מלאכת שלמה על בבא מציעא י
<< · מלאכת שלמה · על בבא מציעא · י
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
הבית והעליה וכו': עד סוף סימן ג' ביד פ"ד דהלכות שכנים. ובטור ח"מ סימן קס"ד:
שניהם חולקין: פי' רש"י ז"ל אע"פ שהאחד גבוה מחברו ועפרו מרובה משל חברו חולקין לפי שאין וכו' כדמפרש רעז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב עליו שהוא תימא ויש להם לחלוק לפי חשבון שמי ששלו גבוה משל חברו אבניו ועציו ועפרו מרובה דהכי איתא בתוספתא ע"כ וכן שם בטור והתימה מן ספר חכמת שלמה שהגיה בפי' רש"י ז"ל במקום אע"פ שהאחד לפי שהאחד וכו':
העשויות: ס"א הראויות להשתבר זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים הראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבס הבית מיסודו וכו' כדמפרש ואזיל רעז"ל. עוד בפירושו ז"ל ופינו את האבנים מיד. אמר המלקט פי' שאם לא פינו אותן מיד היו רואין אותן למחר אם הם למעלה זו על זו ולא נפלו למרחוק ידוע שבחבסה נפול ורוב השבורות של אותו שלמטן ואם הם רחוקות להלן ידוע שנפלו בחבטה ורוב השבורות של אותו שלמעלה ופרכי' בגמרא וליחזי מאן פנינהו ולישיילי' ומשני דפנינהו בני ר"ה ואזלו לעלמאי. תו פרכינן בגמרא וליחזי ברשותא דמאן יתבי ולהוי אידך המע"ה ומשני לא צריכא דיתבי ברשותא דתרוייהי א"נ בר"ה ואיבעית אימא שותפים כה"ג לא קפדי אהדדי אע"ג דפנינהו חד לרשותא דידי' לא הוי חזקה למקנינהו דאפקורי מפקר כל חד רשותי' לגבי' חבריה:
אם היה אחד וכו': תוס' פ' השואל דף צ"ז:
נוטלן ועולות: היינו הלבנים שיש בהן רוחב יותר מחבריהם א"נ טיט והלבנים שהוא מעובד ומגובל יפה דכיון שהוא מכירן שהן שלו נוטלן:
משנה ב[עריכה]
הבית והעליה נפחתה העליה: וכתוב בנ"י של שנים רש"י והרי"ף ז"ל ורוב האחרונים ז"ל פירשו הך מתני' בשוכר ומשכיר וכתב הרנב"ר ז"ל שכן עיקר דדינא דשותפים הא תני ליה בסמוך דתנן ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות וכו' ותרתי בשותפים למה לי אלא הא ודאי בשוכר ומשכיר הוא ומשום דדמיא לשותפים עריב לה בהדייהו. ואחרים דקדקו עוד מדאמר ר' יוסי עליון נותן מעזיבה ואיכא בגמרא טעמא משום אשוויי גומות ובשלמא בשוכר ניחא דהא אמרינן פ' השואל בגמרא על השוכר להטיח את גגו משום דמעשה הדיוט אבל בשותפי' ודאי תחתון נותן את הכל וראי' ממתניתין דלעיל דתנן דשניהם חולקים בשוה בעצים ובאבנים ובעפר ואילו העליון נותן המעזיבה בתקרה של תחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחברו כשיעור אותה מעזיבה משום דעליון נותן לו תקרה עליונה ומעזיבה כנגד תקרה ומעזיבה של תחתון אלא מדתנן חולקין ש"מ כדכתיבנא עכ"ל ז"ל. ונפחתה העליה בד' טפחים דאין אדם דר חציו למעלה וחציו למטה פי' אע"פ שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד לא אמרינן כנגדו יתן כלי אחד כגון תיבה או עריבה למטה בבית:
הרי בעל העליה יורד ודר למטה: לגמרי דהא שעביד ביתא לעליה וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט דאי לאו לשעבדו למה לי למימר שע"ג בית זה והא קא חזי ליה דעליה זו קאמר ליה ומ"מ שניהם דרים יחד דא"ל משכיר לשוכר אדעתא לאפוקן לא אגרי לך:
ר' יוסי אומר התחתון וכו': בתוספתא דבבא מציעא רפי"א קתני ר' יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון נותן וכו':
התחתון נותן את התקרה: גמרא ר' יוסי בר' חנינא אמר תקרת קנים כעין מחצלאות וסטני תלמידו של ריש לקיש אמר מנסרים של ארז ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתריה. בסוף פי' רעז"ל והלכה כחכמים. אמר המלקט ברפ"ד דהלכות שכנים כתב המגיד משנה דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא נחלקו ר' יוסי וחכמים אלא בשוכר ומשכיר אבל בשותפים אפילו חכמים מודים שהמעזיבה לעליון ע"כ. ואפשר להיות שלהודיענו זה סידר התנא האי מתני' דמיירי בשכירות בין הדבקים בין שתי משניות דמיירי בשותפות ובזה אפשר שנתיישב קצת מה שהקשו תוס' ז"ל לקמן בריש סי' ד'. ובטור ח"מ סימן שי"ב שי"ד:
משנה ג[עריכה]
הבית והעליה של שנים שנפלו: פ' כיצד הרגל דף כ'. של שנים בית של זה ועליה של זה שחלקו כך בנחלת אביהם לבעל הבית לבנות עד התקרה התחתונה ובעל העליה יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג. וכתבו תוס' ז"ל בפ' חזקת אומר ר"י דוקא בעליה דעדיפא וחשיבא טפי מדיוטא אבל דיוטא דלא חשיבא כולי האי לא יפה כחה כמו עליה ואם לא אמר המוכר הביא ע"מ שדיוטא העליונה שלי לא בני לה:
הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. וא"ת ולמה הוא צריך לבנות יכפוהו לבעל הבית לבנות עיין בתוספת יו"ט וכתב הרנב"ר ז"ל שכן דעת הרא"ה ז"ל ג"כ נמוקי יוסף:
א"ר יהודה אף זה וכו': בסוף לשון רעז"ל וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. אמר המלקט וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית כן פירש רש"י ז"ל ואין נראה לר"י דמה רבית שייך הכא דלא הלוהו כלום ואין אנו צריכין לטעם דרבית שהרי טעמו הוא משום דזה נהנה וזה חסר כדמפרש בגמרא משום שחרוריתא דאשיתא בעשן לפני צאתו. ושם בכיצד הרגל הלשון כך ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר:
ויושב בבית: הקשו בתוספות ז"ל דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות ותרצו דנראה להם דגרסי' ומקרה את העליה ויושב בתוכה פי' בעליה ולא יניח לבעל הבית ליכנס בתוכו עד שיתן לו כל יציאותיו ע"כ. וז"ל נמוקי יוסף וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב הרב אלפסי ז"ל בפ' כיצד הרגל שהוא חייב לפיכך כתב הרשב"א ז"ל וכו' עיין בתוס' יו"ט. וחזר הרב אלפס ז"ל וכתב כאן אשמעי' בקמייתא שכירות וקמ"ל בהא קנין ע"כ:
משנה ד[עריכה]
וכן בית הבד: אי האי וכן אנפחתה העליה דלעיל קאי קשה אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם תוס' ז"ל:
וגנת אחר על גביו: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
וגנה אחת על גביו: כגון שחקק אדם בסלע תחתיה כמין כפה והיתה גנתו למעלה ובית בדו למטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גנה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של עליון רש"י ז"ל. ותוס' הקשו עליו ונראה להם דבשוכר ומשכיר מיירי ע"ש. וגם בהרא"ש ז"ל וז"ל דהכא על התחתון לתקן התקרה לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו משא"כ בבית שותפין שאין צריך לתקרה כי די לו בגג העליה כמו שכתבנו לעיל בשמו ז"ל. ומ"מ לענין הדין כולם שוין ובפירוש המשנה הוא דפליגי כמו שכתב בית יוסף סי' קס"ה. והוסיף שם בספר הלבוש ולא אמרי' שיזרע מה שכנגד הפחת למטה והשאר למעלה שאין אדם זורע לחצאין אבל אינו יכול לכוף את בעל בית הבד לעשות כפה שאינו משועבד לכך ל"ש אם הם שוכר ומשכיר ל"ש אם הם שותפי' דהכא גם התחתון צריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו שאינו דומה לבית שיש גג על גביו שהתחתון סומך על הגג לא על התקרה ע"כ:
הכותל והאילן שנפלו וכו': פ"ק דב"ק דף ו' וכתבו שם תוס' ז"ל שנפלו לר"ה והזיקו פטור מלשלם גרסי' וכן כתוב בספרים של רש"י ז"ל וכן בספר רב אלפס וכן עיקר אבל אותם דכתיב בהו חייב לשלם לא נהירא דכיון דבשלא הזהירו חייב לא יתכן להקל עליו לפוטרו ממה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור ע"כ. עוד כתבו שם ז"ל נראה דבהיזק דאחר נפילה נמי מצי מיירי ופטור מלשלם וכגון שלא נודע לבעליו שנפלו או ידעו ולא יכלו לסלקו ולפנותו כ"כ. והא דלא קתני נתנו לו זמן לסלקו ולפנותו משום דבהיזק נפילה גופה נמי מיירי ונתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש הרא"ש ז"ל דברי התוס' והובאו דברי הרא"ש ז"ל בבית יוסף ח"מ סימן תט"ז. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו וכו'. וביד פ"ד דהלכות שכנים סימן ח'. ובטור ח"מ סימן קס"ה וסימן תט"ז:
משנה ה[עריכה]
מי שהיה כותלו: סמוך לגנת חברו ונכל וא"ל פנה את אבניך א"ל הגיעוך וכו' כך צ"ל. ובגמ' מדקתני סיפא הילך יציאותיך מכלל דפנינהו טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא ואמאי כיון דא"ל הגיעוך תיקני ליה חצרו מדר' יוסי ב"ר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומשני ה"מ היכא דקא מכוין לאקנויי הכא דעתיה לדחויי ומש"ה לא קני עד דמפני לי':
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש: תוס' דפ' הכותב (כתובות דף פ"ו) ודר"פ המוכר פירות. וכתב הר"ן בר"פ בחרא דע"ז דף ש"פ ע"ב דאע"ג ששנינו הכא דאם א"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כנוו שהתנה עמו ולא שוויין הכא הוא משום דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין ואין צריך לזה התנאי אבל כשפסק עמו לתת לו שכרו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך. אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשוייו ששוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מפקפק בדבר ע"כ. משמע מדבריו ז"ל דמאי דקתני מתני' דכשאמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו אפילו שמה שעשה שוה כפי שקצב לו בשכרו אעפ"כ אין שומעין לו דאי בשאינו שוה כנגד שכרו פשיטא ולא איצטריך למתנייה. ואית דגרסי טול ממה שעשית בשכרך. ובגמרא וצריכא דאי אשמעי' להך קמייתא ה"א התם הוא דכי א"ל הגיעוך אין שומעין לו משום דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה ומשקבל עליו קנייה באגרי' אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע פי' פארי סובין. ואי אשמעי' הכא הוא שמשקבל עליו אין שומעי' לו משום דאית ליה אגרא גביה אבל הכא דלית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו צריכא לאשמועי' דאין שומעין לו דקניא לי' חצרו:
טול מה שעשית בשכרך: כל מה שלקטת יהא שלך רש"י ז"ל:
אין שומעין לו: כתב המרדכי רפ"ק דב"ק ולמירי רבינו מאיר ז"ל נראה בחלום דוקא בתבן ובקש אבל במידי דאכילה כגון חטים ושעורים וא"ל טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ופסק הלכה כן עכ"ל ז"ל. וכן בהגהות מימון פ"ט מהלכות שכירות. ובגמרא רמי עלה והתניא שומעין לו לאומר לפועל טול מה שעשית בשכרך ומסקינן אידי ואידי בין מתני' בין ברייתא ששכרו לדבר הפקר אלא דמתני' מיירי ששכרו ללקט תבן וקש דהפקר בהגבהה דפועל ועל כרחך שכרו עליו וברייתא מיירי ששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור המציאה או להשליך מעל המציאה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה זיל את זכה בהו:
המוציא זבלו לר"ה: תוס' פ' המניח (בבא קמא דף ל'.) וכתבו שם וכאן דמתני' דהכא משמע ליה לתלמודא דבשעת הוצאת זבלים מיירי מדקתני המזבל מזבל שפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ"ל כלומר מזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם ע"כ:
אין שורין טיט: יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:
ואין לובנים לבנים: לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה בעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו רש"י ז"ל:
גובלין טיט: מלת אבל מחקו אבל לא לבנים י"ס אבל לא ללבנים וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
ואם הזיק משלם מה שהזיק: מתניתין דלא כר' יהודא דתניא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל בר"ה כגון הוצאת זבלים בשעת הוצאת זבלים וכגון פותקין ביבותיהן וגורפים מערותיהן בימות הגשמים אם הזיקו חייבין לשלם ור' יהודה פוטר וליכא לשנויי דמתני' מיירי שלא בשעת הוצאת זבלים מן הטעם שכתבתי לעיל בסמוך בשם תוס' ז"ל:
רשב"ג וכו': תוס' פ' המניח (בבא קמא דף ל'.) ובגמרא אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור"ש כולהי סברי כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור רשב"ג דמתני' דפטר אם הזיק ור' יהודה דברייתא דכתבינן בסמוך ור' שמעון דאמר במתני' דבפ' שני דב"ב לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. ועיין בתוספת יו"ט שם פי שני דב"ב סימן ב' שנ"ט לשבח אמאי איצטריך הרי"ף ז"ל להביא ראיה דאין הלכה כר"ש בבבא בתרא משום דאוקמינן לדר"ש בשיטה דשמיעת מינה דאי לאו הכי הוות הלכתא כותיה אע"ג דפליג ארבנן ותירץ משום דההיא דב"ב שייכא לההיא דבפ' הכונס סימן ד' דקאמר התם ר"ש הכל לפי הדליקה ופסיק בגמרא התם הלכתא כותיה כדכתיבנא התם בסימן ד' וא"כ מ"ש הכא. אלא עיקר הטעם התם בב"ב משום דאוקמוה בגמרא התם בשיטה הא לאו הכי אע"ג דפליג ארבים הוה פסקינן הלכתא כותיה. וביד פי"ג דהלכות נזקי ממון סימן ט"ז י"ז י"ט. ובפ"ג דהלכות שכנים סימן ח' ובפ"ט דהלכות שכירות סימן י'. ובטור ח"מ סימן קס"ו וסימן של"ו וסימן תי"ד וסימן תי"ז:
משנה ו[עריכה]
שתי גנות וכו': פ' שני דגיטין דף כ"ב ותוס' פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ז.) וביד בהלכות שכנים פ"ד סימן ט'. ובטור ח"מ סימן קס"ז:
ר"מ אומר של עליון ר' יהודה אומר של תחתון: גמרא אמר רבא בשרשי הירק כ"ע ל"פ דעליון הוי כי פליגי בנופו ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו ור' יהודה סבר לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ואזדי לטעמייהו דר"מ סבר בברייתא גבי מקח וממכר גבי לוקח אילן בתוך של חברו דאילן קטן היוצא מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע ור' יהודה סבר מן השרשים של בעל הקרקע ומן הגזע של בעל האילן וגבי ערלה נמי פליגי כה"ג דאילן היוצא מן הגזע ומן השרשים חייב בערלה לר' מאיר ולר' יהודה מן הגזע פטור ומן השרשים חייב:
אר"מ מה אם ירצה וכו': א"ר יהודה מה אם ירצה התחתון למלאת את גנתו עפר אין כאן ירק א"ר מאיר וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה ע"י זה רואים מנין ירק זה חָיֶה ר' שמעון אומר כל וכו' כצ"ל וכך הגיה הרר"י ז"ל וגם נקד מלת חָיָה החי"ת בקמ"ץ והיו"ד בסגו"ל. ומשמע דבסברא פליגי וגם ר' יהודה יאמר רואין מהיכן ירק זה חי דהא אם ירצה התחתון למלאת את גנתו עפר אין כאן ירק נמצא שהוא חי מן הקרקע התחתון:
ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו: גמרא אמרי דבי ר' ינאי ובלבד שלא יאנס ואמר אפרים ספרא תלמידו של ריש לקיש משמו של ריש לקיש הלכה כר' שמעון. ולשון ספר מפה על כשלחן וספר הלבוש היתה יד העליון מגעת עד למטה אפילו הכי כל שהוא סמוך לקרקע פחות משלשה הוא שלמטה מפני שהעליון מתייאש גם מזה ומפקירו שיבוש לקחתו פן ילעיז התחתון עליו לומר שהוא נוטל מה שברשותו עד כאן:
סליק פירקא. וסליקא לה מסכת בבא מציעא. ובעה"י העונה תפלה ועתירה בעת צרה , נתחיל מסכת בבא בתרא.