מי השילוח/פרשת בחקתי

אם בחקתי תלכו. לא נאמר כאן לשון וידבר ה' אל משה או ויאמר ה' כי לשונות האלו הם על מצוה מפורשת בגוון פעולה שהוא מצות מעשיות, אבל כאן שהוא מורה שתוכל לכוון בעומק אל רצונו ית' וזה הוא יקרות מאוד שכתיב עליו לשון אם כמו ספק אם יש לך זכות, כמו שאיתא במד"ר (קדושים פכ"ה) על פסוק (משלי ב',א') בני אם תקח אמרי אם יש לך זכות וזה שאמר השי"ת אם יש לך זכות בחקתי תלכו תכוון לעומק רצוני ולשורש החיים, וזה היה האדרא של רבי שמעון בן יוחאי שכוון לזה העומק, ומקודם צריך ליזהר שלא להתלוצץ על שום בריה. אם בחקתי תלכו. אם הוא לשון ספק כי מי יודע אם מקיים את התורה כעומק רצון השי"ת, כי בהפרשה הקודמת כתיב שמיטה ויש ג"כ שמיטת כספים שכתיב בפרשת ראה, ושם כתיב כמה אזהרות על זה, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו' ומכל מקום איתא במסכת שביעית (פ"י,מ"ח) המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני, אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה ושם (משנה ט') המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, והיינו שבזה סגי שמקיים שמיטת כספים בדבורו שאומר לו משמט אני ומזה מוכח שיש עומק בד"ת יותר ממה שנכתב על הלבוש והשי"ת האיר לחכמינו ז"ל בזו המצוה עומק רצונו ית' ולכן כתיב כאן לשון ספק שאף שאדם נזהר לקיים כל השלחן ערוך עדיין הוא בספק אם כוון לעומק רצון השי"ת, כי רצון השי"ת הוא עמוק עמוק מי ימצאנו, וגם לשון אם הוא לשון תפלה שהשי"ת כביכול מתפלל הלואי שתלכו בחקותי ותכוונו לעומק רצוני. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. דיש הוא הבירורים של האדם ישיגו את בציר עד שהשי"ת יאיר ויושיע שאנחנו נהיה מבוררים כרצונו, ובציר היינו הישועה יצמיח זריעה חדשה על ענין חדש שהשי"ת יתחיל לעסוק עמנו בעסק חדש. וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'. נסמך פרשת ערכין לפרשת תוכחות שמי שמקבל על עצמו שבאם יעבור חלילה אפילו על דקדוק מצוה יבואו עליו כל מה שכתיב בפרשת תוכחות חס ושלום, זה האיש יוכל לעשות פדיון נפש להעריך נפשו, והשקל הוא עשרים גרה שאות כ' רומז על חיים כמבואר בחלק א' (פרשת ויצא ד"ה והנה אנכי) והגדול שבערכין הוא חמשים שקל שהוא אלף גרה שרומז לברכה דקב"ה כדאיתא בזה"ק (ויצא קס"א.) על כל מה דשריא ברכתא דלעילא לא פחות מאלף. ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' וגו' ואם גאל יגאל את השדה וגו'. ענין שנצטוו על פדית הקדשות, אם האדם גומר בדעתו להקדיש למה יועיל פדיון אחר כן, אכן זה הוא עצה להאדם כשיראה שהמון רכושו יסובבהו בטרדות רבות ויראה שיוכל חס ושלום להשתקע בטרדת עולם הזה ויסתר דעתו מחמת קניניו, לכן נותן לו התורה עצה שיקדיש קניניו ואח"כ יפדה אותם, ואז ממילא לא ישלטו עליו להכניעו תחת טרדתם רק הוא מושל עליהם מחמת שזכה אותם משלחן גבוה. וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' וגו' ולא ימירנו. היינו כשהשי"ת מנשא לנפש מישראל אף שידמה לך שאינו כדאי אין לך רשות לומר עליו גנאי, כיון שהוא עבר תחת השבט והוא העשירי וסוקרו בסיקרא הוא לה' ושהשי"ת חפץ ביקרו ובטח ראוי הוא להתנשאות.