מהרש"ל על הש"ס/נדה/פרק ג

כא:

רש"י בד"ה בלא דם כו' ואפי' החתיכה של ארבע מיני דמים כו' כצ"ל:

כב.

גמ' נימא קרא בבשר צ"ל בשרה ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה הרי זו כו' מליקת חולין היא ונבלה כו'. נ"ב בפ"ק דכריתות [דף ז' ע"ב] פירש"י ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן כיון דאין למזבח אלא דמה ובמסכת נזיר ילפינן דחטאת העוף באה על הספק:

בד"ה אם יש בה כו' משפופרת הס"ד:

בד"ה דפלי פלויי כו' והדם שם דת"ק כו' הד"א:

בד"ה כ"ע לא פליגי דדייקינן לישנא דקרא כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה כי פליגי כו' קרינן בה ורבנן כו' הד"א:

בד"ה לפי שאי אפשר כו' הזב בלא טיפה כו' הד"א:

תוס' בד"ה אלא בחתימה כו' לא יספור בזיבה הא כיון כו' קא מטהרת בקיסם כו' כצ"ל:

כב:

רש"י בד"ה יצירה כו' גזרה שוה הס"ד:

בד"ה ויברא דאדם לגופיה הס"ד:

כג.

גמ' מתיבי ר' חנינא בן אנטיגנוס כו' נ"ב נ"ל טעות אלא ר' חנינא בן גמליאל הוא אלא כמו שכותבין התוס' פ"ק דף ח' ע"ש:

רש"י בד"ה והכא מאי כו' והכא בג"ש דתני ואדם מה תשובה איכא דקאמרת דניחא כו':

בד"ה דומות כו' עגול הוא הס"ד:

בד"ה באוכמא כו' כאדם והא דתני דהוי מום בצורי כו' חדא כוי עגול כגלגל הס"ד:

בד"ה ובמינו (צ"ל) במינו כו' מתקיימת ובמינו הוא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יוצר הרים ומופנה הוא כדקאמר בסמוך כנ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ליתני נחש:

כג:

גמ' אף אנן נמי תנינא המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי ר"מ כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא בפ' יש בכור:

רש"י בד"ה סנדל צורה כו' משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר כו' כצ"ל:

בד"ה אמר אביי כו' דלא מעכבא וכמאן כו' כצ"ל:

בד"ה מן הצד כו' וירכו בצדו בשאר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מוצא בה כו' אלא אדם כו' כצ"ל:

כד.

גמ' בני רבי חייא נפוק לקרייתא כו'. נ"ב פרש"י בביצה שהיו הולכים על הכפרים לראות שדותיהם:

רש"י בד"ה מוסמסין מוכין קצת ולא כו' בפניו טחות הס"ד והד"א:

בד"ה כי פליגי כו' לגמרי ואיפכא אתמר כו' הד"א:

בד"ה היינו כו' חסר לגמרי הס"ד:

בד"ה שימי את כו' משום דחריף הוי ודחיק ליה כו' הוי דדחיק ליה לרב פפא כצ"ל:

תוס' בד"ה ר"ח כו' וקשה לר"ת דבפ' אלו מומין תנא ליה גבי מומי כו' אף לפי מדקאמר באשה ולד כו' כצ"ל:

כד:

רש"י בד"ה שאינו חתוך כו' חיתוך אברים וצורה כו''. נ"ב זה קאי על ראש שאינו חתוך ודו"ק:

בד"ה כוותיה כו' דולד הוא הס"ד ואח"כ מה"ד הרי אמרו:

תוס' בד"ה אכילתו מרובה כו' אכל שליש ושתה שליש והניח שליש לכשתכעוס כו' כצ"ל:

כה.

גמ' ומי מספקא ליה והא קרא קאמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כסומכוס כו' ויחידאה היא הס"ד:

בד"ה כר' יהושע כו' לחודיה מטמא משום לידה ויחידאה היא ודלמא אפי' במלא בשר פליגי כיון דאינו מרוקם מעולם לא היה ולד ואע"ג דפליג ר' יהושע בשפיר לחודה במלא דם מודה דלא ולד הוא דדם מוכיח עליו כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה עור ובשר כו' ומפרש במדרש למה הדבר דומה לאדם שפושט וחוזר ולובש מה שפושט אחרון לובש ראשון אבל בתחלת בריית הולד עור ובשר תחלה ואח"כ עצמות וגידין כצ"ל. ונ"ב כך הוא ברש"י דיחזקאל ונמחק מן מלבוש עד סוף הדבור:

כה:

גמ' אם זכר הוא אם נקבה היא אבא שאול בר נש ואמרי לה אבא שאול בר רמש אומר כו' ואמר רב עמרם עלה בשל ערב כו' ואמר רב עמרם עלה כו' כצ"ל:

שם האי זכר והאי נקבה כו'. נ"ב פי' שיכול להיות כך אבל לא בהכרח דא"כ שניהם זכרים או נקבות איך נמצאו:

רש"י בד"ה לא ידעי כו' קטנן הס"ד:

אחר ד"ה אלא שנצרף כו' צריך להתחיל ד"ה לשון של שור הגדול דהיינו פניו טוחות ואף ע"ג דאוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידת סנדל דולד שעמו מוכיח עליו דולד הוא אלא שנימוק על ידי חבירו שדחקו. ונ"ב ס"א:

בד"ה שאם תפיל כו' ותחלת נדה לאחרון וה"ג כו' הד"א:

בד"ה שלשים ואחד צ"ל ל"א גרסי' כו':

תוס' בד"ה המפלת סנדל כו' ימי טוהר כדאיתא לקמן בפירקין כו' כצ"ל:

בד"ה קמ"ל כו' לר"ת שפירש דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת כו'. נ"ב וגבי מעוברת היינו טעמא שלא יכנוס הזרע בין ב' התאומים וידחוק ויעשה סנדל כו':

בא"ד היינו בן קיימא כו'. נ"ב פי' לא מצינו שיהו כולם קיימים שתהא אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בלא סנדל אבל להיות א' נפל מצינו שחוזרת ומתעברת כגון גבי סנדל ודו"ק. אבל אין לפרש שסבר רש"י כההיא דירוש' שאף הולד עם הסנדל אינו חי כי לא אישתמע זה ברש"י ואדרבה להיפוך משמע לקמן בשמעתא גבי סנדל אין ביה חיותא ע"ש ודו"ק:

בא"ד בביאה ראשונה הזריע הוא תחלה ובביאה שניה הזריעה היא תחלה ומיהו י"ל דבענין זה בב' ביאות אין חידוש למתני תשב לזכר כו' כצ"ל:

כו.

גמ' אמר רב פפא ש"מ מכריך כריך ליה כו'. נ"ב ולפי זה לא שייך לשנויי עוד שאם תלד ולד דרך דופן כו' אפילו אליבא דרבנן דהא א"א כלל ומתחלה קודם שידע הברייתא בעי לשנויי כך ודו"ק:

שם דסנדל קדים ונפיק גבי כריתות כו' דולד קדים ונפיק רב הונא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למאי הלכתא כו' הבא אחריו ומשני כו' הד"א:

בד"ה ש"מ כו' הכי הוא מכריך כריך כו' הד"א:

בד"ה הויא לידה כו' כילוד אבל כו' הד"א:

בד"ה הבית טמא כו' דולד הוה בה ומת. נ"ב עי' בתוס' דלעיל בדף י"ח ובגמ' לקמן:

בד"ה הולד נימק צ"ל נימק הולד:

ד"ה שיאחזנו צ"ל קידם ד"ה שדרו:

בד"ה אמר אביי כו' דמשמע מתניתא היא כו' כצ"ל:

בד"ה טפח על טפח כו' וטפח רוחב ורום חללו טפח כצ"ל:

בד"ה וחוצץ כו' ולהכי נקט על רום טפח כו' כצ"ל:

בד"ה חבור וכתנור כו' לו יד ואם נטמא כו' עומדת לינטל שהיא גדולה כו' כצ"ל:

כו:

גמ' שמואל ותלמידי דרב ורב יהודה הוו יתבי כו' דרב מנשיא מדויל באפייהו כו' כצ"ל:

שם דרמינן ליה כו'. נ"ב והנראה בעיני לפרש שדרך יוהרא היה ממהר בפניהם כאילו אינו חש לכבודם וק"ל:

רש"י בד"ה לא אמר צ"ל לא אמרו כו' מלקרבו לכותל כו'. נ"ב לפי שתנורים שלהן לא היו מחוברים וק"ל:

בא"ד עומדת לינטל היא כו' כצ"ל:

בד"ה באלי ואתי כו' דידבי פי' מגרש כצ"ל:

בד"ה חזייה בישות. ונ"ב דאמר לעיל משמיה דרב סתמא ולא חילק בין דבר קיימא לדבר שאינו של קיימא וטעה שמואל בהגליון:

תוס' בד"ה אבל בקטן כו' היינו ברוחב והרוחב הרבה כו' כצ"ל:

בד"ה תחלתו כו' משתגמר מלאכתו כו'. נ"ב חוזר ופירש דין של כל תנור שאינו מקבל טומאה אלא בנגמר כו':

בא"ד טפח למאי חזי ומשני אגדול תניא ליה בסוף ופריך כו' כצ"ל. ונ"ב כך נ"ל להגיה דמשום הכי תניא ושיריו ברובו בסוף דלא יהא קאי על תנור קטן שתחלתו טפח אלא קאי אסתם תנור שהוא גדול וכאילו הפסיק והתחיל בבבא אחרת אין תנור מקבל טומאה אלא משגמר מלאכתו ודו"ק:

בד"ה המפלת כו' דאי בתתלה ולד כו'. נ"ב פי' נפל:

בא"ד אסורה באכילה ומסיק אר"א כו' חוששין לולד אחר בשליא ולכך אסורה כו' כצ"ל:

כז.

גמ' הוציאוהו בספל כו'. נ"ב בספל אורחא למלתא נקט ורבותא נקט אע"ג דלא הוציאה בידו ולא נתמעך ונימוק. גליון:

[שם] אמר להו רב פפא היינו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שאני אומר כו' ושמא נימוחה כו' הד"א:

בד"ה לסוף שבעה כו' בתוך חדש. נ"ב פירוש שנשארו עוד מחדש השביעי וק"ל:

בד"ה לסוף שביעי דחיי הס"ד:

בד"ה לבית החיצון לבית אחד שהבית טהור הד"א:

בד"ה אבל הן אמר לו כו' דמטמית ליה אמר להו כו' הד"א:

בד"ה מ"ט כו' כרקב וכנצל. נ"ב בפ' שני דאהלות פי' בשר המת שנמוח ונעשה ליחה סרוחה, מיימוני סמ"ג:

בד"ה נימא אינש כו' אמרינן ליה טעמא כצ"ל:

תוס' בד"ה חומר שני כו' שהפילה שליא בשני אחר חיה ועוף כו'. נ"ב פי' ביום שני והיינו חומר ב' ולדות דמנינן טהרה מיום ראשון וטומאה מיום שני ודו"ק:

בא"ד חומרא דזכר ונקבה כו'. נ"ב ולפ"ז ה"פ חומר דב' ולדות כלומר של זכר ונקבה והכל לענין טומאה ודו"ק:בא"ד דסתרו אהדדי כו'. נ"ב ותימה רבה מה בכך סוף סוף כל חד מכח ספק ספקא נשרי ומה שסתרי אהדדי לחומרא נמי סתרי אהדדי ואין שייך לומר דא"א להקל בתרוייהו דהא ממ"נ נעשה איסור ומה בכך שמצטרפים לכל חד וחד עוד ספק עמו כי היכא דנשרי ובהדיא משמע בתוס' פ"ק דב"ק גבי שליא דמשום דממ"נ נעשה איסור אז לא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי והתם גופא תימה שמביאים התוס' התם הא דהמפלת ואינו דומה כמו שפרשתי:

בד"ה מ"ט כו' כמו בבית החיצון כו'. נ"ב דבטל כולו שהרי השיב לו אפילו ר"מ שאינו כלומר שנימק הכל ודו"ק ועוד תדע דאפי' לר"מ נימוק כולו בבית החיצון דאי ג"כ משום ביטול א"כ אמאי פריך מ"ט דר"ש יותר מר"מ ודו"ק:

כז:

גמ' מלא תרוד רקב כו'. נ"ב פירוש שג"כ א"א שלא יתערב מעט עפר עמו ומש"ה מפרש צריכא ודו"ק דאי לאו הכי לא שייכא הנך בבי אהדדי ולא פליגי בחדא עניינא וק"ל. וכן מצאתי בפי' ר"ש דטהרות על האי מתניתין דעפר שנתפזר שכתב ובגמ' דהמפלת מפרש טעמא משום דדבר אחר נעשה לו גנגילין כו' והיינו כפרש"י נ"ל:

שם תניא אידך כו'. נ"ב תימה לי הלא משנה היא במסכת אהלות ע"ש:

שם טמאה לידה ריש לקיש אמר שפיר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פרידה. גרגירי הס"ד:

בד"ה מה תחלתן כו' הראוי לירקב וליעשות רקב של מת גנגילין כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שאין לירקב כו' המעורב בו הס"ד:

בד"ה מלא תרווד כו' ורקב ועפר הס"ד:

בד"ה אמרו דבר אחד כו' בטל ברוב הס"ד:

בד"ה בהמה גסה כו' ולד מעולם הס"ד:

בד"ה תקבר כו' של בכור הס"ד:

בד"ה מודה ר' שמעון. צ"ל ומודה:

בד"ה במימיו כו' הלידה והטינוף שיוצא עמו כצ"ל והס"ד:

בד"ה פתחים גדולים של ד' טפחים. נ"ב פירוש כל מה שהיה תוך המשקוף של הפתח אפי' הוא לצד חוץ ואף הפתחים כולם נעולים אפי' הכי טמא:

תוס' בד"ה מת שנתבלבל כו' וא"ל רבי יוחנן ובירושלמי איכא שפיר שנתקלקל צורתו מהו ר' יוחנן אמר טמא ריש לקיש אמר טהור איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן כו' כצ"ל:

כח.

גמ' שלדו קיימת הוא דטהרו כו' ר"א אומר שיעורא ברובע ה"ד כו' ורגל חתוכה אמו טמאה כו' מיניה דרב הונא לחוש חוששין כו' והא קרא קאמר מדרבנן וקרא אסמכתא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וטהר לו פתחים קטנים הפחותים מארבעה כו' דקי"ל מת פתחיו ארבע אם הוא בבית כל הפתחים טמאים כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש שהיו גדולים כולן ארבעה:

בא"ד ואם פתח פחות מד' טהור כצ"ל. ונ"ב פי' אם יש פתח א' או אפי' הרבה שאינם בארבעה ורק אחת גדול ארבעה אותן הפחותים טהורים שהגדול מציל עליהם לפי שאין ראוי להוציא המת אלא דרך ארבעה לאפוקי היו כולן פחותים מארבעה כולן טמאים ק"ל:

בד"ה קטבלא. עור שלוק וקשה ואינה נשרפה עם המת כצ"ל והס"ד:

כח:

גמ'. למה לי לכדרב ואימא כוליה לכדרב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רבי אליעזר היא כו' ה"נ מחייבי כו'. נ"ב נראה לי הא דמחייב מהא בא רב נחמן אמר רב לפרש דאינו חייב לרבנן משום האי קרא ודו"ק:

בד"ה לזכר לרבות כו' מן העזרה הס"ד:

תוס' בד"ה עד כל כו' ואם תאמר כל טמא לנפש אם כן למאי אתא כו' כצ"ל:

בד"ה הא מזכר כו' שלא להכשירו לעולה ולהצריך קרבן אחר כו' כצ"ל:

כט.

גמ' אבל הראש עמהן הרי הוא כילוד כצ"ל ונ"ב נ"ל:

שם. תניא נמי הכי יצא מחותך מסורס משיצא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין הראש כו'. מן הבכורה ורבי אליעזר כו' כצ"ל:

בד"ה באנפי נפשיה. ולאו אמתניתין ואיכא כו' כצ"ל:

בד"ה מאי קאמר כו'. סלקא דעתך דמסורס ברובא כו'. נ"ב וה"ה מחותך כתקנו כמ"ש התוס' נ"ל:

בא"ד. לאו ילוד הוא הס"ד:

בד"ה אלא אמר רב זביד כו'. אין הראש פוטר הס"ד:

בד"ה מתיב רבי יוסי כו'. בן לוי הס"ד:

תוס' בד"ה תשב לזכר כו'. כדפריך לעיל כו'. נ"ב גבי חומר ב' ולדות:

כט:

רש"י בד"ה האשה כו'. יצא הריונה הס"ד:

בד"ה משמשת לאור כו'. וטעמא דכולן מפרש לקמן כו' י"ג שבועים כצ"ל והס"ד:

בד"ה ומטבילין כו'. תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה כצ"ל:

בד"ה תשמש. ואע"ג כו' ואחד טהור האי דם כו' הד"א:

בד"ה ומשנינן כו'. טמא הוא ומוקמינן לה לקמן כו' כצ"ל:

בד"ה לאורתא כו'. טמא מבערב הס"ד:

בד"ה אומר יולדת כו'. בשבוע לא קא חשיב הס"ד:

בד"ה שבוע שלישי כו'. והיום כלים הס"ד:

בד"ה בלילותא כו'. לידת נקבה ב"ש כו'. הד"א:

ל.

גמ'. ולבית שמאי דחשיב לאחר תשמיש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שיתין ושיתא כו'. מהן שבעה בלילי שבוע כו' כצ"ל:

בד"ה טבילה כו'. הרי ל"ו וקשיא כו' כצ"ל:

בא"ד ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישני' כו'. נ"ב ומשום הכי נמי מיושב אמאי משני שבאתה בין השמשות דלמא לעולם ביום באתה וכדהוי סלקא דעתא מעיקרא והא דקא בציר לן חדא דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא קחשיב אלא משום דדק בלישני' וק"ל. אח"כ מצאתי בגליון בשם התוס' כמו שפירשתי וכתב עוד שרבינו תם תירץ משום דב"ה על כרחך לא קחשיב חדא בשבוע אם כן לדידיה בציר חדא וק"ל:

בד"ה שלשים כו ותמניא הויין. הס"ד:

בד"ה כדאמר י"ד בימים כו' שבא בין השמשות איכא ט"ו טבילות כו' בשבוע היא כצ"ל והס"ד:

בד"ה המפלת. שליא הס"ד ואח"כ מ"ה ליום ארבעים לטבילתה. הס"ד:

תוס' בד"ה עשרים כו' לא מטבילין להנדה כו' אבל לב"ש כו' כצ"ל:

בד"ה והאיכא כו' משום נדה כו'. נ"ב פי' לב"ה וק"ל:

בד"ה יומא קמא כו' מכל שבוע כדפרישית ולא פריך כו' כצ"ל:

בד"ה ושמע מינה כו' כר"א דאמר כל הנסקלין נתלין כו' כצ"ל:

ל:

גמ'. שאם תראה יום שלשים וארבע ותחזור ותראה יום ארבעים וא' כו'. נ"ב ותימה אמאי נקט כה"ג דהשתא אינה מותרת עד מ"ב דדלמא היא שומרת יום ואמאי לא נקט עדיפא שמא תראה יום ל"ה ובמ"א תהא מקולקלת ואי לא אזלינן בתר חששא דזכר הוא הוה שריא בערב מ"ב שאם אין כאן ולד הוי שביעי של נדה ואם נקבה היא הוי דם טוהר:

שם. איתרה ארבעין יומין כו' כצ"ל. ונ"ב לשון עיכוב כמו איתרה סיהרא בפ' אין נערכין:

שם. על שתי עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום כו' על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וכן לענין נקבה כו' האי קילקולה נמי. נמחק נמי ואח"כ מ"ה עד שמונים ושמונה דלא כו':

בד"ה וכי תימא כו' פלונית הוא הס"ד:

בד"ה אציליו איישלי"ש. נ"ב פי' תחת זרועותיו:

בד"ה נפתח הסתום. פיו הס"ד:

תוס' בד"ה שתום העין. כדי שישתום ויסתום ויגוב כו' כצ"ל:

לא.

גמ' ולובן שבעין אמו מזרעת אודם כו' וחלק אביו ואמו מניח כו' לכך נאמר ישוב אפך כו' כצ"ל: רש"י בד"ה דרך תשמישן כו' פניו למטה ונקבה כו' הד"א: בא"ד כדאמרינן לעיל ראשו בין ברכיו אבל זכר כו' כצ"ל: בד"ה ותזרני חסר א' הס"ד. ואחר כך מתחיל הדבור זיריתני. לשון מזרה זיריתני מן הברור ואח"כ זריזתני ותאזרני כו' כצ"ל: בד"ה הוא כו' שנטה חמורו של יעקב כו'. נ"ב אבל בערוך פי' בעבור ששמעה לאה קול של חמור שהיה טעון זאת היה גורם שיצאה לאה לקראתו:

לא:

גמ' ורבי יוחנן אומר סמוך לטבילה כו' ואשה פניה למעלה כלפי האיש כו' מפני מה אשה קולה כו' זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת שנ' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ובחטא כו' שהוא גרם לי שאבא וכשנתחטאת כו' כצ"ל:

בד"ה מזידה היא כו' בשבועות בטוי הוא סוף דבור: