מפרשי רש"י על בראשית ג א
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק ג' • פסוק א' |
• א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כד • כח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃
רש"י
"והנחש היה ערום" - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה
"ערום מכל" - לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו ערום מכל ארור מכל (ב"ר)
"אף כי אמר וגו'" - שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו' ואע"פ שראה אותם אוכלים משאר פירות הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ
רש"י מנוקד ומעוצב
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם – מַה עִנְיָן זֶה לְכַאן? הָיָה לוֹ לִסְמוֹךְ "וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם" (להלן פסוק כא). אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחָשׁ עֲלֵיהֶם: רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וַעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ.
עָרוּם מִכֹּל – לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ הָיְתָה מַפָּלָתוֹ: "עָרוּם מִכֹּל" (כאן), "אָרוּר מִכֹּל" (להלן פסוק יד; בראשית רבה יט,א).
אַף כִּי אָמַר... – שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם "לֹא תֹּאכְלוּ מִכֹּל..."? וְאַף עַל פִּי שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּרוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ, וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ.
מפרשי רש"י
[א] מה ענין זה כו'. הרא"ם הקשה והלא כסדר נכתב, שלא עשה להם כתונת אלא אחר שחטאו, אבל מתחלה לא היה להם בושה ולא היה להם כתונת, ועוד, אם מיד היה להם כתונת מאי זה שאמר (רש"י כאן) ש'ראה אותם ערומים וכו, והלא היה להם כתונתם, ואומר אני כי אין זה קושיא, שכך פירושו - מפני שכתוב (ר' לעיל ב, כה) "ויהיו האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו" - קשה מאי ענין זה לזה שכתוב אחריו "והנחש היה ערום", דמלשון שכתוב "ויהיו שניהם ערומים" משמע שבא לסמוך אחריו "ויעש אלקים כתנות עור", דאם לא כן מאי בא לאשמועינן בזה שנאמר "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו", דאם בא לומר שלא היה יודע האדם בין טוב לרע - הוי ליה לכתוב 'והאדם לא ידע בין טוב לרע', אלא משמעות הכתוב בא לומר בשביל שהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו להלביש עצמם - הלביש אותם הקב"ה, ואם כן מאי ענין זה שסמך אחריו "והנחש היה ערום". והשתא מה בכך דנכתב כסדר, מכל מקום אל "ויהיו שניהם ערומים" לא יתכן למסמך רק "ויעש אלקים כתנות עור וילבישם" (פסוק כא), אלא שבא ללמד מאיזה דבר קפץ עליהם הנחש:
[ב] לפי ערמתו מפלתו. פירוש דאם בא ללמוד דבשביל שהיה ערום היה יכול להסית את האדם, דאם כן לא היה צריך לכתוב ש"היה ערום מכל", דאם היה ערום רק יותר מן האדם היה יכול להסיתו, אלא לכך כתב "ערום מכל" ללמד על מפלתו של נחש - שהיה ארור מכל, ומגיד לך שזה היה בשביל שהיה ערום מכל, ולכך היה מפלתו מכל:
[ג] שמא אמר לכם וכו'. שאין לפרש לשון ודאי, דכיון שלא שמע הנחש שאסר להם לאכול לא יתכן לומר בלשון ודאי, לכך צריך לפרש לשון שמא:
בד"ה מה ענין כו' מאיזה סיבה כו' נ"ב יש מקשין מה מלמדינו הלא באותו פעם לא היה לו בושה ונ"ל דבא להשמיענו שאסור לשמש בפני כל חי אף שאין כאן בושת שהרי אדם ששימש נמי במקום שלא היה לו בושה ובא ממנו תקלה ודוק מהרש"ל:
בא"ד בב"ר בשם ר"י כו' נ"ב וק"ל דא"כ למה ואירא כי עירום אנכי או וידעו כי ערומים הם ואפשר למ"ד כציפורן חלקה על בשרו אם כן עדיין היה ערום ודו"ק ול"נ דהכי פי' על כל פנים ויהיו שניה' ערומין כו' והנח' היה ערום כו' לא שייכי אהדדי ואם באת לומר שרצה הכתוב להתחיל בסיפורו של אדם איך הוא ערום מתחילה עד סופו שנתלבש על ידי המקום אם כן היה לו לסמוך מיד ויעש לאדם וגו' דהיינו לסתום ואח"כ יפרש מעשיו והנחש היה ערום עד שלבשו המקום ודוק מהרש"ל: בד"ה אף כי אמר שמא כו' נ"ב ונרא' לי דהוי כמו שכתיב כי אף אמר לכם והיינו פי' שמא אף זה אמר לכם ודוק מהרש"ל: