מלאכת שלמה על סוטה ב
<< · מלאכת שלמה · על סוטה · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
היה מביא: וכו' ביד עד סוף סי' ב' פ"ג דהלכות סוטה סי' ט' י' י"ב י"ג ורפי"ב דהלכות מעשה הקרבנות:
היה מביא את מנחתה: אין סדר הפרשה וסדר המשנה מכוונים שהרי כך סדר הפרשה קנא לה ונסתרה מעלה את האשה ומביא את מנחתה הכהן מביא פיילי של חרש ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר מעמיד האשה בשער ניקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים ומשביע אותה ומתנה עמה וכותב את המגלה ומוחק ומשקה אותה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענא למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה תוס' ז"ל. אבל לקמן בפירקין דף י"ז כתבו וסדר הפרשה עיקר אבל סדר המשנה אפילו למצוה לא ע"כ:
כפיפה מצרית: איני יודע למה כינו אותם על שם מצרים והכי איתא נמי בגמ' בפ' המוציא יין (שבת דף ע"ח) הוצים כדי לעשות אוגן לסל כפיפה מצרית ויש מקומות דגרסינן כפיפה סתם כמו אין אדם דר עם נחש בכפיפה דבר"פ המדיר ובפ' הזורע במסכת תרומות תנן נמי תולה כפיפות בצוארי בהמות ושמא דגרסי' מִצָרִית מ"ם בנקודת חירק והצד"י בקמץ ע"ש שנעשין מצורי דקל או המ"ם בנקודת שוו"א או שמא דגרסי' מצורית:
ונותנה על ידיה: י"ס על ידה:
כדי ליגעה: שהרי היתה נתונה על ידה עד גמר כל הסדר כדי שתחזור ותודה ולא שייך למימר דריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל ואנו דורשין טעמו ואומרים זה הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך אינו דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין ענייה בין עשירה וקאמר ר"ש טעמ' דקרא שאם אתה ממשכנה אתם מוציא לה שם רע בשכנותיה ונאמר ענייה אין ממשכנין אותה תוס' ז"ל: בפי' רע"ב ז"ל לשון המתחיל כדי ליגעה וכו' ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה וכו'. אמר המלקט לקמן רפ"ג ופי' רש"י ז"ל ומיהו כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת דכתיב מזכרת עון ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה דס"ל להאי תנא דהוא אבא חנן משום ר' אליעזר דמשום דחסה התורה עליה ורוצה שתודה שלא תבדק הוא דמייגעה אע"פ שהיא עברה על רצונו שאפשר שהוא אמת שזנתה ואם כך חסה לעוברי רצונו ק"ו לעושי רצונו: בסוף פי' רע"ב ז"ל בלשון המתחיל תחלתן וכו' עד סופו. אמר המלקט ואפילו ר' יוסי בר' יהודה דמכשיר בברייתא כלי עץ לכלי שרת דוקא בכלי עץ חשובין לאפוקי כפיפה מצרית. עוד בלשון האחר צריך להגיה דכתיב בה לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. עוד באותו לשון צריך להגיה באות מן החטים ובאות סלת למיעוט מנחת חוטא וכו'. בסוף פירושו צריך להגיה גרש בשעורים מבורר ומנופה בי"ג נפה כעין סולת בחטים קמח הכל וכו':
כשם שמעשיה: וכו' תוס' ר"פ ואלו מנחות:
