מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית מא א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית לט א	בראשית מב א←

[א] ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם (בראשית מא, א). זהו שאמר הכתוב: "קץ שם לחושך וכל תכלית הוא חוקר" (איוב כח, ג). לכל יש קץ: להרים, לגבעות ולרוח ולימים, אפילו לדברי הואי, אפילו לחושך. הרים מנין? שנאמר: "ושוקל בפלס הרים וגבעות במאזנים" (ישעיהו מ, יב). לרוח מנין? שנאמר: "לעשות לרוח משקל" (איוב כח, כה). ולמים מנין? "ומים תכן במדה" (שם). לחושך מנין? קץ שם לחושך. כל דבר ודבר שהוא בא לאדם, אפילו היסורין, יש להם קץ, שנאמר: ולכל תכלית הוא חוקר, שהקב״ה יושב וחוקר אם מתבקשין לו יסורין אם לאו, שנאמר: "ולכל תכלית הוא חוקר". אמר ריש לקיש: מי גרם להאיש הזה שבאו עליו יסורים ואפילה?^[1] אבן (איוב כח, ג); זה יצר הרע שהוא משול באבן, שנאמר: "והסרותי את לב האבן" (יחזקאל לו, כו). הוי אבן אופל וצלמות:

דבר אחר: קץ שם לחושך, כל היסורין הבאין על האדם – קץ יש להם, שנאמר: "ולכל תכלית הוא חוקר". מדבר ביוסף, בשעה שנאסר בבית האסורים היה שם עשר שנים, והיה לו לצאת באחת עשרה, הוי קץ שם לחושך. מהו לכל תכלית הוא חוקר? שבשעה שהגיעה עונתו לצאת, ישב הקב״ה וחכך וראה שמתבקש להיות עוד בבית האסורים שתי שנים, על ידי שבטח בשר המשקים שאמר לו ב׳ פעמים: "כי אם זכרתני אתך" (בראשית מ, יד), והזכרתני אל פרעה (שם). אמר לו הקב״ה: אתה הבטחת עליו שתי זכירות, חייך עשה עוד שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים:

[ב] [ויהי מקץ שנתים ימים]. זהו שאמר הכתוב: "לכל עצב יהיה מותר" (משלי יד, כג). אמרו רבותינו: אפילו צונן, שיעשו אותן חמין הנייה הן לגוף, בכל עצב יהיה מותר:

דבר אחר: בכל עצב יהיה מותר, מדבר בעמלי תורה, כל מה שיצטער אדם עצמו יותר מן חבירו בתורה יהא מותר ויתרון יש לו; ודבר שפתים אך למחסור (שם), מה שהוא חושך את שפתיו שלא יגע בתורה, אך למחסור. מעשה בתלמיד אהד שהיה וותיק, ור׳ אלעזר בן יעקב שמו. היה רגיל בתלמודו, ראה מה היה רגיל בתלמודו, עד שהוא מזיע במרחץ היה עומד על עמדו ועובר על תלמודו, בשביל שלא היה יודע בשפתיו חלה ושכח תלמודו, מי גרם לו? על ידי שלא היה יודע בשפתיו, לכך נאמר: ודבר שפתים אך למחסור:

דבר אחר: בכל עצב יהיה מותר, זה היה יוסף שנצטער בבית האסורים, והיה לו יתרון, "ויוסף הוא השליט" (בראשית מב, ו). ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שדיבר בשפתותיו ואמר: כי אם זכרתני אתך, אמר לו הקב״ה: חייך, הואיל שדברת בשפתותיך דברים שלא כראוי, חייך שאתה עושה עוד בבית האסורים שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים:

[ג] מה כתיב למעלה מן העניין? "ולא זכר שר המשקים את יוסף" (בראשית מ, כג). אמר ר׳ ברכיה הכהן: ולא זכר, זכור היה והיה נשאוי? אלא וישכחהו, היה אומר בחוץ: אלך ואומר אל פרעה עליו, מיד וישכחהו. עד שהגיע קצו לצאת – הביא הקב״ה עלילות עליו כדי להוציאו, שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים:

[ופרעה חלם]. אמר ר׳ חייא בר אבא: חלם כלב המת חלם? אלא לפי שעה על ידי הצדיק:

והנה עומד על היאור. הרשעים מתקיימים על אלהיהם, אבל הצדיקים בטוחים על בוראם: והנה מן היאור וגו׳, ותרעינה באחו. מהו באחו? אלא כשהשנים טובות באות, הבריות נעשים אחין זה לזה, וכשהשנים הרעות באות, הבריות נעשות אחרים לחביריהן, שכן הוא אומר: שבע פרות אחרות. מהו אחרות? שהיו רואות אלו לאלו והופכין פניהם מהם:

[ד] ותפעם רוחו. שהיתה מקשת עליו כפעמון הזה. דבר אחר: ותפעם רוחו, בנבוכדנצר כתיב "ותתפעם רוחו" (דניאל ג, א), ובפרעה כתיב ותפעם רוחו. למה? פרעה היה יודע החלום, ולא היה יודע פתרונו; לפיכך היה מטורף טירוף אחד. אבל נבוכדנצר לא היה יודע את החלום, ולא פתרונו, לפיכך שני טירופין, שנאמר: חלם נבוכדנצר חלומות. ר׳ חייא אמר: חלום אחד חלם, ולמה הוא אומר חלומות? ששכח את החלום. ר׳ ינאי אומר: שני חלומות חלם, אחד של צלם, ואחד של אילן:

חלם נבוכדנצר חלומות ותתפעם רוחו ושנתו מטורפת, למה? שהיה החלום שלו שהראה לו מלכותו, לפיכך ושנתו נהיתה עליו (שם):

ויאמר המלך לקרוא לחרטומים לאשפים ולמכשפים (שם, ג), מהו לחרטומים? אמר ר׳ סימון: לחרטמים כתיב, אלו שהן שואלין בטימי מתים. ולאשפים, מהו ולאשפים? אלו שדוחקים את המזל. ואין הלשון הזה אלא לשון דוחק, שנאמר: שמעו זאת השאפים אביון (עמוס ח, ל). ולמכשפים, ודאי מכשפים:

להגיד למלך חלומותיו. ויבואו ויעמדו לפני המלך (דניאל שם), כולם באו, שלא להנייה לאחד מהן. התחיל לדבר עמהם, שנאמר: ויאמר המלך חלום חלמתי ותתפעם רוחי לדעת את החלום, וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי, אמר חלמא לעבדך ופשריה (נתחווה) [נחוא] (דניאל ב, ג-ד). אמר להם נבוכדנצר: יודע אני את החלום, אם אומר אני אותו לכם – אתם אומרים לי דברים של כזבים ותאמרו: זהו פתרונו, אלא אמרו את החלום ואני יודע שאתם אומרים לי פתרונו, שנאמר: (להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תהחוון) [והן חלמא ופשרה תהחון] (שם, ו). ענו תנינות ואמרין (למלכא) מלכא חלמא יימר לעבדוהי ופשריה נהחוה (שם, ז). אמר להן נבוכדנצר: מה אני אומר לכם: 'אמרו לי', ואתם אומרים לי: 'אמור [לנו]'? כך אתם סבורים שאתם מסיחים עמי עד הצהרי והולכים להם? (דיהן) [די הן] חלמא לא תהודענני, חדא היא דתכון (שם, ט), קלווסים (פי׳ גזירתכון) אחת אני מוציא עליכם ואתם נהרגים. (ומילא כזיבא) [ומלה כדבה] ושחיתא הזדמנתון למימר קדמי (שם), דברים של כחשים נכנסתם לומר לפני עד די עידנא ישתנא. ענו כשדאי קדם מלכא ואמרין: לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא יכול להחוויא כל קבל די כל מלך רב ושליט (מי לא כדנא) [מלה כדנה] לא שאיל לכל חרטם ואשף וכשדאי, ומלתא די מלכא שאיל יקירא ואחרן לא (איתוהי) [איתי] די יחונה קדם מלכא להן אלהין די (מדוריה) [מדרהון] עם בשרא לא איתוהי (שם, ט-יא); כשהיה בית המקדש קיים, היה אדם מבקש דבר, והוא שואל באורים ותומים. כשהיה אלוהו של עולם דר עם בישרא, היה אדם מבקש דבר, והוא אומר לו: לכו ושאלו בו. אמרו: (לא איתוהי עם בשרא) [עם בשרא לא איתוהי], ומלתא די מלכא שאל יקירה, נבואה היא צריכה, ואין יקירא אלא נבואה, כשם שאתה אומר: "ודבר ה׳ היה יקר" וגו׳ (שמ"א ג, א). ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא, 'ואחרן' – ואהרן; אמרו לו: אילו היה לך אחד מבני בניו של אהרן, היה מתעטף באורים ותומים ואומר לך. כל קבל דנא מלכא בנס וקצף סגיא (דניאל שם, יב), אתמלא עליהם חימה, אמר להם: וכך היה בית המקדש יפה, ונתתם לי עצה שאחריבנו? מיד ואמר להובדה (לחכימי) [לכל חכימי] בבל (שם). יצאת קלווסים כן, שנאמר: "ודתא (נפקית) [נפקת] וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי להתקטלא (שם, יג); אמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא: ואיתבע דניאל וחברוהי להתקטלא. התחיל דניאל אומר לאריוך: על מה דתא מהחצפא מן קדם מלכא? אדין מלתא הודע אריוך לדניאל (שם, טו). אמר לו דניאל: אני מראה לו את הדבר. אדין אריוך בהתבהלא הנעל לדניאל קדם מלכא (שם, כה). אמר לו נבוכדנצר: האיתך כהל להודעתני (חילמא) [חלמא] די חזית ופשרה? (שם, כו). השיבו דניאל מיד ופירש לו. אבל בנו בלשצר אמר לו לדניאל, כשבא לפניו לפרש לו מה דפס יד כתבא, אז אמר לו: "אנת הוא דניאל די מן בני גלוותא די יהוד" וגו׳ (דניאל ה, יג). לפיכך דורש ר׳ יוסי, שנם נבוכדנצר אמר לו כן: "אנת הוא דניאל" (שם). וכי לא היה מכירו שאמר לו: אנת הוא דניאל? אלא אמר לו: יש בך כח לומר לי דבר זה? אמר לו הן. אמר לו: אימתי? אמר לו: לא שלשים יום, ולא עשרים יום, אלא לילה אחת המתן לי. אדיין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע (שם ב, יז), כדי שיתפללו עמו, שנאמר: ורחמין למבעי מן קדם אלהא וגו׳ (שם, יח). אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי, אדיין דניאל ברך (לאלהא) [לאלה] שמיא (שם, יט).

בעולם הזה היתה הנבואה לאחד מאלף, אבל לעולם הבא תהיה הנבואה על כל אדם, שנאמר: "והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" וגו' (יואל ג, א):

הערות

1. באבער הגיה במקום "ואפילה" "אבן אופל וצלמות", ואין צורך. ויקיעורך.