מפרשי רש"י על ויקרא כב כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על ויקראפרק כ"ב • פסוק כ"ה |
א • ג • ה • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טז • יח • כב • כג • כה • כח • כט • לא • לב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא כ"ב, כ"ה:

וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכׇּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מׇשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃


רש"י

"ומיד בן נכר" - נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום ואע"פ שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא א"כ מחוסרי אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות (תמורה ו) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה אבל תמימה תקבלו מהם (חולין יג) לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל

"משחתם" - חבולהון

"לא ירצו לכם" - לכפר עליכם


רש"י מנוקד ומעוצב

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר – נָכְרִי שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן בְּיַד כֹּהֵן לְהַקְרִיבוֹ לַשָּׁמַיִם, לֹא תַּקְרִיבוּ לוֹ בַּעַל מוּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֶסְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין לְקָרְבַּן בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא אִם כֵּן מְחֻסְּרֵי אֵבֶר, זֹאת נוֹהֶגֶת בַּבָּמָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת; אֲבָל עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַּמִּשְׁכָּן – לֹא תַּקְרִיבוּהָ. אֲבָל תְּמִימָה – תְּקַבְּלוּ מֵהֶם; לְכָךְ נֶאֱמַר לְמַעְלָה: "אִישׁ אִישׁ" (פסוק יח), לְרַבּוֹת אֶת הַנָּכְרִים, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
מָשְׁחָתָם – חֲבוּלְהוֹן.
לֹא יֵרָצוּ לָכֶם – לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

מפרשי רש"י

[לב] גוי שהביא קרבן כו'. ומדברי רש"י משמע דהאי קרא איירי בבעלי מומים, אבל לא בתמימים. ואילו בתורת כהנים לא פירש כך, שהרי שנינו שם; מנין שאין מקבלים שקלים מן הגוי, תלמוד לומר "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה". אין לי אלא תמידים, שהם קרוים 'לחם', שנאמר (במדבר כ"ח, ב') "את קרבני לחמי", שאר קרבנות צבור מניין, תלמוד לומר "מכל אלה":

ונראה לי, כי רש"י מפרש כי בודאי פשט הכתוב רוצה לומר שלא יקריבו מכל אלה שהם בעלי מום לקרבן, והא דיליף בתורת כהנים דאין מקבלים שקלים מן הגויים, היינו מדלא כתיב 'ומיד בני נכר לא תקריבו מכל אלה', ומדכתיב "לחם אלקיכם", הכתוב בא להזהיר שלא יקריבו קרבנות צבור בעלי מומים, כי הגוים, מאחר שאין פסול להם רק מחוסר אבר, מביאים קרבנות בעלי מומין, שאין פסול להם מום, רק מחוסר אבר (רש"י כאן). וכך משמעות הכתוב; "מיד בני נכר לא תקריבו לחם אלקיכם", שהם קרבנות ציבור, מן בעלי מומים שהם מביאים. ופירושו שיש בזה שני לאוין; האחד, שמקריב קרבנות צבור מן הגוים, אפילו היו תמימים. השני, שהוא מקריב בעלי מומים. ואין לומר דפירוש הכתוב שאם לא היו בעלי מומים אינו אסור, דאם כן הוי למכתב 'ומיד בני נכר לא תקריב כל אלה לחם אלקיכם', מדכתיב "מיד בני נכר לא תקריבו לחם אלקיכם וגו'", משמע אפילו תמימים לא תקריבו, וכל אחד אזהרה בפני עצמו. והשתא דברי רש"י אינם סותרים דברי תורת כהנים. ומפני שנראה דבר רחוק מפשוטו לפרש הכתוב על תמימים, דהא כתיב "מכל אלה", וכתיב אחריו "מום בם משחתם בם", פירש רש"י אותו על בעלי מומים בלבד, דאף לדברי תורת כהנים הכתוב בא לומר שאל יקריבו בעלי מומים מן הגוים:

ומה שדרש בתורת כהנים 'אין לי אלא תמידים שקרוים לחם, שאר קרבנות צבור מנין, תלמוד לומר "מכל אלה", אף על גב ד"מכל אלה" פירש בעלי מומים, הכי קאמר, למה לי "מכל אלה", דאי לארויה שלא לקבל מהם כל בעלי מומים, בלאו הכי למדנו זה, דהא קרא "מיד בני נכר לא תקריבו" קאי על בעלי מומים, דהא אחר זה "מום בם משחתם", ואם כן למה לי "מכל אלה", אלא כך פירושו; "מכל אלה" היינו מכל בעלי מומים לא תקריבו שאר קרבנות צבור, כלומר כמו שיש שני לאוין אם מקריב תמידים בעלי מומים מן הגוים, כך יש שני לאוים המקריב קרבנות צבור בעלי מומים. והשתא עולה כהוגן דברי תורת כהנים עם פשט הכתוב, שהוא פירוש רש"י, והוא נכון:

[לג] לא ירצו לכפר עליכם. אבל אין פירושו "לא ירצו לכם" שלא יהיה הדבר הזה מרוצה וטוב בעיניכם לעשות, שאפילו היה מרוצה בעיניהם לעשות, ואין עושין מחמת שאסרה התורה, מה בכך, לפיכך צריך לפרש 'לא ירצו לכפר עליכם':