מלבי"ם על שיר השירים ו
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ו · >>
פסוק א
(א) השיר החמישי נמשך עד אחות לנו קטנה [ח' ח'], מספר כי באחרית הימים בא הדוד אל הרעיה לעין כל, ובנות ירושלים והמלך עצמו נתוכחו עמה בל תפרד מהם. והיא לבשה עוז ברוב אהבתה ותצא אל דודה אל המדבר ולא שבה עוד, עד ששררו המשוררים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי האהבה נצחה את כולם:
"אנה". אחר שהכירו בנות ירושלם מעלת הדוד ויקר האהבה הזאת מסכימים ללכת עמה לבקשו. שואלים, אנה הלך דודך אם יודעת מקומו, או עכ"פ אם אינך יודעת המקום שהוא שם, אנה פנה, לאיזה צד. ונבקשנו בצד ההוא:
מליצה:
(א) השיר החמישי נמשך עד אחות לנו קטנה (ח' ח'), מספר כי באחרית הימים עת הגיע לשלמה מועד כל חי להאסף אל עמיו, אז בא הדוד העליון אל הרעיה נפש שלמה לאספה אליו אל צרור החיים לעין כל. ויספר את הוכוח שהתוכחו אז כחות הגויה והגוף עצמו עם הנפש בל תפרד מהם, אבל היא מתלבשת אז בעוז ה' לשוב אל האלהים אשר נתנה. כי עזה כמות אהבה, ובו יספר ענין הנפש בעת הגויעה ואחריו, עד תשוב אל מקורה בבית אביה:
"אנה". מספר כי עת הגיע לשלמה תור הגויעה, ואז הכירו גם בנות הגויה את מעלת הדוד העליון ויקר תשוקת הנפש האלהית אל הדבוק בו, והם מסכימים כולם לבקש את ה' ולהשתוקק אליו, ואז כי הגיע עת דודים שתאסף נפש שלמה אל עמה ואל אלהים, מתאספים כל בנות העיר, ר"ל כל כחות הגויה, אל הרעיה בת שמים, מבקשים להאסף עמה אל מקומה ואל דודה, ושואלים אותה אנה הלך דודך, ר"ל כי לפעמים תשיג הנפש את דודה בנבואה ורוה"ק, שאז לא תבקש רק את מקום ההשגה לבוא אל המקום שהמלך במסבו, ועל צד זה אמרו אנה הלך דודך. ולפעמים תשיג הנפש את האלהי ע"י העיון והמחקר, שבזה מוכרחת לתור גם את דרך ההשגה, כי החקירה תתע לפעמים בעיונה ולא תמצא הדרך הישר לבא ולראות פני אלהים. ועז"א אנה פנה דודך לאיזה צד, ונבקשהו ע"י העיון והדרישה:פסוק ב
(ב) "דודי". בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו, אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר"ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה. כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו:
מליצה:
(ב) "דודי". בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו, והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה, רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים כמ"ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב"ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח. לרעות בגנים, ר"ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה, פי' שע"י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש, אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו. ומה יפה דרשו חז"ל פסוק זה על מיתת הצדיקים:פסוק ג
(ג) והיא אומרת "אני לדודי ודודי" הרועה לי במה שהביא לי שושנים למנחה:
מליצה:
(ג) "אני". עתה מתחברת עם דודה העליון (שזה מיתת נשיקה) ואמרה אני לדודי, כי היא אשר מתחלת עתה בדבוק בזה ברוב תשוקתה אל האלהים, והרועה העליון מביא לה שושנים צמחי צדקתה ומעשיה הטובים לריח ניחוח:פסוק ד
(ד) "יפה". [מאמר הדוד] את רעייתי יפה כתרצה ר"ל ע"י שנתרצית אלי שנית ושב רצוני עליך ואת נאוה כירושלים כולו, ר"ל ככל בנותיה, ואת איומה כנדגלות, כמחנות רבות. שכן יראו עתה מקרוב אליך:
מליצה:
(ד) "יפה". (הדוד העליון אומר אל נפש שלמה). את יפה ע"י שנרצו מעשיך ונתכפרו עונותיך. ואת נאוה כירושלים, ר"ל ככל הגויה והמון כחותיה, שהיא ירושלים המליציית ובנותיה, כי את שקולה כנגד כולם והעקרית בעיני. ואת איומה כנדגלות רבים והמון מחנות, כי מן התורה ומע"ט שעסקת ופעלת, עמדו צבא קדושים ומלאכי שלום העומדים סביבך לשמרך בכל דרכיך וזר לא יקרב אליך:פסוק ה
(ה – ז) "הסבי". מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ"ל:
מליצה:
(ה – ז) "הסבי". מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א' ט"ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע"י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד'). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר:פסוק ו
(ה – ז) "הסבי". מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ"ל:
מליצה:
(ה – ז) "הסבי". מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א' ט"ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע"י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד'). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר:פסוק ז
(ה – ז) "הסבי". מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות, שערך חושב יופיה כנ"ל:
מליצה:
(ה – ז) "הסבי". מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק, כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א' ט"ו) עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני. וגדלני בעולם, שע"י נתפרסם גדולתי ומלכותי. ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש אתה, שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד'). ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה. באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר:פסוק ח
(ח) "ששים". [רואה כי בנות ירושלים באים שמה ועומדים סביבה] אומרת אליהן, הלא יש לו לשלמה נשים רבות ששים מלכות ושמונים פלגשים ורב עלמות. ולמה לו עוד לעשוק את רעיתי שהיא יחידה אצלי, כי.
מליצה:
(ח) "ששים". ישים פניו אל בנות ירושלים, שהם כחות הגויה המתאספים עתה סביב הנפש, אמר הלא יש לו לשלמה, שהיא הכח המושל בגויה, נשים וכחות רבות, ששים מלכות. ר"ל כחות ראשיות המושלות בגויה, ותחתיהן שמונים כחות פחותות מהן במדרגה כמדרגת הפלגשים, ותחתיהן עלמות אין מספר, ר"ל יתר תכונות ומדות וכחות אשר אין מספר להן:פסוק ט
(ט) "אחת היא" אלי יונתי תמתי, אין לי ידידה זולתה. שב לאמר. אבל היא ג"כ אחת לאמה. שלא ילדה עוד האם בת כמוה, והיא ברה ונבחרת ליולדתה. כאילו יולדתה בררה לעצמה היופי והחן הנמצא בתבל וילדה הבת הזאת. עד כי הבנות כולנה ראוה ויאשרוה. וגם מלכות ופלגשים של שלמה הגם שהן צרות לה ראוה ויהללוה:
מליצה:
(ט) אבל "אחת היא" יונתי תמתי הנפש הקדושה היא יחידה ביניהם, אין לה ריע ואחות בין כחות הבשר כולם, כי נבדלת היא מכל תולדות העולם השפל הלזו, אחת היא לאמה (כבר בארנו א' ו') שהגוף יקרא במליצה אם הנפש שהגויה לא הוציאה רעיה כזאת בכל הבנות והכחות אשר הוציאה וגם היא ברה ליולדתה. היא הבר והסולת של הטבע בכללה שאחר שעלתה הטבע מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אז יצאה בת שמים הלזו המובחרת מכולם, עטרת הנפשות וצפירת הבריאה, עד שהבנות כלנה יאשרו אותה, כי יכירו כל בנות הבריאה שהיא המאושרת מכולם והיא האושר האמיתי, היא לבדה חלק ה' בעולמו, וגם מלכות ופלגשים שהם כחות הגויה כלנה, יהללו אותה כי היא לבדה בלתי בת תמותה היודעת והמשכלת ואין דומה לה בכל כחות הנתלות בגויה:פסוק י
(י) "מי". [עתה מתקרבים אליה בנות ירושלים] ושואלים, מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר:
מליצה:
(י) "מי זאת". כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה, והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום. כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי' צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ"ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר"ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה"ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע"י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה. כי אור הנפש בחיי העה"ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים. (וכמו שהלבנה ע"י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי"כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה. כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע"י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה' הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה). ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה. וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית. אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה. היא כמו שחר. שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה. כי עדן היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה. והיא איומה כנדגלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור ואורות מלאכיות. מן המע"ט אשר עשתה. (ובזוהר משפטים דף צ"ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג"ע):פסוק יא
(יא) "אל". [משיבה הרעיה], אמרה להם אמתלאות למה יצתה מחדרה ונשקפה לחוץ, כי ירדה לגנת אגוז, ושם הלכה לטייל לראות באבי הנחל, ומשם הלכה לראות הפרחה הגפן וכו':
מליצה:
(יא) "אל". (משיבה הנפש) אל גנת אגוז ירדתי. ידוע שהחומר מצד היותו נקשר בעץ הדעת טוב ורע נמשל בדברי חכמי האמת לאגוז, שד' קליפות סובבים את המוח שבו, והאריכו בזה ביחוס קליפות האגוז אל שמרי החומר וחסרונותיו. (עיין בזוהר בראשית דף ט"ז ודף י"ט ע"ב תרומה דף ק"מ ע"ב ר"מ פנחס דף רפ"ז ע"ב) עד שגם העולם הגדול עם ארבע קליפותיו ידמה לאגוז. כמו שצפה יחזקאל במעשה מרכבה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל. ואליהו בהר חורב רוח רעש אש וקול דממה דקה כמו שדברנו ע"ז במק"א. תאמר כי ירדה אל גנת אגוז שהוא גויתה לספור כחותיו ופעולותיו. לראות מה תוכל להציל ממנו בעת הפרידה. ומשם ירדה לראות באבי הנחל את הצמחי' שהצמיחה הגויה בחייהו משם לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים. כבר בארנו בספר זה (ב' י"ג ד' י"ג) שהגפן ירמוז על העיון והמושכלות, כי הוא אבי היין שרומז המושכלות וההשגה. והרמונים ירמזו אל התרי"ג מצות, יצאה לראות על האגוז הזה שהוא הגוף מה העלה במושכלותיו ומה הוליד בעבודתו אשר תקח עמה ליום מועד להתלבש בהם עת תלבש מחלצות:פסוק יב
(יב) אמנם חוזרת מדבריה, אומרת "לא ידעתי" אני בעצמי איני יודע למה יצאתי. רק נפשי, ר"ל דודי הרועה שהוא נפשי וחיי רוחי, הוא שם אותי מרכבות עמי נדיב, הוא המניע אותי כמרכבה רצה וחשה אל עמי נדיב, אל בני עמי הנדיבים, שלא אהיה עוד כלואה בחדרי שלמה, רק אצא וארכב אל בני עמי:
מליצה:
(יב) "לא ידעתי". באמצע חשבונותיה שמחשבת על פעולות גויתה ומעשהו בזה העולם. ופוקדת על כל מעשיו שעשה בעודו חי. הגיע לה זמן הגויעה שתאסוף רגליה על המטה. ותצא ללכת בדרך עולם, מפסקת מלחשוב בעניני החיים האלה. אומרת לא ידעתי עוד דבר. כי נפשי ר"ל ה' שהוא נפשי ורוחי. היא שמתני מרכבות עמי נדיב, ר"ל שם אותי כמרכבה וצוני לרכוב ברכב אש וסוסי אש לעלות בסערה השמים אל עמי נדיב. (מלשון אני נאסף אל עמי). שארכב חיש קל אל הצדיקים אשר בעולם הנשמות:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ו · >>