מלבי"ם על איוב ח
<< · מלבי"ם על איוב · ח · >>
==פתיחה למענה הרביעית מענה בלדד==
המתווכח השוחי בחר לו שיטה אחרת, אשר כפי דבריו ירשה בקבלה מאבותיו (פסוק ח).
כאליפז, יאמין גם הוא בהשגחה ובחפשיות הבחירה; כמוהו, גם הוא ייתן כתף סוררת אל דעת האצטגנינים; ולאשר גם איוב, במענהו לאליפז, החריש מדרושים אלה, לכן הסתפק גם הוא במופת אחד אשר העמיד נגד הכופר בהשגחה, במה שאמר "האל יעוות משפט?!" (פסוק ג), וביאור זאת הראיה הוא, כי מתנאי האלהות שיימצאו בו כל השלמיות ושיסולקו ממנו כל החסרונות, וזאת שיצא מאיתו עוול ומשפט מעוקל הוא חיסרון, וראוי שלא יימצא בו.
וזאת יודה גם בעל הריב, וגם איוב הניח זה ליסוד אשר עליו בנה ראיותיו, רק שאיוב לקח את הדברים בהשקף על משפט האישיי, וכה יאמר, שיעשה האל עוול הוא דבר נמנע בחוקו, ההנהגה האישיית הנגלית אינה מסודרת לפי המשפט והצדק, באשר ראינו כי היא לא תבחין בין צדיק לרשע, כי הכל כאשר לכל כטוב כחוטא נתונים המה תחת מקרי הזמן ותהפוכותיו, ואחר שזה שיגיע רע להצדיק בחינם הוא עוול, אם כן נמנע שתהיה הנהגה זאת מאת ה', כי חלילה לאל מרשע ושדי מעוול, ולכן החליט כי הנהגה זאת יוצאת ממושל עיוור וסתום עיניים שהיא המערכה, אשר היא לא תבחין בין עובד אלהים לאשר לא עבדו.
אמנם, בלדד הכריע ההיפך מצד המשפט הראשיי הכללי, וכה יאמר: העוול ראוי שיסולק מאת ה' יען היותו חיסרון, וכן ראוי ליחס לו היכולת המוחלט אחר היותו שלמות, והנה, שנאמר שה' מסר הנהגת העולם אל מושל עיוור, הבלתי מבחין בין טוב לרע, גם אם נצדיק בזה את הדברים הפרטיים הנמשכים מרוע הסדר, בשנאמר כי לא מאת ה' יצאו רק משרי המערכה המנהיגים את ההנהגה האישיית, בכל-זאת לא נוכל להצדיק אותו מצד המשפט הראשיי, כי נשאל, הלא זה בעצמו עוול מאיתו, מה שמסר את ההנהגה ביד המערכה, ולא נוכל להשיב על-זה רק אחת משתי אלה, או שנאמר שאין לו יכולת לעשות משפט להנהיג ההנהגה האישיית, וזה אי-אפשר, כי מתנאי האלהות שיימצא לו היכולת המוחלט, ועל זה אמר: "האל", היינו הבעל יכולת והתקיף, איך "יעוות משפט"?
או שנאמר שעוזב את השפלים ואינו רוצה להשגיח בם על צד המיאוס או הקנאה (כפי החלוקה אשר בפי המורה בט"ז משלישי), וזה נגד הצדק, ועל-זה אמר "ואם שדי יעוות צדק?!".
וזה מופת חותך, שההנהגה האישיית יוצאת מהשגחתו, ושרוע הסדר הנדמה לנו מייסורי הצדיקים הוא טעות אצלנו, כי הכל מסודר מאיתו בצדק ובמשפט, כי הוא אל אמונה ואין עוול.
אמנם, מדוע יביא ה' רעות על הצדיק? בזה נטה למסילה אחרת, כי לשיטתו יביא ה' מכאובים על הצדיק מבלי שום חטא קודם, רק כדי להיטיבו באחריתו, ושישלם לו חלף הרעה טוב כפליים, בעניין שהרעות יבואו על-דרך התמורה והחילוף, שעל-ידי הרע ההווה ישיג טוב בעתיד (פסוקים ו-ז).
ולאשר, כמורגל בפי החכמים, יתדמה האדם בהרבה עניינים אל הצמח, מבאר כי כן תתנהג הטבע עם הצמחים למיניהם, שהצמח הנטוע במקום סלעים ציה ושממה יעקרהו בעל הגן ממקומו וישתלהו במקום רענן ושמן, ומבואר שעקירה זאת אינה לרעה רק לטובה למען יטעהו שורק, אולם לא כל עשב מסוגל לזה, כי הצמחים הגדלים על רוב מים הלחים ורטובים בטבעם לא ישרישו שורשיהם אחרי עקירתם, אבל לעומת זה כן הם לפני כל חציר ייבשו.
וזה העניין בעצמו יהיה בהנהגת האדם, שהרשע הרגיל בתענוגים ומותרות לא יעקרנו ממקומו רק ייקחהו מהעולם קודם זמנו, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, אבל הצדיק יתעקר לפעמים ממקומו וייוורש מנכסיו וגופו יתייסר, וזה לטובתו, לשתלו במקום נאמן, ועוד ינוב בשיבה יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח (פסוקים יא-כ).
ולכן יעצהו להחזיק במעוזו ולבטוח בה' ואליו יתחנן, כי אז תחת ייסוריו ירון חלקו ואחריתו ישגה מאד (פסוק יז פסוקים כא-כב).
פסוק ב
פסוק ג
ביאור המילות
"משפט, צדק". המשפט הוא כפי הדין, והצדק הוא לפי היושר לפנים משורת הדין בהשקף על העת והמקום והנדונים כמ"ש בכ"מ, ואם מסר ההנהגה להמערכה בכלל מצד שא"ל יכולת ובזה עוות משפט הכולל זה נגד חק האל, ששם האל יורה על התוקף והיכולת, ואם עוות צדק פרטי הנוגע לך הוא נגד שם שדי שמורה השגחתו הפרטיית:פסוק ד
ביאור המילות
"וישלחם". מן העולם, כמו תרע לאומים ותשלחם, וי"מ תהרגם כמו בשלח יעבורו, שיהרגם בחרבו:
"ביד פשעם". כמו כאשר דבר ה' ביד משה, ויושיעם ביד ירבעם:פסוק ה
ביאור המילות
"תשחר אל אל", ואל שדי תתחנן. שחר. מורה הבקשה והדרישה המתמדת שמבקש דבר שנעלם מאתו, וזה אל אל הגבוה שמציאותו נעלם, והחינון מורה שמבקש מתנת חנם וחסד וחן, וזה אל שדי שמורה על השגחתו האישיית שמצד זה א"צ לשחרו כי הוא נמצא אל האדם רק צריך חינון:פסוק ו
ביאור המילות
"זך, וישר". הזך הוא בלא פסולת. כמו שמן זית זך, ר"ל נקי מתכונות רעות גופניות, והיושר הוא בבינה כמ"ש בפי' משלי ור"ל נקי מדעות כוזבות באמונה, זך בשכל המעשי, וישר בשכל העיוני:
"ושלם". מענין תשלומין שישלם טובה תחת הצער, וגם מענין שלום שיהיה לך שלום מן הרע, וגם מענין שלימות שיסיר כל חסרון, ובזה כלל כל החמשה דרכים שבארתי בענין התמורה, שאם לשלם לו טוב תחת רע, הוא מענין תשלומין, אם מענין שיעמול ועי"כ ישיג טוב, הוא מענין שלום, ואם להסיר חסרון בעתיד. הוא מענין שלימות, והפנים האחרים רמז במ"ש כי אתה תשחר אל אל, ובמ"ש כי אתה יעיר עליך:פסוק ז
פסוק ח
ביאור המילות
"לחקר אבותם". מה שחקרו אבותם:פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
ביאור המילות
"היגאה" - היגדל בגובה?
וכן "ישגא" - כמו (תהלים צב): "כארז בלבנון ישגא".
"גומא" - הוא אחד עם אגם, והוא גדל במים, ובכל-זאת צריך "בִצָּה", שהוא עפר מתדבק לח ששם גדל, כמו (ירמיהו): "הטבעו בבוץ רגליך".
ובאחו אמר שצריך מים, מה שאין צריך לומר בגומא, שידוע שגדל במים:פסוק יב
ביאור המילות
"באבו" - כמו (שיר השירים): "לראות באבי הנחל", בעוד שהצמח רך ולח, כמו (שמות): "אביב".
"ייקטף" - הקיטוף הוא בידיים, והחציר גדל במקום יבש, כמ"ש ישעיהו טו.פסוק יג
פסוק יד
ביאור המילות
"יקוט", פי' מענין כריתה. ויל"פ מענין כמעט קט, שכסלו נעשה קטן וחלוש.
"כסלו, מבטחו", כבר התבאר (ד' ו') שהכסל הוא הבטחון מן הרע, והתקוה או הבטחון כולל גם אל השגת הטוב. ור"ל "שמבטחו" דומה "לבית עכביש", שהוא ארוג מחוטים היוצאים מגוף העכביש, כן מבטחו אין לו שורש רק בעצם דמיונו, וקוריו לא יהיו לבגד וכאין נחשב, כי אין לו סמיכה רק בכח דמיונו הכוזב:פסוק טו
ביאור המילות
"יחזיק בו". להקים נפילתו, כמו וכי ימוך אחיך והחזקת בו, ועז"א ולא יקום, שאחר שלא עמד ונפל לא יקום מנפילתו, והוא מקביל נגד מ"ש אשר יקוט כסלו שהוא הבטחון מן הרע, אומר שלא יעמוד ויפול, ונגד מ"ש ובית עכביש מבטחו שהוא הבטחון אל התקומה והטוב, אומר שלא יקום:פסוק טז
פסוק יז
ביאור המילות
"על". טעמו כטעם בעבור, וכמו על אודות:
"יסבכו". יתערבו זה בזה, כמו ונקף סבכי היער, נאחז בסבך בקרניו.
"יחזה", מענין גבול, כמו ועם שאול עשינו חוזה (ישעיה כ"ח):פסוק יח
ביאור המילות
"יבלענו". מענין השחתה ועקירה:פסוק יט
"הן אל לא ימאס תם", וא"א שיסורי הצדיק יהיה לרעתו, וגם "לא יחזיק ביד מרעים", וא"א שהצלחת הרשע יהיה לטובתו, רק, כי.