מלבי"ם על ישעיהו מא
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מא · >>
פסוק א
"החרישו", המתוכח ינוצח לפעמים מפני ארבעה דברים,
- א) אם הוא אדם קטן, יאמר אתם "איים" הקטנים "החרישו אלי", לא אתם תתוכחו רק "ולאמים" הגדולים "יחליפו כח", הם יתוכחו.
- ב) אם ילחצנו אל הוכוח פתאום ואין לו עת לסדר טענותיו, אומר "יחליפו כח" לחשוב ולהתיעץ.
- ג) אם יתוכח עם עריץ או נשוא פנים, אשר אימתו או שאתו תבעתנו מלדבר את כל אשר עם לבבו, עז"א "יגשו" אלי מבלי אימה ואז ידברו. לא מרחוק בחרדה ופחד.
- ד) אם אין שופט מכריע ביניהם, כמ"ש (איוב ט') כי לא איש כמוני אעננו. לו יש בינינו מוכיח. יסיר מעלי שבטו. עז"א יחדו למשפט נקרבה לפני השופט אשר יכריע בינינו עם מי הצדק:
ביאור המילות
"ולאמים". בארתי למעלה (יז יב) כי לאומים פורט עמים גדולים שיש להם דת, שהם כאם הבנים לעמים קטנים:
"יגשו נקרבה". בכ"מ שהניגש פחות במעלה מן הנושא או המקום שהוא ניגש אליו, ישמש בלשון הגשה, ואם שניהם שוים ישמש בלשון קורבה. וכבר כתבתי כי יחדו מורה על השתוות שניהם, ובזה הוסיף יחדו למשפט נקרבה כשני בני אדם שוים:פסוק ב
- א) מצד הסבה יאמר מה יהיה הסבה שתעוררהו לכבוש גוים וארצות? הנה כל מרגיזי ממלכות, הסבה אשר תעורר לבבם להרעיש הארץ, יהיה אהבת השררה והכבוד, או הקנאה והנקמה והנצחון או הבצע והקנינים, אבל לא נשמע שתעוררהו לזה אהבת הצדק והטוב, שבעבור הצדק יכבוש ארצות, ומי העיר את הכובש הזה אשר "הצדק יקראהו" ויגביל אותו "לרגלו" ונוכח דרכו, אשר רגל מהלכו יהיה לקראת הצדק, לא לקראת נחשים.
- ב) בהשקף על כמות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע, כי הצדק הוא "יתן לפניו גוים, ומלכים ירד" בפרך. (והנה דרך העולם שאת המלכים יכבשו במלחמה ואח"כ ירדו בגוים, ואצלו יהיה בהפך את הגוים יכבוש, ואת המלכים ירד).
- ג) איכות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע כי הצדק "יתן" (לפניו גוים) "כעפר" (לפני) "חרבו", יהיו דומים לפני חרבו כעפר הנידש ברגל, (יתן מלכים) כקש נידף (לפני) קשתו, המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נידף, כי ינצחם בקל מאד:
ביאור המילות
"יקראהו", פעל נגזר ממלת לקראת שמורה הגבלת דבר כנגד דבר. ופעל ירד היא הממשלה בעבודת פרך כנ"ל (יד ב'):פסוק ג
ביאור המילות
"יעבור שלום". יל"פ שלום שם מופשט, השלום עבר עמו בכל מקום לכתו:פסוק ד
ביאור המילות
"פעל ועשה". כבר הבאתי למע' (ה' יב) ההבדל בין פעולה ומעשה, שהפעולה היא העסק בהדבר, והמעשה הוא הוצאת גמר הדבר, ומלת מי נמשך לשתים (מי) קורא הדורות, וקורא מענין הזמנה, כמו קרואי מועד:פסוק ה
ביאור המילות
"וייראו יחרדו". החרדה תבא על המהירות הפתאומי, ויחרדו זקני העיר לקראתו כנ"ל (כ"ף טז), "ויאתיון". מורה הביאה המוחלטת שברגע כבר היו פה, וזה המבדיל בינו ובין פעל בא:פסוק ו
ביאור המילות
"רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק". דרך העולם כי את הריע לא יעזור בכולו, אבל פה יעזור גם את הריע, ואל האח לא יאמר חזק, כי יחוס עליו ויעשה הוא בעבורו, ופה יאמר גם לאחיו חזק:פסוק ז
"וצורף" הוא המוציא הברזל מן האדמה, והחרש צריך להמתין בהכרח עד שיגמור הצורף מעשהו, והם ימהרו כ"כ להכן כלי הזיין והנשק, עד שהחרש שמלאכתו מאוחרת יסייע את הצורף ויחזק את ידיו להוציא הברזל ולזקקו, למען יהיה לו ברזל לעשות ממנו חרב וחנית. וכן המחליק את הכלי בפטיש בגמר המלאכה יסייע את ההולם ומכה על הכלי בפעם בתחלה ולא ימתין עד שיגמור ההולם פעם מעשהו, וגם "יאמר לדבק טוב הוא" שידביק שתי חתיכות של חרבות שבורות בדיבוק עראי ויחזקם במסמרים לדבקם לפי שעה שלא ימוטו ולא יתפרדו ויאמרו עליו כי טוב הוא, מרוב המהירות שימהרו למלחמה יספיק להם גם חרב שבורה מדובקת שחברו השברים במסמרים. (בזה צייר,
- א) קבוצת כל העמים בפעם אחד.
- ב) עזרם זה לזה,
- ג) השתדלותם ומהירותם למלחמה):
ביאור המילות
"חרש, צרף". מלאכת הצורף קודם למלאכת החרש כנ"ל (מ' יט):
"לדבק". הדבר המתדבק ע"י מלאכת מעשה בכוונה ישמש עליו בלשון חבור בכ"מ. ודבק בא על דבר המתדבק מעצמו במקרה, ובא לרוב על עצמיים הגיוניים בדרך שאלה, ופה אומרים על התדבקות מקרי מעצמו יאמר טוב הוא ויחזק במסמר ויסתפק בזה:פסוק ח
ביאור המילות
"ישראל, יעקב". מבואר למעלה (ח' ז') ובכל הספר כי ישראל גדול מיעקב:פסוק ט
פסוק י
- א) פן אוהבו העוזרו תמיד מאס בו עתה, לעומת זה אמר "בחרתיך ולא מאסתיך".
- ב) פן לא ימצא אוהבו אצלו בעת הצרה, לעומת זה אמר אל תירא "כי עמך אני".
- ג) פן לא יהיה ביכולת אוהבו להושיעו, לעומת זה אמר "אל תשתע" ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע, "כי אני ה'" בעל היכולת "אני אלהיך" המשגיח עליך בפרטות, ואם כן אמצתיך בודאי. ור"ל "אמצתיך" נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, גם "עזרתיך" אנכי ג"כ, גם "תמכתיך בימין צדקי" וכדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל יפול, תומך ביד אחד ולוחם עם אויבו ביד האחר:
ביאור המילות
"תשתע". מגזרת שעה, תשעה ותפנה:פסוק יא
- א) השונא לחברו ודובר עליו עתק שלא בפניו, וזה "הנחרים בך" הם "יבשו" בעצמם "ויכלמו" מאחרים אשר שמעו דבתם רעה.
- ב) הרב אתו בפניו ומגנה אותו בקלון, וזה "אנשי ריבך" הם "יהיו כאין ויאבדו" מתוכך.
- ג) המתקוממים עליך בריב עד שמכים אותך באגרוף רשע, וזה.
ביאור המילות
(יא-יב) "יבשו ויכלמו". בארתי הבדלם למעלה (ל' ג'):
"הנחרים, ריבך, מצותך, מלחמתך". הנחרים, המחזיקים אותך כדבר חרם, ונמנעים מלהתקרב אליך, אבל אנשי ריבך עושים מריבה, וריב ומצה מובדלים, שהריב בדברים, והמצה בהכאה, כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, וירא והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה. ומלחמתך, הלוחמים בחרב:פסוק יב
- ד) הלוחמים על נפשך במלחמה להכותך נפש, וזה "אנשי מלחמתך" הם "יהיו כאין וכאפס", בשעת מלחמה יהיו כאין ואחר המלחמה יהיו כדבר שאפס ותם ואיננו:
פסוק יג
- א) מפני החולשה והרפיון, לעומת זה אמר "אני מחזיק ימינך".
- ב) מפני היראה ורכות הלבב, לעומת זה אמר אני "האמר לך אל תירא, כי אני עזרתיך", ולכן.
פסוק יד
- א) בשהוא חלוש כח, אבל הלא זאת יאמר "ה'" בעל הכח והיכולת.
- ב) לא יסמך בשיחשוב שלא ירצה לעזרו, עז"א הלא אני גואלך הנקרא בשם קדוש ישראל ע"ש קדושתך ומעשיך שאתה ראוי לישועה, ולא לבד שאעזרך אני רק גם אתן בך כח שתושיע ימינך לך. כי.
ביאור המילות
"תולעת יעקב, מתי ישראל". ישראל גדול מיעקב כנ"ל (ט' ז'), כמו כן מתים אנשים חלושים, ונגדם יעקב כתולעת:פסוק טו
"תדוש הרים" ההרים הגדולים ממשיל אל החטים הנידקות ואת הגבעות הקטנות ממשיל אל המוץ שלהם. והוא משל אל שריהם ועבדיהם שכולם ידוקו ויכלו ע"י החרוץ שהוא ישראל:
ביאור המילות
"תדוש". להסיר המוץ:
"ותדוק". לעשות קמח כנ"ל (כ"ח כ"ח):
"וגבעות", קטנות מהרים כנ"ל (ב' ב'):פסוק טז
"ורוח" הקטן "ישאם" באויר בגובה, "וסערה תפיץ אותם" לכל עבר, ואתה תגיל בה', לך יהיה גילה ע"י ה' וכחו הגדול.
"ותתהלל" לרבים במה שהוא "קדוש ישראל" שקדושתו מתיחס אליך עפ"י מעשיך (כי ישמח האדם גם בהצלחה הבאה אליו מבחוץ, אבל לא יוכל להתהלל ולהתפאר רק לפי מעשהו וכשרונו אשר מצדו ראוי לזה, וההבדל בין ה' וקדוש ישראל בארתי כ"פ):
ביאור המילות
"סערה". גדולה מרוח ואלהי ישראל מן שם ה' כנ"ל (א' ד'):
"ה' קדוש ישראל". מבואר למעלה (א' ד') ובכל הספר:פסוק יז
- א) בהביטם חולשתם ורפיונם נגד שוביהם הגבורים ורבים, ולעומת זה אמר אל תירא תולעת יעקב וכו'.
- ב) מפני העוני והדלות לעומת זה אמר "העניים" וגם "האביונים" (שהאביון חסר יותר מן העני) הגם שהם דלים כ"כ עד שהם "מבקשים מים" הנמצא בזול ומ"מ "ואין", וכבר "לשונם נשתה בצמא" מרוב זמן הצמאון.
"אני ה'" יש הבדל בין ה' ובין אלהי ישראל, שם ה' יקרא מצד עצמו ושם אלהי ישראל מצד החבור והדבוק שי"ל עם ישראל עמו. אומר ע"י שאני ה' בורא כל "אענם", וע"י שאני אלהי ישראל, עפ"י מעשיהם הטובים לא אעזבם כלל ולא יצטרכו להתפלל כלל (כי הנענה כבר נעזב בהכרח עד שהוצרך לצעוק ולהתפלל):
פסוק יח
"אשים מדבר" במדבר אין אגמים מצויים שאין נמצאים רק במקום לח, אני אשימם "לאגם מים. וארץ ציה" ויבשה שמן הנמנע שיתקיימו האגמים שם כי חום השמש תיבשם, אשימה "למוצאי מים" שימצאו שם מעינות ומקורות מים:
פסוק יט
"אשים בערבה" הוא המקום במדבר שקוצים ודרדרים גדלים שם אשים שם "ברוש תדהר ותאשור" אילנות טובים ויקרים, וגם יהיו נמצאים "יחדו", לא אחד מן המינים האלה לבדנה רק כולם יחד, באופן שלא יוכלו לתלותם במקרה:
פסוק כ
ביאור המילות
"ידיעה והשכלה". עיין בפנים, כי הידיעה ע"י הבחינה תהיה מן המאוחר אל הקודם, ולא תושג רק באמצעות החוש שתנאי משיגיהם הזמן והמקום, אבל ההשכלה תהיה מן הקודם אל המאוחר עפ"י מופתי השכל והיקשי התבונה, והתבונה תשיג הדברים מופשטים מן הזמן והמקום, ותתן חקים כוללים ומוכרחים, ותשיג גם הבריאה הנסיית יש מאין. וההבדל בין בורא ובין עושה עיין לק' (מ"ג א' ג', מ"ה ז' יב יח). ובפי' ספר בראשית (א' א'), וההבדל בין ה' וקדוש ישראל, מבואר (למעלה א' ד') ובכל הספר:פסוק כא
ביאור המילות
"קרבו, הגישו". עי' הבדלם בפנים, ולמעלה (א):פסוק כב
- א) הגדולה מכולם הוא המגיד העתיד לבא בדבר מקרה שאין לו התלות בשום סבה מן הסבות, ושעדיין לא התחיל מקצת מן הדבר, כמו שיאמר אחר מאה שנים יתגבר מלך פלוני, או יהיה רעש ויחריב מקום פלוני וכדומה, וז"ש יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה בעתיד עפ"י מקרה גמור.
