מלבי"ם על ישעיהו לח
<< · מלבי"ם על ישעיהו · לח · >>
פסוק א
- א) האויב היותר חיצוני, והוא האויב שיבא עליו מבחוץ מזולתו מבני אדם.
- ב) האויב הקרוב אליו, והם כחות הגוף והרכבתו, אשר יען הורכב והומזג מדברים שונים מתנגדים, עת יופר הברית ביניהם ויתגברו הכוחות המתפעלים על הפועלים, אז האניה חשבה להשבר.
- ג) האויב היותר פנימי, הם רוע התכונות המדות והתאוות השתולים בנפשו, והפלס בידו להטותם כפי בחירתו, ועת לא ימשול ברוחו, יחליא את נפשו ויטביענה במצולות האבדון, והנה חזקיהו נקבצו באו עליו רגשת שני האויבים החיצונים, כי שלשה ימים לפני בוא סנחריב האויב הנכרי אל שעריו, גם האויב היותר קרוב אליו שהם תחלואי המזג ומדוי ההרכבה סביב שתו עליו להאבידו. וזה ספר כי בימים ההם חלה חזקיהו למות, וכבר תראה איך דוד אבי אביו, התאונן ויתפלל ונתן תודה תמיד על הצלת שני האויבים הקשים האלה, כמו שבארנו כ"פ בספר תהלותיו, וראה ביחוד (קאפיטל וא"ו, ל' מ"א), אמנם עת ינצח האדם האויב היותר פנימי, שהוא עת יטיב מעשיו, ונפשו ושכלו יהיה להם שלום אמת. כי אז גם שני אויביו החיצונים יכנעו מפניו. וע"ז עת בא ישעיה להעירו, כי מת הוא ולא יחיה, כי חסר לו ענין פנימי שהוא סבת חיים האמתיים הנצחיים כמ"ש חז"ל על זה, אז ראה ויבן מה לעשות:
פסוק ב
פסוק ג
- א) שלמות העיון תולדות השכל, והוא האמת, שלא יאמין בשוא נתעה אך ישיג ויאמין האמת באמונות ובדעות, עז"א זכור את אשר התהלכתי לפניך באמת.
- ב) שלמות השכל המעשי, והוא שהמעשה הטוב אשר יעשה לא יהיה אמצעי אך תכלית לעצמו, והוא שלא יעשה המעשה הטוב בעבור איזה דבר אחר, תועלת חיצוני גופני או נפשי מתקות שכר בזה או בבא, שאז אין לבבו שלם, רק מתחלק בין הפעולה ובין התכלית של הפעולה, שהוא חוץ מן הפעולה, ומעשה ההוא לא נקרא מעשה בחיריית כמו שהתבאר בפילוסופיא של המדות במה שאחר הטבע, רק שיעשה הפעולה בעבור חק עליון כולל אשר רשמה התבונה המעשיית לעצמה, שיפעל הדבר הטוב בעבור שהוא טוב, ובעבור שרשה מהתבונה העליונה העוללת שהוא השי"ת, ועז"א "ובלב שלם".
- ג) שלמות הפעולות בעצמם שלא ימנעוהו מעכבים ולא יעצרוהו מונעים מלהוציא שלמות לבבו אל פועל המעשה, ועל זה אמר "והטוב בעיניך עשיתי":
פסוק ה
- א) בעבור הזכות וזה היה ענין תפלתו שעורר והזכיר זכיותיו.
- ב) מצד הרחמים וזה פעל בדמעותיו שעורר רחמים, ואחרי כי נרפא הנפש וסר האויב היותר פנימי, הנה יסור גם האויב החיצוני בערכו שהוא המחלה "והנני יוסף על ימיך" וגו'. וגם וכ"ש כי יסיר האויב היותר חיצון וקל בערכם שהוא, כי.
פסוק ו
פסוק ז
פסוק ח
ביאור המילות
"במעלות אחז". כלי מראה השעות עפ"י הצל שתקן אחז.
"ובשמש", ר"ל עם השמש, שהשמש עצמה תשוב, וכן אמר אשר ירדה:הערות
ח במלכים נזכר כי ישעיה רצה להשיב את הצל, וחזקיה אמר נקל לצל לנטות עשר מעלות, וזה דבר מתמיה מאד, איך זה נקל? הלא ידוע שנטיית הצל תהיה מנטיית השמש, ומי יטה השמש זולתי מי שאמר יהי מאורות ויהיו? ואם נטיית הצל לפניו היה קל בעיניו, מדוע לא יהיה קל נטייתו לאחוריו? עד שהרלב"ג במלחמותיו כתב בזה שהמופת היה מצד תנועת העננים אשר מנהגם כשיתנענעו תחת השמש להביא את ניצוץ השמש אל זולת מקומו, וישעיה אמר שיחדשו לפי שעה אדים מתנענעים מביאים את השמש במהירות נפלא, ולפי שראה חזקיהו אז מתנועת הרוח אז וקצת האדים שהיו תחת השמש שנקל עתה להשיב הצל אל מקום ההוא בקש שיהיה הענין בהפך זה, כדי שיוכר מופת ה', עכ"ד, והכתוב פה קורא ותשב השמש עשר מעלות, ובד"ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ.פסוק י
ביאור המילות
"בדמי". כמו וידום אהרן, והב' במקום עם:פסוק יא
ביאור המילות
"בארץ החיים". נעלם מלת אשר, אשר בארץ החיים, וכן אשר עם יושבי חדל, "וחדל". וחלד כמו כשב כבש:פסוק יב
"קפדתי כארג חיי", המליצה תצייר הזמן הקבוע לכל אדם לימי חייו, כבגד ארוג ומתוקן, ואת החיים בעצמם כעסק האריגה אשר בה יטוה את הבגד ההוא, כי החיים מחוברים מעתות ורגעים אשר יתחברו אחת אחת כהאורג שמחבר חוט אל חוט ואורגם זה בזה עד ישלם הבגד כולו, כן יתקבצו הרגעים אלו עד ישתלם מהם הלבוש הגדול שהוא העת המיועד אל האדם לחיות בה, ואז יסתלקו הלבוש והמתלבש, והאדם ישוב אל עולמו, וכן דמה איוב מליצת תנועת זמנו לאורג (איוב ז' ו') אומר הנה עד עתה קפדתי וקשרתי את חיי מן החוטים הנטוים שתי וערב שהם הרגעים והעתות, כמו האורג, והבגד עוד לא נשלם. כי הטויה הזאת נטוית מחוטים דקים מאד שהם הרגעים, אבל עתה "מדלה תבצעני" ע"י הדלה והחולי אתה רוצה לבצע ולהשלים את הבגד בזמן קצר, עד "כי מיום עד לילה תשלים אותי" להשלים מועד חיי ביום אחד, ולדלג על כל העתות האלה ולקשרם בהבגד ביום אחד. ובציורו תפס בכח המליצה כאילו האריגה שיארג האדם בכח לא יספיק לבצע הבגד, ולנגד זה הדלה והחולשה היא תשגיב בכחה להשלים המלאכה, אשר לא חלו בה ידים זריזות:
ביאור המילות
"דורי". הזמן שבו יחיה האדם נקרא דור, ואת דורו מי ישוחח (לקמן נג ח') מענין היקף, וכדור מענין זה, והכ"ף לדמיון, לכן נשמטה בכדור יצנפך צנפה (למעלה כב):
"ונגלה מני". כמו ונגליתי ממנו, כי הסוכך והמסוכך יסוכו זע"ז, וכן מאתי גלית ותעלי (לקמן נז ח'):
"קפדתי". חברו ביחזקאל (ז' כה) קפדה בא, והוא לדעתי מענין קשירת וכריכת הרתוק שהזכיר שם עשה הרתוק, כי על קצור מתרגם בכ"מ קפדה, וכן החיה בעלת הקוצים נקראת בעברי ובארמי קפוד, על שמתכפלת עת יבא אורב עליה, ועקרו בעברי על קיפול הרתוק או החוטים הטוים זה על זה שכורך השתי עם הערב:
"מדלה". החולאת, מדוע אתה ככה דל בן המלך:
"יבצעני". ענין גמר, כמו תשלימני, וההבדל בין בצע ובין משלים, שעם ההשלמה נקשר מושג השלמות, ותשלם כל המלאכה כי בנין שלמה היה שלם, ידי זרובבל יסדו את הבית וידיו תבצענה, כי בנין זרובבל לא היה שלם עדיין, ולכן בא בצע על מלאכת הפסד וקלקול, יתר ידו ויבצעני (איוב ו' ט'), בצע אמרתו (איכה ב' יז), ובזה הוסיף פה, שלא לבד יבצעני, מצד ההעדר, כי גם תשלימני, בערך התכלית והשלמות אשר אצלך מן האדם וקצו, וע"כ יבצעני נסתר ותשלימני נוכח כי לא ייחס הרע אל ה':פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"כסוס עגור". ממיני עופות הנוסעים (ירמיה ח' ז'):
"עשקה לי ערבני". דוגמתו, ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים (תהלות קי"ט), עושקי אדם בעת ההיא היו מבקשים ערבון לפדיונם:פסוק טו
ביאור המילות
"אדדה". כמו אדדם עד בית אלהים, דולג על איזה דבר, ומלת אדדם מוסב לשתים, וכן מלת על, אדדה (על) כל שנותי (אדדה) על מר נפשי:פסוק טז
"שיחיו", אני התיאשתי וה' נתן חלקי בחיים, "ולכל בהן חיי רוחי" היינו ה' אמר "לכל בהן" והוא אל כל הדברים הממלאים את שנותי (שהוא על כל תולדות הימים), אמר ה' "חיי רוחי", שכולם יהיו מוכנים להחיות רוחי, "ותחלימני ותחייני", ועתה נדמה כאילו החלמתני והחייתני, ר"ל הכל נדמה לי עתה כחלום, כאילו חלם לי שנמשלתי עם יורדי בור, וה' החיה אותי בתחיה:
ביאור המילות
"ה' עליהם". מלת אמר שבפסוק הקודם נמשך גם פה, ה' (אמר) עליהם יחיו (ועליהם ר"ל על שנותי) (וה' אמר) לכל בהן (ר"ל בשנותי).
"חיי רוחי ותחלימני", מענין חלום לילה:פסוק יז
"ועתה רואה אני כי חשקת את נפשי מן השחת המבלה", כאילו בעת ראית את נפשי עומדת בשערי שחת ומוכנת להבלות, אז חשקת בה ואהבת אותה בחשק עצום, עד שמרוב חשקך אותה "השלכת אחרי גוך כל חטאי", כענין על כל פשעים תכסה אהבה, שע"י החשק מחלת כל חטאתיה (והמליצה שעת ראה ה' שעומד בסכנה רחם עליו ומחל עונותיו):
ביאור המילות
"מר לי מר". מר הראשון מנע"ו, מענין חליפין ותמורה, ומצאנוהו בפתח. מי בז ליום קטנות, טח מראות עיניהם, ול' לשלום, מורה הגבול שאליו, כמו והפכתי אבלם לששון. בלי מן בלה, כמו שבי דלי, מן שבה דלה:פסוק יח
ביאור המילות
"אל אמתך". תחת את, כמו וירדפו אל מדין, ויען שאמתת ההבטחה היא עתידה לא הוה, וצריך ליחל עליה, בא הגבול שאליו, שיקוו ויחכו אל אמתך:פסוק יט
- א) כי ההודאה היא רק על טובת החיים ובשאינו חי לא יודה על טובה שלא קבלה,
- ב) כי הנעדר לא יצוייר שיודה וישבח, וזה פרט במ"ש רק חי יודך, ורק בעבור שהוא חי, (ומגביל נגד כי לא שאול תודך, רק בעבור שהוא חי, ולא מות יהללך רק מי שהוא חי), ונגד מ"ש "לא ישברו יורדי בור אל אמתך", מפרש כי רק "כמני היום אב לבנים", רק כמוני אשר אהיה מעתה אב לבנים אשר אוליד, רק איש כמוני "יודיע אל אמתך". יודיע לבניו קיום הבטחתך שהבטחת לדור דור, לא כן אם ירדתי בור לא נתקיימה אמתך לדור אחרון:
ביאור המילות
"אב לבנים". אין הלמ"ד גבול שאליו, רק למ"ד הצירוף אב של בנים, כמוני היום:פסוק כ
ביאור המילות
"להושיעני". כמו להרגו בערמה:
"על בית ה'". בבית ה', כמו ועל חרבך תחיה:פסוק כא
פסוק כב
הערות
כב מדברי הכתוב פה נראה שחזקיה לא שאל אות, ובמלכים סבר שאחר שאמר ישעיה ישאו דבלת תאנים, אמר חזקיה מה אות כי ירפא ה' לי, ויאמר ישעיה הלוך הצל עשר מעלות, מבואר שמה שאמר מה אות כי אעלה בית ה' שאל אות ומופת, ואיך הפך פה הסדר ? וגוף הדבר זר מאד שיעשה ה' נס גדול כזה בעבור דבר קטן כמוהו, ומה היה הצורך אל נס גדול כזה (עי' קאפיטל צ"ט)<< · מלבי"ם על ישעיהו · לח · >>