מעשיה מעשי בהמה: שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה רש"י ז"ל. ובגמ' תניא אמר להם ר"ג לחכמים סופרים הניחו לי ואדרשנה כמין חומר. דשמעיה ר"ג לר"מ דאמר בפ"ק גבי במדה שאדם מודד וכו' היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א"ל ר"ג התינח עשירה ענייה שלא האכילתו מעדנים למה מביאה מאכל בהמה אלא כשם שמעשיה מעשי בהמה כך קרבנה מאכל בהמה והרמב"ן ז"ל כתב בפירוש החומש בענין קרבנה של סוטה על דרך הפשט ג"כ כי הקרבן הזה הבעל מביא אותו על קנאתו שקנא בה כדי שינקום ה' נקמתו ממנה וטעם השעורים שתהיה שערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה הזונה יחול וכענין צליל שעירים האמור בגדעון שפתרו אותו סער ומהומה רבה וכן בכלי חרש סימן שתשבר ככלי יוצר וכן העפר סימן שתמות ותשוב על העפר ע"כ. וכתב הרב בעל ספר החנוך ז"ל בענין טעם שאין ניתן שמן בקרבנה כי השמן עליון על כל המשקים שהוא צף על כולן ועתה הסוטה שקלקלה מעשיה ויסירה בעלה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובזיון אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לאורה ולגדולה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים ע"כ:
משנה ב[עריכה]
היה מביא פיילי: פ"ג מינין דף ל"ח: פיילי כוס בלשון יוני וכן תרגום ירושלמי ועשית קערותיו פיילוותה. ותרגום בספל אדירים בפיילי גובריא ותרגום השותים במזרקי יין בפיילי חמר וכן ג"כ תרגום את קובעת כוס פיילי כסא. גמרא תנא פיילי של חרש חדשה דברי ר' ישמעאל ויליף לה מג"ש כלי כלי ממצורע דכתיב ביה אל כלי חרש על מים חיים מה מום חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה ומה להלן מים חיים אף כאן מי כיור ס"ל לר' ישמעאל שצריכין להיות מים חיים דהיינו מי מעין ורבנן ס"ל דמי כיור משאר מימות הן ופיילי של חרס דסוטה לא ילפינן שצריך שיהא חדש כמו של מצורע דאיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומסיק אמר רבא אמר קרא בכלי חרש כלי שאמרתי לך כבר ומאי ניהו דמצורע פירש מדלא כתיב ולקח כלי חרש. תו גרסינן בגמ' אמר רבא לא שנו דס"ל לרבנן דמתני' דבעי כלי חרש ומכשרי בישן אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו ע"י האור פסולין דדומיא דמים בעינן ונהי דמי סוטה לרבנן לאו חיים נינהו דמכשרי בשאר מימות מכל מקום לא נשתנו בעינן וכלי נמי בעינן דלא נשתנה ע"כ. מכל מה שכתבנו משמע דלא גרסינן במתני' חדשה אבל בירושלמי משמע דגריס חדשה והכי איתא התם בירושלמי מאן תנא חדשה ר' אליעזר דהוא דריש לה אל כלי חרש על מים חיים מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה. ניחא תמן דהא דריש אל כלי חרש על מים חיים הכא מה אית לך א"ר יוחנן דו סבר כר' ישמעאל תני מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעין וחכמים מכשירין בכל המימות והא דר' אלעזר כר' ישמעאל במים ודר' ישמעאל כר' אלעזר בכלי חרס. אשכח תני בכלי חרש חדשה ר' ישמעאל אומר אית תנאי תני בכלי חרש ולא במקדה ואית תנאי תנו אפילו במקדה הוו בעיין מימר מאן דמר בכלי חרש לא במקדה ר' אלעזר מאן דאמר אפילו במקדה רבנן כולה רבנן מ"ד בכלי חרס לא במקדה בשניטל רובה ומיעוטה קיים ומ"ר במקדה בשניטל מיעוטה ורובה קיים ע"כ. וכן משמע דגריס הרמב"ם ז"ל ג"כ במתני' חדשה. ואפשר דגם רש"י ז"ל גריס במתני' חדשה ומה שהעתקנו לשונו שכתב דס"ל לרבנן דמתני' וכו' לאו אמתניתין קאי רק אברייתא קאי דמדקתני בה דברי ר' ישמעאל משמע דרבנן פליגי עליה:
ונותן לתוכה חצי לוג: תוס' פ' שתי מדות (מנחות דף פ"ח:)
נוטל עפר מתחתיה: היא דעת איסי בן מנחם דדריש לקרא הכי ומן העפר אשר יהיה יכול יתקן מבחוץ ויכניס ת"ל בקרקע המשכן אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות ת"ל יהיה מ"מ הא כיצד יש שם עפר תיחוח הבא משם אין שם תן שם על הקרקעות וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים ולאפוקי שלא יביא מתוך קופתו ויתן ואיכא תנא דס"ל שהיה מתקן מבחוץ ומכניס:
כדי שיראה על פני המים: כך צ"ל. וכן תנן ג"כ בפ"ג דפרה גבי אפר פרה. ירושלמי למה מים ואפר וכתב מים ממרום שבאה עפר במקום שהולכת כתב למי שעתידה ליתן לפניו דין וחשבון:
משנה ג[עריכה]
מאיזה מקום כותב מאם: וכו'. ביד פ"ג דהלכות סוטה סי' ח'. בפי' רע' ב ז"ל דבור המתחיל מאש וכו' דמשמע הא אם שכב לא תנקי. אמר המלקט הכי מסיק בגמ' דאע"ג דר"מ לא דריש מכלל לאו אתה שומע הן שאני הכא דכתיב הנקי בלא יו"ד בין ה"א לנו"ן דמשתמע הנקי אם לא שכב ותדרוש הכי טומאה תחת אישך הנקי כלומר חנקי כלומר דמלת חנקי קאי אקרא דסמיך ליה בתריה וה"ק חנקי ממי המרים ואת כי שטית טומאה תחת אישך. עוד בפי' רע"ב ז"ל האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. אמר המלקט בגמ' דרשי' הכי אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה ושבתורת כהנים האלה למעוטי צואות וקבלות דס"ל לר"מ הֵא דכתיב גבי האלות דכתיבא גבי רבוייא דְהָא האלות קאי אוכתב רבוייא הוא לרבות קללות הבאות מחמת ברכות אבל הֵא דהאֵלֶה דכתיבא גבי מיעוט דְהָא אלה מיעוטא הוא הֵא דידיה נמי מיעוטא הוא. עוד בסוף דבור האחר דדריש את לרבות צואות וקבלות. אמר המלקט ור"מ דהוא ת"ק אתים לא דריש:
ר' יהודה אומר כל עצמו: לישנא בעלמא הוא כלומר היה זהיר וכו' ואפילו אם לא שכב איש אותך והנקי לא היה כותב וכ"ש והשביע הכהן:
ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן: שהוא סוף המקרא הזה רש"י ז"ל. בפי' רע"ב ז"ל ולא קבלות הבאות מחמת ברכות. אמר המלקט צריך להיות ולא קללות הבאות וכו' וכלומר דס"ל לר' יהודה דהא דהאלות נמי למיעוטא. ובסוף לשונו ז"ל ולא קללות הבאות מחמת ברכות. אמר המלקט ומלת דאלה למעוטי קללות שבמשנה תורה ושבתורת כהנים ודא דהאלה למעוטי צואות וקבלות. ור' יוסי ס"ל הֵא דהאלה לאו למעט אלא אורחא דקרא הוא ומודה ר' יהודה גבי תפילין דהכל בכתב אפי' צואות דהא כתיב וכתבתם ואפי צואות כגון וקשרתם וכתבתם הכל במשמע הכי איתא בפ' היה קורא (ברכות דף י"ו):
משנה ד[עריכה]
אינו כותב לא על הלוח: וכו' פי' הרמב"ם ז"ל אל יקשה בעיניך זה המאמר עם מה שאמרנו בפ"ג מיומא אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פ' סוטה על הספר כמו שנזכר ולא נצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנו כשהיתה אצלנו סוטה וכבר בארו בתלמוד שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך % והטעם ביה שאינו מותר אצלנו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשיטה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בס"ת תפילין ומזוזה אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר בארנו וכשהיה הכהן כותב בספר מזה יכתוב כתיבה ישרה עכ"ל ז"ל. ותחלת דבריו הביאם רע"ב ז"ל שם בפ"ג דיומא סימן י'. וביד פ"ג דהלכות סוטה סימן ח' ובפ"ד סי' ח' ט'. ותוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובפ' הקמץ רבה דף ל"א. ועיין במ"ש בפ' שני דגיטין סוף סימן ג':
אינו כותב לא בקומוס: וכו'. תימא דבכל דוכתי שמזכיר קומוס וקנקנתום מזכיר ג"כ סם וסקרא כגון בשבת פ' הבונה ובפ' שני דמגלה ובגיטין פ שני והכא מאי שנא:
אלא בדיו: עיין במה שכתב המעתיק בסוף כי הרמב"ם ז"ל למשנה זו בענין מהו דיו ומהו חיבר הנזכר בלשון הגאונים שהחיבר הוא של עפצים ומטילין לתוכו קנקנתום וזה אינו נמחק אבל דיו סתם אין בו עפצים והוא נעשה מפחם הגפנים ומעשן השמנים וכיון שאין בו לא עפצים ולא קנקנתום המעמידים את הדיו הוא קרוב להימחק והכי מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין מזוזה וס"ת שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא וקנקנתום ונקרא חיבר והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קנקנתום ע"כ בקיצור ועיין במ"ש בפ' שני דגיטין סי' ג'. וביורה דעה סוף סימן רע"א כתב שהוא יכול להמחות ה"ר יהוסף ז"ל:
משנה ה[עריכה]
ועל מה היא אומרת: וכו'. עד סוף הפרק ביד פרק ד' דהל' סוטה סי' י"ז ושם פסק ג"כ כדברי ר"מ דמתנה עמה על העתיד. וראיתי שהביה ה"ר יהוסף ז"ל ולמה היא אומרת אמן אמן אמן לאלה אמן לשבועה אמן אם איש זה אמן אם איש אחר אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו בי אמן שלא שטיתי ארוסה שומרת יבם וכנוסה ר"מ אומר וכו'. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דקדושין דף כ"ז וז"ל אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וא"ת מנלן כל הני הא לא כתיב אלא תרי אמן וי"ל מחד אמן מפיק שפיר אלה ושבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מאי דכתיב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיב בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ע"כ. ונלע"ד דאפשר עוד לומר דמש"ה כתיב נמי אם לא שכב איש אותך ולא כתיב אם לא שכב האיש לרמוז בין מאיש זה בין מאיש אחר. ובספר הפרפראות אמן אמן פסיק בין שני אמנים לומר. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ע"כ:
וכנוסה: כנוסה שייך למיתני גבי יבמה כדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אלא יבמה יקחנה לאשה בביתו רש"י ז"ל שם בקדושין:
שומרת יבם וכנוסה: ואם היתה יבמתו וכנסה וקינא לה ונסתרה מיגלגל עליה שבועה שלא נטמאת כשהיא שומרת יבם כך נראה שצ"ל בפי' רע"ב ז"ל. עוד בפי' רע"ב ז"ל ומתני' ר"ע וכו' אמר המלקט הכי אמרי במערבא. ואמרי במערבא הוא ר' ירמיה. עוד בפי' רע"ב ז"ל צ"ל משביע אני עליך שלא נטמאת:
משנה ו[עריכה]
הכל שוין: ואפי' לר"מ דאמר מתנה על העתיד. ואיתה בתוס' ס"פ בן סורר. וי"ס דגרסי הכל שוין שאינו מתנה עמה לא על קודם שנתארסה ולא על משנתגרשה וכן הוא בירוש' וכן נראה דגריס הרמב"ם ז"ל וז"ל שם ביד פ"ד ולא אתר שגרשה אם גרשה והחזירה ע"כ. אמנם רש"י ז"ל נראה דגריס ולא על מאחר שתתגרש וז"ל ואפי' לר"מ דאמר אדם מתנה על העתיד ונטמאה בגירושיה דאינה נאסרת עליו לחזור לו אא"כ נשאת ע"י קדושין דכי כתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחר קדושין ונשואין כתיב כדכתיב והיתה לאיש אחר ושנאה האיש באחרון ע"כ. ולדידיה הלשון דחוק דה"ל למיתני ולא על מאחר שתתגרש אם תסתר ותטמא ואח"כ יחזירנה וכמו שארמוז עוד בסמוך וכן כתוב ג"כ בתוי"ט. בפי' רע"ב ז"ל צ"ל דבקדושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה דכתיב ויצאה מביתן והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון וגו' לפיכך נתקדשה וכו':
זה הכלל כל שתבעל: וכו'. גמ' בעי ר' ירמיה מהו שיתנה אדם על נשואים הראשונים כגון אם גרשה והחזירה וקנא לה ונסתרה ומהו שיגלגל בזנות שתחת אחיו דהא דתנן במתני' ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה לאו בחדא איתתא קאי שישקנה יבם ישביענה על אירוסין ונשואין של אחיו אלא מילי מילי קתני אם הבעל משקה מתנה על ארוסה ונשואה ואם היבם שכנסה משקה מתנה עמה שומרת יבם וכנוסה ת"ש זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מהנה עמה הא אסורה ה"נ דמתנה עמה וזו נאסרת עליו בזנות נשואין הראשונים לעולם וכן בזנות נשואי אחיו כדתנן בפ"ק ואם מת חולצות ולא מתייבמת ש"מ ופי' ר"י הא אסורה מתנה עמה מוכח מהכא אם גורש אדם את אשתו וזנתה יכול להחזירה ואינה אסורה עליו וא"ת אסתר למה לא גרשה מרדכי ואח"כ היה מקדש אותה וי"ל היה צריך עדים בגרושין וקדושין ושמא הי' נודע למלך ע"כ. עוד בגמ' בעי רב אשי לר"מ דאמר אדם מהנה על העתיד מהו שיתנה עמה בגלגול שבועה על נשואן האחרונים אם יגרשנה ויחזירנה מי אמרינן כיון דהשתא מיהא לא אסירא ליה לא או דילמא זימנין דמגרש לה והדר מהדר לה ת"ש הכל שוין שלא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על מאחר שתיתגרש נסתרה לאחד ונטמאה ואח"כ החזירה לא היה מתנה עמה טעמא דתיטמא בימי גירושיה דלא מיתסרא עליה הא יחזירנה ותיטמא אח"כ ה"נ דמתנה עמה מעכשיו ונראה דה"פ דמתני' ולא על מאחר שתתגרש שאם נסתרה לאחד וכו' והוי כתנא והדר מפ' ומיתור לשון דמתני' דתנא והדר מפרש כדכתיבנא שמעינן דפשיטא דלר"מ אדם מתנה על נשואין האחרונים משום דאי לא הוה תני רק ולא על מאחר שתתגרש בלחוד הוה מיצינא לפרושי דבכלל אחר שתתגרש הוי נמי נשואין האחרונים וכמו שאינו מתנה על זמן היותה גרושה ה"נ ה"א דלא יוכל להתנות על זמן נשואין אחרונים קמ"ל. וזה הכלל נראה דאתא לאתויי דיוקא דפשטינן מינה בעיית ר' ירמיה כדכתיבנא בסמוך א"נ לרבויי שאם כנס את יבמתו אינו מגלגל עליה שלא זנתה כשהיא שומרת יבם וסתם לן תנא השתא דלא כר' עקיבא דסתם לן לעיל בסמוך כותיה וסתמא בתרא הוי עיקר כנלע"ד:
לא היה מתנה: תוס' פ' יוה"כ דף פ"ב ודר"פ ארוסה. ובטור אבן העזר סימן י':