מעשה אפוד (דוראן)/פרק ג
הפרק השלישי[עריכה]
לפי שכבר התבאר מכח מה שנאמר בשני הפרקים הקודמים אמתת הסבה החמרית והצוריית והתכליתית ללשון בכלל, כבר יחויב שנמשיך אל זה הודעת הסבה הפועלת ואם (אולי צ"ל: ועם) זה תשלם הידיעה בו בכלל. ואומר כי לפי דעתנו אנחנו עדת מאמיני החדוש יתחייב בהכרח שהיה הפועל ללשון שדבר בו אדם והמסכים עליו הוא אם השם ית' עד שיהיה הלשון ההיא מכלל בריאותיו, או אדם הראשון בעצמו. וכבר חשבו אנשים כי אדם הוא הפועל אותו והמסכים עליו, והביאם לזה אמרו "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה" וכו' (בראשית ב, כ), וכן "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם" וכו' (שם פסוק יט). והבינו מזה הנחתו ללשון שהיה מדבר בו והסכמתו עליו. וידוע כי הלשון לא ישלם בהנחת שמות למה שיכנס תחת סוג החי לבד והם קצת העצמים אבל היא חלק קטן מאד מהם, וגם בקריאת השמות לכלל העצמים לא ישלם הלשון בזה, כי שמות המקרים התשעה והפועלים היוצאים מהם ומלות הטעמים הם בכלל הלשון, ולא ראינו שקרא האדם שמות לאחד מהם. וגם כשנודה כי כונת הכתוב באמרו "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת" היא הסכמתו על הנחת השמות לבהמה ולעוף ולחיה ושיהיה הוא המניח הראשון, נראה שאין זאת כונת הכתוב, כי לא יקשר אמרו "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת" לפי זאת הכונה עם אמרו "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".
ולכן יראה והוא יותר נכון שיהיה השם ית' פועל ומסכים על הלשון ההוא ולמדוהו לאדם וחוה והנחש, או לאדם ואדם לחוה, כי שלשתם הבינו הלשון ההוא בדבור קצתם עם קצתם ודבור השם להם וצוותו אותם והברכה והקללה. והיה זה מחויב בחק ההשגחה האלהית כי אחר שהיה האדם תכלית בריאותיו השפלות והיתה השלמתו בלתי אפשרית אם לא בהנחת לשון כמו שהתבאר הנה היה מחויב שיניח לו לשון ישלם בו מציאותו, והשגחתו וחכמתו יתברך יסדו בריאותו, והן בצעוה והשטמוה. ולהיות הלשון ההוא מהסכמת הבורא לא אנושית על כן מה שנאמר בגדר הלשון שהוא בהסכמה במוחלט. ונראה שמזה הדעת הוא בעל ספר יצירה כשאמר "בג' ספרים ברא הקב"ה עולמו" והאחד מהם הוא הסִפּוּר (ספר יצירה א א) אשר הוא הדבור והלשון. ומזה הדעת הוא החכם בעל הכוזר, אמר ז"ל: "והלשון האלהית הברואה אשר למדה הקב"ה לאדם ושמה על לשונו ובלבבו הוא בלי ספק השלמה מכל הלשונות והנאותה לקוראיה יותר מכולם" ע"כ (הכוזרי ב סח).
ושיעור הכתובים לפי זאת ההנחה הוא כן: "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים" וכו' (בראשית ב, יט), הנה "הָאֲדָמָה" בכאן הוא שם כולל לארבעה היסודות כמו "הָאָרֶץ" בפסוק ראשון אצל המאמתים. ואמר שכאשר יצר השם יתברך, ר"ל שנתן צורה לבהמה ולחיה מן האדמה אשר היא חמרם, הנה הביאם אל האדם "לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ" (בראשית ב, יט), לא אמר שהביאם אליו לקרות שמות, שכבר היה להם שמות אצל השם ית', אבל "לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא" ירצה למען ינסנו אם ישתמש בכח אלוה השכלי אשר נתן לו כשישיג טבעי הב"ח והבדליהם עד שיקראם בשם נאות מסכים לטבעם כפי הנחות הלשונויות הקודמות להנחת אלה השמות אשר מהם נגזרו השמות ההם להורות על טבעי הנקראים בהם כפי מונח הגזרה ההיא הקודמת והוא השם אשר להם אצל השם ית'. ואמר שכבר הגיע משלמות חכמת האדם, שכל "נֶפֶשׁ חַיָּה" שהיה קורא לו האדם שם כפי מהותו וטבעו "הוּא שְׁמוֹ" שהיה אצל השם ית' בהנחתו והסכמתו על הלשון ההיא הברואה. ואמר אחר כן כי כאשר קרא האדם שמות לסוג החי בהשיגו טבעם ומהותם והסכים השם אל זה, הנה לא מצא בטבע אחד בהם מסכים ונאות לטבעו נערך ומתיחס אליו עד שישלם לו העזר ממנו במה שיצטרך להשלמת מציאותו והתמדת מציאות מינו. ואולי אמרו "וּלְאָדָם" כיון למין האדם, ר"ל שלא מצא עזר להשלים מציאות המין והתמדתו והשארתו באחד מהב"ח ולזה הוצרך לעזר אל הזולת ממינו.
הנה נראה מזה שהלשון ההוא היתה ברואה מאתו ית' ומסרה לאדם הראשון ולמדה אליו, והוא היה הסבה הקרובה הפועלת אותה. והנה נרא' כי בעלי המדרש והם החכמים ז"ל מזה הדעת בהניחם שהתורה ברואה קודם שנברא העולם (בראשית רבה פרשה א) ושהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה (מדרש תנחומא בראשית א), וכל זה בלתי אפשר אם לא בהנחתו ית' הלשון אשר היתה התורה מיוסדת עליו. והנה ראיתי למפרשי התורה כולם שהסכימו על כי הלשון ההוא הנברא והמסכם עליו מהבורא יתברך הוא הלשון העברית הנקרא בלשון הנביאים יְהוּדִית אמר "וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית" (ישעיהו לו, יא), "וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמיה יג, כד), והחכמים ז"ל קראוהו לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ ויבא הדבור על סבת זה. ולאמת הסברא הזאת כתב הא"ע ז"ל: "וטעם שפה אחת – לשון אחת. והקרוב שהוא לשון הקדש, ושם אדם וחוה וקין ופלג גם שת לעדים" ע"כ (אבן עזרא על בראשית יא א). ירצה כי השמות האלה כולם נגזרים משמות או פעלים מונחים בלה"ק כמו שהעיד הכתוב על כל אחד מהם. ועל הדעת הזה הרמב"ן ז"ל כתב בפ' כי תצא (צ"ל: כי תשא), כי בלשון ההוא ברא השם עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם יקרא מיכאל וגבריאל ע"כ (רמב"ן על שמות ל יג). כבר הורה בזה ג"כ על כי הפועל ללשון הראשון הוא השם ית' וכי היא לה"ק. והרש"י ז"ל כתב בפירושי התורה: "שפה אחת – לשון הקדש".
ואמנם קרא הכתוב לה"ק "שָֹפָה אֶחָת" לפי שהיתה היותר פשוטה והשלמה ולא התערב זר בתוכה ושאר הלשונות אינם כן, כי לפי שהיו אנשי דור הפלגה כולם קודם בנותם המגדל מדברים הלשון ההוא והיה עונשם על מֶרים העדר הלשון ההוא מאתם והתבלבל לשונותם והתרבותם לשבעים לשון, הנה אין ספק שבהסכימם על הלשונות ההם השתמשו בקצת שמות ופעלים מהלשון שהרגילו והתמזגו הלשונות והורכבו קצתן בקצתן ולא אחת מהן פשוטה נעדרת ההרכבה, כמו שנראה היום בכל הלשונות אשר שמענו. ולפי זה אין ראוי שיקרא שָֹפָה אֶחָת כי אם הלשון ההוא. אמנם אחשוב כי פשיטות הלשון ההוא ואחדותה היה אז בזמן ההוא, ואולי אחרי כן לקחו אנשיה ג"כ במקומות מה קצת שמות ופעלים מן הלשונות האחרות כמו שאמרו החכמים (ראש השנה כו ב, שבת סג ב) על "וְטֵאטֵאתִיהָ" (ישעיהו יד, כג) ועל "יְהָבְךָ" (תהלים נה, כג) וב"לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד" (איוב ו, יד) וזולתם, ואולי מזה נמשך הזרות בקצת ממנו. ולזאת הסבה נקרא לה"ק אז שָֹפָה אֶחָת. ובעלי הגימטריא אמרו כי לשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – שָֹפָה אֶחָת, חושבניה דדין כחושבניה דדין, לא יותר לה"ק על שפה אחת כי אם באחד להורות על אחדותו מניחו ית', כי שאר הלשונות מניחיהם יותר מאחד, וגם הורה על אחדות הלשון ושלמתו.
הנה כבר התבארה סברת החכמים על כי הלשון ההוא הנבראת מניחהּ והמסכים עליה הוא השם ית' והוא ג"כ מחויב מצד העיון התוריי, כי אם היתה הלשון מיוחדת ביתר שאת ומעלה משאר הלשונות ביחודים וסגלות ובאופני שמושה והוראותיה כמו שיבא על זה הדבור וכי היא השלמה במוחלט, הנה כבר יחויב פועלה ומניחה הוא השלם במוחלט והוא האל יתברך ברוך הוא. והנה די לאנשי דור הפלגה ענש בהפסידם הלשון ההוא והפקרה מהם למֶרים, כי מציאותה להם היתה סבה חזקה לאחדותה (צ"ל: לאחדותם) והסכמתם על דעת אחד אשר היה בזה קבוצם וסדורם שלם ומתמידים באהבה שלמה וחבה יתירה וחברה. וכאשר מרו ועצבו את רוח קדשו נענשו להתבלבל לשונותם והתחלף דיעותיהם ולהפר האחוה ביניהם אשר הוא סבה גדולה לחדוש הקטטות והמריבות והמלחמות ונפילת הרעות הגדולות בין בני אדם והפסד סדוריהם. ואפלא על החכם אבן עזרא ז"ל איך אמר "והשם הפיצם והוא טוב להם" (אבן עזרא על בראשית יא ז), שגם לפי סברתו לא היה טוב רק לבאים אחריהם, וכמו שהביא הוא ראיה מאמרו "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח).