"ויהי דבר ה' אלי", אחר שנבא כי נ"נ עמד בראש שני הדרכים וה' גמר הדין שיפול הגורל על ירושלים לא על רבת בני עמון, הלא יפלא וכי בני עמון צדיקים נגד ישראל, לכן הודיע לו ה' חטאי ירושלים שעל ידם יצא הקצף עליהם, וגם באר לו בסוף הנבואה שאין ביניהם צדיקים שיגינו עליהם כי היו כולם לסיג:
"התשפט", אם תרצה לשפוט אותם מדוע נתחייבו כליה (ולכן קראה "עיר הדמים", אם על דמים ששפכו בתוכה ברצח, אם על דמי חללים שהרג האויב) אם תרצה לשפוט ולדעת סבת עונשה, "והודעתה את כל תועבותיה" להראות שבא המשפט כפי הדין:
ביאור המילות
"התשפט התשפט". יל"פ שהנביא היה שופט ומסתפק בעצמו אם ישפוט ויחקור אחר עונות ירושלים, א"ל ה' וכי תשפוט ותחקור ע"ז אם תשפוט את עיר הדמים? אני אומר לך הודע אותה את כל תועבותיה:
"בדמך אשר שפכת אשמת", שעקר האשם והעונש היה בעבור שפיכת דמים, "ובגלוליך אשר עשית טמאת", כי על האשם יכופר לו אחר שיקבל ענשו, אבל גם אח"כ עודך טמאה מיתר הגלולים, לכן ע"י ש"ד "תקריבי ימיך" יבא זמן כליונך במהרה, וע"י הגלולים "תבא עד שנותיך", אחר שיבא יום מפלתך וגלותך יתחילו לך שנים שונות שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, שגם בגוים לא תמצא מנוח, ומפרש "על כן נתתיך חרפה בגוים" שמן ירושלים באו אל הגוים הקרובים ושם היו לחרפה. ומן הגוים נפזרו "בארצות" רחוקות ושם היו "לקלסה", ומפרש.
ביאור המילות
"ותקריבי ימיך ותבא עד שנותיך". השנים מציינים שנות עולם, שבכל שנה יתחדשו שנויים בנמצאי העולם, והימים (כשאינו בא על ימים אחדים) יצייר ההמשך הזמני המייעד לכל נמצא בכלל, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, וכשאמר כמה ימי שני חייך, היינו ההמשך הכללי משני חייך, ומצאנו הרבה פעמים שמציין בימים הימים הטובים, ובשנים יציין השנוים שיעשו בחיי האדם שרובן רעים, כי כל שנה ישונה ליחותו ומזגו ויותך ויופסד ויתקרב אל הזקנה, ודייק יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, ודברנו ע"ז בכ"מ, ואמר פה תקריבי ימיך שנשלמו ימי הטובה ובא קיצם, ותבא עד השינויים שיתחדשו עליך לרעה:
"חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות". קלסה היא יותר מחרפה שהוא המאמר שעושים לצחוק ולגנאי. וכבר בארתי למעלה (ו' ט', י"ב ט"ו) שבכל הספר הזה יציין שגלו בגוים ומשם נתפזרו לארצות רחוקות, ובזה מוסיף שלא לבד שיהיה חרפה, כי יהיה גם קלסה, ולא לבד לגוים הסמוכים, כי גם לארצות רחוקות כמ"ש הקרובות והרחוקות וכו':
"הקרבות" וגם "הרחקות ממך יתקלסו בך", ומפרש הרחוקות יתקלסו מפני שאת "טמאת השם", שיצא שמך למרחוק שאת טמאה, והקרובות יתקלסו בך מפני שאת "רבת המהומה" שהם יראו בעיניהם המהומות אשר בתוכך:
"הנה", העם יתקנו מעשיהם ע"י שישמעו לגדוליהם, והם או הנשיאים שהוקמו עליהם מצד מעלתם ובחירתם אותם, או האבות שישמעו לקולם מצד הטבע, והם לא יקבלו לימוד מנשיאיהם שהם עצמם שופכים דם בזרוע חזקה שלא במשפט, ולא מן ההורים, כי.
ביאור המילות
"איש לזרעו היו". הזרוע מציין ראשית הכח, והנשיא אשר במשפט יעמיד ארץ המשפט היא הזרוע שלו המניעה ידו וכחו, אבל אם יגבר שלא במשפט נקרא איש זרוע (איוב כ"ב ח'):
"קדשי", יש קדש בעולם, בשנה, בנפש, והקדש בנפש הם ההורים והנשיאים וכבר אמר שבזו קדושים אלה, והקדש בעולם הם קדשי הקדש והמקדש, ועז"א "קדשי בזית", והקדש בשנה הם שבתות וי"ט עז"א ואת שבתתי חללת:
ג) ע"י שוחד כמ"ש בפסוק י"ב (שהם ג"ד שמוציאין את האדם מן העולם, הקנאה אנשי רכיל, התאוה ע"י שוחד, והכבוד ע"י הנשיאים), וחוץ מן ש"ד נמצא ע"ז וג"ע, נגד ע"ז אמר "אל ההרים אכלו" זבחי מתים, ונגד ג"ע אמר "זמה עשו בתוכך":
"והנה" אמנם מה "שהכיתי כפי" כמ"ש (למעלה כ"א) וגם אני אכה כפי אל כפי, שהוא מה שגמר הדין שילך נבוכדנצר להחריב את ירושלים זה לא היה בעבור ע"ז וג"ע, רק "על בצעך" בעבור העושק שהיה בינהם כמ"ש בדור המבול שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל כמש"ש הטעם:
"היעמד לבך", ר"ל שאם היה הגז"ד בעבור עבירות שבין אדם למקום היה עדיין תקנה בתשובה, אבל אחר שנגזר הדין בעבור עבירות שבין אדם לחברו שע"ז אין מועיל תשובה עד שישיב העושק, וא"כ איך "יעמד לבך לימים אשר אני עשה אותך" משפט, "אני ה' דברתי ועשיתי" בעת שדברתי הגז"ד כבר נעשה מעשה וא"א להשיב דבר שכבר נעשה:
"ונחלת בך" אח"כ תנחול בעצמך, שנחלתך מאבותיך היה שהיית עם קדוש וה' הוא נחלתך, שזה הנחלה תלוי בך בעצמך, תשוב אל הנחלה הזאת, ומפרש מהו הנחלה "וידעת כי אני ה'", שתשוב לדעת את ה' שהוא נחלתך מימי קדם:
ביאור המילות
"ונחלת", מנחלים נחלה ובינינו נפעל, כמו וננחלת, ואין בו דגש מפני הח':
"היו לי בית ישראל לסיג", כבר בארתי בפי' ישעיה (מ"ח) במש"ש הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עיני, שר"ל שהמצרף להסיר הסיגים בכור שיש בו כסף הוא ישליך כל הסיגים ולא ישאיר רק הכסף, אבל המצרף סיגים בכור עוני, ר"ל בכור שאין בו כסף רק כולו סיגים הוא לא ישליך רק הסיגים הגרועים לגמרי, והמתכיות החשובים בערכם הגם שהם ג"כ אינם כסף יניח, וכן אם יצרף ה' את הדור שיש בו צדיקים ורשעים יכלה את הרשעים ויניח את הצדיקים, אבל אם כולם אינם צדיקים אז יברר מי שהם צדיקים לערך אנשי דורם הרשעים שהם נחשבו ככסף לעומת הגרועים בהחלט, וז"ש אחר "שהיו לי בית ישראל לסיג" שהם כולם סיגים, רק שיש בסיגים האלה כמה מינים השונים, והם "נחושת ובדיל וברזל ועופרת" וע"י שנתתים "בתוך כור" לצרפם, עי"כ "הסיגים כסף היו", נחשבו הסיגים ככסף, שהסיגים הבלתי גרועים כ"כ טובים ככסף לעומת הגרועים מהם, וכיון בזה על הצירוף והבירור הראשון שצרפם בעת גלות יכניה שהוציא מהם החרש והמסגר והטובים שבהם והגלם בבלה, והם היו כסף נגד הסיגים שנשארו בירושלים, וז"ש.
ביאור המילות
"סיגים כסף". לדעת המפ' בא היו"ד והמ"ם עם הסמוכות שלא כדת, ולמ"ש ר"ל הסיגים היו כסף:
"יען היות כלכם לסגים הנני קבץ אתכם", לכן קבץ אותם לשלחם בגולה שעי"כ ברר הטובים שבהם, והיה להם שארית ופליטה בגלותם, כמ"ש (ירמיה כ"ד) הראני ה' שני דודאי תאנים וכו', שבאר שם שגלות יכניה היה כתאנים הטובות ששלחם לבבל לטובה ולפליטה, והפרישם מן התאנים הרעות שנשארו שם והיו לקללה, וז"ש.
"קבצת כסף ונחשת" שאחשוב כאילו יש שם גם כסף, שאז ישגיח הצורף עליו "לפחת עליו אש להנתיך" שנופח בכונה להנתיך ולהפריש את הסיגים מן הכסף "כן אקבץ" הגם שיהיה "באפי ובחמתי" שהיא האש שיכלה הסיגים, בכ"ז יהיה בהשגחה, "והנחתי והתכתי אתכם", שיהיה ההתכה והפרשת הכסף לבד, ע"י ה' והשגחתו:
ביאור המילות
(כ-כא) "אקבץ, וכנסתי". יש הבדל בין קבץ אסף, כנס, הקובץ מקבץ הנפזרות, והאוסף אוסף אל מקום אחד, כמ"ש (ישעיה י"א), והכונס כונס למקום שמור בל יצא משם, כונס כנד מי הים, ועז"א לאסוף ולכנס (קהלת ב') ר"ל שיכנס ע"מ שישארו בכור:
"באפי, בחמתי, עברתי". כבר בארתי למעלה (ה' י"ב) שטאף הוא החיצון. וחמה היא החמה הפנימית, ושתיהן יהיו על החוטא, וגדר העברה שע"י אפו וחמתו שופך קצפו גם על הבלתי חוטא, שעובר גבול האף לקצוף על הכלל, כמ"ש (ישעיה י"ג י"ג), ועז"א ונתכתם מעצמכם שכיון שנתן רשות למשחית וכו':
"וכנסתי אתכם", אבל אחר שהפריש את הכסף והוציא את בני גלות יכניה מירושלים, אז אכניס אתכם, שהכניסה היא מה שמכניס דבר שישאר בפנים ולא יצא ממקום כניסתו (וזה הבדלו מן קיבוץ) ר"ל שיתר העם נשארו כנוסים בהכור שהיא ירושלים ולא ימצאו בבלה, "ונפחתי עליכם באש עברתי" שגדר העברה היא החרון הכללי המתפשט על כלל העם (ואינו מבחין בין צדיק לרשע), שלא יהי' באף ובחמה על החוטאים לבד רק בעברה להשחית את כולם, "ונתכתם בתוכה", לא יחס עוד הנתיכה אל ה' רק שיותכו מעצמם מצד שיהיו בתוכה, שזה משל אל האבדון שהיו בעת גלות צדקיהו:
"כהתוך כסף", ובכ"ז תתכו בתוכה לגמרי ככסף הנתך בתוך כור שניתך בקלות יותר מן הברזל, וגם יאמר שבכ"ז גם זה היה לצרפם שיחזרו למוטב ויזדקקו ככסף, כי ע"י הצירוף הזה "וידעתם כי אני ה'" תכירו שאני המעניש והמשגיח:
"אמר לה" שמה שאמרתי שהיו לי בית ישראל לסיג, היינו "שאת ארץ לא מטוהרה היא" ויצייר הכליון שנעשה בארץ כציור הכליון שנעשה בארץ בעת המבול, כי גם הם השחיתו דרכם כמו דור המבול, רק שבעת המבול ירד הגשם וטהר את הארץ, שאז נמחה כל הטומאה והגיעול שנמצא ע"פ הארץ כרוחץ דבר מטונף במים שיטהר מטומאתו וצואתו, ואחר המבול היתה הארץ מטוהרה שהמים מטהרים כל טומאה, אבל את לא נטהרת אחר החורבן, כי "לא גשמה ביום זעם", שביום שזעם ה' עליך לא ירד הגשם לטהר את הארץ כי היה החורבן ע"י אש לא ע"י מים:
ביאור המילות
"לא גשמה". מבנין פועל ונפל הדגש, ומפיק הה"א לתפארת הקריאה, רד"ק. רש"י פי' לא נתן גשם הראוי לה לטהרה:
"קשר" עתה חושב ד' מיני הסיגים, הנחושת הם "קשר נביאי השקר" שהיו עוסקים בנחוש וקסם, והם היו דומים "כארי שואג לטרוף טרף" שהארי בעת ישאג י"ל טרף כמ"ש הישאג אריה בעיר וטרף אין לו, וכן הם בעת שאגו וינבאו טרפו טרף, אבל הארי טורף בשר וגויה והם "נפש אכלו" שאכלו את הנפש הרוחניית כי החטיאום בנפשותם, וגם "חסן ויקר יקחו" כמ"ש הנושכים בשניהם וקראו שלום, "ואלמנותיה הרבו בתוכה" שעל ידי נבואתם נהרגו האנשים בידי אויב ונשארו נשיהם אלמנות:
"כהניה", הם היו הבדיל, כי אותם הבדיל ה' מעדת ישראל ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, והם היו מוטל עליהם,
א) ללמד את התורה כמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, והם "חמסו תורתי",
ב) לשמור את המקדש וקדשיו "והם חללו קדשי כי בין קדש לחול לא הבדילו", ולא נזהרו בטומאה וטהרה, וגם "משבתותי העלימו עיניהם" ולא הזהירו על חילול שבת ששקול כנגד כה"ת:
ביאור המילות
"חמסו תורתי". החמס נופל על כל דבר שנעשה שלא כראוי, וחוטאי חומס נפשו, ור' יונה כתב שחמס בלשון ערבי הסרת הדבר ממקומו, וכן (צפניה ג' ד') חמסו תורה:
"שריה בקרבה" הם היו הברזל שהיא המתכת היותר חזק וההורג נפשות, כן היו "כזאבים", שיש הבדל בין האריה והזאב, האריה אינו טורף את האדם רק בעת רעבונו אבל הזאב "טורף לשפך דם" גם כשאינו רעב, והיו שופכים דם או כדי "לאבד נפשות או למען בצע בצע" ולגזול ממון הנרצח:
"ואבקש" הוא הנמשל שלא מצא כסף בין הסיגים, "שבקש איש שיגדר גדר" היינו לתקן הפרצות ואת הדור, או עכ"פ "שיעמד בפרץ" שזכותו תגין על הדור, ולא יתן המשחית לבא ולנגף ולא מצא, ולכן.
