מלאכת שלמה על הוריות א

מלאכת שלמה · על הוריות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בעה"י היוצר אדם ובהמה ועופות וחיות. נתחיל מסכת הוריות.

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים כאשר השלים התנא מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה חתם סדר נזיקין ע"כ. בפי' רעז"ל בין שלא עשו ב"ד עצמן מעשה על פי הוראתם הוא פטור והן חייבין ע"כ וכתב עליו החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל נלע"ד דלא דק שאין ב"ד חייבין על מעשה יחיד שעשה על פיהם אלא על מעשה רוב הקהל עכ"ל ז"ל:

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם:    בגמ' פריך וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי ומשני רבא בלשון אחרון למעוטי היכא דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב שלא תלה עצמו בב"ד והכי ס"ל נמי לר' יוחנן. תו גרסי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דפטר ליחיד מקרא דכתיב אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי שלשה מיעוטין דהכי משמע נפש תחטא אחת תחטא בעבותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול כמו שכתבתי בפ' המצניע סי' ה' וחד למעוטי יחיד העושה בהוראת ב"ד דפטור אבל חכמים פליגי עליה ורב נחמן אמר שמואל זו דברו ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דתניא וכו' ודחי לי' כמה דחיות. ועיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ"ג.) ומסיק בגמ' דחכמים היינו ר"ש בן אלעזר ותליא פלוגתייהו במילתא אחריתי ע"ש והיא הברייתא שהבאתי בסוף פירקין:

בין שעשו ועשה עמהם וכו':    בגמ' פריך למה ליה למתני כל הני. בשלמא רישא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב"ד ופטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם הוי תולה בב"ד ופטור. ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא עשו ב"ד אפ"ה הוי תולה בב"ד ופטור אלא סיפא איפכא איבעי ליה למיתני כיון דלחיובא הוא ומשני דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני דאפי' היכא דעשה עמהם דלא תלה בב"ד חייב קרבן ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב"ד וחייב קרבן וכ"ש היכא דלא עשו ועשה דחייב:

או תלמיד שראוי להוראה:    מפרש רבא בגמ' כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהן הדנים לפני חכמים והיו ראויין להוראה וטעותם היא שחשבו שמצוה לשמוע דברי חכמים אפי' לעשות איסור ובגמ' פריך תרתי למה לי כיון דתנא וידע א' מהן שטעו למה לי תו למתני או תלמיד שראוי להוראה ותירץ רבא דאע"ג דראוי להוראה דקתני מתני' גמיר וסביר ודאי נמי הוא כא' מן הדיינים מ"מ ממשנה יתירה ילפי' דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר חייב דאי מרישא ה"א עד דגמר וסביר קמ"ל יתורא דמשנה דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר ה"ז חייב וכתיב בתוס' יו"ט ומסיים הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שגגות אבל אם הי' ע"ה ה"ז פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ע"כ. ותימה גדולה שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ברוב ספרים גרסי' גם בסיפא מפני שתלה ע"כ:

זה הכלל התולה בעצמו:    לאתויי מי שדרכו להיות מבעט בהוראת ב"ד כדפי' רעז"ל:

והתולה בב"ד:    לאתויי הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם ואע"ג דבהדיא קתני לה בסמוך ר"ש פוטר תנא והדר מפ'. וביד בפי"ב דהלכות שגגות וכולי' פירקין שם פי"ג. ועיין בספר קרבן אהרן דבורא דחטאות פרשה שביעית. ופי' בתוספ' י"ט הורו ב"ד פליגי בסוף פירקין איזה ב"ד:

על א' מכל המצות:    פי' הר"ב שחייבין על זדונה כרת עיין במשנה ג' פ' שני: והלך היחיד וכו' פטור דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו מיעוטי העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י גמרא שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי אלא ש"מ הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך דבחו"ל לא איקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו ב"ד לעבור הקהל ועשו מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכל מקום. ומ"ש ואז ב"ד מביאים לא משום דס"ל כר"מ דס"פ אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם ומשום דבשביל הוראת ב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין וכן הרמב"ם ז"ל ברפי"ב מה' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופי' הכ"מ כמו שכתבתי:

משנה ב

הודו ב"ד:    ועשו רוב ציבור על פיהם וידעו שטעו וחזרו מהוראתם ולאחר שידעו שטעו הלך היחיד ועשה על פיהם דזה אין מצטרף עם רוב הציבור לפי שלאחר שנודע להם עשה זה. רש"י ז"ל:

ר"ש פוטר:    עיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ"ג) דמשמע מדברי תוס' ז"ל שם דאשתמיטתיה לרש"י ז"ל לפי גרסתו ז"ל דהתם האי מתני' ע"ש. ומפ' בגמ' טעמא דר"ש הואיל ופשטה הוראת ב"ד ברוב ציבור פטור לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד פי' להודיע שהעושה על פיהם שוגג הוא ולא מזיד וזה על פי הוראה עשה הלכך שוגג הוא ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וס"ל לתנא דידן אליבא דר"ש שפי' העלם דבר של ציבור כגון שהורו ב"ד בע"ז ועשו ציבור על פיהם וידעו שטעו וחזרו בהן דאין גובין מעות בתחילה לקנות הפר רק ממעות הלשכה הוא בא הלכך לא אפשר ליה ליחיד שעשה בהוראתם לידע שכבר חזרו בהם ואכתי הוי תולה בב"ד ופטור:

ור' אליעזר אומר ספק:    מעיקרא הוי סבירא לי אני הדיוט דר' אליעזר ביוד גרסי' משום ר' עקיבא תלמידו דקאי בתרי' ועוד דה"א דאפשר דאזיל לטעמיה דאמר בפ' בתרא דכריתות מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה וכ"ש הכא אכן היותר נכון דר' אלעזר בלי יוד גרסינן והיא ר' אלעזר בן שמוע הכהן חברם של ר"ש ור"מ ור' יהודה ואע"ג דר' עקיבא קאמר אמילתיה מודה אני אפשר לאמר דלא קאי ר' עקיבא אמילתיה דר' אליעזר תלמידו אלא מחלוקת זו עצמה משמיענו התנא שהיתה ג"כ בתחילה בין התנאים הראשונים שהם ר' עקיבא ובן עזאי ומודה לאו דוקא ואשכחן לי' נמי דקאמ' האי לשנא דמודה אני במתני' דבספ"ט דב"ב. אחר זמן רב ראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל הלך לו למדינת הים פטור בכל הספרים לא מצאתי דגרסי' מלת פטור:

מודה אני בזה:    ס"א רואה אני בזה ע"כ:

אמר לו בן עזאי מ"ש זה מן היושב בביתו א"ל שהיושב. וכו':    כך נראה שצ"ל וכן הוא בפירוש רש"י ז"ל. ובגמרא פריך שפיר קאמר לי' ר' עקיבא לבן עזאי ומשני אמר רבא החזיק בדרך איכא בינייהו לבן עזאי חיייב דמדהוי במתא איבעי ליה לשיולי לר' עקיבא פטור דהא החזיק בדרך וטריד וכדפירש רעז"ל. ועיין שם בספר קרבן אהרן. וביד שם ספ"ד: ג

משנה ג

בפי' רעז"ל קרי ביה ונעלם מדבר. אמר המלקט פירש רש"י ז"ל דמם דונעלם נדרשת לפניה ולאחריה. ועיין על זה בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא פ' חמישי דדבורא דחטאות: ורב אשי אמר דתנא יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה כי יפלא ממך דבר לא תסור מן הדבר מה זקן ממרא מן הדבר ולא כל הדבר דהא כתיב מן הדבר ותנן בפ' אלו הן הנחנקין האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות כדי לעבור על דברי סופרים חייב דהיינו מן הדבר ולא כל הדבר אף בהוראה דבר ולא כל הגוף. עוד בפירוש רעז"ל צריך להיות ומפרש בגמרא כגון דאמרי זבה וכו'. עוד בסוף פירושו ז"ל עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו. אמר המלקט כגון חלב המכסה את הקרב שהוא הכרס הפנימי דהא לא מפרש קרא מאי ניהו דאפילו אמוראי פליגי באלו טרפות מאי גיהו כרס הפנימית וכ"ש חלב שע"ג הדקים שאין הצדוקים מודים דהא לא כתיב בהדיא אי נמי כגון דהורו בחלב שעל הקרב בין כזית לפחות מכזית וכזית לא כתיב בהדיא והוי דבר שאין הצדוקים מודים בו. ובדם נמי אם הורו בדם המובלע באברים או בין כזית לפחות מכזית דהוי דבר שאין הצדוקים מודים בו וביד שם רפי"ד. ופי' בתוי"ט יש נדה בתורה אבל השומרת ונו' ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ' שני משנה ד'. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבין מלות הרי אלו חייבין ברוב הספרים לא מצאתים:

משנה ד

הורו ב"ד:    וידע אחד מהם וכו' תוס' פ"ק דסנהדרין דף ט"ז:

או שלא היה מופלא של ב"ד שם:    אע"ג דלא הוה מסנהדרין עצמו דאילו הוה מסנהדרין עצמן אפילו קטן שבכולם שלא היה שם לא הויא הוראה מעליא כדנפקא לן מאם כל עדת דאי איתה לכולה סנהדרין הויא היראה ואי לא לא:

או זקן:    ושלא ראוי לבנים גרסינן. וביד בהלכות שגגות רפי"ג כתוב או זקן או שלא ראה בנים אלא שמצאתי מוגה או זקן שלא ראה בנים ואין שם מלת או ושגם הרא"ש ז"ל כתב שגרסת רבינו זקן ולא ראה בנים ע"כ. ורש"י ז"ל קשיא ליה למה מי שאין לו בנים פסול להוראה. ומורנו הר"י קארו ז"ל כתב בפ' שני דהלכות סנהדרין בשם רש"י ז"ל טעם האכזריות בזקן ששכח כבר צער גידול בנים:

ה"ז פטור:    שנאמר כאן עדה וכו' נ"ל דצ"ל הרי אלו פטורין דהא אב"ד קאי וכן מצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל מה עדה האמורה להלן כלם ראויין להוראה כך הגי' הר"ר יהוסף ז"ל ומחק מלות עד שיהיו הראשונות:

מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה או שעירה:    גרסינן ואפילו אי גרסינן ושעירה בויו הכי הוי פירושא:

שוגגין ועשו מזידין:    הרי אלו פטורין בגמרא דייק הא שוגג דומיא דמזיד חייב והיכי דמי כגון שהורו ב"ד שחלב שעל הקרב מותר ולא שעל הכליות דלא הוי עוקר כל הגוף והיא נתחלף לו בשומן ואכלו דחייב דתולה בעצמו והאי דקרו ליה דומיא דמזיד משום דכי היכי דמזיד לאו תולה בב"ד הוא האי שוגג נמי לאו תולה בב"ד וחייב וכדכתבינן לעיל אליבא דר' יוחנן ואליבא דרבא בלשון שני דגמרא ולרמי בר חמא דאיבעיא ליה הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו בשומן מהו ולא פשיט ממתניתין משום דס"ל דהאי סיפא לאו לדיוקא אתא וכדי נסבה אלא איידי דתנא רישא מזידין ועשו שוגגין תנא נמי שוגגין ועשו מזידין:

משנה ה

מביאין פר ובע"ז מביאין פר ושעיר דברי ר"מ:    דסבר ר"מ ב"ד מביאין ולא צבור ובברייתא ר"ש בן אלעזר אומר משמו של ר"מ חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל או שבעה שבטים אע"פ שאינם רובו של קהל מביאין פר:

שלשה עשר:    פרים דסבר ר"ש שאין ב"ד וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט וסבר נמי כר' יהודה דשבט א' איקרי קהל וילפינן לה בגמרא במסקנא מקרא דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך וההיא שעתא בנימין לחוד הוה עתיד להולד ש"מ שבט אחד איקרי קהל. ועוד בפירושו ז"ל ואפילו עשה שבט א' והוא רוב ישראל ס"ל לר' יהודה דמביאין כל וכו' כך צ"ל:

ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר שאף וכו':    כך צ"ל וכן הגי' הר"ר יהוסף ז"ל:

ר' שמעון אומר שמנה פרים וכו':    בגמרא מפרש דכי אמר ר"ש שבעה שבטים מביאין פרים שחטאו ז' שבטים והן רובן של קהל דכי הוו רובא בגברי ורובא בשבטים הוא דמביא פר לכל שבט ופר לבד אבל היכא דחטאו ששה שבטים והן רובא או שבעה ואינם רובא כיון דלא רובא בגברי ורובא בשבטים כחד שבט דמו ומביאין פר א' ופר לב"ד. עוד מפרש בגמרא דלרבי שמעון כיון דסבירא לי' דשבט אחד איקרי קהל ל"ש שבט א' ול"ש שבעה מביאין פר לכל שבט ופר מב"ד:

הורו ב"ד:    של א' מן השבטים. מכאן משמע שכל שבט ושבט חייב למנות ב"ד של כ"ג והוא ישפוט את כל בני שבטו ותחתיהם בחכמה חייבים ג"כ למנות בכל עיר ועיר מאותו השבט כ"ג דיינים. עיין בפירוש הרמב"ן ז"ל על התורה ראש פרשת שופטים:

אותו השבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין דברי ר' יהודה:    בגמרא דייק רב אשי כיוו דתנא אותו השבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורים למה לי הא ממילא מדיוקא דרישא שמעינן ששאר שבטים פטורים אלא הא קמ"ל ר' יהודה דבהוראת בית דינו הוא דשאר שבטים פטורין אבל בהוראת ב"ד הגדול אפילו שאר שבטים חייבין והכי קאמר ר' יהודה בהדיא בברייתא:

וחכמים אומרים:    אין חייבין פר אלא על הוראת ב"ד הגדול. אבל שבט א' בהוראת בית דינו כשגגת מעשה לחודיה דמי ומביאין כל א' כשבה או שעירה. ומפרש בגמרא דחכמים היינו ר"ש דמחייב לשבט אחד מיהא בהוראת ב"ד הגדול דאילו ר"מ רובא בעי דשבט א' ס"ל דלא איקרי קהל שנאמר עדת ישראל ישגו כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וביד שם פי"ב: