מהרש"ל על הש"ס/גיטין/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מח עמוד ב

רש"י בד"ה אין מוציאין כו' או טייבה כו'. נ"ב לעיל דף מה ע"א:

בד"ה מפני תיקון העולם. נ"ב או שדברי רש"י מאוחרים הם וראוי הוא להיות מקומם קודם והמוצא מציאה או לא גרס מפני תיקון עולם קמא אבל בכל הספרים גרסינן תרוייהו נ"ל:

תוס' בד"ה וכתובת אשה כו' משום חינא כו'. נ"ב האי חינא דקאמר היינו לפרש"י שפי' חינא לקמן כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים וינשאו להם ואף שהתוס' מפרשים לקמן איפכא כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים מ"מ הכא לפום רהיטא תפסי לישנא דרש"י שפירש חינא הוא ההיפך ממה שאמרו יותר משאיש רוצה לישא כו' כי בודאי התנא נשמר מזה הקסלקא דעתא דלא תימא איפכא כו' אבל החינא דלקמן שהוא כדי שימצאו הנשים חינא כו' מזה לא נשמר התנא ולא ס"ל כלל ודו"ק היטב:

דף מט עמוד א

תוס' בד"ה שור רעהו כו' וי"ל דאי לאו דאשכחן כו'. נ"ב פי' כך הוא סברת רבנן דדרשי רעהו לפטור אבל רבי שמעון בן מנסיא סבר דשפיר ילפינן מכי יאכל פרט למזיק ומשום הכי אייתר רעהו לחיובי להקדש בנזקי שור נזק שלם וכן מוכח מהתוס' בדבור הסמוך דאף לר"ש בן מנסיא דרשינן כי יאכל פרט למזיק ודו"ק:

דף נ עמוד ב

גמ' אב"א אפילו מתנה ולא קשיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תנו כו' אפילו בלא אחריות נמי כו' כצ"ל:

דף נא עמוד א

גמ' א"ר יצחק שני כיסין כו'. נ"ב שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דרבי יצחק כשהלה טוען ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון עולם אלמא שמדינא חיובי מחייב לישבע וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבידתו ונותן סימניה והלה משיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה רבי יצחק גם כן מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מיגו דאי בעי שתיק ומיגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן וכ"ש זה שהוא משיב אבידה שהוא אומר שיש בידו א' מהן וכן א"א לפרש בשזה טענו ברי גמור כלומר אני ראיתיה מגביה שתיהן או מושך בב' שוורים דאם כן אפילו בשוורים נמי היה מחייבו רבי יצחק שבועה כבשני כיסין ועוד דלא הוה אתי לה בטענה דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקט לה נמי בכיסין קשורין אלא ברי גמור היא וחייב עליה ולא תקנו בזו והכי איתא בירושלמי כו' אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שורין ושני שוורין קשורין היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת ודכוותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה. ומשוה הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני חושבין אנו אותו כברי דכיסין לא מנתחין אבל שוורין כיון דמנתחי מהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בבירור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי הילכך בכיהין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוה ורבי יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשוורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי. (עי' במהרש"א):

דף נא עמוד ב

גמ' אמר רב בטוענו קטן כו'. נ"ב וזה קרוי טענת עצמו מאחר שלא טענו גדול ואפילו הכי נשבע מאחר שסוף סוף קא תבע ליה בטענת ברי וכל שכן כשטענו גדול והיינו כרבי יצחק וכן לפי המסקנא לרש"י אתי כר"י ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף נב עמוד א

גמ' ואחרים מוציאין אותו לחירות כו'. נ"ב הטעם מפורש בתוס' דף ל"ח בד"ה אין הגזברים כו':

שם אני להרוס ואתה לבנות כו'. נ"ב פי' לפי שממון עזבון אביהם היה בא באיסור או ע"י גזילה ושקר או ע"י רבית:

רש"י בד"ה דכל בי שימשי כו'. נ"ב סתם בי שמשי הוא ערב שבת כמו שפירש רש"י בכתובות דף ק"ג:

תוס' בד"ה יהבי יתמי זוזי כו' וי"ל דהתם קני בכסף כו'. נ"ב פי' עיקר קנינו בכסף ולא תמצא משיכה לגבוה לאפוקי הדיוט עיקר קנינו במשיכה אף שמדאורייתא נמי קונה בכסף לרבי יוחנן מכל מקום סתם קנינו להיות קונה ממש שלא יכול לחזור אינה אלא במשיכה ומכח התקנה כדי שלא יאמרו ולישנא מדאורייתא לאו דוקא קאמרי ודו"ק:

דף נב עמוד ב

תוס' בד"ה דאתו למימר כו' מפני שהוא כנושא שכר כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש ואינו חייב באונסים אלא בגניבה ואבידה וק"ל:

דף נג עמוד א

גמ' ולהא דתני אבוה דר' אבין כו'. נ"ב והא דמעיקרא לא גזרו על זה כמו על זה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא טעמא דהפסד מועט איכא למימר מעשה אירע במטמא ובמנסך לכך גזרו עליהם בשעת מעשה:

תוס' בד"ה משום כו' לאצרוכיה לפטור. נ"ב פי' למיעבד צריכותא על הפטור. בד"ה בדיני אדה כו' ופריך התם מהך דהעושה מלאכה כו'. נ"ב פי' מדפריך התם מהך דמי חטאת אצורם אוזן בכור א"כ ע"כ צ"ל דה"ה סתם מים לאו לגבי מזבח קאי כמו בשוורים וא"כ מאי פריך הכא ואי אמרת היזק שאינו ניכר כו' הלא אפי' בהיזק ניכר היה פטור כמו התם בצורם אוזן בכור:

דף נג עמוד ב

רש"י בד"ה מונין בו לערלה ולרבעי כשיוצא כו' כצ"ל:

דף נד עמוד א

גמ' מאי ד"א ה"ק וכי תימא כו' כצ"ל:

דף נד עמוד ב

גמ' ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי כו' נ"ב נ"ל דאינו משלם כלום ואפילו מה ששוה ללמוד כו' אף שהיו לומדים מקודם בספר תורה כמ"ש הרא"ש בהל' קטנות מ"מ בספר תורה זו אסור דחיישינן שמא יקרא בו אלא עומד ליגנז ומש"ה עלה על דעתו אף שספר תורה פסולה לקרות בו שלא הפסיד אלא שכר אזכרות אנל לא שכר כל הספר תורה דהיינו מה ששוה ללמוד והשיב שאינה שוה לכלום וק"ל:

רש"י בד"ה כהן גדול ביוה"כ כו' לא יחשוב מחשבת כו'. נ"ב הך מחשבה דבור הוא ועיין בתוס' סוף פ' המפקיד:

דף נה עמוד א

תוס' בד"ה ועל כו' הא קטנה היא. נ"ב ומילתא דלא שכיחא הוא שתגדל ולא תיבעל על כן לא גזרו ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא וכו' והשתא אברזא כו'. נ"ב הוא עיצבא בלשון ארמי והיינו דולבקי שאוכלין עליו וכעין שלחן הוא:

דף נז עמוד ב

גמ' אמר להו צ"ל אמר ליה וכן כולם:

תוס' בד"ה אתיוה לקמיה כו' ומשביעי לא מייתי כו'. נ"ב בספרים שלכם היה חשיב אנכי ולא יהיה כחדא ובתרא לא היה מביא קרא אלא א"ל אישדי לך גושפנקי כו':

דף נח עמוד ב

רש"י בד"ה שטר כו' שאינו יכול לחזור כו' כצ"ל:

בד"ה אין בו כו' אלא מחזיק כו'. נ"ב צ"ל מחזיר:

דף נט עמוד א

גמ' והא הוה הונא כו'. נ"ב פי' וכי לא תמצא נמי גבי רב אשי מי שהיה אצלו והא הוה הונא בר נתן אצלו והוא מלך אחר רב אשי כדאמרי' בסוף מ"ק דאמר רב אשי למלאך המות כו' מאי כולי האי א"ל דקא דחקו רגלי דהונא בר נתן להיות נשיא ואין מלכות נוגעת בחברתה כו' ומשני דמיכף הוה כייף ליה ומ"מ ק"ל והא הוה הונא בר נתן אחר רב אשי וקבל הנשיאות ולמה לא חשיב ליה ואפשר דברירא ליה שכמה היו בדורו אחר כך כמותו וק"ל:

רש"י בד"ה עירא כו' דהוי מתני ליה כו' כצ"ל:

דף ס עמוד א

רש"י בד"ה פרשת טמאים כו' ולרבי לוי כו'. נ"ב נ"ל שהם לא ידעו אם יגיעו לטהרה קודם עשיית פסח שעדיין לא ידעו דין טומאת מת וטהרתו באיזה יום יהא ראוי לחזור לשוב למחנה שכינה שהרי היום נצטוו על השילוח ולכן שאלו והקב"ה השיב מי שיהיה טמא שלא יכול להטהר יעשה פסח ב' ומי שיכול לטהר לא יעשה אלא במועדו וצ"ל לפרש"י מה דכתיב ויהי אנשים טמאים וגו' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו וגו' היינו פי' שבאותו יום לא היו ראוים לעשותו שהיו טמאים וחששו שלא תפסוק טומאתן קודם פסח ע"כ שאלו צ"ע (ועיין במהרש"א):

דף ס עמוד ב

רש"י בד"ה כרו ברישא כו' ונפל לתוך הנהר כזה כצ"ל:

תוס' בד"ה לא כו' שלא על פיו עשה כו'. נ"ב ודומה לזה מיתת אבנר והבן:

דף סא עמוד א

רש"י בד"ה ומחזיקין כו' השתא משמע כו. כצ"ל:

דף סא עמוד ב

תוס' בד"ה וליחוש שמא כו' משום דבעי דלהוי בגד כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש התלמוד צריך לאוקמי בהכי כדי שיהא איירי בבגד שתחת רגליו כדמשמע לישנא דמתניתין וק"ל:

בא"ד אבל בצינורא שלו כו'. נ"ב ס"א ולעולם אי לא טבל לא מטמא מדרס אלא משום דמוקי התם בכותי ערום דאין דבר חוצץ בין בגדו של חבר לרגלו של כותי:

דף סב עמוד א

גמ' רב חסדא מקדים כו'. נ"ב פי' הר"ן כדי שלא יצטרך לכופלו אם ישאלו הם לשלום תחלה ע"כ:

שם א"ל שלמא למר כו'. נ"ב בי"ס גורסים שלמא למר שלמא למר ופי' בגליון לכל אחד היה מדבר כן ולא שהיה כופל: