"הן", וכ"ז היה בזכות חזקיהו, הוא לא מלך בעבור מלחמות וכיבוש עמים, רק בעבור הצדק, ובעבור שישגיח על השרים, שינהיגו שררתם במשפט, (המשפט הוא לפי הדין וזה ביד השרים, והצדק הוא לפי הזמן והמקום לפנים משורת הדין, וזה ביד המלך לבדו):
ביאור המילות
"לצדק, ולשרים". הלמ"ד למ"ד בעבור, כמו והמלכת להם מלך (ש"א ח' כב), כי פעל מלך לא נקשר רק עם על או ב', וכן למ"ד למשפט, בעבור המשפט:
"והיה איש", ע"י כן יהיה חזקיה הגם שהוא איש טבעי ונמצא נברא ומורכב מד' יסודות, מ"מ ישלוט על כל הד' יסודות הוא יהיה "כמחבא רוח" כדבר שמתחבאים בו מפני יסוד הרוח הסוער.
"וסתר זרם" כדבר שיש בו מסתר נגד הזרם שהוא רעת יסוד המים, "כפלגי מים" המועילים "בציון" במקום ציה וחום אשר המים מגינים נגד יסוד האש, כן יגין הוא בפני רעת היסוד ההוא.
"כצל סלע כבד" המגין "בארץ עיפה" במקום שיסוד העפר רע ומזיק והארץ עיפה והסלע כבד הנמצא שם מגין על רעת יסוד ההוא, כן יגין בפני רעת יסוד העפר:
ביאור המילות
"בציון". ארץ שחום השמש שוזף שם:
"וארץ עיפה". יסוד העפר שם רע, ומורכב באדים וחלקים זרים ורעים. בארץ ציה ועיף בלי מים, באורו, ציה ע"י חום השמש. ועיף ע"י אדים הארסיים הנעצרים ביסוד המורכב. ובלי מים, העדר מקורות ומעינות:
"ולא תשעינה", לעומת שאמר (למעלה ז') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, ואמר שם שזה ימשך עד שאו ערים מאין יושב, ואז מצבת בם זרע קדש מצבתה, והם יראו וישמעו ויבינו, שהוא בימי חזקיה. אמר שעתה תתקיים נבואה זאת, "כי לא תשעינה עיני רואים" נגד עיניו השע, "ואזני שמעים", נגד אזניו הכבד:
ביאור המילות
"שמעים תקשבנה". קשב מרחוק, כמ"ש בכל מקום שנזכר שיתוף זה, ומוסיף שגם תקשבנה, וכ"ש שישמעו:
"ולבב נמהרים", נגד השמן לב העם הזה, ולא שיבין לקנתר וללעוג רק "יבין" כדי "לדעת", ומוסיף לא לבד שיבינו בעצמם, כי גם "לשון עלגים תמהר לדבר צחות" וללמוד לאחרים (גם לעומת שאמר שיעמוד נגד היזק הד' יסודות, אמר כי גם החושים ראיה שמיעה דבור וכחות השכל יתחזקו ע"י):
"לא יקרא", לא תהיה חנופה עוד לאמר לרע טוב ולטוב רע, כי זה מורה פחיתת הדור, והנה הנבל הוא הרע בנגלהו ובמצפונו, לשמים ולבריות, אבל הכילי הוא הנוכל בערמה ורעתו צפון בלב אבל ישמרהו מגלותו, וכן הנדיב גדול מן השוע, אומר כי תחת שעד עתה היו חונפים לקרוא לנבל נדיב, מעתה לא לבד "שלא יקרא לנבל נדיב", כי גם "לכילי" שאינו רע כ"כ כמו הנבל לא לבד שלא יקרא לו נדיב, אף גם "לא יאמר לו שוע" שהיא מדרגה קטנה מן הנדיב:
ביאור המילות
"כילי". מענין ארור נוכל, בנכליהם אשר נכלו, החושב עצות רעות וכליותיו יועצים רע, ושוע לא נמצא רק הפך הדל, ולא נכר שוע לפני דל, לא כן נדיב הוא שוע ולו רוח נדיבה, והכילי אינו שוע. אבל הנבל לערך הנדיב, כערך שני הקצוות המתנגדים במדות, (משלי יז ז'):
א) שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו "נבלה ידבר" בפרהסיא בלא בושה, ובמצפונו "ולבו יעשה און", שיגמור מעשה האון גם בלבבו ומצפונו.
ב) שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם,
א) באמונות,
ב) במעשים שבין אדם למקום,
ג) במעשים שבין אדם לחברו, נגד המעשה בין אדם למקום אומר "לעשות חנף", המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחרת לא לשם ה', נגד האמונות אומר "לדבר אל ה' תועה" שאמונתו כוזבת ומוטעת, ונגד המעשים בין אדם לחברו, "להריק נפש רעב" ולגזול את של חברו:
"וכלי", הגם שהכילי אין רע כ"כ כמו הנבל, וטוב ממנו בשני ענינים,
א) שרעתו אינה גלויה כ"כ.
ב) שאינו חוטא רק במצות שבין אדם לחברו, לא באמונות ובמצות שבין אדם למקום, מ"מ אינו ראוי שיקרא נדיב.
א) כי "כליו" ונכלותיו ומחשבותיו "רעים".
ב) "כי הוא זמות יעץ" שיעץ עצות בסתר "לחבל עניים באמרי שקר", והוא בצד זה גרוע מן הנבל שכלבו כן פיו, אבל הנוכל הזה שמסתיר רעתו יחבל עניים ע"י שקרים, וגם בעת "ידבר אביון" משפט, אף שמשפטו ברור וידוע טוען טענות שקרים וגוזל ע"י כן חלק חברו, ואיך א"כ יקרא נדיב, הלא.
"ונדיב", הוא בהפך, "כי נדיבות יעץ", עצת לבו ומצפונו הוא מלא נדיבות לותר משלו.
"והוא על נדיבות יקום", מבאר במ"ש החוקר כי גדר הנדיב שלא תהיה הנדיבות ענין מקרי בלתי נדרש לעצמו רק בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות בעבור אהבת עצמו, לשם ותפארת או בעבור ענין אחר מדומה, עד שהוא עצמו הוא תכלית הנדיבות, והנדיבות רק אמצעי אליו להגיע אל ידו אל הדבר הטוב בעיניו, באופן שהנדיבות קיים ונצב עליו, והוא היסוד אליו, רק שצריך שתהיה הנדיבות ענין עצמי נדרש לעצמו, יבוז בעבורו אהבת עצמו וכל תועליות וערבות המדומים, כולם לא יהיו רק אמצעים אל הנדיבות שהיא התכלית להם והיסוד אשר עליו ישענו באופן שהוא עצמו על נדיבות יקום, לא שהנדיבות יקום עליו:
"נשים שאננות", מליצה זו מתאחדת עם מה שאמר , כי השאנן הוא היושב שקט, אף שאינו בוטח בגבורתו הוא שאנן מצד שאין לו מלחמה עם שום אדם, והבוטח הוא הבוטח על גבורתו הגם שאינו שאנן ויש לו מלחמה, ובני ציון לא היו בוטחים בגבורתם אז, אבל היו שאננים כי סנחריב לא לחם אתם, ובני הר שומרון שהם שבט אפרים לא היו שאננים כי מלך אשור לחם אתם אבל היו בוטחים על גבורתם, וכן קרא פה לבני ציון ויהודה נשים שאננות, ולבני אפרים בנות בוטחות, כי מלכות יהודה התחילה בימי דוד ושלמה, ואחר כך נפרדה מאתה מלכות אפרים בימי רחבעם, ובזה דמתה יהודה כאשה שילדה בת מולכת שהיא אפרים. ואפרים כבת צעירה במלכותה מציון:
ביאור המילות
"שאננות בטחות", שאנן הוא ההפך של שאון המורה קול המולה גדולה, ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול מטריד. יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש (איוב ג') והבוטח הוא ע"י גבורתו. ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה (משלי א'), בטח ע"י כח עצמו, ושאנן ע"י שלילת מטריד מחוץ שהוא הפחד רעה. ואמר לשאננות שמענה קולי, ולבוטחות האזנה אמרתי, כי הבוטחות להם הדבר נוגע, ולהם יאמר אמרתו, והשאננות הם ישמעו רק הקול להיות להם הדבר למשל ולימוד (כנזכר לעיל כח כג):
"ימים על שנה", תיכף אחרי כלות השנה באחד בתשרי עוד ימים מועטים אחריו, "תרגזנה בטחות" ירגזו בני אפרים הנקראים בנות בוטחות, כי בעת "שכלה בציר" בסוף הקיץ, הגם שבצרו שדותיהם בסוף השנה והיו עדיין בשלוה, מ"מ "אסף בלא יבא" לא יאספו תבואתם הביתה, כי לפני חג האסיף יבא האויב עליהם:
"חרדו", ואתם "שאננות" שהם שבט יהודה הגם שעליכם לא בא האויב, מ"מ "חרדו גם אתם שאננות על רגזה של בטחות", כי הרוגז של הבוטחות שהם בני אפרים נוגע גם אליכם, וצריכים גם אתם לחרוד פן גם עליכם יבא האויב, כי הבת הבוטחת שהיא אפרים היא עתה "פשוטה" האויב פשט מלבושיה החיצונים, ואח"כ "ועורה" פשט מאתה גם הכתונת עד שנשארה ערומה, רק "וחגורה על חלצים" לכסות בשר ערוה:
ביאור המילות
"רגזה". שם, ונסמך, ונעלם אצלו מלת על, על רוגז של בוטחות. החרדה היא לפני הצרה, והרוגז בעתה:
"על שדים", מצייר כי במעמד הזה שהם ערומים מבגדיהם "ספדים עתה על שדים", שהלואי היתה כבת קטנה ערומה שיונקת עכ"פ שדי אמה, והוא במשל הלואי היו להם שדותיהם שימצאו שם לחם אם אין להם לבוש, ומפרש מה הם השדים "על שדי חמד", שחסרים להם, אם תשאל איפה הם שדותיהם? אומר, כי.
"על אדמת עמי קוץ ושמיר יעלה", עד שיהיו השדות חרבים:
"כי על". ר"ל לפעמים תשחת הארץ ע"י שהאויב מתפשט בכפרים ועל השדות, אבל פה יהיה בהפך כי הטעם שיעלה על אדמתם קוץ ושמיר יהיה מפני שכבר קדם הקוץ ושמיר "על כל בתי משוש", וגם על "קריה עליזה" ברבת עם, שהערים החרבו תחלה כי גלו יושביהם ועי"כ יהיו השדות שוממים יען שאין איש בארץ לעבדם ולשמרם:
ביאור המילות
"קוץ שמיר". כמו שמש ירח, ונמשך בכפל, כי קוץ שמיר יעלה על כל בתי משוש:
"כי ארמון", המאמרים מגבילים, נגד מ"ש "שעלה קוץ ושמיר על כל בתי משוש", אומר הטעם כי "ארמון נטש" מיושביו, ונגד מ"ש "שעלה קוץ ושמיר על קריה עליזה", אומר הטעם "כי המון עיר עזב עפל", שיעור הכתוב "בעד מערות היה עפל ובחן משוש פראים עד עולם". הפראים והעדרים שגרו עד הנה במערות, עתה לקחו הפראים לעצמם בעד המערות שדרו בהם, דירות טובות מאלה שמעתה הם גרים בעופל ובחן במבצרים חזקים, והחזיקו בבתים האלה להיות שלהם עד עולם. שתחת שהיו עד הנה במערות ישישו עתה בהמבצרים והעדרים ירעו שם, וזה ימשך,
ביאור המילות
"נטש, עזב". בארתי בפי' (מ"א ח' נז). ומלת "בעד", פי' מחיר, כמו עור בעד עור, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו:
"עד יערה", וישפך "עלינו רוח" רצון "ממרום" שירצה ה' להושיענו, ואז "והיה" מקום החרב עתה כמדבר מלא תבואות ככרמל, "והכרמל" שהיא ארץ יהודה שלא חרבה יהיה אז מלא אנשים כיער המלא עצים:
ביאור המילות
"יערה". שפיכה ויציקה. כמו ותער כדה אל השוקת, ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנוניה:
"ושכן, המשפט" בין אדם לחברו "ישכן גם במדבר" שיתהפך אז לשדה תבואות וישמרו משפט שלא יקריבו שדה בשדה, "והצדקה" בין אדם למקום "תשב" בקביעות "בכרמל" שהיא ירושלים ובנותיהם שם יעבדו את ה':
ביאור המילות
"משפט וצדקה". משפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכל מקום כנ"ל (א' כז):
"ושכן, תשב". ישיבה קבע, ושכינה עראי כנ"ל (יג כ') שהצדקה תהיה עקר, ומשפט טפל, תורתם קבע ומלאכתם עראי:
"והיה", עבודה היא כבדה ממעשה, והשקט ובטח הוא מדרגה יותר גדולה מן שלום, (כמ"ש בבאור המלות), והנה הצדקה שהם המצות שבין אדם למקום, נחלקים לשני ענינים, יש מצות שכליות, הבאות לקבוע אמונה או מוסר, והאדם עושה אותם בנפש חפצה מפני שמכיר תועלתם וזה קרא "מעשה הצדקה", ושכר המעשה הזאת יהיה שלום, ויש מצות חוקיים שאין טעמן נודע כמו הקרבנות ועניניהם, והוא עושה אותם מצד עבודה כעבד השומע מצות אדונו הגם שאינו מכיר טעמם ותועלתם, וזה קרא "עבדת הצדקה", ושכר מצות אלה יהיה גדול יותר, שהוא "השקט ובטח" שהוא גדול משלום וגם "עד עולם" בלי הפסק:
ביאור המילות
"מעשה עבדה". מובדלים למעלה (כח כא). והשקט ובטח למעלה (ל' טו), ושלום קל מהם כי יזכר לרוב על הצלחה מורגלת חיצונית:
"וישב עמי בנוה שלום", הנוה שהם דירת הצאן יהיה שלום באין בוזז ושולל וגם "המנוחות" שהם הערים הפרזים יהיו "שאננים" באין קול המיה משבית המנוחה, "והמשכנות" שהם ערי המבצר יהיו "מבטחים" בחזקם, עיין באור המלות:
ביאור המילות
"נוה". עקרו על נאות צאן, ועל דירת האדם הוא מושאל תמיד. ומנוחה קטן ממשכן, ינוח האדם לפעמים רק מן הטלטול, והשכינה נמשכת יותר מן המנוחה. וכבר כתבתי כי השאנן מציין העדר השאון והרגש וההמולה, והוא הכפרים וערי הפרזות, והבטחון מציין הגבורה והחוזק והוא במבצרים ובמשכנות הקבועים בתקפם:
"וברד ברדת היער", היער והשפלה שניהם היו בחלק יהודה, השפלה שהוא מחלק של יהודה (יהושע ט"ו ל"ג) החריב סנחריב, כי לכיש ולבנה שהחריב סנחריב (לקמן ל"ז ח') היו מערי השפלה (יהושע ט"ו ל"ט מ"ב), וכן היער שהחריבו היה בגבול ההוא (לקמן ל"ז כ"ד. מיכה ז' י"ד. יחזקאל כ"א ב'). עפ"ז אומר "ברד" היינו בעת ירד הכל ונחרב, ומפרש "ברדת היער", בעת ירד ונחרב היער, "ובשפלה" בחלקו של יהודה "תשפל העיר" ששפלו כל הערים אשר בשפלה, וירדו ממדרגתם, בעת ההיא שנחרב הכל:
ביאור המילות
"וברד ברדת". שרשו ירד, והב' ב' הזמן, בעת רד, בעת רדת היער.
"ושפלה", שם המחוז, הנגב והשפלה. וב' בשפלה ב' המקום.
"והעיר", שם המין כמו ויהיה לי שור וחמור, ופי' ישפלו הערים:
"אשריכם", דורו של חזקיה הנשארים אשר יזרעו על כל מקום מוצאי מים וזריעתם תצמיח לשלח שמה רגל השור והחמור כמ"ש (למעלה ז') וכל ההרים אשר במעדר יעדרון וכו' והיה למשלח שור ולמרמס שה, שהשפלה תחרב אבל ההר ישאר כי לא יבא האויב שמה:
