מחבר:רב שלמה שטנצל/דברי הספד/הרב אורי וייסבלום
- בכ"ט ניסן תשע"ג נפטר הרה"ג רבי שלמה שטנצל זצ"ל, אחד מגדולי מזכה הרבים בדור האחרון שהמשיך בדרך אביו הגאון הגדול רבי יונה שטנצל זצ"ל בהפצת לימוד המשנה היומית, וההלכה היומית, הגה"צ רבי אורי וייסבלום שליטא המשגיח של ישיבת "נחלת הלווים" בחיפה ומגדולי המשגיחים של ימינו, ידיד נעוריו של הרב שטנצל, ב – 60 שנים האחרונות מאז ימי תקופת לימודם ביחד בישיבת "באר יעקב" , במאמר מיוחד ליתד נאמן, דברי הספד התעוררות ופרידה מחברו וידידו הרה"ג ר' שלמה שטנצל זצ"ל
הגה"צ רבי אורי וייסבלום שליט"א[עריכה]
ט' אייר תשע"ג
כתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות עא): "וטוב ונכון מאוד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים (שיודעים לנהל העניין בהשכל ודעת), להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה, בהיות איש או אישה מישראל שרויים בצער".
אי אפשר לתאר באיזו מידה נתקיים דבר זה, בידיד נעורי הרה"ג ר' שלמה שטנצל ז"ל. מאז היותו בחור וכל שנות חייו, היה ער לפקוח עין על כל יחיד השרוי במצוקה, הן אישית, הן משפחתית, הן חברתית, להתמסר בכל כוחו להחזיר לו שמחת חייו. שום מכשול לא עצר אותו בביצוע המשימה שנטל על עצמו ולא נח ולא שקט עד שהביא את הדבר לידי גמר.
האיר פניו בצורה מופלגת לכל קשה יום, בהיכנס למצבו עד פרטי פרטים ולהושיט יד תומכת לחלץ אותו ממצוקתו.
ממשיך רבינו יונה: "והנה נתחייבנו לטרוח בשור אחינו או שיו הנידחים, להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו. עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם!". אם התורה מצווה עלינו לטרוח בשור אחינו או שיו הנידחים, מה א"כ גודל החיוב לדאוג לנדחי ישראל, לאסוף אותם ולדאוג להם, "לבל ידח מאיתנו נדח" (עפ"י שמואל ב' יד, יד)!.
כמה כאב ידידי הדגול, הרב ר' שלמה ז"ל, על נשמות יקרות שנדחו מדרך התורה, לקרבם לתורה ומצוות, להראות להם את המאור שבתורה, את היופי שבחיי תורה, את האושר שבקיום מצוות – כך השיב רבים רבים מלהיות נידחים מקרבת ה'.
רבינו יונה מסיים: "וכן כתוב (ישעיהו נח, ז) ועניים מרודים תביא בית". מי הם העניים האמיתיים? חז"ל אומרים (נדרים מא א): "אמר אביי: נקטינן (- מסורת בידינו מאבותינו) אין עני אלא בדעה".
העניות האמיתית היא חוסר דעת. כמה עניים מרודים נמצאים, לצערנו הגדול, שהם בני אברהם יצחק ויעקב, שהעניות שלהם ברוחניות זועקת. אינם יודעים מאומה מהעולם הרוחני הענק, הממלא כל פינה בחיי היהדות – ממש עניים מרודים. גם עליהם נאמר "ועניים מרודים תביא בית" – וזאת עשה ידידי, הרב ר' שלמה ז"ל בכל לבו, בכל נפשו ובכל מאודו, להביא אותם עניים אל בית השם.
זהו הצד האחד במטבע אישיותו. צד נוסף היה, שלא היה ידוע כ"כ – הוא העבודה האישית שלו עם עצמו.
הנה מצאנו, שאחרי שמשה רבנו הורה, לכלל ישראל הלכות קורבן פסח נאמר (שמות יב, כח) "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צווה ה' את משה ואהרן כן עשו". חז"ל התקשו על כפל הלשון "כן עשו", שהרי כבר נאמר " וילכו ויעשו בני ישראל": לכן פירשו "אף משה ואהרן כן עשו", וזו פליאה נשגבה: הייתכן שמשה ואהרן לא יקריבו בעצמם קרבן פסח? וכי הם לא נצטוו כפי שכל יהודי נצטווה? (יעויין מלבי"ם).
אולי מרמזים לנו חז"ל על נקודה עמוקה: אדם האומר דברי מוסר והנהגה לאחרים, עלול לחשוב שיצא ידי חובה במה שאמר לאחרים ואולי אף לחשוב שהוא כבר מושלם בזה – באים חז"ל ואומרים "אף משה ואהרן כן עשו". ובשמות רבה (ריש משפטים) איתא: "לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם, מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, הקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמוע".
הרב ר' שלמה ז"ל, כשהיה קורא או שומע הערה כל שהיא, הנוגעת לתיקון מידה מסוימת, או חיזוק במצווה, או התעוררות לתפילה או לעבודת ה' – בלי כל הבדל אם המקור היה ספר מוסרי או חסידי וכד' – היה נוטע את ההערה עמוק בלבו וחי אותה בכל אבריו – וכך מעביר אותה לאחרים, לאחר שהוא עצמו נתעלה ממנה.
ואחרון אחרון – המשנה היומית וההלכה היומית. כיום, כשקיים המפעל הענק הנקרא "דרשו", הש"ס המבואר על מגוון אופניו, המשניות המבוארות והמומחשות ועוד כהנה וכהנה ספרי עזר להקל על הלומדים – מציאות שהגדילה את ציבור הלומדים באלפי אלפים – אין חידוש בריבוי עסק התורה ב"ה, אך בשעתו, לפני ארבעים-חמישים שנה, שכל המערכת הענקית הזאת לא הייתה קיימת והייתה נצרכת עבודת נמלים להפיץ עניין לימוד המשנה היומית וההלכה היומית, בלי שקיימים הכלים המתאימים להפצה הזאת – הרי דבר זה היה כרוך במסירות-נפש גדולה ובהתגברות על מכשולים רבים, אעפ"כ התמסר הרב ר' שלמה ז"ל לכל זה.
יעמדו מעשיו הגדולים לעילוי נשמתו ולנחמת משפחתו הנכבדה.
הכותב בצער
אורי וייסבלום