל ולא כתב בשום מקום ובללת כמו שכתוב ויצקת אינה מעכבת ואומר שם ר׳ זירא דלכל הפחות ראוי לבילה צריך שכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כגון האומר הרי עלי מנחה ששים ואחד עשרון בכלי אחד שששים נבללין בכלי אחד בלוג אחד ששים ואחד אין נבללין בכלי אחד בלוג אחד לכך בילה מעכבת בו ויביא ששים בכלי אחד בלוג אחד והשאר בכלי אחר וכן לא פתת ולא הגיש אלא כדי קמיצה ולא משח כלל את הרקיקין כשרה לא נאמרו כל הדברים אלא למצוה ואין קומצין עד אחר הגשה שנא׳ והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה׳ והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבח אשה ריח ניחח לה׳ והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאישי ה׳ ובפרשת צו כתב וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳ אל פני המזבח והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה׳ והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדש בחצר אהל מועד יאכלוה לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאישי קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם כל זכר מבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאישי ה׳ כל אשר יגע בהם יקדש זאת תורת המנחה [כל פירוש הפרשה עיין שם מפירש״י ות״כ שם פ״ב ופ״ג] תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמור בעניין שיכול אין לי שטעונה שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת מנחת כהנים שהיא כליל מניין ת״ל זאת תורת.
והגשה היא הגשה בקרן דרומית מערבית [מבואר בפ׳ ה׳ מביא דף י״ד ובפ׳ קדשי קדשים דף ס״ג ובפ׳ הקומץ רבה די״ט] לפני ה׳ הוא מערב שהוא לצד אהל מועד אל פני המזבח הוא הדרום שהוא פניו של מזבח שהכבש נתון לאותו רוח בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ [ביומא דמ״ז] מסלת המנחה ומשמנה שיקמוץ ממקום שנתרבה שמנה [במס׳ סוטה דף י״ד] ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר שמלקט את לבונתה לאחר קמיצתה ומקטיר ולפי שלא פי׳ עניין זה אלא באחת המנחות בויקרא הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן. במקום קדוש ואי זהו בחצר אהל מועד. דורש בתמורה [דף כ״ג] ובמנחות [דף כ״א] כתוב יאכלו וכתוב יאכלוה דמשמע לבדה יאכלו בא ללמד שאם היא מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע יאכלוה שאם היתה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת אכילה גסה. לא תאפה חמץ חלקם אף השירים אסורין בחימוץ [בפ׳ כל המנחות דף כ״ה, במנחות דף ב׳ והסוגיא בתוס׳ שם] כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כשלמים לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה והא דכתב כאשם לפי שאינה כחטאת אבל מאשם אינו יכול ללמוד שזה למד מן הלמד כדמוכח בפרק ואיזהו מקומן [דף נ׳, בפ׳ טבול יום דף ק״ב] כל זכר אפי׳ בעל מום למה נאמר אם לאכילה הרי כבר אמור לחם אלהיך מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת [בת״כ דלעיל] כל אשר יגע וגו׳ קדשים או חולין שיגיעו בה ויבלעו ממנה נקדשו להיות כמוה שאם פסולה יפסלו ואם כשרה היא יאכלו כחומר המנחה.
שנינו במשנת כל המנחות באות מצה [דף ס׳ וס״א] שכל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה ואין טעונות תנופה, חוץ מנחת סוטה ומנחת העומר ששניהם טעונות תנופה והגשה. [שם דף נ״ט] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה, חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא כאשר נתבאר בספר מל״ת [ס״ל פ״ז ושכ״ח].
חמש מיני מנחות הבאות בנדר ובנדבה הם: מנחת סלת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה חלות, מנחת מאפה רקיקין. יש לו להתנדב ולנדור מהם כל מה שירצה אפי׳ אלף עשרון [ממשמעות הבריית׳ פ״ז דמנחות ע״ש בתוס׳ וכן בתוספתא שם פ״ח] אבל המנחות הבאות חובה כגון מנחת העומר ומנחת קנאות ומנחת חוטא ומנחת חינוך וחביתין כל אחת מהן עשרון אחד לא פחות ולא יותר [בת״כ פרשת ויקרא פרק ט׳ וכן משמע במנחות דף ק״ו] מתנדב אדם או נודר יין בפני עצמו או שמן בפני עצמו או לבונה בפני עצמה או עצים למערבה מפני שהן כקרבן שנא׳ ולקרבן העצים עולה ושלמים באים בשותפות כאשר ביארנו למעלה [מ״ע קפ״ג] אבל במנחה אין ריבוי ואינה באה בשותפות [כדאי׳ בת״כ דלעיל פ״י ובמנחות דף ק״ד] מה בין נדר שאמר הרי עלי לנדבה שאמר הרי זו שבנדר אם נאבד או נגנב חייב באחריותו אבל בנדבה פטור כמו ששנינו במסכת קינין [דף כ״ב] בנדרים ובנדבות אינו צריך להוציא בשפתיו אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלו׳ חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר״ז חייב להביא שנא׳ כל נדיב לב יביאה את תרומה ה׳ בנדיבות הלב יתחייב להביא וכן כל כיוצא בהן מנדרי קדשים ונדבותם כדאי׳ בשבועות [דף כ״ו] ולעניין שבועות אינו כן שנאמר לכל אשר יבטה שנינו במנחות [דף ק״י] נאמר בבהמה ריח ניחוח ונאמר בעוף ריח ניחוח ונאמר במנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.