- ב) קטנה מזאת המגיד עתידות בדבר שכבר התחיל מקצתו, כמו שכבר עמד מלך פלוני ולוחם וכובש והוא אומר מה יהיה בסופו, או שההר התחיל להתמוטט והוא אומר עד כמה תתגעש ותרעש הארץ. וז"ש עכ"פ "הראשנות" שכבר הותחל ענינם "הגידו מה הנה" ועל מה מורים למען "נשימה לבנו" עפ"י דבריכם "ונדעה אחריתן" מה יהיה סוף הדבר ואחריתו.
- ג) קטנה מזאת המגיד עתידות בדברים שדרכם לבא עפ"י המנהג הטבעי, ואינם באים במקרה רק בסבה טבעיית, כמו השנה ההיא תהיה שנת גשמים, או בצורת, קור או חום, רעב או שובע וכדומה. וז"ש או "הבאות השמיעונו" דברים הבאים ורגילים.
- ד) קטנה מזאת אם כבר בא הדבר המקרי, אשר לא נדע סבתו, והוא יודיע מה היה סבת הדבר, שזה דבר קל מאד, עד שחכמי התולדות והטבע יוכלו כ"ז ברוב פעמים, לגלות הסבה עת יראו המסובב, וז"ש או עכ"פ:
ביאור המילות
"תקרינה". המקרה הוא דבר הבלתי נתלה בשום סבה מן הסבות, או אשר לא נדע סבתו, וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות כמ"ש במק"א:פסוק כג
"אף תיטיבו" מוסיף לאמר, עכ"פ אנסכם עוד בדבר יותר קטן, אם יש עכ"פ ביכולת הע"ז "להטיב או להרע" לשום אדם, גם בזה "נדעה כי אלהים אתם", אבל בתנאי אם "ונשתעה ונראה יחדו" כי כהני הבעל היו מכזבים בשם הבעל שהיא מטיבה או מריעה לעובדיה או בוגדיה, אבל הם יבדו זאת מלבם בתחבולות של מרמה וזיוף לרמאות לב קלי הדעת, לכן אני מתנה כי "נשתעה" ונפנה פנים אל פנים, עד כי "נראה" שנינו יחדו אם אמת דברתם, או רק שקר כזבתם. אבל האמת הוא, כי.
ביאור המילות
"לאחור". הושאל מן ההליכה בפועל שילך לאחריו, אל ההליכה השכליית שיחקור מן המסובב אל הסבה, וכן לקמן (מ"ב כד) יקשיב וישמע לאחור, ונשתעה מענין פניית פנים, וישע ה' אל הבל, וכן אל תשתע, ומלת יחדו פרשתי למעלה בששניהם שוים:פסוק כד
פסוק כה
ביאור המילות
"חמר, טיט". בארתי למעל' (יו"ד ו') כי חומר רומסים אותו לעשות ממנו כלים לא כן הטיט, והיוצר הוא העושה הכלי בחומר לא בטיט, כמ"ש כי כחומר ביד היוצר:פסוק כו
ביאור המילות
"לפנים". מורה היות דבר לפני דבר. האימים לפנים ישבו בה, לנביא היום יקרא לפנים הרואה:פסוק כז
ביאור המילות
"לציון לירושלם". ציון מצודת ציון ומציין המלכות והמקדש והסנהדרין, וירושלים שם ישבו העם, ומציין ענין העם וקבוצם וכדומה, כמ"ש למעלה (ב' ג', ד' ג' ד', יו"ד לב, לא ט', לז כב, ולק' נב א' ב' ח' ט', סב א'):פסוק כח
פסוק כט
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מא · >>