מלבי"ם על ישעיהו נא
<< · מלבי"ם על ישעיהו · נא · >>
פסוק א
"מבקשי ה'" בהנהגה שבין אדם למקום.
"הביטו", אומר הגם שאתם מועטין בין בתוך בני עמכם שכולם רשעים, ובין בתוך בני העולם שהמה עכו"ם, מ"מ אל תיראו כי מאתכם יבנה בית ישראל, כמו שהיה הענין באברהם שהיה ג"כ יחיד בדורו שפרסם האמונה ונרדף מבני דורו והיה לאב המון גוים, "הביטו אל צור חצבתם" אם נחצב אבן מן הצור הגדול, ורוצים לדעת אם האבן הזה נחצב מן הצור הזה, יבחן בשתי בחינות.
- א) שידמו את החלק אל הכל, אם מראהו צבעו וקשיו דומה להצור הגדול שנחצב ממנו באיכותו, שיראו אם איכיות האבן הקטן ממנו דומה אל הגדול.
- ב) בכמותו שישובו להניח חלק הנחצב בתוך החלל אשר משם חצבוהו, ואם יראו שהוא שוה ממש אל החלל וממלא אותו נדע שנחצב משם. על הדמות האיכיות אמר הביטו אל צור חוצבתם, כי ההדמות הזה יעשו עם כל הצור. ועל הדמות הכמות אומר "הביטו אל מקבת בור נקרתם", כי ההדמות הזה יעשו עם הנקב שנקר שם, ומבאר את כונתו, נגד צור חוצבתם אומר.
ביאור המילות
"צדק". בין אדם לחברו בכל התנ"ך.
"נקרתם", נקר הוא הנקב העגול כחלל העין כנ"ל (ב' כא):פסוק ב
פסוק ג
ביאור המילות
"מדבר, וערבה". הבדלתי למעלה (לה א').
"עדן, וגן ה'", מבואר (בראשית ב') ויטע ה' גן בעדן.
"ששון ושמחה", מובדלים למעלה (שם) ששון חיצוני, ושמחה פנימית:פסוק ד
"כי משפטי לאור עמים ארגיע", כי אני אניח משפט והנהגה ונימוס שלאורו ילכו עמים רבים:
ביאור המילות
"עמי, ולאומי". בארתיו כי נקראו עם מצד ההנהגה (א' ד'). ולאום מצד הדת (לד א'). וכן "תורה ומשפט", תורה הדת האלהית, ומשפט בין אדם לחברו (למע' מב ד'). והקשבה פחותה מן האזנה, בתחלה קושב ואח"כ מאזין, (פי' התורה דברים לב א'. למעלה כח כג) כי אל התורה צריך האזנה יותר, והתורה מיוחדת אליהם, כמ"ש כי תורה מאתי תצא (לישראל). אבל המשפט יהיה לאור עמים, והם יקשיבוהו מרחוק, וע"ז תחלה הקדים הפעל לפני מלת היחוס כדרכו תמיד, ואח"כ הקדים מלת היחוס.
"אלי האזינו", רק אלי. כפי שיסדתי כלל זה בכ"מ.
"ארגיע", בא על מנוחה נפשיית, ונופלת בעצם על עצמיים מופשטים (כח יב):פסוק ה
"אלי איים יקוו" יש הבדל בין תקוה ותוחלת, שהתקוה תהיה גם בבלתי הבטחה ובבלתי זמן מוגבל, אבל המיחל ממתין על זמן ודבר מוגבל הובטח אליו או שיודע שיבא, אומר אלי יקוו איים בדרך תקוה לא בדרך יחול כי לא הבטחתי להם להושיע אותם, אבל "אל זרועי" וגבורתי בעונש הרשעים "ייחלון", כי ע"ז הגבלתי זמן והבטחתי ע"י הנביאים כי יבא יום ה' הגדול והנורא ואל תתיאשו מן התקוה והתוחלת הזה ע"י שיעברו ויסופו דורות רבות ולא יראו בישועה, כי.
ביאור המילות
"יצא", מושך שתים יצאו זרועי (אשר) עמים ישפוטו:
"יקוו, ייחלון". המקוה בלתי מצפה על זמן מוגבל או הבטחה. אבל המיחל, מצפה על זמן מוגבל. כי טוב קויתי ואיחלה לאור (איוב ל' כו) כי זמן האור מוגבל בבקר. או על הבטחה, קויתי ה' ולדברו הוחלתי (תהלות ק"ל ה'). ולכן מצאנוהו על המתנה ויחל שבעת ימים (בראשית ח'). שבעת ימים תוחיל (ש"א, י' ח'):פסוק ו
ביאור המילות
"כמו כן ימותון", נוכל לאמר כי מלת כן הוא הנפרד מן כנים, כמו קן מן קנים, ככנה ימותו.
"ישועתי, צדקתי", עי' לק' (נט יז):פסוק ז
ביאור המילות
"יודעי צדק", עם תורתי בלבם, "צדק", בין אדם לחברו בכ"מ, "ותורה", היא אלהית. הצדק הנימוסי, ידע האדם גם מצד השכל. ועז"א יודעי צדק כי ידיעה תבוא גם על מה שיכיר ע"י הבחינה (למעלה מד יח). אבל התורה, צריך לשמור בלבו מה שקבל מאבותיו, עז"א תורתי בלבם:
"חרפה גדוף", בארתי הבדלם (למע' לז כג):פסוק ח
ביאור המילות
"לעולם, לדור דורים", יסדתי למעלה (יג כ'. לד יז), כי עולם מציין הזמן הנמשך, ודור דור מציין הזמן המתחלק. צדקת ה' מתקשרת עמו בעצמו, ובלתי משתנה בהשתנות הזמנים לכן אמר לעולם, אבל הישועה תתקשר עם המקבלים אותה, הנתונים תחת הזמן ותשתנה על פיהם לפי הדורות, ותשתלשל מדור אל דור שאחריו ולכן אמר לדור דורים:פסוק ט
"מחוללת תנין", זה פרעה, "הלא את היא" אשר עשית זאת, "הלא את" בעצמך, כי אנו לא היה לנו זכות ע"ז:
ביאור המילות
"זרוע ה'". הזרוע הוא הפרק העליון של היד, הוא המניע את היד כולו, ומציין בהבנתו המדוקדקת על הכח העליון המניע את היד הפועלת סבת כל התנועות והמעשים, וזה ההבדל בין יד ה' ובין זרוע ה' בכ"מ:פסוק י
- א) יבשת המים, שעז"א המחרבת ים.
- ב) מה שהושם הים העמוק דרך ישר לעבור גאולים, שעז"א השמה מעמקי ים דרך:
פסוק יא
פסוק יב
ביאור המילות
"מאנוש ימות, מבן אדם חציר ינתן", האנוש מורה נמצא קטן, כי נו"ן האמנתיו שהוסיפו במלת איש, בא להקטין, (בעת שבא ביחיד כי אנשים י"ל כלל אחר). ויש הבדל בין אדם ובן אדם, בן אדם, מציין תמיד את המין מצד מולדתם, מצד שהוא אדם נולד מאדם. וישמש בשם זה, אם בא לצייר חסרון המין, התולדה, או כשיהיה המדבר מעולם אחר נשגב, יקראהו בשם המין כמו שקרא ליחזקאל בנבואותיו בן אדם, ודברתי מזה בכ"מ. ופה אומר כי עתיד למות מצד אנושתו, אבל מצד שהוא בן אדם, נחל ג"כ חולי ומכאובות מזג חלש מאבותיו עד שינתן כחציר המתיבש לפני זמנו (כנ"ל מ"ם ו'), וכן ימות האדם גם לפני שני דורות ע"י רפיון מזגו והרכבתו בתולדה:פסוק יג
ביאור המילות
"ותיראי מאנוש, ותפחד". היראה, הוא מפני עצם ידוע, והפחד הוא בעצם המפחד שתפול עליו פחד מפני עצם בלתי ידוע, סבת הפחד הוא בעצם המשיג, וסבת היראה היא בעצם המושג, וע"ז הוסיף פה כי גם ותפחד, הגם שלא נודע לך כלל הרע בבירור, כי תפחד מפני חמת המציק, החמה גדרו הכעס הפנימי וזה המבדיל בינו לבין אף קצף (כנ"ל יב א' ובכ"מ), ומלת "כונן" גדרו הוא הגמר האחרון של הבנין, בונה עיר וכונה קריה, כמ"ש בכמה מקומות, ומלת כאשר בא בו כ"ף להוראת המדומה, כאילו כנן להשחית וגמר ההשחתה, מה שהאמת אינו כן, כי איה חמת המציק:פסוק יד
ביאור המילות
"צעה", ריעו הוא זועה וסועה, רוח סועה, רק שהונח על היין החדש התוסס בכלי וסועה וזועה לפתוח פי חותם צר ולנפץ הנבל, כדרך משקה החזק החתום בכלי מלא. וכוונה זאת הוצאתי מירמיה (מח יב) כמו שפרשתי שם, וממנו הושאל אל תכונה סגורה בנפש עת תפתח ותזוע לצאת, על סערה הפנימית בנפש האדם להוציא חמתו, כמשל שהחמה תוססת מעלת קצף ורתיחה, פותחת בטן האדם ויוצאת לחוץ, ועי' לקמן (סג א'):פסוק טו
ביאור המילות
"רגע". מענין מנוחה, שם הרגיעה לילית, ובא על המנוחה הפנימית כמ"ש כ"פ, ווי"ו ויהמו הוא וי"ו הסבה יען שיהמו גליו. או וי"ו הזמן בעת שיהמו גליו, ודומי' רבים:פסוק טז
פסוק יז
"אשר שתית" ר"ל כי ישראל שתו שני כוסות.
- א) כוס החמה שקצף ה' עליהם ועזבם והסתיר פניו מהם.
- ב) כוס התרעלה שהוא העונש והיסורין שגזר עליהם ע"י שהיה עליהם בחמה, והנה את כוס החמה לא שתו את כולו, כי לא העיר ה' כל חמתו ולא עזבם לגמרי כי השגיח עליהם מן החלונות, אבל את כוס התרעלה שהוא העונש שנגזר עליהם שתו את כולו, וז"ש "אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו", כי כוס זה שתו מיד ה' בעצמו, אבל לא שתו אותו כולו, אבל הכוס השני, "את קבעת כוס התרעלה שתית", שתית הכוס כולו וגם השמרים הנקבעים בתחתיות הכלי, וגם "מצית" אותו עד קצהו:
ביאור המילות
"קבעת". השמרים הנקבעים בתחתית הכוס.
"מצית", המציצה למצוץ כולו:פסוק יח
פסוק יט
ביאור המילות
"ינוד, ינחמך". הנודה מן הקורבי', והנחום מן הרחוקים, ואמר ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי, הנדים אינם במציאות כי אין קרובים, והמנחמים ישנם במציאות, כי כל אדם יכול לנחם, רק אנכי לא מצאתי מנחם לשברי הגדול.
"ומי אנחמך". במי אנחמך, כמו ששת ימים, ירחצו מים. ר"ל מנודד אין כי מתו קרוביך, אבל מנחם יש, כי גם אנכי אוכל להיות מנחה, אבל במי אנחמך, למי קרה כשברך:פסוק כ
ביאור המילות
"חמת ה' גערת אלהיך". החכמה בלב (יג) והגערה בפועל, שהוא העונש, ולכן אמר בגערת אלהיך, שמורה ההשגחה המיוחדת כי בה יתגלה העונש, "ותוא מכמר", שור הנופל במכמר ורשת:פסוק כא
פסוק כב
פסוק כג
ביאור המילות
"נפשך, גוך". בהגבלתם תורה הנפש על נפש הפנימית נגד הגו החיצוני, וכן למעלה (מט ז') לבזה נפש למתעב גוי:<< · מלבי"ם על ישעיהו · נא · >>