מפרשי רש"י על ויקרא כא ד
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"א • פסוק ד' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יד • טו • יח • כ • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃
רש"י
"לא יטמא בעל בעמיו להחלו" - (ת"כ) לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין שאינה מת מצוה ובאיזה שאר אמרתי באותו שהיא להחלו להתחלל הוא מכהונתו
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ – לֹא יִטַּמָּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה, שֶׁהוּא מְחֻלָל בָּהּ, בְּעוֹדָהּ עִמּוֹ. וְכֵן פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בִּשְׁאֵרוֹ בְּעוֹד שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עַמָּיו, שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹבְרִין, שֶׁאֵינָהּ מֵת מִצְוָה. וּבְאֵיזֶה שְׁאֵר אָמַרְתִּי? בְּאוֹתוֹ שֶׁהוּא לְהֵחַלּוֹ, לְהִתְחַלֵּל הוּא מִכְּהֻנָתּוֹ.
מפרשי רש"י
[ח] לא יטמא לאשתו הפסולה כו'. אבל בגמרא בפרק האשה רבה (יבמות דף צ:) קאמר "כי אם לשארו הקרוב אליו" (פסוק ב), ואמר מר אין שארו אלא אשתו, וכתיב "לה יטמא", וכתיב "לא יטמא בעל בעמיו", אלא יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד, מטמא לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. ואם כן מכח קושיות המקראות דייקו, ולא דייקו מלשון "להחלו", ד"להחלו" פירושו כאשר יטמא למת הוא להחלו. מכל מקום דעת רש"י, דכיון דמכח קושיות המקראות אנו צריכין לפרש המקרא ד"לא יטמא בעל בעמיו" איירי באשתו פסולה, מעתה יש לנו לפרש המקרא "לא יטמא בעל בעמיו" לאשתו שהיא "להחלו", דהיינו אשתו פסולה. אבל בודאי אי לאו קושיות המקראות לא היינו מפרשים המקרא ד"לא יטמא בעל בעמיו להחלו" לאשתו פסולה שהיא להחלו, אלא היינו מפרשים "לא יטמא להחלו" שהטומאה חלול היא לו:
ובתורת כהנים מפרש, כל הני קראי "לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו" למה לי, דלכתוב "לאביו" ונלמד לאמו ממנו, או איפכא, וקאמר התם אי כתב "לאמו", הוה אמינא לאמו יטמא משום שהיא ודאית, אבל אביו אין ידוע שהוא אביו רק משום חזקה, הוה אמינא לא יטמא, קא משמע לן דיטמא. ואי כתב "לאביו", הוה אמינא מה אביו שאינו מתחלל, אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מניין, תלמוד לומר "לאמו". וקאמר עוד שם, דלא לכתוב "לאביו ולאמו", וליתי מקל וחומר מ"בנו ומבתו", דמה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם, אביו ואמו שחייב בכבודם (שמות כ', י"ב) לא כל שכן דמטמא להם, וקאמר שאם כן הוה אמינא אפילו לבנו ולבתו נפלים, תלמוד לומר "לאביו ולאמו", מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. וקאמר לכתוב "בנו" ולא לכתוב "בתו", או איפכא, ומתרץ אי כתב "בנו", הוה אמינא דוקא בנו, דחייב לפדותו ולמולו וללמדו (קידושין דף כט.), אבל בתו לא, קא משמע לן. ואי כתב "בתו", הוה אמינא דוקא בתו שזכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה (כתובות דף מו:), אבל בנו לא, קא משמע לן:
וקאמר, דלכתוב "אחיו ואחותו" ולא לכתוב "בנו ובתו", ונילף מקל וחומר, מה אחיו ואחותו דלא חייב בהן במצוות מטמא להם, בנו ובתו שחייב בהן במצוות לא כל שכן, ומתרץ, אם כן הוה אמינא אפילו אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר "בנו ובתו", מה בנו ובתו שהוא יורשן (בבא בתרא דף קטו.) אף אחיו ואחותו שהא יורשן, אבל אחיו ואחותו מאמו אינם יורשן (בבא בתרא דף קי:) - לא. ומקשה, לכתוב "אחיו" או "אחותו" ולא לכתוב אידך, וקאמר, אי כתב "אחיו", הוה אמינא מה אחיו בין גדול ובין קטן, אפילו אחותו בין גדולה בין קטנה, לכך כתב "ולאחותו הבתולה" קטנה ולא גדולה. ואי כתב "ולאחותו", הוה אמינא מה אחותו קטנה ולא גדולה, אף אחיו קטן ולא גדול, לכך כתיב "לאחיו", בין גדול בין קטן: