מדריך רחובות תל אביב יפו/ה

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

הא באייר[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. היום שבו הוכרזה מדינת ישראל העצמאית בשנת תש"ח־1948: ביום זה, יום שישי 14 במאי, קרא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות בפני חברי מועצת העם בבית דיזינגוף, המוזיאון הישן של תל־אביב בשדרות רוטשילד, והיה הראשון לחתום עליה. למחרת הסתיים שלטון המנדט הבריטי בארץ־ישראל.

האגוז[עריכה]

עץ יער (ותרבות) נושא פרי שממנו אוכלים את הגלעין. רבים ממיני האגוז גדולים ורחבי נוף, ויש מינים שהוכלאו בידי האדם כדי לקבל פרות רבים יותר, או במראה וטעם אחרים. לאגוז מקדמיה הקליפה הקשה ביותר; הפקן נקרא קריה (קריית הפקן); משערים שהאגוז הנזכר בתנ"ך – "אל גינת אגוז ירדתי, לראות באִבּיֵ הנחל..." (שיר השירים, ו) - הוא אגוז המלך.

האגמון[עריכה]

צמח ביצות ונחלים. מתנשא לגובה חצי מטר (ויותר). בראשו מעין שיבולת או סוכך. נוטים לטעות בינו ובין הסוף, ובין שניהם לבין קָנהֶ שכלל אינו צמח מים. האגמון נזכר בתנ"ך כמשל לנחות מעמד (ישעיהו, ט).

האדריכל ברוך (ספיר)[עריכה]

על שמו של ברוך ספיר (1976-1909), אדריכל, מחנך וחוקר ארץ־ישראל שתרם רבות להכרת הארץ. נולד ברוסיה, עלה לארץ־ישראל עם הוריו – רופא ופסנתרנית – ב־1922, למד אדריכלות בטכניון בחיפה והיה מהפעילים ב"אגודת המשוטטים". הצטרף להגנה ב־1929, שירת בש"י וב־1948 היה ממקימי חיל ההנדסה בצה"ל. עם תום המלחמה הקים את מדור ידיעת הארץ בצה"ל ויזם סדרות הדרכה וחינוך וכן הפקת חוברות "מדן ועד אילת" שעליהן התחנכו הדורות הראשונים של מדריכי ידיעת הארץ. עם שחרורו מצה"ל נמנה עם מתכנניה של שמורת הטבע בהר מירון, ואחר כך עבד במקצועו בעיריית תל־אביב-יפו, גילה את התוואי של חומת העיר העתיקה של יפו וכתב ספרים אחדים ועשרות מאמרים בתחום תחביבו העיקרי, ידיעת הארץ. הא באייר

האוזנר, דב, הרב ד"ר 1938-1874[עריכה]

ממנהיגי היהודים בגליציה. הוסמך לרבנות ואף היה רב בלבוב, וכן קיבל תואר ד"ר. כתב ספר על עלילת הדם שבגללה הועמד מנדל בייליס לדין ברוסיה. במלחמת העולם הראשונה הקים גדוד יהודי שלחם ברוסיה לצד אוסטריה. בשנות ה־20 סייע בשיקום תנועת המזרחי, היה נשיאה בשנים 1925-1921 וציר מטעמה בסיים הפולני. הגיע לארץ־ישראל ב־1928 כיועץ מסחרי לממשלת פולין; מ־1932 היה קונסול פולין בתל־אביב.

האוּמנים[עריכה]

שם סמלי. גם בעלי מלאכה משקיעים מידה של יצירתיות בעבודתם; לא במקרה קרובים – לשונית – האמנות והאומנות. הרחוב נמצא באזור בתי מלאכה; בסמוך נמצא רחוב תובל.

האור[עריכה]

אחת מצורות האנרגיה. מקורו הטבעי הוא השמש, ואפשר להפיקו; האדם הפיק אור מאש, מנרות ומהבערת גז – עד לגילוי החשמל, שהפך למקור המלאכותי העיקרי. השם סמלי: הסמטה ממוקמת ליד משרדי חברת החשמל ברחוב החשמל. ממול ניצבה בעבר תחנת הכוח הראשונה של תל־ אביב שהוקמה ב־1923 ביזמתו של פנחס רוטנברג.

האחים מסְּלאויֶטה[עריכה]

בעלי בית דפוס בעיר זו באוקראינה, שבו הודפסה מהדורה מפורסמת של התלמוד. שמואל־אבא (1864-1784) ופנחס (נפטר ב־1872) היו נכדיו של רבי פנחס שפירא, מייסד שושלת חסידית. רבי פנחס, הצדיק מקוריץ (1790-1728), נחשב לתלמיד־חבר של הבעש"ט*. משה בנו כיהן כרב ללא שכר בסלאויטה, ופתח בה בית דפוס ב־1792. בניו של רבי משה קיבלו לידם את בית הדפוס. משהעלילו עליהם כאילו גרמו למותו של אחד מעובדיהם, נידונו לגירוש לסיביר, וגזר הדין הוצא אל הפועל ב־1839. בדרכם למקום הגירוש עברו בין שורות חיילים שהלקו אותם. אחרי ששוחררו ב־1856 היה שמואל־אבא לאדמו"ר, וכך גם בנו, רבי אריה ליב מזיטומיר.

האטד[עריכה]

שיח בר נמוך וקוצני. נזכר בתנ"ך: יותם המשיל את אבימלך לצמח חסר ערך זה, שהסכים למשול על העצים (שופטים, ט). לכמה ממיני האטד ענבות הראויות למאכל או לשמש כקישוט.

האלומה[עריכה]

אגודת שיבולים אחרי הקציר. שם סמלי המרמז להווי החקלאי שנוצר בארץ עם גלי העלייה הראשונים, וכן לכוחה האלומה של עשייה משותפת לבניין הארץ – כל שיבולת לעצמה שברירית ומכילה מעט גרעיני תבואה, אך לאלומה נוכחות ותרומה רבה. (בשם אלומה נקרא יישוב סמוך לקריית גת.)

האלקושי[עריכה]

שם העט שבו חתם על יצירותיו הסופר זלמן אפשטיין (1936-1860). נולד ברוסיה, היה פעיל בוועד חובבי ציון באודסה עם מ"ל לילינבלום*. עלה לארץ־ישראל ב־1925 והתגורר בתל־אביב, בירושלים וברמת גן. כתב מאמרים וחוברות, בין היתר על תחיית העברית, ועל השקפותיו של ידידו לילינבלום. אחיו הצעיר היה המחנך יצחק אפשטיין*.

האמוראים[עריכה]

חכמי ההלכה* בארץ־ישראל ובבבל במאות ה־3־5 לספירה. משמעות המלה בארמית, שפת הדיבור אז, היא פרשנים; זמנם אחרי חתימת המשנה*, ותפקידם היה לדון בה בישיבותיהם, לפרש אותה וללמד לאחרים תוך כדי דיון ביניהם. הדיונים והפירושים האלה כונסו בשני ספרי ההלכה והאגדה החשובים ליהדות, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי.

האסיף[עריכה]

שנתון שערך סוקולוב* בווארשה מ־1885; עד 1894 ראו אור 6 קבצים ספרותיים. השם צנוע כאחת מפעולות החקלאות בשלהי הקיץ, אחרי הקציר והבציר: איסוף העוללות מהשדה ומהכרם. חג הסוכות נקרא גם חג האסיף, מפני שזמנו בתקופה זו בשנה. בסמוך רחובות נוספים על שם כתבי עת.

האספרגוס[עריכה]

צמח גינה ובר, המשמש לנוי ומאכל. מהיחידים שבהם נאכלים הענפים; אלה עטופים בעלים קשקשיים. ייתכן שהובא לארץ־ישראל בידי היוונים, שהכינו ממנו מעדנים עוד במאה ה־4 לפנה"ס, מפני שאינו נזכר אלא בתלמוד הבבלי (ברכות, נ"א).

האקליפטוס[עריכה]

עץ גבוה שמקורו באוסטרליה. הובא לארץ־ישראל עוד בידי הטמפלרים. מאחר שנחשב לעץ היכול לסייע בייבוש ביצות, שגזלו חיי אדם מחמת הקדחת בראשית ימי הציונות, הובאו שתילים רבים מימי הקמת המושבות הראשונות. השני בחשיבותו בעצי החורש בארץ. ראוי לציין שיש בעולם מיני אקליפטוס בגובה מאה מטרים, אך גם שיחים; יש מינים המתאימים ליעור בשל גידולם המהיר, ואחרים – לאזורים צחיחים למחצה.

האפרתי, יוסף (1770–1804)[עריכה]

משורר ומחזאי עברי. נולד בטרופלוביץ, שלזיה, היה מורה בביתו של יהודי עשיר בעיר סמוכה, ולאחר מכן חי בפראג. שיריו נדפסו בכתב עת, ולאחר מכן כתב מחזה, מלוכת שאול (1794), הנחשב לדרמה העברית הראשונה בתקופת ההשכלה.

הארבעה[עריכה]

לזכר ארבעה חברי ההגנה, עמירם בלינקוב, שרגא הר, אהרן ידידיה ואריה קסלמן, שנפלו במהלך התקפה על מחנה של הצבא הבריטי בשרונה – היום הקריה – בחורף 1946. ההתקפה היתה חלק מפעולת מחאה נגד סגירת שערי הארץ בפני עולים יהודים. הארבעה גדלו והתחנכו בתל־אביב, ואחרי מותם הובאו בה לקבורה.

הארד[עריכה]

ברונזה בלעז, סגסוגת ובה נחושת ובדיל, לעתים בתוספת יסודות מתכתיים כעופרת ואבץ, ואחרים כמו זרחן. הארד חזק וקשה ועם זאת נוח לעיבוד מהנחושת* הטהורה, מפני שיש לו נקודת היתוך נמוכה, יחסית. נפוץ בארץ־ישראל בתקופה ההיסטורית המכונה משום כך תקופת הברונזה (לפני תקופת הברזל), ונעשו ממנו כלי עבודה, כלי נשק ועוד. בסמוך רחובות הנחושת והברזל.

האר"י[עריכה]

ראשי תיבות שמו של האלוהי רבי יצחק – רבי יצחק לוריא אשכנזי (1572-1534) – מקובל בעל השפעה עצומה. נולד בירושלים, התחנך בבית דודו במצרים, התבודד באי על הנילוס, עלה לארץ־ישראל ב־1569 והתיישב בצפת. בשנים האחרונות לחייו התאספו סביבו תלמידים, שבעיניהם היה "משיח בן יוסף", וששמעו מפיו את מחשבותיו העמוקות בקבלה. כל הידוע עליו ועל תורתו בא מפי תלמידיו, ובעיקר חיים ויטאל*. תורה מהפכנית ומקורית זו דיברה על הבריאה כעין גלות ("צמצום"); ועל כך שאת הגאולה, או התיקון ל"שבירה", אפשר להביא באמצעות אמונה עזה.

האשכולית[עריכה]

מפרות ההדר הגדולים ביותר – רק הפומלו גדול ממנו - ובוודאי המיצי ביותר, וטעמו חמצמץ־מריר. נקרא כך מפני שהפרי מבשיל באשכולות מרשימים על גבי עצים גדולים שגובהם עד 10 מטרים.

האתרוג[עריכה]

מפרות ההדר שאינם משמשים להכנת מיץ. גדל על עץ או שיח קוצני. הפרי המוארך מצטיין בניחוחו. ביהדות – אחד מארבעת המינים שעליהם מברכים בסוכות, יחד עם הלולב, ההדס* והערבה*, ונזכר בתנ"ך במלים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" (ויקרא, כג). בתעשייה משמשת קליפתו להכנת ממתק, והשמנים האתריים המופקים ממנו - לתמרוקים.

הבימה[עריכה]

בחזית התיאטרון הלאומי בשם זה, שחבריו באו לתל־אביב עוד ב־1928. התיאטרון הוקם במוסקבה ב־1918 כקואופרטיב של שחקנים. בארץ־ישראל הופיע תחילה בבית התיאטרון הארצישראלי, בשדרות רוטשילד; מ־1937 היה ביתו כאן, והוא מהתיאטרונים המובילים בארץ ששיחקו בו גדולי השחקנים כרובינא* ומסקין*. בעיר פועלים גם התיאטרון העירוני של תל־אביב–יפו, הקאמרי ועוד.

הבעש"ט[עריכה]

ראשי תיבות של הבעל שם טוב, כינויו של רבי ישראל בן אליעזר (1760-1700), מייסד החסידות. נולד במז'יבוז', פודוליה. נודע כבעל שם – כלומר, מי שבכוחו לרפא מחלות גוף ונפש בכוח תפילתו, ולכן – צדיק. הנהייה אחר תורתו נבעה, בין היתר, בזכות הפתיחות שגילה כלפי היהודי הפשוט, שאינו תלמיד חכם, היכול לבטא את אמונתו בשמחה וברגש ולאו דווקא בלימוד ובידע. התנועה שיסד הקיפה חלק ניכר מהעם היהודי, והשפעתה רבה עד היום בעולם החרדי והדתי. מצפון לשדרות בשמו – רחובות הקשורים בחסידות. הברון הירש – ראו הירש, מוריס, ברון

הברוש[עריכה]

מעצי ארץ־ישראל ופרחיה. עץ ירוק עד מסדרת המחטנאים. נזכר בתנ"ך עם הארז (מלכים א, ה), עצי בניין (דברי הימים ב, ב) או עצים רעננים – "אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו, מא; בעבר היה בתל־אביב גם רחוב התדהר). יש מינים אפורים־כסופים, יש זקופים ויש דמויי אשוח, רובם בעלי אצטרובלים כדוריים ועלעלים קשים וצפופים. בסמוך רחובות נוספים בשמות עצים. (מושב בשם ברוש הוקם בנגב ב־1953.)

הברזל[עריכה]

יסוד מתכתי קשה. תקופת הברזל מקבילה לימי בית ראשון; לפלשתים היו כלי נשק מברזל, בעוד שלשבטים היו כלי נשק מסגסוגת הארד*. חולשתו של הברזל שהוא נוטה להתחמצן ולהחליד. כתוצאה מעיבוד הברזל מתקבלת פלדה. בסמוך רחובות הנחושת והארד.

הבימה[עריכה]

125 בית התיאטרון הלאומי הבימה קבוצת תיאטרון "הבימה" התארגנה במוסקבה בשנת 1917. ההצגה המפורסמת ביותר שהעלתה הקבוצה, בהצלחה בין־ לאומית, היא "הדיבוק" שכתב ש' אנ־סקי, בתרגומו של ביאליק. בשנת 1926 ערכה "הבימה" סיבוב הופעות באירופה וארצות־ הברית. לאחר פילוג בין השחקנים, שחלקם העדיפו להישאר באמריקה, עלתה קבוצה לארץ־ישראל ב־1928. תחילה הציגו בשדרות רוטשילד 80 בבניין התא"י [התיאטרון הארצישראלי], ולאחר מכן – באולם "מוגרבי". בית "הבימה" תוכנן ב־1934 על ידי האדריכל אוסקר קאופמן, מומחה בתכנון תיאטראות, ובשנה שלאחר מכן הונחה אבן הפינה, שאותה ניתן לראות היום בקיר המזרחי של הבניין. ציור של נחום גוטמן הנציח את הטקס בהומור ברישום. רק בשנת 1945 נחנך האולם הגדול. ב"הבימה" מצאו את ביטויים שני זרמים עיקריים: מחזות מהעולם ומחזות בנושאים יהודיים. בשנת 1958, במלאת 40 שנה לייסוד "הבימה", העניק שר החינוך והתרבות בשם ממשלת ישראל את התואר "תיאטרון לאומי" ל"קולקטיב הבימה". בשנת 1969 פורק הקולקטיב של התיאטרון, והוא הועבר לחסותו של חבר נאמנים. האדריכל הלל שוקן כתב בעיתון הארץ ב־14.10.77 שתל־אביב היא עיר זמנית. את ההוכחה לכך שאב מבית הבימה, שהרי "על גלויה משנות הארבעים אינו דומה לבית הבימה על גלויה משנות החמישים, ושוב אינו דומה לבית הבימה על גלויה משנות השבעים..." בהמשך מאמרו מציין שוקן כי ערכו ההיסטורי־ תרבותי של בית הבימה אינו מוטל בספק, ונובע הן מהיותו אחד המבנים הציבוריים המשמעותיים הראשונים שנבנו בתל אביב של החולות הזהובים, והן מייעודו כבית לתיאטרון הלאומי. עם השלמתו של היכל התרבות הוחלט להלביש את בית הבימה בבגדים המתאימים לשכן הצעיר. על ידי תליית מרפסת בין עמודיו והרמת הכניסה על המדרגות – הפך הבניין הקלסיציסטי בעל הפרופורציות האנכיות לבניין שהוא כביכול מודרניסטי אופקי. לא חלפו עשר שנים, ושוב מאס מישהו בלבוש החדש, והפעם ציפו אותו באבן והוסיפו קיר מסך מזכוכית. במשך שנות השבעים ושנות השמונים פשט בית הבימה ולבש צורה עוד פעמיים. על שיפוץ הבניין ב־1970 ניצחו האדריכלים דה מאיו וי' לנדאו, ובתחילת שנות ה־90 חופו הקירות בלוחות זכוכית. היום פועלים בבניין אולמות אחדים: האולם הגדול, אולם רובינא, מכיל 1000 מקומות; באולם מסקין 300 מקומות; הבימרתף מכיל 292 מקומות, ויש עוד אולם קטן המכיל 100 מקומות ישיבה. חזית הבניין בשנות החמישים

הבשן[עריכה]

חבל במזרח ארץ־ישראל ההיסטורית, ממזרח לירדן ומצפון לירמוך, וכולל אפוא את הגולן*. שטחו יותר מ־11,000 קמ"ר והוא מישורי בחלקו ומכוסה בזלת. עברה בו דרך המלך ממצרים לדמשק, ובחלקו הצפוני התחברה אליה דרך הים. חצי שבט מנשה נחל את ארצם של הענקים שאיכלסו אותו. בימי בית שני נכבש בידי אלכסנדר ינאי*. בשנות ה־90 של המאה ה־19 ייסד כאן הברון רוטשילד* מושבה יהודית שלא החזיקה מעמד. מושבה אחות בשם בני יהודה הוקמה עוד ב־ 1886, אך ניטשה בהדרגה ונעזבה כליל אחרי שהערבים רצחו את המשפחה היהודית שנותרה בה ב־1920. מדרום לבשן משתרע הגלעד*. מתן השם לרחובות אלה נועד לסמל את הקשר הנצחי בין שני חלקיה של ארץ־ישראל. הגאון מוילנה – ראו הגר"א

הגבורה[עריכה]

שם סמלי, להנצחת גילויי הגבורה במלחמת העצמאות תש"ח־1948 שבה נפלו כ־6,000 חיילים ואזרחים – אחד לכל מאה יהודים שהתגוררו אז בארץ־ישראל.

הגדוד העברי[עריכה]

כוח יהודי שיזמו טרומפלדור*, ז'בוטינסקי* ופנחס רוטנברג במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. תחילה התארגן גדוד נהגי הפרדות בפיקודו של קולונל פטרסון* (טרומפלדור היה סגנו), שהשתתף במערכת גליפולי; לאחר מכן הוקמו שלושה גדודים בבריטניה, בארצות־הברית ובארץ, והיו בכוחות של אלנבי* שכבש את הארץ; שירתו בהם אישים כז'בוטינסקי, בן גוריון* ובן צבי*. ב־1919 אוחדו שלושת הגדודים ליחידה שנקראה הגדוד הראשון ליהודה.

הגולן[עריכה]

אזור הררי בצפון ארץ־ישראל, הגובל בעמק החולה וים כנרת במערב, ברכס החרמון בצפון, בנחל רוּקד ממזרח ובבקעת הירמוך בדרום. היה חלק מישראל בימי בית ראשון, חזר להיות חלק מיהודה בימי אלכסנדר ינאי: מתקופת בית שני נותרו שרידי יישובים רבים. הסכם בין בריטניה וצרפת כלל אותו בתחומי סוריה, שתקפה ממרומיו יישובים יהודיים עד מלחמת ששת הימים – אז השתלט עליו צה"ל. עשרות יישובים ועיר אחת, קצרין, הוקמו בו מאז והוא סופח לישראל בחוק מיוחד.

הגיבורים[עריכה]

מהרחובות הקשורים במאבק היישוב ובמלחמת העצמאות. שנים־עשר מהלוחמים בקרבות תש"ח* עוטרו בתואר "גיבור ישראל", אבל אין ספק שהכוונה גם לרבים נוספים שחירפו נפשם ושמהם נפלו כארבעת אלפים (כן נהרגו כאלפיים אזרחים). רחובות נוספים מנציחים את המאבק לעצמאות ובהם הארבעה, הגיבור האלמוני, הגייסות, הט"ז, הלוחמים, הכובשים, הל"ה, המאבק, המגן, המערכה, המשלטים, הסיירים, הפורצים, הפלמ"ח, הקלעים, הרכש, השלושה.

הגיחון[עריכה]

המעיין שסיפק מים לירושלים הקדומה. בתנ"ך הוא נזכר גם כאחד מארבעת הנהרות היוצאים מהגן בקדמת עדן, הוא "הסובב את כל ארץ כוש" (בראשית, ב). שלושת האחרים הם הפישון, החידקל והפרת.

הגיבור האלמוני[עריכה]

בקרב הנופלים בקרבות מלחמת העצמאות היו גם עולים שאך ירדו מהספינות שהביאום ארצה: לחלק מהם לא היתה משפחה בארץ ואיש לא ידע לזהותם בבירור. לכבודם ניתן השם לרחוב זה. בסמוך רחובות הפלמ"ח, המערכה ועוד.

הגייסות[עריכה]

מהרחובות הקשורים במאבק היישוב ובמלחמת העצמאות. לזכר הלוחמים שהתגייסו להגן על היישוב נוכח פלישת צבאות ערב והכוחות שהרכיבו ושלחמו במלחמת העצמאות, תש"ח-1948.

הגימנסיה העברית הרצליה[עריכה]

בית הספר התיכון העברי הראשון בתל־אביב. נוסדה בתרס"ו־1905, והשפה העברית היתה שפת הלימוד בכל המקצועות. ראשיתה ביפו, בין היתר ברחוב הנקרא עתה בשמה, ובניין הקבע הראשון שלה (1910) היה ברחוב אחד העם – במקום שבו עומד כיום מגדל שלום. מקימיה היו ד"ר מטמן־כהן*, מנהלה הראשון, ופניה רעייתו; ובין מעצבי דמותה – המנהל ד"ר מוסנזון* והמנהל ד"ר בוגרשוב*.

הגינה[עריכה]

כשמה כן היא: שטח ירוק לא גדול בסמוך לרחוב החשמל. מן השמות שנועדו להזכיר את הטבע.

הגלבוע[עריכה]

רכס הרים שאורכו כ־18 ק"מ מדרום־מזרח לעמק יזרעאל. גובהו מגיע עד 536 מטרים מעל פני הים. גשמים מעטים יורדים ברכס זה, ובין פרחיו הנודעים אירוס הגלבוע. עליו אמר דוד אחרי הקרב עם הפלשתים שבו נפל שאול: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם" (שמואל ב, א); אחת הפסגות ברכס קרויה על שם שאול, והגבוהה מכולן - מלכישוע, בנו של שאול. הגלבוע

הגליל[עריכה]

חבל גדול בצפון ארץ־ישראל, הגובל בבקעת הירדן במזרח, בעמק יזרעאל בדרום, במישור החוף במערב ובנהר הליטני בצפון. חלקו הצפוני בתחום לבנון, החלק הצפוני שבתחום ישראל נקרא הגליל העליון (מצפון לבקעת בית הכרם), וחלקו הדרומי – הגליל התחתון. תחילה נקרא בשם זה בתל־ אביב רחוב בדרך צפונה (היום מאפו*); כשהתרחבה העיר בכיוון זה, הועבר הרחוב לאזור התחנה המרכזית (הישנה), שממנה יצאו אוטובוסים ומוניות גם ליעדים בצפון.

הגלעד[עריכה]

חבל בארץ־ישראל, היום בשלטון ירדן. משתרע ממזרח לירדן, מדרום לירמוך ולבשן*, מצפון לנחל חשבון ולים המלח וממערב למדבר; שטחו 4,850 קמ"ר ועובר בו נחל יבוק. בהשאלה - ארץ־ישראל המזרחית, עבר הירדן. מקור השם, כנראה, במצבה שבנו יעקב ולבן לעדות כי ברית כרותה להם: "ויקחו אבנים ויעשו גֶל [...] ויקרא לו לבן יגְ רַ שָׂהדֲוּתאָ, ויעקב קרא לו גּ לַ עֵד; ויאמר לבן הגַּ לַ הזה עֵד ביני ובינך היום" (בראשית, לא). זו היתה נחלתו של מכיר בן מנשה. מן הרחובות ששמם ניתן להם כדי לסמל את הקשר הנצחי בין שני חלקיה של ארץ־ישראל.

הגפן[עריכה]

משבעת המינים שבהם התברכה ארץ־ישראל. שיח מטפס שפריו אשכולות ענבים, ועליו גדולים, מפורצים, נראים ככף יד. ידועים ביותר המינים התרבותיים, שמקום גידולם הוא הכרם*, ובהם ענבי מאכל וענבי יין מזנים שונים. למרות קומתו הנמוכה, היה שיח זה סמל לחיי שלווה: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א, ה). (מושב בשם הגפן הוקם ב־1955 ממזרח לקרית מלאכי בשפלה.)

הגר"א[עריכה]

ראשי תיבות שמו של הגאון רבי אליהו (1798-1720), שכונה הגאון מוילנה, גדול דורו בהלכה ובעל ידע רב בנגלה ובנסתר. בספריו, שרובם נרשמו בידי תלמידיו, גילה בקיאות גם במדעים, ובמידת הצורך עשה בהם שימוש להבנת דברי התורה. בזמנו קמה תנועת החסידות, והוא נחשב לראשון מבקריה ולראש ה"מתנגדים". ביקש לעלות לארץ־ישראל בהיותו כבן 60, ומשום סיבה לא ידועה לא הרחיק וחזר לביתו; עליית תלמידיו ארצה החלה ב־1808.

הדגה[עריכה]

שם כללי לדגים למיניהם, שלל הים. קודם היה זה רחוב הלווייתן. בסמוך רחובות הדייגים, היסעור – וצפונה להם נמל יפו, הדולפין והשחף, הצדף ושמות הקשורים לספינות ולאנשים המשיטים אותן.

הדגל[עריכה]

על שם דגלהּ של התנועה הציונית שהיה לדגלה של מדינת ישראל: רקע לבן ועליו שני פסים בתכלת השמים וביניהם מגן דוד. דבריו של וולפסון* בקונגרס הציוני על זיקת הדגל לטלית התפילה היו כנראה הדחיפה האחרונה לאימוץ הדגל הכחול־לבן.

הדואר[עריכה]

המשרד הראשי של שירות חשוב זה ביפו בתקופת המנדט היה ברחוב הראשי הסמוך, הנקרא מאז האיחוד עם תל־ אביב שדרות ירושלים. היום, פרט לתפקידו כבית דואר, נמצא ביפו מדור השירות הבולאי, האחראי להנפקת הבולים החדשים ומספק מעטפות יום ראשון ופרטי בולאות נוספים לאספנים חובבי בולים.

הדולפין[עריכה]

יונק שהוא קרוב משפחה של לווייתני השיניים הטורפים. נחשב לאחד מבעלי־החיים הנבונים ביותר, ובוודאי העליזים ובעלי חוש ההומור. אורכו, ממטר (דולפין נהרות) עד 8 מטרים (אורקה), אינו מרשים כשל ענקי הלווייתנים. חי גם בים התיכון ומופיע לעתים ליד חופי יפו.

הדייגים[עריכה]

שם סמלי לכבוד הדייגים של יפו. הרחוב נמצא מדרום לנמל, ובסמוך – רחובות הדגה, היסעור ועוד.

בתחילת שנות ה50 (1950) סומנו הרחובות ביפו במספרים ומספרו של רחוב הדייגים היה 100 ,אורכו של הרחוב 500 מטר הרחוב שימש כציר ירידה ראשי להולכי רגל מרחוב 60 (רחוב קדם) לים. קרוב לנמל יפו , לאורך הרחוב היו בתי מגורים גבוהים ויפים במיוחד החדרים היו ענקיים כאולמות אירועים ובעיקר האדריכלות של בית 15 וקבוצת הבתים 10-14 16-18 שניבנו בסיגנון טורקי ומרוקאי, בחלק העליון של הקירות הפונות לרחוב היו חלונות עגולים גדולים מזוגגים בזכוכית צבעונית יתר החלונות היו ענקיים שבחלקן העליון היו קשתות החלונות ניבנו כך שמכל זווית בחלון ניתן היה לראות את הים ואת הרחוב כמו כן לכל קבוצת בתים הייתה חצר משותפת , השרותים והמטבח היו בחצר ומשותפים לכל הדיירים נוצרים ערבים ויהודים, עשרות ילדים משחקים בחצר וכולם חיו בשכנות טובה בשלום ובכבוד , לרוב היה בחצר גם באר מים סגורה שהיתה בשימוש בזמן המנדט הבריטי.

הדמומית[עריכה]

משמות הפרחים שנבחרו לשכונת פליטי הספר כדי להזכיר את הקרבנות שנפלו במלחמת העצמאות. פרח בר לא גדול, בעל צבע אדום עז ולעתים צהוב, הקרוב לנורית ולכלנית. מינים אחדים גדלים בשדות, בין שיחים ואף במדבר.

הדסה[עריכה]

הסתדרות הנשים הציוניות בארצות־הברית. הוקמה ב־1912 בראשותה של הנרייטה סולד* ונקראה בשמה העברי של אסתר*. זהו ארגון הנשים היהודיות הגדול ביותר בעולם, והיום – חלק מההסתדרות הציונית העולמית. הקימה בארץ־ישראל רשת בתי חולים, מוסדות בריאות, בתי ספר לאחיות וכן מפעל להזנת תלמידים. הססמא שחרתה על דגלה ההסתדרות הרפואית הדסה – שהוקמה ב־1922 - היתה "אֲרוכתַ בּתַ עַמִּי" (ירמיהו, ח). יזמה בין השאר את בית החולים האוניברסיטאי בירושלים הקרוי בשמה. עד 1931 היה בית חולים הדסה בתל־אביב חלק מהסתדרות הנשים, ואז הועבר לרשות העירייה (נקרא על שם ראש העירייה השלישי, רוקח*, ולבסוף צורף לאיכילוב). בניין העירייה ניצב בסמוך למה שהיה פעם גן הדסה, אף הוא על שם הארגון, והיום – גן העיר.

הדף היומי[עריכה]

שגרת לימוד מתוך הגמרא שייסד בתרפ"ג־1923 רבי מאיר שפירא (1934-1884), מי שהקים את ישיבת חכמי לובלין (נחנכה ב־1930). לפי הרעיון שהגה רבי מאיר, הלימוד מחזורי: לומדים דף גמרא אחד ביום, ומסיימים כעבור כשבע שנים. מחזור הלימוד הראשון הסתיים ב־1931.

הדר יוסף[עריכה]

הרחוב הראשי בשכונה אף הוא על שמו של יוסף אלישר (1948-1867), איש ציבור מירושלים שנודע במאבקו על זכות היהודים בהר הזיתים, ושביזמתו נרכשו חלק מאדמות השכונה ואדמות נוספות באיזור בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה נוסדה ב־1946 מצפון לירקון, ואוכלסה ב-1949; היום מצפון־מזרח לגני התערוכה.

ההגה[עריכה]

שם סמלי. הכוונה למוט הבולט מירכתי הספינה ושבעזרתו מכוונים אותה. בסמוך רחובות נוספים מעניין הספנות.

ההגנה[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. התארגנות צבאית מחתרתית שהוקמה ביישוב היהודי כדי לדאוג להגנה מפני התקפות הערבים, ונאבקה גם בשלטון המנדט הבריטי שמנע עלייה והתיישבות. באה אחרי בר גיורא והשומר*, שהיו התארגנויות ליחידים, ובגישה הפוכה: לגייס את כל היישוב למאמץ משותף. הוקמה ב־1920, במידה רבה בעקבות מאורעות תל חי* ונפילתם של טרומפלדור* וחבריו, והיתה מכשיר בידי מנהיגי היישוב היהודי שנאבקו לביצור מעמדה הלגיטימי של הקהילה היהודית במסגרת המנדט הבריטי. חברי ההגנה שחלקו על דרכה המאופקת הקימו את אצ"ל* ומאוחר יותר את לח"י*; והנהגת היישוב לחמה בהם מתוך אמונה שהפיצול מחליש את כוחו של היישוב. מתוך ההגנה קמו בין השאר פלוגות השדה (הפו"ש) והפלמ"ח*. במחצית השנה הראשונה של מלחמת העצמאות הקימה ההגנה 12 חטיבות, שאותן מסרה לצה"ל ביום הקמתו ביוני 1948. המטכ"ל האחרון של ההגנה קיבל את הפיקוד על צה"ל* ביום ייסודו.

ההדס[עריכה]

שיח נמוך, ירוק עד, בעל ניחוח עז. מארבעת המינים שעליהם מברכים בחג הסוכות, יחד עם האתרוג*, הלולב והערבה*. נזכר בתנ"ך הן בהקשר זה (ובביטוי "ענף עץ עבות" – ויקרא, כג) והן כאחד מהצמחים שבהם יפרח המדבר: "אתן במדבר ארז, שיטה והדס" (ישעיהו, מא). שמה העברי של אסתר המלכה היה הדסה. בעמים אחרים זכה צמח זה לשמש משל לאחדות ואף לשלום.

ההעפלה – ראו לונדון, גן ואתר ההעפלה

ההשכלה[עריכה]

תנועה רעיונית שכבשה מקום חשוב בקרב יהודי אירופה - תחילה בגרמניה ואחריה ברוסיה ובפולין – בסוף המאה ה־18 ובמאה ה־19. הושפעה מההגות באירופה במאה ה־18 שגרסה הרחבת הידע וההבנה. אנשי ההשכלה היהודית תבעו צמצום הפולחן והלימוד המסורתי בתלמוד ומפרשיו, לימוד שפות זרות ומדעים, והשתלבות בחברה ה"כללית" – אם בלבוש ובתעסוקה ואם בביטול הייחוד הלאומי (התבוללות).

הוברמן, ברוניסלב 1947-1882[עריכה]

כנר יהודי בין־לאומי ומייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית. נולד בפולין, לא זכה ללמוד נגינה באופן מסודר אך למד בעצמו ועוד כ"ילד פלא" ערך מסעות קונצרטים בעולם כולו. ביקר בארץ־ישראל לראשונה ב־1929, ונוכח עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וסילוק הנגנים היהודים מן התזמורות בארץ זו הגה ב־1936 את הקמתה של "התזמורת הסימפונית הארצישראלית", לימים הפילהרמונית, בתל־ אביב. בתזמורת נקלטו עשרות נגנים מחוננים, וגדולי המוסיקאים בעולם נתנו לה את ברכתם; המנצח הגדול ארטורו טוסקניני* לא הסתפק בברכה – הוא בא לארץ־ ישראל וניצח על קונצרט הפתיחה החגיגי באולם שהוכשר לכך במגרשי יריד המזרח בתל־אביב שבו ניגן הוברמן כסולן. שנתיים אחר כך הוענקה לו אזרחות כבוד של תל־אביב. היכל התרבות, משכנה של התזמורת זה עשרות שנים, ניצב ליד הרחובות הוברמן וטוסקניני.

הוּגוֹ, ויקטור־מארי 1885-1802[עריכה]

נחשב לגדול המשוררים בצרפת, וכתב גם ספרי פרוזה ומחזות. עוד בהיותו בן 17 כתב את הגרסה הראשונה של בוג ז'רגל, ספר הרפתקאות עוצר נשימה. ספריו הידועים ביותר הומחזו והוסרטו: הגיבן מנוטר דאם (המכשפה מפריס) ועלובי החיים שהפך גם למחזמר.

הודיה[עריכה]

שבח, מתן תודה. (זהו גם שמו של מושב ממזרח לאשקלון שהוקם בידי עולים מהודו ב־1949.)

הוז, דב 1941-1894[עריכה]

מראשי תנועת הפועלים ומחלוצי הטיס בארץ. נולד בפולין, עלה עם הוריו לארץ־ישראל ב־1905 והמשפחה התגוררה ביפו. היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה* הרצליה. שירת בצבא תורכיה במלחמת העולם הראשונה, היה מיוזמי ארגון ההגנה* ועסק מטעמה ברכש. ממייסדי סולל בונה הוז, דב וממנהליו. היה חבר מועצת עיריית תל־אביב מ־1925 וב־ 1935 היה סגן ראש עיריית תל־אביב. נהרג בתאונת דרכים. על שמו שדה דב, שדה התעופה צפונית לירקון בתל־אביב.

הולצברג, שמחה 1994-1925[עריכה]

שריד מן השואה שהקדיש שנים רבות לסיוע לזולתו, בעיקר לחיילים פצועים ולבני משפחותיהם וכונה "אבי הפצועים". השתתף במרד בגיטו וארשה, שוחרר ממחנה הריכוז בידי הצבא הבריטי ב־1945 ומאז עלותו ארצה תרם ממרצו, זמנו וכספו לאחרים. על פועלו הוענק לו פרס ישראל לתשל"ו־1976.

הונא, רב (המאה ה־3 לספירה)[עריכה]

מחשובי האמוראים* בבבל. נראה שהיה ממשפחת ראשי גולה ונולד לא הרחק מסורא, אך בעלומיו ידע מחסור - בעוד שבזקנתו היה עשיר וחילק צדקה בשפע. כארבעים שנה היה ראש ישיבת סורא. התלמוד הבבלי מביא מאות ממאמריו, ומספר גם על חייו ועל מנהגיו. עם מותו הובא לקבורה בארץ־ישראל. אישים נוספים נקראו בשם זה, ובהם רבי הונא, אמורא ארצישראלי מהמאה ה־4 לספירה, או מר הונא, שהיה ראש גולה.

הופיין, אליעזר 1957-1881[עריכה]

מנהל בנק אפ"ק* וממעצבי הכלכלה של מדינת ישראל. נולד בהולנד, היה לציוני מגיל צעיר ועלה לארץ־ישראל ב־1912. שימש כסגן מנהל בנק אפ"ק, וכמנהל הבנק בשנים 1924- 1947. עם תום המנדט הבריטי הוטל עליו ועל אליעזר קפלן* להכין את המעבר לעצמאות ולהוציא את שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל – שהיו, בעצם, שטרות של בנק אפ"ק (שהיה לבנק לאומי לישראל). יחד עם עמיתו לבנק, בארט*, הוא חתום על השטרות הראשונים האלה. הוסיף ושימש יועץ לממשלה בענייני כלכלה וכספים ונשא בתפקידים ציבוריים נוספים.

הורודצקי, שמואל אבא, ד"ר 1957-1871[עריכה]

חוקר הספרות הרבנית, הקבלה והחסידות. נולד באוקראינה, ועוד כשהיה בן 20 חיבר ביוגרפיות קצרות על גדולי הרבנים - הרמ"א, מהרש"א* – וכמה מראשוני החסידות. קיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת ברן ב־1912. עשר שנים אחר כך התיישב בברלין, וכתב בה רבים מספריו: החסידים והחסידות ומהדורות מדעיות של שבחי הבעש"ט, תורת ר' נחמן מברסלב, תורת המגיד ממזריץ', תורת הקבלה של רבי משה קורדובירו ועוד. עלה לארץ־ישראל ב־1939 והוסיף לכתוב: שלוש מאות שנה של יהדות פולין, יהדות הרגש ויהדות השכל, ספר על העליות לארץ ועוד. בספריו חשף את השפעת הקבלה על החסידות. הולצברג, שמחה הורקנוס יוחנן – ראו יוחנן הורקנוס

הושע [הנביא, בן בארי] (המאה ה־8 לפנה"ס)[עריכה]

מנביאי הכתב, הראשון בספרי תרי עשר. ניבא "בימיעֻזיה, יותם, אחז, יחזקיה מלכי יהודה, ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל" (הושע, א). בספר 13 פרקים, ורובו נבואות זעם וגינוי לחטאים.

הותיקים[עריכה]

לכבודם של ותיקי הפועלים בתל־אביב, שהתיישבו בשיכון בשם זה שהקימה ההסתדרות בקריית שלום. (ראו גם ותיק.)

הזוהר[עריכה]

ספר יסוד בקבלה. לפי המסורת מיוחס חיבורו לרבי שמעון בר יוחאי* בן המאה השנייה לספירה, אך כנראה התחבר בספרד בידי רבי משה די ליאון בסוף המאה ה־13 לספירה. השפיע רבות על החסידוּת.

הזז, חיים 1973-1898[עריכה]

סופר ומחזאי. נולד באוקראינה. בתקופת המהפיכה כתב לעיתון במוסקבה. בשנות ה־20 שהה בתורכיה, בגרמניה ובצרפת ועלה לארץ־ישראל ב־1932. בספריו המוקדמים תיאר את חיי היהודים ברוסיה. מאז הקדיש חלק ניכר מיצירתו לעדות שונות, בעיקר לתימנים (יעיש, 4 כרכים; היושבת בגנים). ספרו בקולר אחד מוקדש לשניים מעולי הגרדום*, ברזאני* ופיינשטיין*, שהעדיפו ליטול את חייהם ולא להתמסר לתליין הבריטי. במחזה בקץ הימים חזר לתסיסה המשיחית בימי שבתי צבי. היה פעיל באקדמיה ללשון העברית. חתן פרס ישראל לספרות בתשי"ג־1953. רעייתו היא המשוררת בת מרים*; בנם נפל עם הל"ה*.

הזית[עריכה]

עץ פרי ירוק עד ומאריך שנים. משבעת המינים שבהם התברכה ארץ־ישראל: שכן את ה"שמן" הנמנה עמם עצרו בימי קדם בבתי בד – תחת קורת עץ כבדה – ממסיק של פרי עץ הזית. השמן משמש לתיבול, לטיגון, לבישול וכן למאור ולשימושים נוספים. הפרי נאכל כשהוא כבוש, לאחר שמפיגים ממנו את מרירותו.

הזמיר[עריכה]

אגודה מוסיקלית במזרח אירופה במאה ה־19 ומקהלה שפעלה בארץ משנות ה־20 של המאה העשרים; שתי אלה ואגודות נוספות נקראו על שם ציפור שיר קטנה שהצלילים הבוקעים מגרונה הפכו אותה לנערצת בסוגה. הנס כריסטיאן אנדרסן ("הזמיר של מלך סין") ואוסקר וילד ("הזמיר והוורד") כתבו על כוח שירתו של הזמיר. בארץ־ישראל מצויים שלושה מיני זמירים: רונן – חולף בארץ בנדודיו ממערב אירופה לאפריקה המזרחית (ובחזרה) ודוגר בגאון הירדן; כחול חזה – חולף או חורף בישראל; ומנומר – חולף בארץ בנדודיו בדרכו לדרום חצי האי ערב ולמזרח אפריקה, ומהן.

הזרם[עריכה]

שם סמלי: המשמעות היא שטף, תנועה. בעבר ייחסו מלה זו בעיקר למים; היום – בעיקר לחשמל. בסמוך נמצאים רחובות בעלי שמות מהקשר דומה: המנוע, הפלך, הכישור ועוד.

החבצלת – ראו חבצלת

החובבים[עריכה]

חובבי שפת עבר: מי שעשו רבות כדי להחזיר את העברית לשימוש יומיומי, החל בבן יהודה* וּועד הלשון ועד גדוד מגיני השפה.

החותרים[עריכה]

שם סמלי – מי שנאבקו כדי להתקרב למטרה נכספת, והכוונה למעפילים* שחתרו לארץ־ישראל, למרות המכשולים. (בשם זה נקרא קיבוץ לחוף הים, דרומית לחיפה ובצל הכרמל. הגרעין להקמתו התארגן ב־1942, והתיישב במקומו הנוכחי עשר שנים לאחר מכן.)

החיזיון[עריכה]

התרחשות, ובהשאלה – הצגה, מראה. בסמוך רחובות על שם מחזאים כאנ־סקי*, גולדפדן* ועוד.

החיטה[עריכה]

צמח תרבותי המספק לאדם את עיקר לחמו, פשוטו כמשמעו. מגדלים חיטה זה אלפי שנים והיא משבעת המינים שבהם התברכה ארץ־ישראל. בשנת 1906 גילה אהרן אה[נסון בגליל את חיטת הבר או "אם החיטה" שהיתה, אולי, הצמח המקורי שממנו נוצרו הזנים התרבותיים.

ה חַ יִ"ל[עריכה]

ראשי תיבות של חטיבה יהודית לוחמת – ידועה גם בשם הבריגדה היהודית – כוח צבאי ובו כ־3,000 חיילים (או יותר) שהוקם ב־1944 במסגרת הצבא הבריטי והתבסס על גיוס מתנדבים מן היישוב העברי בארץ־ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית, תחת סמל ודגל משלו. מפקד החטיבה המוגברת היה בריגדיר לוי (א"פ) בנג'מין, יהודי מקנדה, וסמלה היה שני פסי תכלת על רקע לבן ומגן דוד זהוב ביניהם. בין היתר, השתתפה בקרבות על הנהר סניו באיטליה. אחרי המלחמה מילאו אנשי הבריגדה תפקיד הזרם חשוב בארגון ה"בריחה" וההעפלה, יציאת היהודים מאירופה ועלייתם לארץ־ישראל. מפקדי החי"ל ואנשיו בעלי הניסיון הצבאי היו בין מקימי צה"ל. בסמוך רחובות על שם מפקדי צבא ומסגרות לוחמות בשתי מלחמות העולם.

החלוצים[עריכה]

מי שהולכים בראש המחנה, ראשונים לפעולה במדע ובכל התנסות קשה. כך כונו מתיישבי ארץ־ישראל מבני העליות הראשונות, מהרבע האחרון של המאה ה־19, שבחרו לעבד את האדמה ולהוציא ממנה את לחמם. מאוחר יותר דבק הכינוי בקבוצות צעירים חסרי כול שהתארגנו בגולה בסיועה של התנועה הציונית והכשירו עצמם לעבודה חקלאית לפני שעלו לארץ־ישראל.

החלפנים[עריכה]

מי שמחליפים מטבעות ושטרי כסף של מדינות שונות. ברחוב זה, שהיה סמוך לנמל יפו, ישבו יהודים ומוסלמים, נוצרים וארמנים, ועסקו בהחלפת כספים לעולים בנמל זה.

החצב[עריכה]

צמח גבוה, רב שנתי, בעל בצל גדול ואשכול פרחים בראש עמוד גבוה הניכר למרחוק. נחשב למבשר הסתיו: הבצל הרדום בקיץ מוציא את העמוד ואף את התפרחת עוד לפני שמצטנן האוויר ואילו העלים הבשרניים בוקעים רק אחרי רדת הגשמים. (מושב בשם הצמח הוקם ב־1949 ליד גדרה.)

החצוצרה[עריכה]

כלי נשיפה בעל קול עז ומריע ששימש בעבר גם בתפקידים צבאיים מגוונים (היום – להנפת הדגל). בסמוך הן רחובות הקשורים בנגינה – הכינור, גיתית, ובעבר היה גם החליל; הן רחובות הקשורים בתרועה – השופר, הקרן; והן רחובות הקשורים במלחמה – המגן, הקשת, מבקיעים ועוד.

החרוב[עריכה]

עץ גדול, ירוק עד, בעל פרי־תרמיל עצי, קשה ומתוק. המתיקות באה מן הצוף הנפרש מתושבת הפרח. אינו נזכר בתנ"ך בשמו, וכנראה הובא לארץ־ישראל בימי בית שני. כמחצית ציפת הפרי הבשרנית מכילה סוכר.

החרמון[עריכה]

רכס בצפון־מזרח ארץ־ישראל ההיסטורית, ולדעת רבים - ההר היחיד בתחומיה. נקרא גם !שׂריון, ובערבית ג'בל א־שיח, הר הישיש, בגלל לובן השלג המכסה בחורף את פסגתו, המתנשאת עד 2,814 מטרים. הרכס נמצא בגבול סוריה־ לבנון־ישראל: השלוחות בשליטת ישראל מתנשאות עד 2,224 מטרים מעל פני הים. החרמון

החרמון[עריכה]

ראו לעיל.

החרמש[עריכה]

כלי ידני לקציר. בהשאלה מכונה כך פלח הירח. בסמוך רחובות בשם כלי מלחמה ומוות, אולי מפני שמלאך המוות בנצרות מצויד בחרמש. (בשם זה נקרא יישוב קהילתי שהוקם ב־1983 בצפון השומרון.)

החרצית[עריכה]

פרח בר צהוב, לבן או ורוד; וכן זנים תרבותיים שפותחו ממנו. כמה מ־160 המינים נפוצים יותר מאחרים, ובהם פרח הבר חרצית עטורה, המצהיבה באביב שטחים ענקיים. במינים התרבותיים קיימים פרחים שקוטרם 30 ס"מ, פי עשרה ויותר מפרח הבר הנפוץ.

החרש[עריכה]

אומן העובד בעץ, באבן או בברזל. משמות הרחובות מתחום עבודת הכפיים. עוד ב־1882 הקימו חלוצי ביל"ו קבוצה בשם "שיבת החרש והמסגר*" ביזמת מיכל פינס* ודוד יודלביץ, וזה היה שם הרחוב עד שפוצל לשניים. בעבר היה בתל־אביב גם רחוב החרושת, נגזרת מאותו שורש, שהוסב לרחוב חכמי.

החשמונאים[עריכה]

משפחת כוהנים ממודיעין שהרימה את נס המרד נגד המתייוונים ונגד המשעבד הסלווקי־סורי שהשקיע מאמץ ניכר בטשטוש הייחוד היהודי. בראש המשפחה עמד מתתיהו החשמונאי, וסייעו בידו בניו יוחנן הגדי*, יהודה המכבי*, שמעון התרסי*, אלעזר החורני* ויונתן הוופסי*. צאצאי החשמונאים הנהיגו את ממלכת יהודה יותר ממאה שנה, תחילה כנשיאים (שמעון ובנו יוחנן הורקנוס*) ואחר כך כמלכים (יהודה אריסטובלוס*, אחיו אלכסנדר ינאי*, רעייתו שלומציון* וכן בניהם ואחד מנכדיהם). (בשם חשמונאים נקרא יישוב עירוני בחבל מודיעין, סמוך לקריית ספר. בית חשמונאי, יישוב כפרי הסמוך לרמלה, נקרא על שם שמעון בן מתתיהו, נשיא יהודה.)

החשמל[עריכה]

אנרגיה המניעה את החרושת ומאירה את הבתים והרחובות שאותה מחולל האדם מאז המאה ה־19. כאן ניצבה תחנת הכוח הראשונה של תל־אביב (וארץ־ישראל), שהקים פנחס רוטנברג ב־1923: לא היה זה יותר מגנרטור גדול. עם השנים הוקמה תחנת כוח גדולה בהרבה, רדינג*, מצפון לירקון; כיום פועלים כאן משרדי החברה בתל־אביב. בסמוך גם שביל האור.

החרמון[עריכה]

הט"ז[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. לזכר 16 מחברי ההגנה שנהרגו בקרבות מלחמת העצמאות ליד מושב עטרות וליד נווה יעקב מצפון לירושלים. שיירת תגבורת לשני היישובים, שנשלחה ב־24 במרס 1948 אחרי שנהדפו התקפות ערביות אחדות על המושבה נווה יעקב, נתקלה במארב ליד שועפט וכל לוחמיה נהרגו. הדרך ליישובים נחסמה. כוחות הליגיון הערבי תקפו שוב, בעזרת משוריינים, ונהדפו. הנשים והילדים פונו ב־10 במאי; ב־17 במאי נטשו גם הלוחמים. שני היישובים נשארו בשטח ירדן עד מלחמת ששת הימים.

הטיילת[עריכה]

השם מיוחד למורד צנוע לצד גן לונדון* אל חלקו הדרומי של חוף בוגרשוב*. ראו גם טיילת להט*.

הטייסים[עריכה]

לכתחילה נועד הרחוב להנציח שלושה טייסים שנפלו במלחמת העצמאות, דוד שפרינצק, מתי סוקניק ומודי אלון; שני הראשונים הגנו בנופלם על תל־אביב מפני הפגזה מצרית מן הים. אבל לבסוף הוחלט לקרוא לו לכבוד מי ששומרים על שמי המדינה ומשרתים את הבאים אליה והיוצאים ממנה בדרך האוויר. הכביש, בקצה המזרחי של תל־אביב, מוליך אל נמל התעופה בן גוריון בלוד, שער הכניסה הראשי למדינה. הטית זין – ראו ה־ט"ז

היהודי זיס[עריכה]

הכינוי שבו נודע יוסף יששכר זיסקינד אופנהיימר (1698- 1738), יועץ בכיר ומעין שר האוצר של הדוכס מוירטמברג. זהו גם שם ספרו של ליאון פויכטוונגר (1958-1884) שנכתב ב־1925, ומספר איך מעמדו הרם היה לצנינים בעניני רבים, ובעקבות עלילות זדון – נאסר והוצא להורג. הספר היה לנבואה מזעזעת, אם זוכרים כי שנים ספורות לאחר כתיבתו עלו הנאצים לשלטון והאידיליה שבה חיו יהודי גרמניה התנפצה. מחזה, אף הוא באותו שם, הועלה ב"הבימה". היוצ"ר – ראו יוצ"ר

הייקל, יוסף, ד"ר 1989-1907[עריכה]

ראש העיר הערבי האחרון של יפו טרם הקמתה של מדינת ישראל ואיחוד תל־אביב ויפו לעיר אחת. נולד ביפו למשפחה שמוצאה ממצרים. למד משפטים בצרפת (וקיבל הייכל, יוסף, ד"ר תואר דוקטור במשפטים בסורבון) ואחר כך כלכלה בבריטניה. ב־1938 שב לארץ-ישראל והיה עורך דין, שופט שלום ומפקח על בתי הספר הערביים-מוסלמיים. מ־1946 היה חבר ב"וועד הערבי העליון" ובשנה שלאחר מכן נבחר לראש עיריית יפו. עם כניעת העיר ב־1948 היגר לירדן, ותמך בסיפוח יהודה ושומרון לממלכה ההאשמית. ספרו הבעיה הפלסטינית (1937) חדור ברוח לאומנית.

היינה, היינריך 1856-1797[עריכה]

מגדולי המשוררים בגרמניה. נולד כיהודי בשם חיים, המיר את דתו ונעשה נוצרי לותרני בגיל 28 כדי לקבל משרה ממשלתית – ולא הצליח בכך, כפי שלא הצליח לקבל משרה של פרופסור לספרות באוניברסיטת מינכן. למד אצל משוררי הרומנטיקה, כתב שירי אהבה ושירים טראגיים, רומן מחיי היהודים בימי הביניים (הרבי מבכרך*). הטיף לאחוות עמים דווקא בתקופה שבה החלה לצמוח הלאומיות, לא התבייש במוצאו ולא הסתירו למרות הגל האנטישמי שהחל לתפוח, ואהד את המהפיכה הצרפתית. ב־ 1831 היגר לצרפת, ונפטר בפריס שבה כתב, בין היתר, את נעימות עבריות. הייקל, יוסף, ד"ר – ראו הייכל, יוסף, ד"ר

היכל התלמוד ע"ש מיכאל פולק 1912-1862[עריכה]

מיכאל פולק היה ממייסדי "אחוזת בית". נולד בקלווריה, בליטא, עלה לארץ ישראל ב־1906, ובנה את ביתו ברחוב אחד העם פינת רחוב הרצל. עסק בענייני ציבור ונודע בנדיבותו. בני משפחתו תרמו – בין היתר – את הכסף לבניית בית המדרש ובית הכנסת "היכל התלמוד" (1933), ברחוב זה.

היל, ג'ו 1935-1866[עריכה]

מפקד בצבא הבריטי, משחרר תל־אביב במלחמת העולם הראשונה. נולד בסקוטלנד, עלה בסולם הדרגות עד לגנרל, פיקד על הדיביזיה ה־52, שמשימתה היתה כיבוש יפו מידי התורכים. בסתיו 1917 כבשה החטיבה ה־156 של הדיוויזיה את מעברות הירקון, והתורכים נסוגו אל הכפר שיך מוניס (היום בפינה הדרום־מזרחית של רמת אביב). פגישתו הראשונה עם הוועד של תל־אביב התקיימה בסוף נובמבר 1917, ומרדכי בן הלל* הכהן הדגיש את יחסו החם של הגנרל לתושבי תל־אביב; היל התיישב בבית לבונטין והרבה לבקר בבתיהם של חברי הוועד. (ראו גם מסגרת בעמוד 139.) היינה, היינריך שלושה גשרים חייליו של גנרל היל הגיעו במלחמת העולם הראשונה עד נהר הירקון, שצפונה לו התבצרו התורכים. באחד הלילות ב־1917 ציווה הגנרל להציב בחשאי שלושה גשרים ארעיים, שעליהם נפרשו שמיכות כדי שהאויב לא ישגיח בחיילים שעברו דרכם את הנהר, כבשו את עמדות התורכים בשיח'־מוניס (כיום רמת־אביב) ולאורך הנהר, והתבצרו שם. זה היה קו החזית שהפריד במשך כשנה בין האנגלים והתורכים, מהים ועד הירדן מצפון לירושלים. רק בקיץ 1918 פרץ אלנבי מקו זה וכבש את צפון הארץ. ליד שלושת המקומות שבהם הוקמו הגשרים – בשפך הירקון, בכיכר הנושאת היום את שמו של גנרל היל וליד איצטדיון רמת־גן – הוצבו עמודים רומיים עתיקים שהובאו מאשקלון, ועליהם נחרט סיפור הכיבוש ותאריכו.

הילדסהיימר, עזריאל, הרב ד"ר 1899-1820[עריכה]

ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. היה רב ובעל תואר ד"ר לפילוסופיה בגין עבודת מחקר על תרגום השבעים לתורה. משנת 1866 היה רבה של הקהילה האורתודוקסית בברלין. סייע לקורבנות הפרעות ברוסיה ב־ 1882 וליהודי ירושלים ואף הקים חברה ליישוב ארץ־ישראל ב־1870. התפרסם במאבקו העיקש נגד התנועה הרפורמית בגרמניה בראשות אברהם גייגר*, שסילקה מהסידור את התיבה ציון.

הֵיֶמן[עריכה]

ממחברי ספר תהילים לפי המסורת, ומהמשוררים או מבצעי המזמורים בבית המקדש: "משכיל להימן האזרחי" (תהלים, פח); וכן "והמשוררים הימן, אסף ואיתן במצלִתים נחושת להשמיע" (דברי הימים א, טו) – מן הלויים; על חכמתו אפשר ללמוד מכך ששלמה היה חכם אף ממנו: "ויחכם מכל האדם, מ אֵיתןָ האזרחי והֵיֶמן וכַלְכֹּל ודַרְ דַּע בני מָחוֹל" (מלכים א, ה). יש סברה שמדובר ביותר מאדם אחד, בין היתר מפני שהימן, כלכל ודרע היו שלושה מבני זרח, בנו של יהודה בן יעקב אבינו (דברי הימים א, ב).

היסוד[עריכה]

שם סמלי: התשתית לכל דבר אחר, הגורם הראשוני שממנו מתפתח הכול. בטבע 92 יסודות, ו־13 יסודות נוספים נוצרו במעבדה. בסמוך רחובות כמו המנוע, הזרם ועוד. היסוד

היסמין[עריכה]

שיח מטפס שפרחיו הלבנים, הצהובים או האדומים מושכים בניחוחם העז חרקים שונים בשל הצוף המצוי בתחתית צינור הכותרת. מינים רבים תורבתו כצמחי נוי או לייצור בשמים.

הירדן[עריכה]

הנהר הזורם לאורך חלק מהבקע הסורי־אפריקאי לים המלח ואורכו 168 ק"מ. מפריד בין ישראל לירדן. מקורותיו בנחלי הדן, הבניאס והחצבני למרגלות החרמון, ובדרכו דרומה נשפכים אליו נחלים רבים נוספים היורדים מרמת הגולן, מהגלעד והבשן ועוד. הגדול בהם הוא הירמוך. בדרכו עובר הירדן בעמק החולה, נשפך לכנרת ושב ויוצא ממנה, ונבלע בים המלח.

הירקון[עריכה]

נחל איתן במישור החוף העובר בתחומי תל־אביב. ראשיתו במעיינות ראש העין, פיתוליו רבים, ובין יובליו הידועים - נחל אילון ונחל שלֹה. שפכו אל הים התיכון נמצא מדרום לתחנת הכוח רדינג.

הירש, מוריס, ברון 1896-1831[עריכה]

נדבן יהודי שביקש לעזור ליהודי מזרח אירופה בכך שיקים להם יישובים חקלאיים בארגנטינה, בארצות־הברית ובארצות נוספות. נולד בגרמניה. סבו היה היהודי הראשון בעל תואר אצולה שהורשה לרכוש אחוזה פרטית בגרמניה. ב־1869 הקים את מסילת הברזל מאיסטנבול למדינות הבלקן ולאירופה. ב־1873 החל לתמוך בכל ישראל חברים*. ב־1891 הקים את החברה להתיישבות יהודית, יק"א, שנועדה ליישב את יהודי רוסיה הנרדפים בארגנטינה: בכפרים שהקים נקלטו אלפי יהודים, אך מפעלו לא הצליח; הוא ניסה ליישבם גם בצפון אמריקה. ב־1895 נאות לקבל לשיחה את הרצל*, שלא הצליח לשכנעו להטות את מאמציו וכספיו לארץ־ישראל. לאחר מותו קיבלה יק"א את האחריות למפעלי הברון רוטשילד* בארץ.

הירשביין, פרץ 1948-1880[עריכה]

סופר, משורר ומחזאי ביידיש שכתב גם עברית. נולד בפולין, היגר לארצות־הברית. ממחזותיו: מרים, על יצאנית יהודייה; הולכים וכבים, על פועלים בבית חרושת לסיגריות; תקיעת כף, על נישואי שידוך שבגללם נאלצת נערה להיפרד מאהובה; המלך הראשון בישראל. ילדי השדה ובנות הנפח הוצגו ב"הבימה". כתב גם רומנים וספרי מסע, בין היתר על ביקורו בארץ־ישראל ב־1927.

היסמין[עריכה]

הירשנברג, שמואל 1908-1865[עריכה]

צייר יהודי. נולד בפולין, למד באקדמיות לציור בקרקוב ובמינכן, ונודע בציורים בנושאים יהודיים. עלה לארץ־ ישראל ב־1907 לבקשתו של בוריס שץ כדי ללמד בבית הספר לאמנות בצלאל. ציוריו הידועים: הישיבה (1888), בית העלמין (1891), עונג שבת (1894), היהודי הנצחי (1900), גלות (1904).

היתד[עריכה]

כלי עבודה, וכן מרכיב קטן אך חשוב במכשור. בסמוך רחובות בעלי שמות מהקשר דומה: הכישור, הפלך ועוד. (בשם יתד נקרא מושב שהוקם ב־1980 בחבל שלום, לא הרחק מהגבול עם מצרים.) הכהן, מרדכי בן הלל – ראו בן הלל [הכהן], מרדכי.

הכהן, צדוק 1908-1839[עריכה]

רב ראשי ליהודי צרפת. תירגם את התנ"ך לצרפתית, נחלץ לעמוד מול הגל האנטישמי בימי משפט דרייפוס*. היה מחובבי ציון* ומחסידי ההתיישבות בארץ־ישראל והמליץ לברון רוטשילד* לתמוך בה.

הכובשים[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. לכבוד הנופלים בין משחררי יפו במלחמת העצמאות, יוצאי האצ"ל*, ההגנה* ועולים. מוליך דרומה, לעבר יפו, ונקרא בעבר רחוב מאה שערים, כשם השכונה שהיתה במקום זה.

הכוזרי[עריכה]

יצירה פילוסופית־תיאולוגית מהמאה ה־12 שחיבר המשורר יהודה הלוי*. הסיפור פותח במלך כוזר, ממלכה לחופו המזרחי של הים השחור, שראה בחלומו גזע עץ שממנו יוצאים שני ענפים רכים. מאחר שפתרון החלום הוא היהדות (הגזע) שממנה צמחו שתי דתות חדשות (הענפים), הזמין אליו המלך שלושה חכמים, יהודי, נוצרי ומוסלמי, ובעקבות ויכוח ביניהם התגבשה החלטתו להתגייר. רוב עמו עשה כמותו.

הכינור[עריכה]

כלי מיתרים. החשוב בכלי התזמורת, שנכתבו לו יצירות רבות, וכלי נגינה יהודי מסורתי. בין הכנרים הגדולים - יהודים רבים. בסמוך רחובות על שם מלחינים.

הכישור[עריכה]

מחלקי הנול: המוט שעליו נכרכים החוטים הנטווים. נקרא גם הפלך*. נזכר בתנ"ך בשתי הצורות: "ידיה שלחה בכישור הכישור וכפיה תמכו פלך" (משלי, לא). (בשם כישור נקרא קיבוץ בגליל העליון שהוקם ב־1979 לא הרחק ממעלות.)

הכלנית[עריכה]

משמות הפרחים שנבחרו לרחובות בשכונת פליטי הספר בשל צבעם האדום כדי להזכיר את הקרבנות שנפלו במלחמת העצמאות. פרח בר נפוץ זה גדל מצמח רב שנתי בעל פקעת. בארץ־ישראל – פרחיו אדומים, אך גם לבנים או סגולים. הם נפתחים בבוקר ונסגרים לפנות ערב. יש המתקשים להבחין בין הכלנית האדומה ופרחים אחרים בגוון זה; ראו נורית*. (בשם כלנית נקרא מושב בגליל התחתון שהוקם ב־1981.)

הכנסת[עריכה]

בית המחוקקים של ישראל ובו 120 חברים. נקרא על שם כנסת הגדולה, המוסד שקדם לסנהדרין בימי בית שני. הבחירות הראשונות לכנסת התקיימו ב־1949. בימיה הראשונים של המדינה נערכו ישיבות מועצת המדינה הזמנית – שהפכה לכנסת – בתל־אביב, בבניין האופרה על שפת הים בתחילת רחוב אלנבי. מול בניין זה נמצאת הכיכר ששם המוסד המחוקק ניתן לה.

הכנסת הגדולה[עריכה]

מוסד בעל סמכות חקיקה שמהותו אינה ברורה, שפעל בממלכת יהודה בתחילת ימי בית שני. היו בה 120 זקנים; ייתכן שראשיתה בכינוס החכמים בידי עזרא ונחמיה בערך ב־444 לפנה"ס ופעולתה נמשכה עד המאה ה־3 לפנה"ס. נאמר כי הנביאים מסרו את התורה שבעל פה "לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: 'הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה'" (מסכת אבות, א) – לפי אחד הפירושים, "סייג לתורה" משמעו להבהיר בעל פה את מצוות התורה. שמעון הצדיק* היה מאחרוני החכמים במוסד זה; ממנו עברה התורה שבעל פה לאנטיגנוס איש סוכו, וממנו - לנשיאי הסנהדרין.

הכֶּרֶם[עריכה]

לזכר כרם שקדים שהיה במקום. בדרך כלל מגדלים בכרם את הגפן*, המניבה ענבי מאכל וענבי יין. כרם הוא משל בתנ"ך הן למקום שבו מסתתרים בעלי מזימות - "שועלים קטנים מחבלים כרמים" (שיר השירים, ב) והן למקום שיכול להיות כולו טוב וראוי לשמור עליו אך עלול גם להכזיב: "כרם היה לידידי בקֶרֶן בן שָׁמֶן" (ישעיהו, ה). באזור היו כרמים בימי ראשית תל־אביב, והאזור נקרא גם כרמִיּהָ; הגפנים הוסרו כדי לפנות מקום לבתים.

הכלנית[עריכה]

הכרמל[עריכה]

גוש הרים הגובל במישור החוף במערב, בעמק יזרעאל במזרח ובנחל קישון ועמק זבולון בצפון. העיר חיפה בנויה על מורדותיו, וכן "מושבות הברון" כזכרון יעקב* ועוד, היישובים הדרוזיים הגדולים דלית אל כרמל ועוספיה, העיירה יקנעם עלית ויישובים רבים נוספים. בין היתר מצויה בו פסגת קרן כרמל, המוחרקה, המשקיפה על עמק יזרעאל, ובה פסלו של הנביא אליהו המניף חרב על ראשם של נביאי השקר (מלכים א, יח). רחוב זה הוא לבו של השוק הנקרא באותו שם.

הכרמל[עריכה]

ראו לעיל. גבולו הדרומי של השוק הנקרא בשם זה.

הל"ה[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. שלושים וחמישה (ל"ה) לוחמי פלמ"ח וחי"ש - רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית – שנפלו בדרכם לסייע לגוש עציון הנצור במלחמת העצמאות. בינואר 1948 נשלחה "מחלקת ההר" בפיקודו של דני מס כדי לסייע לגוש. עם אור הבוקר כיתרו אותם תושבי הכפרים הערביים הסמוכים. בעקבות קרב קשה שנמשך שעות ארוכות ועד הכדור האחרון, נהרגו כל הלוחמים. על שמם נקרא הקיבוץ נתיב הל"ה. הגוש נפל ביום קום המדינה, ב־14 במאי 1948. שחרור לוד ורמלה במלחמת העצמאות נקרא "מבצע דני" על שמו של מפקד המחלקה, דני מס.

הלוחמים[עריכה]

מהרחובות הקשורים במאבק היישוב ובמלחמת העצמאות. מהם יוצאי ההגנה*, האצ"ל* והלח"י*, משוחררי הצבא הבריטי והחי"ל*, פרטיזנים ושרידי מרד הגטאות ומחנות המוות, עולים ומעפילים. כ־4,000 מהם נפלו בקרבות (וכן כ־2,000 אזרחים).

הלוֹטוּס[עריכה]

פרח בר בתפרחת העשויה כעין סוכך בצבע צהוב, ורוד או אדום; המין המדברי בצבע ארגמן לוהט, והוא רב שנתי. יש גם מין רב שנתי הגדל בביצות, ועוד. הלוי, יהודה – ראו יהודה הלוי

הלימון[עריכה]

מפירות ההדר. גדל על עץ לא גדול וקוצני. העץ פורח ומניב רוב חודשי השנה. המיץ המופק מהפרי חמוץ מאוד, בזכות אחוזים ספורים של חומצת לימון. משערים שגידלו אותו בבורמה, וממנה עבר להודו ולפרס. ליוון הגיע הלימון בעקבות מסע הכיבושים של אלכסנדר מוקדון, ולארץ־ ישראל – במאה ה־10 לספירה.

הלל הזקן[עריכה]

מגדולי התנאים* (המאה ה־1 לפנה"ס והמאה ה־1 לספירה) נולד בבבל, נחשב נצר לדוד המלך, היה תלמידם של שמעיה* ואבטליון* ונשיא הסנהדרין בימי הורדוס. נודע במתינותו ובסבלנותו, כדי לקרב כל אדם ליהדות, טבע את המימרה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"; את המימרה "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד"; על גולגולת שצפה על פני המים אמר (בתרגום לעברית): "על שהטבעת – הטביעוך; וסוף מטביעיך – שיטביעום" (מסכת אבות, ב). כשהיה עליו לסכם את התורה על רגל אחת, קבע: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הויכוח בינו ובין בן זוגו שמאי, אב בית הדין, התגלגל אל תלמידיהם, בית הלל* ובית שמאי*, והוכרע לבסוף ברובו: "הלכה כבית הלל"; אבל כמה תקנות התקבלו עוד בימי חייו, ובהן הפּרְוֹזבְּוּל – מניעת השמיטה של חובות בשנת השמיטה כדי ש מַּלווים לא יקשו את לבם ויימנעו מלהלוות לנזקקים. הלל עומר – ראו ע' הלל

הלסינקי[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בארועים שהוליכו להקמת המדינה. כאן, בבירת פינלנד שהוקמה באמצע המאה ה־16 ונמצאת בדרום המדינה, נערכה הוועידה הציונית ב־1906 (בעקבות משבר אוגנדה) בראשות אידלסון*, גרינבוים* וז'בוטינסקי*, ואשר קיבלה את "תכנית הלסינקי" או "תכנית הלסינגפורס" (כשם העיר באותה עת תחת שלטון רוסיה): הקביעה כי ארץ־ישראל היא גורם מכריע בתנועת התחייה של העם היהודי, הגברתה של ההתיישבות בה על חשבון המאמץ הדיפלומטי והגנה על זכויות היהודים בכל מקום בעולם.

הלענה[עריכה]

צמח בר בעל ריח חריף וטעם מר ששמו הפך לסמל. נזכר עוד בתנ"ך כביטוי לרוע או סבל: "שורש פּורה [אשׁ ולענה" (דברים, כט) או "ואחריתה מרה כלענה" (משלי, ה). מינים אחדים משמשים כצמחי רפואה ותבלין, וכן לתיבול משקה אלכוהולי מריר בשם אבסינת.

הלפיד[עריכה]

שם סמלי, אבוקה המפזרת את האפלה. מבטא את השאיפה אל החופש. אנשי גדעון המעטים הטילו אימה בלב המדיינים בהשתמשם בשופרות ולפידים; בסמוך רחוב השופר. הלל הזקן

הלפרין, מיכאל 1919-1860[עריכה]

מראשוני חובבי ציון* ברוסיה ובארץ־ישראל. נולד בליטא, ירש רכוש רב ועשה בו שימוש למען הכלל. עלה לארץ־ ישראל ב־1886, השתקע בראשון לציון*, והיה הראשון שהניף את הדגל הציוני, כחול־לבן (יש אומרים שבנס ציונה*, ב־1891). אחר חזר לרוסיה וליטא ומילא תפקיד חשוב בארגון ההגנה העצמית בעקבות לקחי הפרעות בקישינב (1903). מ־1905 עבד בארץ־ישראל כפועל וכשומר. ניהל דיונים עם טרומפלדור* על הקמת משק שיתופי (קומונה) לפני היות הקיבוץ. התפרסם כשנכנס לכלובו של אריה בקרקס שביקר ביפו ב־1911 ושר את "התקווה". קנה אדמות בנס ציונה ועל שמו המוסד גבעת מיכאל בעיר זו, על הגבעה שבה הקים את ביתו.

הלר, חיים 1960-1879[עריכה]

חוקר התלמוד ותרגומי המקרא. נולד בפולין, היה רב בלומז'ה מ־1910, היגר לגרמניה ב־1917 והיה ראש ישיבת בית המדרש העליון בברלין מ־1922. עם גבור כוחם של הנאצים – היגר לארצות־הברית. ב־1947 העניקה לו עיריית תל־אביב את הפרס על שם הרב קוק.

המאבק[עריכה]

מהרחובות הקשורים במאבק היישוב ובמלחמת העצמאות. כך נקראו כלל הפעולות של היישוב היהודי בארץ־ישראל נגד מגמות הספר הלבן (מניעת עלייה והתיישבות) של שלטון המנדט הבריטי בשנים 1948-1939. ההגנה* הוציאה לאור עיתון בשם זה.

המאירי, אביגדור 1970-1890[עריכה]

סופר, הומוריסט, עיתונאי ומשורר. נולד בהונגריה, כתב בעיתוניה וערך בה שבועון עברי. היה קצין בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה, נפל בשבי הרוסי וברח ממחנה השבויים. עלה לארץ־ישראל ב־1921, כתב לעיתונים שונים ואף הוציא עיתונים לוחמניים משלו. הקים תיאטרון סאטירי, הקומקום, וכתב לו פזמונים ומערכונים. בין היתר נאמר בשיר "עולם הפוך": "בקיץ קר, בחורף חם,/ קהל חסר בבית העם,/ עיוור מביט חרש מקשיב,/ מצב מזהיר בתל־אביב." כתב ספרים רבים, בהם השיגעון הגדול על מלחמת העולם הראשונה. עם קום המדינה היה לעורך דברי הכנסת. חתן פרס ישראל לספרות בתשכ"ח־1968. אחד מהשירים שכתב, "מעל פסגת הר הצופים" (1928), מושר עד היום, ובעיקר מאז חודש בעקבות מלחמת ששת הימים. קובץ ההומורסקות שלו מ־1933, חכמת הבהמות, נדפס מחדש 20 שנה אחרי מותו. המאירי, אביגדור

המִבצעים[עריכה]

לכבוד הפעולות הצבאיות רבות ההיקף של מלחמת העצמאות. בהם היו מבצע דני לשחרור רמלה ולוד, מבצע עובדה שבו השתלט צה"ל על חוף אילת, ועוד. מבצע חמץ לכיתור יפו בשלהי אפריל 1948 נערך בשיתוף כוחות מחטיבות אלכסנדרוני, קרייתי וגבעתי. (כוח של האצ"ל פעל במקביל ביפו.)

המגדלור[עריכה]

מבנה גבוה שהאור בראשו אמור לשמש את הספנים בהפלגותיהם לעת לילה. הרחוב נקרא כך מאחר שסמוך לו, ליד נמל יפו, אכן ניצב מבנה כזה הצופה אל הים.

המגיד[עריכה]

בהחלטה על מתן השם לרחוב הובאו בחשבון הן השבועון העברי הראשון שראה אור (1890-1856) ושופרה של תנועת חובבי ציון* שערכו אליעזר ליפמן, דוד גורדון ואחרים, והן האישים השונים שזכו לתואר זה (ראו להלן וכן דב בר המגיד ממזריץ'). מהרחובות על שם כתבי עת נותרו גם הצבי* והצפירה*, אך הוחלפו שמות הלבנון (כתב העת העברי הראשון שראה אור בארץ־ישראל ב־1863), היום בר־אילן; המאספים (על שם הירחון העברי הראשון, המאסף), היום לסקוב; ועוד.

המגיד מדובנא[עריכה]

השם שבו נודע יעקב קרנץ (1804-1740), גדול הדרשנים בזמנו. הכינוי נובע מכך שהופיע במשך 18 שנים לפני המתפללים בבית הכנסת בדובנא, ובערים אחרות במזרח אירופה ובמערבה. עיקר כוחו היה במשלים מן המציאות ומן הדמיון שבהם המחיש את דרשותיו. נודעו גם המגיד ממזריץ' – ראו דב בר המגיד ממזריץ'; המגיד מקוז'יניץ, המגיד מצ'רנוביל ואחרים.

המגן[עריכה]

מהרחובות הקשורים במאבק היישוב ובמלחמת העצמאות. לכבוד הכוחות שפעלו להגן על היישוב העברי מפני צבאות ערב והערבים תושבי ארץ־ישראל במהלך מלחמה זו.

המדינה[עריכה]

הגוף הריבוני, המסגרת שבה יכולה העצמאות להתקיים. משאת נפשה של הציונות. בסמוך רחובות נוספים בשמות תנועות, תאריכים ואישים הקשורים בהקמת המדינה: הציונות, הלסינקי, בילטמור, הא באייר, תש"ח, ז'בוטינסקי, ויצמן ושרת. המבצעים

המושבות[עריכה]

שם קיבוצי לצורת ההתיישבויות הראשונות שהוקמו בארץ־ ישראל. ראשונה להן היתה פתח תקווה*, אם המושבות (1878); והיו בהן מטולה* וראש פינה* בגליל, זכרון יעקב* וחדרה* בצפון מישור החוף ובמורדות הכרמל*, הרצליה, רעננה וכפר סבא* בשרון, נס ציונה*, ראשון לציון* ורחובות במישור החוף התיכון וגדרה* בשפלה. רובן הפכו לערים. מכיכר זו יצאה התחבורה הציבורית למושבות.

המזלות[עריכה]

קבוצות הכוכבים (קונסטלציות) שהצטיירו לעמים קדמונים בדמויות שונות, בהן בעלי חיים וחפצים שימושיים. המושג נזכר בתנ"ך: "לשמש, ולירח, ולמזלות" (מלכים ב, כג). בסיבובו של כדור הארץ סביב השמש נמצאת בכל חודש קונסטלציה מסוימת במרומי השמים, והיא המזל* של אותו חודש. בסמוך רחובות על שם המזלות השונים. באסטרולוגיה מייחסים לבני כל מזל תכונות אופי מסוימות, ויש המנבאים את עתידו של אדם לפי מיקום המזלות בשעת לידתו.

המחוגה[עריכה]

מכלי מלאכתו של האומן והמשרטט: כלי המאפשר להתוות עיגול מדויק. נזכרת בתנ"ך: "יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו" (ישעיהו, מד) – ככלי להחליק את העץ וליפותו. אחד הרחובות באזור בתי המלאכה.

המכבי[עריכה]

שמה של אגודת הספורט היהודית הראשונה בארץ. שמה נגזר משמו של מנהיג מרד החשמונאים, יהודה המכבי*. האגודה קמה בעקבות התארגנותה של הציונות*. החלה לפעול בארץ־ישראל ב־1910. הפכה לאגודת ספורט יהודית עולמית ב־1921. כבר בעשור הבא היו בה כ־200,000 חברים. ב־1932 נערכה המכביה הראשונה, שהיא כינוס עולמי, מעין "אולימפיאדה יהודית" הנערכת מדי 4 שנים. ברחוב המכבי, להבדיל מיהודה המכבי, פעלה בעבר במשך שנים אגודת הספורט מכבי תל־אביב.

המכבש[עריכה]

כלי רכב כבד המופעל להידוק האספלט או שכבה אחרת המכסה את הכביש. אחד הרחובות באזור בתי המלאכה.

המלאכה[עריכה]

שם סמלי. באזור בתי מלאכה ומוסכים, חלק מהפעילות הרבה שהיתה באזור בעבר. בסמוך רחובות התעשייה, המסגר ועוד. המלאכה

המלחים[עריכה]

הספנים המשרתים על גבי כלי שיט. בסמוך רחובות רבים לכבוד הפעילות הימית שהתנהלה בנמל יפו.

המליץ[עריכה]

עיתון עברי שנדפס ברוסיה. החל לראות אור ב־1860, הטיף לחיבת ציון ואחר כך לציונות. בין הכותבים היו מ"ל לילינבלום*, י"ל גורדון* ואחד העם*. העורך היה אלכסנדר צדרבוים. בתל־אביב רחובות נוספים הנושאים שמות של כתבי עת, כמו המגיד; בעבר היו רחובות נוספים כאלה, כמו הלבנון והמאספים. המלך אלברט, המלך ג'ורג [החמישי], המלך חירם, המלך כורש – ראו אלברט, ג'ורג החמישי, חירם, כורש

המנוע[עריכה]

שם כולל למכונה ההופכת אנרגיה לעבודה מכנית או לאנרגיה מסוג אחר. המכונית שורפת דלק כדי לנוע, אך המרת האנרגיה עשויה להיעשות כדי לספק חום או אור, וכדומה. בסמוך רחובות בעלי שמות מתחומים קרובים.

המנור[עריכה]

חלק מהנוּל: קורה שחוטי השתי כרוכים עליה, והאורג מעביר בהם את הבוכיר עם חוט הערב. נזכרת בתנ"ך; על ממדיו של גלית נאמר, בין השאר, "ועץ חניתו כמנור אורגים" (שמואל א, יז).

המסגר[עריכה]

אומן שעבודתו בעיבוד ובעיצוב מתכת וכלי מתכת, ובהם מנעולים ומפתחות. נזכר בתנ"ך: "וכל החרש והמסגר" (מלכים ב, כד). בסמוך רחובות כמו המלאכה והתעשייה, כולם באזור בתי המלאכה. עוד ב־1882 הקימו חלוצי ביל"ו קבוצה בשם "שיבת החרש* והמסגר" ביזמת פינס* ודוד יודילוביץ, וזה היה שם הרחוב עד שפוצל לשניים.

המעפילים[עריכה]

מי שביקשו להיכנס לארץ־ישראל ללא רשיון (סרטיפיקט) על אף האיסור בתקופת שלטון המנדט. העפלה היא חתירה אל היעד מתוך מאמץ וסיכון, והתואר מבטא הערכה להעזה והמאמץ שהיו כרוכים במעשה, שכן כוחות השיטור הבריטים גירשו את המעפילים או כלאו אותם במחנות מעצר. תנועת ההעפלה התגברה בשנות ה־40, לאחר השואה: מאות אלפי יהודים ביקשו לצאת מאירופה, וחלקם רצו להגיע לארץ־ישראל למרות ההגבלות שהטילה בריטניה. המלחים

המערכה[עריכה]

לזכר המאבק שקיימה ההגנה* והקרבות שבהם הגן צה"ל שאך נוצר על עצמאות ישראל. בסמוך רחובות שבהם הונצחו לוחמים אחרים, הגיבור האלמוני, לוחמי גליפולי, ועוד.

המפעל[עריכה]

בית חרושת. בסמוך רחובות מלאכה נוספים: התנופה, המרץ, העמל, הפטיש, הסדנה.

המפרש[עריכה]

ההמצאה הגדולה ביותר בתחום הימאות עד לגילוי כוח הקיטור. בימי קדם הונעו הספינות בעזרת משוטים, ומפרש רבוע איפשר לחותרים לנוח רק כשנשבה רוח גבית. מאוחר יותר הלך והשתכלל מערך המפרשים, ועמו העמיקה ההבנה בשיט נגד הרוח. בסמוך רחוב נמל יפו ורחובות אחרים הקשורים בימאות.

המצביאים[עריכה]

מנהיגי העם ומפקדי הצבא במערכות הכבדות נגד האויבים הרבים בתחילת ימי בית ראשון. הרחוב נמצא בצהלה, שבה רחובות רבים על שם השופטים* משמגר* בן ענת ואהוד* בן גרא עד ברק* בן אבינועם, ועל שם מפקדי הצבא מיונתן* בן שאול ויואב* בן צרויה ועד בניהו* בן יהוידע.

המצפן[עריכה]

התקן המאפשר להתמצא ביבשה ובעיקר בים, שאין בו דרך ותוואים בולטים. נשען על השדה המגנטי של כדור הארץ, שבזכותו פונה כל מגנט היכול לנוע בכיוון צפון־ דרום. בסמוך רחובות נוספים ששמותיהם קשורים בימאות.

המקצוע[עריכה]

משלח יד, אומנות וכן ידע ומיומנות בתחום מסוים. בסמוך רחובות נוספים ששמותיהם קשורים במלאכה, וכן בית ספר שבח – לשעבר בית ספר מקצועי.

המרד[עריכה]

לכבוד המאבק נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ־ישראל, שאותו הנהיג האצ"ל בראשות מנחם בגין* – וזה גם שם ספרו של בגין. יחד עם הארגון העיקרי, ההגנה*, ועם הלח"י*, פעלה בארץ בחלק מתקופה זו תנועת המרי העברי; מרד או מרי משמעם התקוממות נגד השלטון. הרחוב גובל בשכונת מנשיה, שהיתה חלק מיפו הערבית, שאותה שיחררו כוחות האצ"ל וההגנה במלחמת העצמאות. המרד

ה מַּר פֵּא[עריכה]

טיפול הפוטר אדם מחולי. הרחוב נקרא כך מפני שהיה סמוך לבית חולים דונולו; בסמוך רחובות מנוחה ומרגוע.

המרץ[עריכה]

יכולת פעולה, אנרגטיות. בסמוך רחובות נוספים ששמותיהם קשורים בפעולה, כמו התנופה והעמל.

המשביר[עריכה]

חברה לאספקה שנוסדה ב־1916, במלחמת העולם הראשונה, ופעלה לעזרת תושבי הארץ. מחסניה היו בעבר ברחוב זה. שמה נגזר מכינויו של יוסף בן יעקב ששימש משנה למלך מצרים, אסף תבואה בשנות השפע וחילק אותה בשנות הרעב. בסמוך רחוב השוק.

המשוט[עריכה]

מוט עץ רחב, המאפשר להניע סירה וכלי שיט אחרים. בסמוך רחובות נוספים ששמותיהם קשורים בימאות.

המשור[עריכה]

כלי מלאכתו של הנגר: בעל שיניים, העשוי לחיתוך לוחות עץ. וכן כלי מלאכה בידי אומנים אחרים – עשויים לחיתוך ברזל ועוד.

המשלטים[עריכה]

שם כולל למקומות מבוצרים או מוצבים החולשים על סביבתם, נקודות שבהן החזיקו לוחמי תש"ח כדי להגן על הדרכים ועל היישובים מפני התקפה מצד הערבים במלחמת העצמאות. הונצחו בשירים כמו "יא משלטי" ("יש מי שגר בצריף רעוע...") שכתבו יחיאל מוהר וּוילנסקי* או "חמסינים במשלט" של נעמי שמר.

המשמר האזרחי[עריכה]

כשניתן לרחוב שמו, הכוונה היתה לגוף שהוקם בידי הבריטים במלחמת העולם השנייה כדי לסייע בארגון העורף. עם גבור מעשי הטרור של אש"ף, שהחל לפעול נגד ישראל ב־1965, הוקמה מסגרת מתנדבים בש? זהה בתוך המשטרה, שאף סיפקה לה אמצעים (ניידות) ומפקדים.

המשנה[עריכה]

קובץ הלכתי קדום המהווה רישום ראשון של התורה שבעל פה. מקובל שניתנה למשה בהר סיני יחד עם התורה שבכתב, אך מצויה בידינו כפי שנאספה ונכתבה הלכות־הלכות בידי התנאים* ונערכה בידי רבי יהודה נשיא*. מלשון "שנה", כלומר: למד (שינן), מפני שזו היתה ה מַּרפּאֵ דרך לימוד ההלכות לפני שהועלו על הכתב. המשנה היא מספרי ההלכה* החשובים ביותר, ובה שישה סדרים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות. כל סדר מתחלק למסכתות, לפרקים ולסעיפים הנקראים משניות. התלמוד (ראו בבלי וירושלמי) המשיך את הדיון בחלק מהמשניות, וכרכיו ידועים בשמות המסכתות מן המשנה שבהן הוא מטפל.

המתנדב[עריכה]

לכבוד מי שהתגייסו מיזמתם לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלק מהם במסגרת החי"ל*. שכן מתנדב הוא מי שמקבל על עצמו מעשה או שירות ללא שכר. בסמוך רחובות לכבוד כוחות אחרים שאליהם הצטרפו רבים ביישוב: הנוטר, חיל משמר, חי"ש.

הנביאים[עריכה]

אנשים שאלוהות מדברת מגרונם, הן כשהם מבשרים על העתיד להתרחש ובעיקר כשהם מטיפים מוסר. לגדול בנביאים נחשב משה רבנו. בתל־אביב הוקדשו רחובות אחדים לנביאי הכתב: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאי תרי עשר – כולם במערב העיר ליד הירקון (חוץ מיונה). בתנ"ך מסופר גם על נביאי שקר.

הנגב[עריכה]

חבל ארץ בדרום ישראל, כ־60¥ משטחה. ברובו שורר אקלים מדברי. היה מיושב בימי קדם ושיירות סוחרים עברו בו. בחלקו הצפוני נמצאת העיר באר שבע*, ובקצהו הדרומי – אילת*. שם הרחוב הועתק לאזור התחנה המרכזית הישנה עם חבלי הארץ האחרים, ובהם הגליל* והשרון*.

הנגרים[עריכה]

בעלי מלאכה שעיסוקם בעץ – בעיקר בהתקנת רהיטים. מזרחה לרחוב היו נגריות רבות. בסמוך רחובות נוספים בשמות הקשורים למקצוע זה, המשור והמחוגה.

הנוטר[עריכה]

שומר. שם שניתן למגויסים יהודים שפעלו בחסות משטרת המנדט הבריטי ובמסגרת הכוחות המזוינים של היישוב העברי. למעשה היתה זו זרוע חוקית של ההגנה בשנים 1947-1936.

הנופש[עריכה]

תקופה בת ימים אחדים של הפסקת העבודה להתרעננות. נגזר מהרחבת ההסבר בתפילה למלה שבת בתנ"ך: "כי בו שבת ויינפש". הנופש

הנחושת[עריכה]

יסוד מתכתי נוח לעיבוד. משמשת בעיקר להכנת חוטי חשמל דקים וכמרכיב עיקרי בסגסוגת הארד*.

הניצנים[עריכה]

גבשושיות על פני גבעולי הצמח או ענפי העץ המבשרות את ראשית הופעתם של הפרחים, ככתוב: "הניצנים נראו בארץ?" (שיר השירים, ב).

הנצי"ב[עריכה]

ראשי תיבות שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1817- 1893), ראש ישיבה שהצטרף לחובבי ציון. נולד בבּלֶרָוּס, היה ראש ישיבת וולוז'ין* ואימץ את שיטת הלימוד של הגר"א*. בישיבה זו למד, בין השאר, חיים נחמן ביאליק* - שבשירו, המתמיד, ביטא הערצה לאישיותו של מורו. על שמו קיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן שהוקם ב־1946. בנו היה הרב מאיר בר אילן*.

הנרקיס[עריכה]

פרח בר רב שנתי בעל בצל ופרח נוי שפותח ממנו. מכונה מלך הביצה מפני שיש לו עטרה זהובה דמוית כתר ומפני שבית גידולו העיקרי באדמות כבדות. שמו נגזר מהמיתולוגיה היוונית: עלם שדחה את אהבתה של נימפה נענש בכך שהתאהב בדמותו שנשקפה במים, ולא ניתק מהמראה עד שנפל לנחל וטבע. הנשיא – ראו לפי שמו

הנשיאים[עריכה]

ראשי הסנהדרין בימי בית שני. רבים מהם נזכרים בשמם במסכת אבות: יו סֵי בן יועֶזרֶ איש צרֵידה, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, שמעיה*, הלל הזקן*. כל אחד מאלה פעל בצד אב בית דין, שלעתים התפרסם לא פחות מהנשיא.

הס, משה 1875-1812[עריכה]

הוגה דעות, ממבשרי הציונות. נולד בגרמניה. התחיל להתעניין בגורל עמו בעקבות עלילת דמשק שבה התערב נמרצות מ' מונטיפיורי*. בספרו רומא וירושלים הביע התנגדות נמרצת להתבוללות, וקרא לתחייה יהודית לאומית בארץ־ישראל. רעיונותיו השפיעו על סמולנסקין*, פינסקר*, אחד העם* ועוד. עצמותיו הועלו לארץ ונטמנו בבית העלמין של כנרת*. על שמו כפר הס בשרון, הוקם כמושב ב־1933. הנחושת

הסבא משפולה[עריכה]

כינויו של רבי אריה לייב (1812-1725) משפולה, מתלמידי רבי פנחס מקוריץ (סבם של האחים מסלאויטה*). צדיק נסתר המזכיר את הבעש"ט* באישיותו וכן בסיפורים הרבים על מעשי הנסים שעשה, ונראה שאף נפגש עם הבעש"ט פעמיים. לא העמיד שושלת חסידית.

הסבוראים (המאה ה־8)[עריכה]

חכמי ישראל לאחר האמוראים*, שדיוניהם היו עיקרו של התלמוד. פעלו בבבל בתקופה שבה נחתם התלמוד הבבלי ולאחר מכן – עד תקופת הגאונים.

הסדנה[עריכה]

בית מלאכה. בסמוך רחובות נוספים שעניינם עבודה: העמל, הפטיש, המנור ועוד.

הסוכנות היהודית לארץ־ישראל[עריכה]

הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית. הוקמה בתרפ"ט־1929 והיתה ה"ממשלה" של היישוב היהודי ושל הציונות עד הקמת המדינה. ממשיכה להתקיים מאז, אך תפקידיה מוגבלים לטיפול בעידוד העלייה ולקליטתה וכן לתפקידי חינוך, שיקום שכונות והתיישבות כפרית בעזרת יהודי התפוצות. (ראו גם כיכר הסוכנות היהודית, עמוד 229.)

הסוללים[עריכה]

סוללי הכבישים מימי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור ואילך; וכן קיבוץ בגליל התחתון, מצפון־מערב לנצרת, ששמו מנציח אותם. הוקם ב־1949 בידי גרעין של תנועת המכבי הצעיר, שהתארגן עוד ב־1943 בקבוצת שילר, ועולים מארצות־הברית.

הסיירים[עריכה]

מי שהכירו את תוואי הקרקע ונשלחו – במלחמת העצמאות לגלות היכן נמצא האויב. בשנים מאוחרות יותר הופעלו לתפקידים אלה ולתפקידים מיוחדים פלוגות ואף גדודים, הסיירות.

הסְּנֶה[עריכה]

העץ או השיח שהדהים את משה רבנו ברעותו את צאן יתרו, מפני ש"הסנה בו עֵר בָּאֵש, והסנה איננו אוּכּלָ" (שמות, ג), כלומר בוער אך אינו מתכלה בשריפה. הערבים קוראים סַנא לכּסַיה המדברית, שהיא שיח נמוך, אך אין זה הזיהוי האפשרי היחיד: יש המציעים את השיזף המצוי, הסְנהֶ הנחשב למקודש באזורים מסוימים; את השיטה (בשל פרחיה הלוהבים בצהוב) או את הרנוג השיטים בפרחיו האדומים, את הקרקש הצהוב שלו פריחה צהובה זוהרת, ויש גם זיהוי מוקשה עם פטל קדוש, מאחר שצמח זה משגשג על מקורות מים.

הספינה[עריכה]

אנייה, כלי שיט. לכבוד הספינות שעגנו בנמל יפו, בסמוך. כאן רחובות נוספים הקשורים בימאות.

העבודה[עריכה]

מרחובות השכונה מרכז בעלי מלאכה, במשמעות מאמץ המאפשר לספק את צרכי הקיום. מנציח ערך שהועלה על נס כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו, מאחר שבמהלך מאות שנות גלות נדחקו היהודים מהעבודה החקלאית אל המסחר, התיווך והשירות; העבודה הגופנית נתפסה כמרכיב הכרחי בגאולה הלאומית, מאחר שתשחרר את היהודים מתלות בפועל הלא יהודי.

הָ עַדַני, מהלל 1950-1883[עריכה]

סופר שהנציח את תולדות הקהילה היהודית בעדן. נולד בנסיכות קטנה זו בדרום חצי האי ערב בשם מהלא יעקב בן שלום, עלה לארץ־ישראל ב־1930 והתיישב בתל־אביב. הקים בית חרושת לסיגריות ומפעל לייצור קרח, ובה־בעת עסק בכתיבה, הן בתחום ההגות המקראית – אור החוזר פירוש לספר קוהלת (ת"ש-1940), ופירושים למשלי, שיר השירים ואיוב – והן בתיעוד, בין עדן ותימן בשלושה חלקים (החל מתש"ז-1947) המתאר את אורחות חייה של הקהילה שבה נולד, מנהיגיה והיחסים שנרקמו עם הרוב הערבי בנסיכות ועם שליטיה הבריטים. נחשב לדמות מיוחדת בין יהודי עדן, בקי בספרות ישראל לדורותיה, המסורתית והחדשה. כן היה מעורב בגאולת קרקעות ובבניין הארץ.

העוגב[עריכה]

כלי פריטה מיוחד במינו הידוע עוד מימי קדם. בסמוך רחובות על שם מלחינים וכלי נגינה – מאיירבר, אחרון, הכינור ועוד.

העוגן[עריכה]

התקן הננעץ בחול במעמקי הים ומאפשר להעמיד את הספינה במקום ולמנוע מהגלים לסחוף אותה. בסמוך נמל יפו ורחובות נוספים ששמותיהם קשורים בענייני ימאות: המפרש, המלחים ועוד. הספינה

העלייה[עריכה]

שיבת יהודים לארץ־ישראל. התקיימה מאז חורבן בית שני, אם כעלייה לרגל ואם כעלייה לשם ישיבת קבע. גברה ברבע האחרון של המאה ה־19 כתהליך רצוף ובו שישה גלים עד קום המדינה, שהביאו את היישוב היהודי ל־600,000 נפש בערך ב־1948; גל העלייה ההמונית הקיף יותר ממיליון נפש בעשור הראשון למדינה, מאירופה שלאחר השואה וממדינות ערביות ומוסלמיות. העלייה נמשכה כל השנים, גוברת ושוככת חליפות; הגל הכביר הבא, ובו מאות אלפים, הגיע בתחילת שנות ה־90 עם התפוררות ברית־המועצות. שם הרחוב ניתן לו לכבוד מחנה (בית) העולים הראשון של תל־ אביב שהוקם ברחוב בראשית שנות ה־20 של המאה ה־20.

העלייה[עריכה]

ראו לעיל.

העליה השנייה[עריכה]

שמה של העלייה בשנים 1914-1903. במסגרתה הגיעו החלוצים* הציונים־סוציאליסטים ממזרח אירופה. בין באי עלייה זו בן גוריון*, בן צבי* ואשכול*, הסופרים אז"ר*, ברנר*, ברש* וש' בן ציון*; הוגי דעות ויוצרים כא"ד גורדון*, שלמה צמח, אורלוב* ואגדתי*; ופעילים בתחומי עשייה שונים כאביגור*, הופיין*, בוגרשוב* ובלוך*. הם הקימו מוסדות ותנועות והנהיגו שנים רבות את התנועה הציונית ואת המדינה.

העמל[עריכה]

מאמץ המניב פרי. בסמוך רחובות שעניינם עבודת כפיים, המנור, הסדנה ועוד.

הערבה[עריכה]

עץ בר שאינו נושא פרות או שיח, לעתים ננסי. קרוב משפחה לצפצפה. אחד מארבעת המינים שעליהם מברכים בחג הסוכות, יחד עם האתרוג*, הלולב וההדס*, ככתוב בתנ"ך: "ולקחתם לכם ביום הראשון [...] וערבי נחל*" (ויקרא, כג). ענפי המין הנקרא ערבה בוכייה, או ערבת בבל, תלויים כלפי מטה כמתאבלים; אולי משום כך נאמר כי על עץ זה תלו הלויים את הכינורות שבהם ניגנו בבית המקדש, כאשר ישבו על נהרות בבל (תהלים, קלז). (השם מציין גם חבל בארץ־ישראל מים המלח למפרץ אילת.)

הערמון[עריכה]

עץ פרי או שיח הגדל בר. השימוש בעצתו לרהיטים, הפקת טנין לעיבוד עורות ועוד הביא לכך שמגדלים אותו לשימוש האדם. לפרי, שאותו נוהגים לקלות, טעם מתקתק. הערמון

הפורצים[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. לוחמים שחירפו את נפשם כדי להגיע דרך אזורים בשליטה ערבית למובלעות יהודיות נצורות, ובעיקר לירושלים, בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות (שהתאפיין במאבק על הדרכים). מאמץ רב במיוחד הושקע בשמירה על הקשר עם ירושלים הנצורה. בפעילות זו עסק במלחמת העצמאות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח שנקרא בשם זה; רבים מלוחמיו נפלו בקרבות ובדרכים לירושלים.

הפטיש[עריכה]

כלי מלאכה עשוי ראש ברזל וידית. משמש את הנגרים* ואת פועלי הסדנה*. בסמוך רחובות נוספים בשם כלי מלאכה או חלקי מכונות.

הפטמן, יוסף חיים 1955-1888[עריכה]

עורך עיתונים וממקימי אגודת העיתונאים בתל־אביב. נולד בפולין, היה יו"ר "החלוץ" ומעורכי העיתון הצפירה ב־ 1921-1915, עד סגירתו; שב וחידש אותו ב־1926. עלה לארץ־ישראל ב־1934, ערך בה את העיתונים דואר היום, ומ־1936 – הבוקר. היה נשיא אגודת העיתונאים כ־15 שנים.

הפלך[עריכה]

מוט שעליו נכרכים חוטי הצמר או הפשתן בשעת הטווייה. נקרא גם הכישור*. נזכר בתנ"ך בשתי הצורות: "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך" (משלי, לא).

הפלמ"ח[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. ראשי תיבות – פלוגות מחץ – שם הזרוע הקרבית של ההגנה*. הוקם ב־1941 בפיקודו של יצחק שדה*, חבריו התגייסו לשירות קבוע, התאמנו ועבדו בקיבוצים ואף הקימו היאחזויות חדשות. היו בו גם פלוגה ימית (פלי"ם, עסקה בהבאת מעפילים ובחבלה ימית), מחלקה גרמנית (נועדה לפעול נגד גרמניה הנאצית), מחלקה ערבית ועוד. הופעל גם במאבקים הפנימיים ביישוב (נגד האצ"ל בימי ה"סזון" וכן בפרשת ספינת הנשק אלטלנה) ונגד הבריטים. לקראת מלחמת העצמאות היו בו 4 גדודים, ו־2 התארגנו במהלכה; כולם השתתפו במבצעים השונים ונלחמו בכל החזיתות. בהמשך התארגנו גדודי הפלמ"ח ב־3 חטיבות, יפתח, הנגב והראל. אחד מכל חמישה לוחמי הפלמ"ח נפל במלחמת העצמאות.

הפנינים[עריכה]

אבנים יקרות הנוצרות בצדפות מסוימות כתגובה לגירוי עם חדירת גרגר חול. משמשות לקישוט, הן בשרשראות והן כשהן משובצות במתכות יקרות בידי הצורפים*. הפורצים

הפרגים[עריכה]

משמות הפרחים שנבחרו לשכונת פליטי הספר בשל צבעם האדום כדי להזכיר את הקרבנות שנפלו במלחמת העצמאות. פרח בר נפוץ הידוע בעיקר בצבעו האדום העז, אך קיים גם בסגול, וכן בצהוב ובלבן. המין פרג תרבותי נקרא בלטינית פּאָפּאָ וֶור סוֹמְניפרֶוּם – היינו הפרג נוסך השינה – מפני שמזרעיו המרובים מפיקים את האופיום ונגזרותיו: סם ההרגעה מורפיום, התרופות קודאין ופאפאוורין, ועוד. יש המתקשים להבדיל בינו ובין פרחים אדומים אחרים; ראו נורית*.

הפרדס[עריכה]

לזכר הפרדס היהודי הפרטי הראשון: בסמוך למקומו של רחוב זה, קילומטרים ספורים מיפו וממש ליד הכפר הערבי סומייל, הקימו דוד דב פלמן ורעייתו שרה איטה את ביתם ונטעו פרדס זה עוד בימי העלייה הראשונה. האלמנה וילדיה המשיכו לגור בבית המבודד ולטפח את הפרדס. לימים היה הכפר הערבי בגבולה המזרחי של תל־אביב – היום פינת ארלוזורוב – אבן גבירול – ועל הפרדס עומד היום בניין העירייה. (פרדס הוא שם כולל לנטיעות של עצי הדר, מהגידולים העיקריים בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה, בעיקר בשפלה ובמישור החוף.)

הפרטיזן היהודי[עריכה]

צעירים יהודים שברחו מהגיטאות ולחמו בנאצים במסגרת יהודית או מעורבת ברוסיה, פולין, יוגוסלביה, סלובקיה ועוד.

הפרסה[עריכה]

נעל ברזל שנועצים בחלק הקרני ברגלו של הסוס, החמור או הפרד, וצורתה חצי עיגול. בהשאלה – צורת חלק מעיגול או מאליפסה: כך נראה הרחוב בצהלה הנקרא בשם זה.

הצבי[עריכה]

שבועון שהקים בן יהודה* בירושלים, ויצא לאור בשנים 1899-1884. אחריהן הוציא לאור עיתון בשם השקפה ועיתון בשם האור. מ־1908 חזר והופיע הצבי כיומון. בגלגוליהם השונים נועדו העיתונים להחדיר את השימוש בשפה העברית וכן שימשו כלי במאבק נגד "היישוב הישן" (החרדי), שהוקיע את בן יהודה על התעקשותו לדבר ולכתוב בעברית. שם העיתון מרמז ל"ארץ הצבי", כינויהּ של ארץ־ישראל, שחיים בה פרטים רבים מבעל־חיים עדין ואצילי בשם זה, קרוב משפחה של היעל, אוכל עשב ומעלה גירה, צבעו חום־אדמדם ובית גידולו בהרים ובמישור. עמד על סף השמדה וניצל ממנה עם הקמת המדינה. ראו גם המגיד, הצפירה ועוד. הצבי

הצבר[עריכה]

צמח קוצני בשרני הנראה חסר עלים. צבר מצוי נפוץ מאוד בארץ־ישראל, והגיע אליה ממקסיקו. הוא עשוי פרקים־ פרקים ירוקים, והערבים השתמשו בו כגדר. הפרי, הנקרא אף הוא צבר, נראה כחבית קטנה, ולאחר שמסירים קליפה קוצנית – ציפתו אדמדמה ומתוקה; כמעט מאז ראשית התחדשות היישוב בארץ כינו יוצאי אירופה את ילידי הארץ בשם הפרי המקובל בפי הערבים בשיבוש קל, סברס, לאמור: דוקרניים או מכל מקום מחוספסים; וכדי לעדן את פסק הדין, היו שהוסיפו: קוצניים מבחוץ ומתוקים מבפנים.

הצדף[עריכה]

מסוגי המעטה הקשה של רכיכות, שרבות כמותן מצויות בים התיכון. עם מות הרכיכות, נסחף הצדף עם הגלים ומוטל אל החוף. בסמוך נמל יפו הישן ורחובות ששמותיהם קשורים בים ובספנות.

הצורפים[עריכה]

אומנים שעיסוקם היה במלאכת זהב וכסף והתרכזו ברחוב זה ליד השער הישן של יפו. לצדם פעלו החלפנים*.

הציונות[עריכה]

התנועה שקמה כדי לחלץ את העם היהודי ממעמדו כמיעוט בקרב העמים שבתוכם ישב באמצעות הקניית ריבונות במולדתו ההיסטורית בארץ־ישראל. התנועה היתה פרי הגותו של הרצל*, שכתב את המצע בספרו מדינת היהודים, ויזם את הקונגרס* הציוני הראשון בבזל* ב־1897 שבו הותוותה התכנית המעשית הראשונה. בעבר היו כאן שדרות או"ם, אבל בעקבות קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם המשווה את הציונות לגזענות (1975) הוחלף שם הרחוב; ב־1991 יזם האו"ם החלטה על ביטול ההשוואה המבזה, והחלטת הביטול עברה ברוב עצום.

הציפורן[עריכה]

צמח בר וצמח תרבותי הניחן בפרח עדין בעיקר בגוני ורוד ואדום ובעל ניחוח נעים. מינים אחדים משמשים להפקת שמן אתרי.

הצלף[עריכה]

מן הצמחים הנפוצים בארץ־ישראל, שיח בר השורד גם בתנאים מדבריים. פרחי המין צלף קוצני משמשים למאכל: אוספים אותם לפני שהם נפתחים, וכובשים אותם בשמן או בחומץ.

הצבר[עריכה]

הצנחנים[עריכה]

חיל בצה"ל. הדגם שלפיו הוקם היה חיל שאנשיו צנחו ליעדם במלחמה או במסגרת תפקידי מודיעין ועוד מעבר לקווי האויב; במלחמת העולם השנייה התפרסמו צנחנים מארץ־ישראל, ובהם חנה סנש* וחביבה רייק*. פעולת הצניחה הקרבית המרשימה הראשונה בצה"ל היתה במתלה במסגרת מבצע קדש*, ונועדה ללכוד את הצבא המצרי גם מהעורף. היום עוברות היחידות המובחרות אימוני צניחה, וזאת נוסף על חטיבת הצנחנים הסדירה ויחידות המילואים.

הצפירה[עריכה]

כתב עת עברי, שבועון ויומון, שנוסד בווארשה ב־1862 בידי סלונימסקי* והופיע – לסירוגין – עד 1927. בין עורכיו היו סוקולוב* וגרינבוים*. בשנים 1921-1915 ו־1927-1926 היה הפטמן* מעורכיו. בשנותיו המאוחרות תמך ברעיון הציוני. השם ניתן לרחוב שהיו בו מערכות עיתונים ובתי דפוס, וכפי שהוסבר בדיעבד גם משום שעבר במקביל למסילה ונשמע בו הד צפירת הרכבת.

הצרי[עריכה]

נטף הנזכר בתנ"ך בין סממני הקטורת וכן שימש לרפואה: "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם" (ירמיהו, ח).

הקברניט[עריכה]

רב החובל, מפקד הספינה בשעת ההפלגה, קפיטן בלעז. בסמוך נמל יפו הישן ורחובות בעלי שמות הקשורים לים ולספינות המהלכות בו.

הקונגרס[עריכה]

כינוסי ההסתדרות הציונית העולמית שהיו הגוף העליון שלה שבו נבחרו כל המוסדות של התנועה הציונית. הראשון בהם התקיים בבזל* שבשווייץ ב־1897 כמימוש יזמתו של בנימין זאב הרצל* שזכתה להיענות מפתיעה.

הקיקיון[עריכה]

צמח בר גבוה למדי הזורע את עצמו בצורה יוצאת דופן: פריו מתפוצץ ומטיח את זרעיו למרחקים. הוא ידוע בערכו הרפואי – זרעיו מכילים שמן קיק, אך גם כצמח רעיל – יש בו אלקלואיד מסוכן. היום משמש השמן המופק ממנו בתעשיית הכימיה. אמנם בסמוך עוד רחובות מן הצומח, אך הקיקיון קשור ליפו כרחוב תרשיש*, באשר הוא נזכר בתנ"ך בהקשר דרמטי: הופעתו, הרווחה שמצא בו יונה* הנביא מקרני השמש וכמישתו שהיו למשל: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד; ואני לא אחוס על נינוה, העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים־עשרה רבו [ריבוא] אדם ]?[ ובהמה רבה" (יונה, ד). הקיקיון

הקישון[עריכה]

נחל המנקז חלק מעמק יזרעאל למאגר כפר ברוך ונשפך למפרץ חיפה. מקורותיו בהרי שומרון ליד ג'נין ובחלקו המזרחי הוא נחל אכזב. דווקא חלק זה מוזכר בשירת דבורה* בתנ"ך כאתר שבו טבעו בנחל הכנענים במרכבותיהם, שכן הגשם מילא את האפיק החרב: "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים [...] נחל קישון גרפם, נחל קדומים, נחל קישון" (שופטים, ה).

הקליר, אלעזר (המאה ה־7 לספירה)[עריכה]

מגדולי הפייטנים בזמנו. חי בארץ־ישראל מאות שנים אחרי הגלות ומרד בר כוכבא*, חיבר פיוטים לכל המועדים והותיר את חותמו בתפילות. נודעה לו השפעה על הפייטנים שפעלו אחריו. סגנונו נחשב קשה להבנה וכונה "אץ קוצץ", כשם אחד מפיוטיו הסתומים. חוקרי לשון מוצאים מכמנים לא ישוערו בשפתו ובחידושי הלשון שלו.

הקלעים[עריכה]

משמות הרחובות הקשורים במלחמת העצמאות. לכבוד מיומנותם של חיילי צה"ל בשימוש ברובה.

הקנאים[עריכה]

מחוללי המרד נגד הרומאים שפרץ בשנת 66 לספירה. מנהיגיהם, שעמדו בראש הלוחמים במצור על ירושלים, היו שמעון בר גיורא* ויוחנן מגוש חלב*. קבוצה קיצונית עוד יותר נקראו סיקרים. הקנאים נקטו עמדות ופעולות שאילצו גם את המתונים להצטרף אליהם. הם לחמו בצבא רומי בחירוף נפש – עד נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש. הקק"ל – ראו קרן קיימת לישראל

הקרן[עריכה]

בליטה בראשם של כמה בעלי־חיים, בעיקר מן הפריים, שאותה מעבדים זה אלפי שנים ככלי קיבול (לאבק שריפה) ולשתייה (שיכר) וכן ככלי שבו תוקעים בקרב ובראש השנה. מכאן שיש למלה זו משמעות הן בתחום הצבאי והן בתחום המוסיקה – ככלי נשיפה ממתכת; בסמוך רחובות בעלי שמות משני התחומים. בנוסף יש לקרן משמעות בתחומי האור (קרני השמש, למשל) והכלכלה (קרן חיסכון, ועוד).

הקשת[עריכה]

השתברות קרני השמש בעוברן דרך טיפות הגשם היוצרת חצי עיגול בעל שבעה פסים בצבעים שונים. נזכרת לראשונה בפרשת המבול בתנ"ך: ונראתה הקשת בענן; "וזכרתי את בריתי..." (בראשית, ט). ממשמעות ראשונה זו הקישון נגזרו שימושים נוספים: חלק מהיקף העיגול (גזרה); כלי מלחמה קדום בתבנית כזאת העשוי מעץ או מקרן, בעל מיתר הנמתח לשם שיגור חצים; וכלי עזר לנגינה בכינור ובכל קבוצת הכלים הנקראים בשמו, כלי הקשת. גם לרחוב תבנית כזאת.

הר נְבוֹ[עריכה]

פסגת רכס ממזרח לים המלח ובקעת יריחו, שממנה השקיף משה רבנו על ארץ־ישראל לפני מותו, מאחר שלא הורשה להיכנס אליה: "עֲלֵה אל הר הָעֲבָרים הזה, הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יְרֵחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה; וּמֻת בָּהָר אשר אתה עולה שמה [...] כי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה את הארץ, ושָׁמָּה לא תבוא" (דברים, לב).

הר סיני[עריכה]

ההר בחצי האי סיני שבו ניתנה התורה לישראל. נקרא תחילה "ההר" בלבד (שמות, יט), בהמשך אותו פרק נאמר "והר סיני עשן כולו", ובתנ"ך נקרא גם חורב: אליהו הנביא הלך "ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חֹרֵב" (מלכים א, יט). לפי סברה אחת – ההר שלמרגלותיו מנזר סנטה קתרינה.

הר ציון[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. מההרים שעליהם בנויה ירושלים: ההר שהעניק לעיר את שמה שהוא המקור לשם ציונות. נמצא בדרום־ מערב העיר העתיקה, וכאן היתה העיר העליונה בימי בית שני. לפי המסורת, כאן קבור דוד המלך*. כאן היה אתר לחימה חשוב במלחמת העצמאות. היום מצוי בהר גם מרתף השואה, אתר זיכרון לנספים. כנסיות אחדות נבנו כאן למן התקופה הביזנטית.

הר ציון[עריכה]

ראו לעיל.

הראב"ע[עריכה]

ראשי תיבות שמו של הרב אברהם בן [אבן] עזרא* (1164-1092), משורר, מדקדק עברי ומגדולי החכמים בזמנו. נולד בטולדו שבספרד, ורוב ימיו חי בקורדובה. הראשון שכתב את כללי הדקדוק העברי בעברית – ולא בערבית, השפה המדעית של זמנו. בפרשנות לתנ"ך דבק בפשט המקרא, למרות ויכוח עז שהיה עליו לקיים על כך. שירתו רציונלית, הולמת את תפיסתו כפילוסוף. עסק גם באסטרונומיה, במתמטיקה וברפואה. הרחוב נקרא בראשי תיבות שמו, כדי להבדילו מהרחוב שהוסב על שם משה אבן עזרא*. הראב"ע הראובני, דוד – ראו דוד הראובני

הראל[עריכה]

מחטיבות הפלמ"ח* שלחמו במלחמת העצמאות, וכן שם המבצע לפתיחת הדרך לירושלים שבמהלכו התארגנה. מפקדה הראשון של החטיבה היה יצחק רבין*, והיא פעלה בכיבוש הקסטל ובמבצעים נחשון, דני, אל ההר, יואב וחורב; כחטיבה בצה"ל פעלה גם במבצע סיני*, ובמלחמת ששת הימים* – לחמה באזור ירושלים כחטיבת מילואים.

הרא"ש[עריכה]

ראשי תיבות שמו של הרב אשר בן יחיאל (1327-1250), מגדולי הפוסקים. נולד בגרמניה, למד מפי רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג, המהר"ם, וירש אותו כראש הקהילה היהודית בארץ זו. היגר ב־1303 לספרד, היה לרב הראשי של קסטיליה ונפטר בטולדו. נחשב לגדול חכמי ההלכה בדורו. הרב קוק – ראו קוק, אברהם יצחק הכהן, הרב

הרבי מבכרך[עריכה]

סיפור של היינריך היינה*, על חיי היהודים בעיר בכרך שבגרמניה בימי הביניים. היינה החל בכתיבת הסיפור ב־ 1822 ולא סיים אותו; הסיפור הבלתי גמור זכה לתרגומים אחדים לעברית מאז 1886 (יעבץ*, פורסם בהמליץ*).^[1]

הרבי מויטבסק 1788-1730[עריכה]

השם שבו נודע הרב מנחם מנדל, מראשי עליית החסידים הגדולה מאירופה לארץ־ישראל ב־1777. נולד בויטבסק, למד מפי רבי דב בר המגיד ממזריץ'*, ממייסדי החסידות, ונשא לאשה את בתו של רבי ישראל מרוז'ין*. חיבר את הספר פרי הארץ ועוד. בני חבורתו, שמנתה מאות עולים, התיישבו בצפת; אבל עקב מריבות עם ה"מתנגדים" (תלמידי הגר"א*), עברו לטבריה.

הרבי מ לֵילוב ( לֵעלוב)[עריכה]

רבי דוד בידרמן (1804-1746), שהקים שושלת חסידית בעיר זו בפולין. היה תלמידם של רבי אלימלך מליז'נסק ושל החוזה מלובלין.

הרבי מפשיסחא[עריכה]

רבי יעקב יצחק בן אשר (1813-1766), שכונה גם היהודי הקדוש. נחשב לגאון יוצא דופן, היה ראש ישיבה באפטא ונעשה לאוהד החסידות. היה חתנו של הרבי מלילוב*, נסע בהשפעת חותנו לחוזה מלובלין והיה לתלמידו.

הרבי מקיטוב[עריכה]

רבי אברהם גרשון (נפטר ב־1761), גיסו של הבעש"ט*. תחילה חלק על מייסד החסידות וסופו שהצטרף אליו. היה ראשון החסידים שעלו לארץ־ישראל (ב־1747) והתגורר בחברון ובירושלים. לא העמיד שושלת חסידית.

הרבי מקוצק[עריכה]

רבי מנחם מנדל מורגנשטרן (1859-1787), בן יהודה לייב. נולד בגוריי שבפלך לובלין בפולין ונחשב מצאצאי רבי דוד הלפרין, מראשוני החסידות. למד מפי החוזה מלובלין והרבי מפשיסחא*. הקים שושלת משלו ב־1827. הפגין הבנה בלתי מצויה בתלמוד ובפוסקים. בעשרים שנות חייו האחרונות הסתגר בחדר קטן בביתו ולא התיר לאיש לבקרו.

הרבי מקרלין[עריכה]

רבי אהרן פרלוב (1772-1746) בן יעקב המכונה "הגדול" - להבדיל מרבי שלמה גוטליב (נרצח ב־1782) הנושא אף הוא אותו כינוי. רבי אהרן היה מתלמידיו של דב* בר, המגיד ממזריץ, והפיץ את החסידות בליטא. הקים שושלת ארוכה. (רבי שלמה היה מתלמידיו והקים שושלת באותה עיר.)

הרבסט, קרל 1919-1864[עריכה]

ממייסדי ההסתדרות הציונית בבולגריה. נולד בצ'כיה, היגר לבולגריה, היה מתרגם – בין היתר תירגם את מדינת היהודים של הרצל לבולגרית – ועיתונאי, ציר לקונגרסים הציוניים הראשונים. הרבסט, קרל

הרדוף[עריכה]

שיח ירוק עד בעל פרחים גדולים, ורודים או לבנים. נזכר בתלמוד במסכת סוכה. המין הגדל על גדות הנחלים רעיל מאוד. בשם הצמח נקרא קיבוץ שהוקם בגליל התחתון ב־

הרוגי מלכות[עריכה]

עשרת החכמים הגדולים בארץ־ישראל שנהרגו על קידוש השם במאה ה־2 לספירה, לאחר מרד בר כוכבא*, מפני שהתעקשו ללמד תורה למרות האיסור שהטיל על כך הקיסר הרומי הדריאנוס (ומלכותו מכונה "רשעה"). היו בהם רבי ישמעאל כהן גדול, ששתק למרות העינויים האיומים שמא יחרב העולם בצעקתו; רבי עקיבא* שסרקו את בשרו במסרקות ברזל והוציא את נשמתו בקריאת "שמע ישראל"; ואחרים שנשרפו עם גווילי התורה שלימדו ובמיתות משונות אחרות. הסיפור מופיע בתלמוד ובמדרשים קדומים. עולי הגרדום* תחת שלטון תורכיה העות'מנית והמנדט הבריטי, מיוסף לישנסקי ועד אבשלום חביב, מכונים הרוגי מלכות של העת החדשה.

הרודיון[עריכה]

מצודה שנבנתה בפקודתו של המלך הורדוס בראש הר הנקרא היום באותו שם, ולמרגלותיו יישוב. יוסף בן מתתיהו מעיד כי הורדוס גם נקבר בה (בשנת 4 לספירה). לאחר נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה נמלטו אחרוני הלוחמים היהודים לשלוש מצודות (האחרות הן מִכְוָר ומצדה*). בימי מרד בר כוכבא* שימשה כמפקדה לוגיסטית של המורדים.

הרותם[עריכה]

שיח בר גדול שעליו מעטים או מחטניים ומיניו גדלים בערבה, בנגב ובמדבר יהודה אך גם במישור החוף. נזכר בתנ"ך, לפחות במקום אחד, כצמח המעניק צל: בבורחו מפני איזבל ישב אליהו הנביא תחת רותם (מלכים א, יט).

הרטגלס, מקסימיליאן אפולינארי 1953-1883[עריכה]

מראשי הציונות בפולין. למד משפטים, השתתף בוועידת הלסינגפורס ב־1906 (ראו הלסינקי), והיה ציר ב סֵיים, בית הנבחרים הפולני, בשנות ה־20. ביקר בארץ־ישראל פעמים אחדות במהלך שנות ה־30, הצליח לעלות לארץ־ישראל ב־ 1940 ועבד בסוכנות היהודית. עם קום המדינה היה מנכ"ל משרד הפנים בממשלה הזמנית.

הרטוב[עריכה]

מושבה חקלאית יהודית בהרי יהודה, ואחר כך תחנת רכבת על המסילה מתל־אביב לירושלים. המושבה נוסדה ב־1884 על אדמות שרכש המיסיון הנוצרי בלונדון כדי להושיב בה הרדוף יהודים שימירו את דתם. משהתברר כי המתיישבים אינם נוטים לכך, נמכרה הקרקע לאגודה יהודית מבולגריה, עזרת אחים. המושבה נחרבה בפרעות 1929, הוקמה מחדש ובמלחמת העצמאות היתה בסיס לכוחות ההגנה; בין היתר יצאו ממנה הל"ה* בדרכם לגוש עציון; נעזבה מעט לאחר מכן ונהרסה בידי הערבים, ואחרי המלחמה קמה בה חוות לימוד אך רוב תושביה לא שבו לגור בה.

הרימון[עריכה]

עץ לא גדול שפּרֵותיו גדולים ואדומים, שופעי עסיס. משבעת המינים שבהם התברכה ארץ־ישראל ושמו נשזר בשמות יישובים רבים, עתיקים וחדשים, ובהם עין רימון (יהושע, טו), גבע רימון (זכריה, יד) ובימינו בית רימון (קיבוץ בגליל התחתון), כפר רומאן (במערב שומרון) ורימונים (במזרח שומרון) ואפילו שכונות כמו גת רימון (ליד פתח תקוה). מקובל להתברך בו, ולקוות לרוב טוב כמניין גרעיניו המרובים והעסיסיים.

הרכב[עריכה]

מלה נרדפת למכוניות. בסמוך בתי מלאכה לתיקוני רכב ורחובות המקצוע, יד חרוצים ועוד.

הרכבי, אברהם אליהו, ד"ר 1919-1835[עריכה]

מזרחן, היסטוריון וחוקר כתבי הגאונים והקראים. נולד בבּלֶרָוּס. למד בישיבת וולוז'ין ובאוניברסיטת פטרסבורג, שבה הוענק לו תואר דוקטור. מ־1870 שימש באוניברסיטה זו מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון הקדום. נוכח התנגדות למינוי יהודי למרצה, הועבר לספרייה הציבורית ושימש בה מ־ 1877 כראש המחלקה לספרות יהודית ולכתבי יד מן המזרח. פירסם מחקרים רבים וזכה בתואר אצולה מטעם הצאר.

הרכבת[עריכה]

כלי תחבורה ותעבורה שהחל להתפתח באנגליה במאה ה־ 19. הרכבת הראשונה בארץ־ישראל פעלה בקו מירושלים ליפו מ־1892. בשנות ה־30 נסלל רחוב זה לאורך המסילה, ונקבעה בו התחנה השנייה – הראשונה היתה ביפו. הרכש שם סמלי מרומז: כינוי למבצעי קניית נשק במחתרת; בעזרתו הדפו כוחות מן היישוב העברי התקפות מצד הערבים בימי שלטון המנדט, ולחמו בערבים ובבריטים ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה.

הרמלין, יוסף 1994-1923[עריכה]

מראשי זרועות הביטחון. נולד באוסטריה, עלה לארץ־ישראל ב־1939 ושירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הרמלין, יוסף בשנת 1948 לחם במבצע "נחשון" ובקרבות נוספים. לאחר מלחמת העצמאות היה לאיש קהיליית המודיעין וכיהן בתפקידים שונים הן בשירות הביטחון הכללי, השב"כ, והן ב"מוסד". התמנה לסגן ראש השב"כ ועמד בראש ארגון זה בשנים 1974-1963. עם סיום שירותו הביטחוני היה שגריר ישראל באירן ובדרום אפריקה ועוד. בשנת 1986 נקרא לסייע לשב"כ להיחלץ מתקופת משבר בעקבות פרשת "אוטובוס 300", וכיהן מחדש כראש השירות עד 1988.

הר"ן[עריכה]

ראשי תיבות שמו של הרבי נסים (רבי נסים) גירונדי (1320–1380), רופא ופוסק הלכות, מגדולי החכמים בדורו. כתב פירוש לספרו של יצחק אלפסי* ולכמה ממסכתות התלמוד.

הרצוג, יצחק אייזיק הלוי, הרב ד"ר (1888–1959)[עריכה]

רב ראשי לארץ־ישראל בתקופת המנדט ובעשור הראשון למדינת ישראל. נולד בפולין והיגר עם הוריו לבריטניה. הוסמך לרבנות וכן למד תחומים שונים ומגוונים באוניברסיטאות והשלים עבודת דוקטורט בכימיה. נעשה רב ראשי באירלנד ב־1925. לאחר מותו של הרב קוק נקרא לשמש רב ראשי לארץ־ישראל ועלה ב־1937 לירושלים. בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה פעל להצלת רבנים ותלמידי ישיבות מליטא שעברו בזכות מאמציו ליפן דרך שטחי ברית־המועצות. עם תום המלחמה פעל לחלץ ילדים יהודים ניצולי שואה ממנזרים שבהם הוסתרו. אזרח כבוד של תל־אביב ב־1946, וחתן פרס ישראל לספרות תורנית לתשי"ח־1958. בנו חיים הרצוג (1997-1918) היה הנשיא השישי.

הרצל, בנימין זאב [תאודור], ד"ר (1860–1904)[עריכה]

מחולל התנועה הציונית וחוזה מדינת ישראל. נולד בבודפשט, למד משפטים בוינה, בירת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ופעל בה – רכש תואר ד"ר למשפטים, היה עיתונאי בוינה, כתב מחזות, פיליטונים וסיפורים, והיה שליחו של עיתון וינאי בפריס (1891–1895). עסק בשאלה היהודית במחזה הגיטו החדש פרי עטו (1894), ובעקבות משפטו של אלפרד דרייפוס* הגיע למסקנה שאין פתרון לאנטישמיות אלא בהקמתה של מדינת היהודים. כתב ספר בשם זה (1896) ובעקבותיו התכנס בבזל* ב־1897 הקונגרס הציוני* הראשון שבו הותוותה תכנית שעיקרה השגת "מקלט בטוח במשפט העמים לעם היהודי בארץ־ישראל". במאמצים דיפלומטיים בלתי נלאים נפגש עם ראשי מדינות אירופה ועם הסולטן התורכי כדי לבקשם לתת יד להקמת מדינה יהודית. בחן אפשרויות שונות להתיישבות, אם בשולי ארץ־ישראל ואם הרחק ממנה. בקונגרסים הבאים הוקמו הכלים הפיננסיים – אוצר ההתיישבות והקרן הקיימת*. ברומן מרתק פרי עטו, אלטנוילנד (ארץ ישנה־חדשה) שנדפס ב־1902, לפני פולמוס אוגנדה, תיאר כיצד תיראה מדינה יהודית לכשתקום בארץ־ישראל ב־1923. סוקולוב* תירגם את הרומן בשם תל־אביב, ושם זה היה המניע למתן השם לעיר העברית הראשונה. הגימנסיה העברית* שקמה ביפו נקראה בשמו, הרצליה; הבניין הראשון שלה הוקם לימים בפינת הרחוב הנושא את שמו, הרחוב הראשון באחוזת בית ובתל־אביב. על שמו נקראת העיר הרצליה שהוקמה מצפון לתל־אביב ב־1924. הרצל מת והוא בן 44 בלבד, אך הכלים שבנה – הקונגרס והמוסדות הכספיים והאחרים – איפשרו 44 שנים לאחר מותו את הקמתה של מדינת ישראל. עצמותיו הובאו ב־1949 לקבורה בהר הנושא את שמו בירושלים.

הרצפלד, אברהם 1973-1888[עריכה]

חבר כנסת, תומך עקבי בהתיישבות בכל רחבי ארץ־ישראל. נולד באוקראינה, הוסמך לרבנות, נאסר עקב פעילותו הציונית והוגלה לסיביר. ברח ממקום גלותו, עלה לארץ־ ישראל ב־1914 ועבד כפועל חקלאי בפתח־תקווה. פעל לשחרור יהודים שנכלאו בידי העות'מנים (בהם אנשי ניל"י* שהיו שנואים על חבריו), היה ממייסדי אחדות העבודה וההסתדרות הכללית, חבר הוועד הפועל הציוני מ־1921 וחבר הוועד המנהל של הסוכנות* מ־1929. היה תמיד עם מקימי כל יישוב חדש, וח"כ מקום המדינה עד 1969. בשנותיו האחרונות פעל להקמת בתי אבות. חתן פרס ישראל על תרומה למדינה ולחברה תשל"ב־1972.

הרקפת[עריכה]

צמח רב שנתי בעל פקעת, מפרחי ארץ־ישראל. בארץ הפרח ורוד (עם נטייה לארגמן או לסגול), ובאירופה הוא עשוי להיות צהוב. במינים התרבותיים – פרחים גדולים, מסולסלים ובצבעים שונים. (בשם הפרח נקרא יישוב קהילתי שהוקם בגליל התחתון המערבי ב־1981.)

הררי, חיים 1883–1940[עריכה]

מורה סופר ומתרגם. נולד בלטביה, עלה לארץ־ישראל ב־1896 ולמד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל – ואחר כך באוניברסיטת ז'נווה ב־1903–1906. ב־1919 היה לדוקטור באוניברסיטה זו. מ־1906 לימד בגימנסיה העברית הרצליה*. היה מראשוני תל־אביב. תירגם ועיבד מחזות, ואף שיחק וביים. מיוזמי הקמתו של מוזיאון תל־אביב. רעייתו יהודית הררי הנציחה את דמותו ברומן הביוגרפי בין הכרמים (1947). בנם הוא יזהר הררי (1908–1978), חבר הכנסת מקום המדינה עד 1973.

הרֹתם – ראו הרותם[עריכה]

השוטר[עריכה]

במאי 1972 בהגינו על שלומם וביטחונם של תושבי העיר. שוטר הוא מי שנמנה עם כוחות שמירת הסדר וביעור הפשע. במאבק זה הוא מעמיד את עצמו כחיץ בין האזרח ובין יסודות אלימים.

השומר[עריכה]

ארגון חשאי שקיבל על עצמו להוציא את השמירה במושבות מידי הערבים כדי להפסיק את התלות בהם. מייסדיו (1909) היו אנשי העלייה השנייה* ובהם מניה וישראל שוחט*, יצחק בן צבי* ואלכסנדר זייד*. קדם לו ארגון השומרים בר גיורא*. ססמתו של ארגון השומר היתה כשם שירו של יעקב כהן (1960-1881), "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". חברי השומר הקימו את כפר גלעדי*, נאבקו נגד אנשי ניל"י*, הצטרפו לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור ועוד. עם הקמת ההגנה* הצטרפו אליה כל חבריו, אך כמה מהם המשיכו בפעילות מחתרתית נפרדת (ראו מניה וישראל*).

השומרון[עריכה]

אזור הררי גדול בלב ארץ־ישראל. משתרע דרומה לעמק יזרעאל, ממזרח לנחל עירון (ואדי עארה) ולשרון, ממערב לבקעת הירדן, ויחד עם יהודה שמדרום לו היה גרעין הממלכה בימי בית ראשון (ישראל) ושני (החשמונאים). בירתו לפני ההתנחלות היתה שכם, והוא ניתן לשבט אפרים (ונקרא הר אפרים). את העיר שומרון (סבסטיה) הקים עמרי, והיא היתה לבירת הממלכה עד החורבן ב־721 לפנה"ס. בתנ"ך מסופר כי האשורים יישבו כאן עם אחר במקום ישראל, ובני העם שהובא קיבלו את שם המקום – שומרונים. שם הרחוב הועתק סמוך לתחנה המרכזית הישנה עם אזורי הארץ האחרים.

השופט נופך 1929-1879[עריכה]

השופט היהודי הראשון שפעל בתל־אביב מטעם ממשלת המנדט. יצחק נופך נולד בבּלֶרָוּס, למד ברוסיה ובתורכיה והוסמך במשפטים. עלה לארץ־ישראל ב־1919, וכיהן כשופט שלום ביפו. ב־1923 היה לשופט בתל־אביב. לימים שימש כיועץ משפטי לעיריית תל־אביב.

השופטים[עריכה]

מנהיגי השבטים אחרי מות יהושע* ולפני שהומלך שאול*. מינוים נעשה לצורך השעה, כשהיה צורך במנהיג צבאי, והם פעלו כ־200 שנה, מעתניאל בן קנז ועד שמשון. כמה מגיבורי ספר שופטים זכו ברחובות על שמם*: שמגר, ברק, דבורה, וכן בת יפתח. ה[תם

השופר[עריכה]

כלי נשיפה צבאי ופולחני העשוי מקרן של אייל (זכר לעקדת יצחק) או של יעל. קולו נשמע במעמד סיני, ובימי קדם שימש לאזעקה, לכינוס הצבא, וגם להכרזה על חג. "אם יתִָּקַע שופר בּעְיר, וֶעם לא יֶחֱרָדו?" שואל הנביא (עמוס, ג). ראש השנה נקרא בתנ"ך יום תרועה, כי המצווה המרכזית בו היא התקיעה; תוקעים בימי הסליחות כדי לעורר לתשובה, תוקעים בראש השנה בבית הכנסת לפני תפילת מוסף ובמהלכה, וכן תוקעים עם סיום תפילת נעילה במוצאי יום הכיפורים.

השוק[עריכה]

דוכנים וחנויות ברחוב או במבוי מקורה שבהם מוכרים מכל הבא ליד במחירים נמוכים יחסית. חנויות תבלינים אכן הפיצו ניחוחות ברחוב זה וברחובות הסמוכים, אך חלקם שינו את פניהם.

השוק[עריכה]

ראו לעיל.

השושנים[עריכה]

צמח רב שנתי בעל בצל, פורח בעולם כולו במגוון מינים וזנים. הידועים ביותר הם שושן צחור – המין היחיד הגדל בר בארץ־ישראל, ופורח בכרמל ובגליל העליון; ושושן נמרי הנפוץ בסין וביפן. רווח הבלבול בין הוורד והשושן (או השושנה): בדרך כלל מגדלים בגינות ורדים – בעלי קוצים ופרחים המדיפים ניחוח עז – ולא שושנים.

השחף[עריכה]

עוף ים גדול למדי: אורך המין הגמדי 27 ס"מ, ואורך השחף הימי 73 – ס"מ. צבעו לבן עד אפור, הראש עשוי להיות חום, הגב – שחור, והמקור – אדום או צהוב. שוכן לחופי אגמים, ימים ונמלים. בסמוך רחובות נוספים שלשמם זיקה אל הים.

השחקנים[עריכה]

לזכרם של שני אמני המשחק היהודים, שמעון דז'יגן (1905- 1980) וישראל שומכר (1961-1908), שהפליאו לעשות בהומור ובסאטירה ביידיש על הבמה. הופיעו בפולין, ולאחר מלחמת העולם השנייה – עלו לארץ ושיחקו על במותיה.

השחר[עריכה]

ירחון עברי שנדפס בווינה – לא ברציפות – ב־1884-1868 בעריכת פרץ סמולנסקין* והטיף להשכלה עברית ולתחייה לאומית. סייע בגיבוש הרעיונות של חובבי ציון* ובהפצתם. בין משתתפיו היו בן יהודה*, יל"ג*, לילינבלום* ופרישמן*. מששת הרחובות הראשונים של תל־אביב. השחר

השיבולת[עריכה]

התפרחת המזינה בראש גבעול של מיני דגן שונים ובהם החיטה*, השעורה*, הכוסמת, שיבולת השועל והשיפון*.

השיטה[עריכה]

עץ בעל פריחה צהובה, שורד באקלים מדברי. משום כך שימשה עצתו להקמת המשכן בימי הנדודים שאחרי יציאת מצרים (שמות, כו), והיה בין העצים שיפריחו את המדבר לפי הנבואה (ישעיהו, מא). נזכר בהקשר מזעזע בשירו של ביאליק: "החמה זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" ("על השחיטה").

השיירות[עריכה]

לכבוד כלי הרכב שנסעו בשיירות בימי מלחמת העצמאות, כשהדרכים היו בחזקת סכנה. אילתרו להם "שריון", והם עשו את דרכם ליישובים הנצורים, בראש ובראשונה לירושלים, לא פעם תוך קרבות קשים. השיירות סיפקו ליישובים אלה נשק, תחמושת, תרופות, מזון וכן כוחות תגבורת.

השילוח[עריכה]

ירחון עברי שיסד אחד העם* באודסה וראה אור ב־1896- 1925. שימש כלי ביטוי להוגי דעות ולסופרים של תקופת התחייה*, שרבים מהם פירסמו בו את יצירותיהם הראשונות. בין עורכיו היו גם ביאליק* וקלויזנר*. בסמוך רחובות נוספים על שם כתבי עת ומאספים.

השיפון[עריכה]

מחמשת מיני הדגן. האחרים הם החיטה*, השעורה*, הכוסמת ושיבולת השועל.

הש"ך[עריכה]

ראשי תיבות של שם הספר שפתי כהן, שחיבר שבתאי [בן מאיר] הכהן (1662-1621), מגדולי הפרשנים של שולחן ערוך* לרבי יוסף קארו*. נולד בליטא, פירסם את ספרו בהיותו בן 24 בלבד והכריע בין רבי יוסף קארו מייצג מסורת ספרד ובין רבי משה איסרליש* מייצג מסורת אשכנז (אשתו של הכהן, מחבר הש"ך, היתה מצאצאי האחרון). כתב ספרים נוספים, שימש כדיין בווילנה ונמלט ללובלין מאימת הקוזקים של חמלניצקי, ממנה לפראג* ועד הלישוי שבמורביה, שבה נפטר.

הש"ך[עריכה]

ראו לעיל.

הַשְׂכֵּל[עריכה]

שם סמלי, בציווי – הרבה דעת – כמו רחובות אמץ* וחזק*.

השל"ה[עריכה]

ראשי תיבות כינויו של רבי ישעיה הלוי הורוביץ (1565- 1630), שנקרא "השני לוחות הברית" ואף "השל"ה הקדוש" על שם ספרו שני לוחות הברית. נולד בפראג, היה רב ומקובל, עלה לארץ־ישראל ב־1621 והתגורר בצפת* אך עם מותו נקבר בטבריה*. בכתיבת ספרו הושפע מקבלת האר"י* ומרבי יוסף קארו*. לספרו, שדיבר בזכות עבודת שמים מתוך שמחה, היתה השפעה על החסידות.

השלום[עריכה]

מצב של יחסי שכנות טובה, בעיקר בין עמים ומדינות. בתולדות המין האנושי זו שאיפה נאצלת יותר מאשר מציאות – כמעט שאין זמן שבו מלחמה אינה מתחוללת במקום כלשהו על פני כדור הארץ. לגבי רוב הציבור בארץ היה זה אחד מהיעדים העיקריים שאליהם שואפות הציונות* והמדינה. עם תום מלחמת העצמאות נחתמו ב־ 1949 הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב במטרה להגיע לשלום – אך חוזה שלום ממשי ראשון נחתם רק ב־1979 עם מצרים (בגין* וסאדאת); וב־1994 עם ירדן (רבין* וחוסיין).

השלושה[עריכה]

לזכרם של שלושה ממפקדי ההגנה* בתל־אביב, יחזקאל בן דוד, שורה אושרוביץ וישראל שחורי, שעלו על מוקש ב־20 ביולי 1948 ליד הכפר הערבי ג'מזו, כשסימנו את מערך המשלטים* להגנת בן שמן*.

השלכת[עריכה]

הנשירה השנתית של עלי העצים, שהיא ממאפייני הסתיו. הגן שנקרא כך תחילה, בין רחוב הכרם ורחוב הירקון, היה נטוע כולו עצים נשירים, העומדים חשופים בימות הגשמים. היום – רחוב בדרום העיר.

השנית[עריכה]

עשב או שיח בר. הבולט במינים הגדלים בארץ־ישראל הוא שנית גדולה בעלת הפרחים הארגמניים, ויש גם שנית מתפתלת בעלת פרחים ורודים. כשביקש דארווין לתאר מנגנון המונע האבקה עצמית בפרחים (הטרוסטיליה), הוא עשה זאת באמצעות שנית גדולה.

השעורה[עריכה]

מחמשת מיני הדגן. האחרים הם החיטה*, השיפון*, הכוסמת ושיבולת השועל. וכן משבעת המינים שבהם התברכה ארץ־ ישראל. ייתכן שהאדם גידל אותה עוד לפני שהכיר את החיטה.

השפלה[עריכה]

חבל גבעות בארץ־ישראל, בין מישור החוף המשתרע דרומית לאזור השרון* ובין הרי יהודה ממזרח והרי שומרון מצפון; מדרום לה נמצא הנגב. בימי התלמוד כונה חלקה הצפוני שפלת לוד, והדרומי – שפלת יהודה. שם הרחוב הועתק סמוך לתחנה המרכזית הישנה עם אזורי הארץ השונים.

השקמה[עריכה]

עץ גדול, ירוק עד, קרוב משפחה של התאנה*, מעצי ארץ־ ישראל ופרחיה. פריו (בערבית: ג'ומס) משמש למאכל בעלי חיים, ועצתו - לבנייה. הרחוב נועד להנציח את העצים העתיקים ממין זה, שהיו חלק מהנוף של חולות תל־אביב ורק מעטים מהם שרדו - בגן יעקב ליד היכל התרבות וברחוב המלך ג'ורג'. (ראו שבע השקמים.)

השרביט[עריכה]

מקל קצר שבו אוחז המנצח כדי שחברי התזמורת או המקהלה יזהו את הנחיותיו. בסמוך רחובות ששמותיהם מתחום המוסיקה והתיאטרון.

השרון[עריכה]

רצועת החוף של ארץ־ישראל מדרום לכרמל ומצפון למישור החוף שגבולו הירקון, ובין הים להרי השומרון ורמת מנשה. לאורכו עברה דרך הים ממצרים למסופוטמיה. היה זה אזור פורח בימי בית ראשון ושני, שאותו החריבו במתכוון הכובשים המוסלמים אחרי תבוסת הצלבנים כדי למנוע פלישה נוספת. נשאר בשממונו עד שהחלה ההתיישבות היהודית בסוף המאה ה־19. מאז מלחמת העצמאות עד מלחמת ששת הימים* היה בו המקום הצר ביותר במדינה - 14 ק"מ מהגבול עם ירדן ועד הים. שם הרחוב הועתק סמוך לתחנה המרכזית הישנה עם אזורי הארץ השונים.

התאנה[עריכה]

עץ גדול שפריו בשרני ומתוק ונאכל טרי או מיובש. משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ־ישראל, וסמל לחיי שלווה: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א, ה). על פי סברה אחת היתה התאנה פרי עץ הדעת שממנו אכלו חוה ואדם בגן עדן.

התבור[עריכה]

הר בלב עמק יזרעאל, ניצב לבדו וחולש על סביבותיו. גובהו 588 מטרים. היה מיושב בתקופות שונות. על פי הנצרות – על הר תבור עבר ישו טרנספיגורציה, שינוי דמות – ועל חשיבותו לנוצרים ניתן ללמוד ממתן שם זה להרים בעולם. על ההר שרידי מבצר צלבני וכן מנזר וכנסייה פרנציסקניים.

התבור[עריכה]

ראו לעיל.

התורן[עריכה]

עמוד גבוה ועבה, שאליו מתחברות קורות הרוחב, המפרשים והחיבל. באניות מפרש היו שניים ושלושה תרנים. בסמוך רחובות נוספים ששמם שאוב מתחום הימאות.

התחייה[עריכה]

שיבה לחיים. שם סמלי הקשור בתקופה בתרבות העברית, אך גם מנציח את נס שיבתו של העם היהודי לארץ־ישראל הבא לביטוי גם בשמות רחובות סמוכים: שארית ישראל, קיבוץ גלויות, התקומה ועוד.

התיבונים[עריכה]

ארבעה דורות של בני משפחת תיבון (תּיבּוֹן) שפעלו בספרד ובצרפת במאות ה־12 וה־13 והיו מתרגמים בעלי שם מערבית לעברית: יהודה בן שאול (1190-1120) נולד בגרנדה שבספרד, ברח מפני המוח'דין, עסק ברפואה ובלימוד תורה, תירגם לבקשת ראשי קהילת לוניל בדרום צרפת, שבה מצא מקלט, את חובות הלבבות* של רבנו בחיי אבן פקודה; כן תירגם את אמונות ודעות לר' סעדיה גאון*, את תיקון מידות הנפש לר' שלמה אבן גבירול*, את הכוזרי* לר' יהודה הלוי*, את ספר הרקמה וספר השרשים לר' יונה אבן ג'נאח*. בנו, שמואל (1230-1160), נחשב לגדול המתרגמים העבריים בימי הביניים – בין תרגומיו: מורה נבוכים לרמב"ם, שעמו התייעץ בהתכתבות לגבי התרגום, וכן שמונה פרקים, מאמר תחיית המתים ואיגרת תימן, גם הם לרמב"ם; תירגם גם מספרי אבן רושד, וכתב פירוש לספר קוהלת (פסלו ניצב במרכז העיר גרנדה בחבל אנדלוסיה שבספרד). בנו, משה, נולד במרסיי, שאליה עבר אביו שמואל ב"ר יהודה, תירגם את ספר המצוות ומלות היגיון לרמב"ם, וכן מספרי אבן רושד, אל־פאראבי, טבריזי, אבן סינא, ועוד (נפטר ב־1283). יעקב בן מכיר (1307-1236) היה בן בתו של שמואל, המציא כלי מדידה באסטרונומיה ועסק בתרגום ספרי מדע.

התלמי, יהושע 1957-1880[עריכה]

סופר ועיתונאי, ממייסדי תל־אביב. נולד בגליציה, למד בברלין ובבית ספר גבוה לחקלאות, היה מעוזריו של ברנר* בלונדון, עלה לארץ־ישראל ב־1907 ועבד כפועל, מורה ופקיד, מזכיר גימנסיה הרצליה*, ממייסדי שכונת נחלת בנימין*. לא היה ידוע בשמו העברי או הלועזי (רדלר־פלדמן) כשם שנודע בשם העט שלו: ר' בנימין. היה חבר ועד אגודת הסופרים וממייסדי ברית שלום שחתרה להבנה עם הערבים.

התמר[עריכה]

אחד ממיני הדקל*, ובראשו – 20 מטרים ויותר מהקרקע – אשכולות פרי מתוק באותו שם. באזורים מדבריים זהו אחד ממקורות המזון העיקריים. גם הגזע משמש מקור למזון – סוכר ויין. לולב, ענף שטרם נפתח, הוא מארבעת המינים שעליהם מברכים בסוכות, יחד עם האתרוג*, ההדס* והערבה*. נזכר בתנ"ך בהקשר זה: הלולב נקרא "כפות תמרים" (ויקרא, כג). יש דעה שלפיה פרי זה הוא משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ־ישראל: שכן "דבש" הנזכר בהקשר זה אינו אלא הסוכר המהווה את רוב ציפת הפרי הבשרנית; אחרים גורסים כי מדובר בחרוב.

התנאים[עריכה]

חכמי ארץ־ישראל במאות 3 לפנה"ס 2 – לפנה"ס, שדיוניהם בתורה שבעל פה קובצו בשישה סדרי המשנה*. תנא הוא בארמית מי ששנה, שינן או למד. לפי מסכת אבות הראשון בהם היה שמעון הצדיק "משרידי כנסת הגדולה"; האחרון היה רבי יהודה נשיא, שחתם את המשנה. עד הלל ושמאי היו חמישה זוגות – נשיא הסנהדרין ואב בית דין; מכאן ואילך היו שישה דורות נוספים של חכמים שדנו בהלכות כסדרן, ובהם חכמי החורבן ומי שהיו בעשרת הרוגי מלכות*.

התנופה[עריכה]

מה שמקנה הפעלת כוח לדומם ולחי, לעצמנו ואף לפרץ יצירתי ולמחשבה. בסמוך רחוב המרץ.

התניא[עריכה]

ספר היסוד של חב"ד* שחיבר מייסד זרם זה בחסידות, רבי שניאור זלמן מלאדי (1813-1745). נקרא גם "ליקוטי אמרים" וכותרת המשנה, "ספרם של בינוניים", חוזרת לאמירה כי בראש השנה נגזר דינם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים; הספר טוען כי למעשה כולנו בינוניים – ולכן יש לנו תקווה. עקב הלשנה נאסר הרבי; את יום שחרורו, יט בכסלו, חוגגים חסידי חב"ד כחג הגאולה.

התעודה[עריכה]

כינוי למסמך שניתן לעולה שירד מהספינה בנמל יפו הסמוך תמורת דרכונו. הדרכון נשאר בידי פקידי ההגירה העות'מנים, כדי שאפשר יהיה לוודא שבעליו לא נשאר בארץ־ישראל מעבר ל־3 חודשי שהייה שאושרו לו. נקרא גם הפתקה האדומה. רחוב זה, לא הרחק מנמל יפו, נקבע לזכר אותו נוהל של שלטון זר.

התערוכה[עריכה]

הרחוב מוביל למקום שבו נפתחה ב־1934 תערוכת יריד המזרח תחת סמל הגמל המעופף. מדינות אירופה והמזרח הציגו בה את תוצרתן. לימים עברו גני התערוכה לשדרות רוקח. (ראו עמוד 176.)

התעשייה[עריכה]

שם כולל למפעלי חרושת. בסמוך רחובות המלאכה, המסגר, התושייה ועוד, כולם באזור בתי המלאכה.

התקוה[עריכה]

שכונה שהקימו ב־1936 עובדי עיריית תל־אביב יוצאי ארצות מוסלמיות. נקראה על שם שירו של נפתלי הרץ אימבר* שהתקבל כהימנון לאומי. בשיר "תקוותנו" היו תשעה בתים. היום אנו שרים שני בתים בלבד; בבית השני הוכנסו תיקונים ברוח הציונות ב־1905 בידי מטמן־כהן*. הנעימה מתבססת על מוטיב עממי המתנגן בין היתר גם בפרקוְלטְבה (מולדבה או מולדאו) ביצירה מולדתי של סְמֶטנה. מאחר שהשכונה נבנתה ללא תכנון וללא מערכת ביוב, סירבה תל־אביב לצרף אותה לתחומה, והדבר קרה רק עם קום המדינה.

התקומה[עריכה]

שם סמלי המנציח את העם היהודי שחזר וקם, ואת נס שיבתו לארץ־ישראל. רעיון זה בא לביטוי גם בשמות רחובות סמוכים: קיבוץ גלויות, התחייה ועוד.

התרסי[עריכה]

ראו שמעון התרסי

התשעים ושלוש[עריכה]

מהרחובות המנציחים את מורדי הגטאות וחללי השואה. נערות ונשים יהודיות במספר הזה, שלפי המסופר בחרו להתאבד כדי שלא ליפול לידי חיילים נאצים בגיטו וארשה שבפולין, ואולי בגיטו קרקוב. מחקר היסטורי לא מצא סימוכין לפרשה מעין זו. מהחוקרים יש הנוטים להניח כי על היווצרות השמועה השפיעו תיאורים בדבר מעשי אונס והתאבדות הרבה לפני המאה ה־20, אבל ידוע שהיו מקרים של התאבדות גם במהלך השואה, וייתכן שהיו גם מעשי אונס – למרות חוקי הגזע הנאציים שאסרו זאת.

יריד המזרח (קצה רחוב דיזנגוף 176)[עריכה]

בשנת 1933 הקצה הנציב העליון ארתור ווקופ שטח בחצי האי, באזור שבו נשפך הירקון לים, לצורך הקמת יריד קבע לתערוכות. באותה תקופה היתה זו דרך לשיווק רעיונות שנחשבה פופולרית בעולם. היזמה היתה של חברת "מסחר ותעשייה", אך כאיש ציבור ראה מאיר דיזנגוף בתערוכות מקום קבוע לירידי המזרח ומרכז מסחר גם לסוחרי אירופה. "תל אביב היא העיר האירופית ביותר במזרח, וסגולה זו יש בה חשיבות מרובה," כתב ביולי 1933 בחוברת ידיעות אחרונות בעריכת א"ז בן ישי. קבוצת אדריכלים בראשות אריה אלחנני תיכננה את בנייני הקבע של התערוכה. סמל היריד עוצב על ידי אריה אלחנני בדמות "הגמל המעופף": הגמל, סמל המזרח, פורש כנפיים. ביריד הפגינו מיטב האדריכלים את יכולתם בסגנון האדריכלות הבין־לאומית. את המבנה המרכזי תיכנן האדריכל ריכרד קאופמן. היה זה ארמון "תוצרת הארץ", מבנה דמוי אנייה. שטח גדול הוקצה לתצוגות של האימפריה הבריטית, והוקמו ביתנים של פולין, נורבגיה, רומניה, צרפת, איטליה, לבנון, בולגריה, בלגיה ועוד. ביתנים מיוחדים הוקצו לגופים כלכליים בארץ. היריד הגדול נפתח במקום זה במרס 1934, ו־600,000 איש מכל רחבי העולם ביקרו בו. בשטחו הוקם לונה פרק, ואחת החוויות המצמררות בו היתה "קיר המוות". הביתן הבלגי היה האהוב ביותר על הילדים, מפני שחולקו בו ללא תשלום חפיסות שוקולד בלגי. מעבר לשער המהודר נמשכה השדרה הראשית עד לרחבה שעליה נערכו טקסים ומופעים. ברחבה זו שרד הפסל "הפועל העברי" בעיצוב אריה אלחנני. בביתן האיטלקי נערך ב־26.12.36 קונצרט הפתיחה של התזמורת הארצישראלית בניצוחו של ארטורו טוסקניני*. מאות אנשים שנותרו ללא כרטיסים המתינו ליד הקיר החיצוני, למרות הגשם, כדי לשמוע לפחות כמה צלילים. בתקופת מלחמת העולם השניה הפך השטח לבסיס צבאי בריטי, ולאחר מלחמת העצמאות – לסדנת רכב של צה"ל. מאז, זה עשרות שנים, משמשים המבנים כמוסכים ובתי מלאכה. מצבם הידרדר, חלקם נהרסו, הגמל נעלם, אך התכנית היא שכל חצי האי הזה של הירקון, המהווה מתחם היסטורי חשוב, ישוחזר וישומר.

הערות שוליים[עריכה]

^ ובכל זאת היינה וד'ישראלי!
שנים רבות סירבו חברי ועדת השמות העירונית לקרוא לרחובות על שם יהודים מומרים. אפילו מי שלא המירו דתם בפועל – אלא הוריהם גידלו אותם בלי זיקה ליהדות, כבנימין ד'ישראלי – נחשבו פסולים, בוודאי משורר כהיינריך היינה, שהתנצר כדי לקבל משרה אוניברסיטאית. ובכל זאת קשה היה להתעלם משני אישים אלה, שאהדתם היתה נתונה לבני עמם. הוחלט אפוא לתת לרחובות שמות של יצירות: בשכונה הגרמנית ליד יפו ניתן לרחוב שם הרבי מבכרך לפי סיפור של המשורר היינה; ואילו רחוב אחר ביפו נקרא על שם ספרו של ראש ממשלת בריטניה וחביבה של המלכה ויקטוריה, בנימין ד'ישראלי, טנקרד – אלא שכאן התחכמו ובחרו בשם התרגום של יהל"ל*, נס לגויים. ברבות השנים השתנה הלך הרוחות, והיינה זכה לרחוב על שמו.

[1] ובכל זאת היינה וד'ישראלי!
שנים רבות סירבו חברי ועדת השמות העירונית לקרוא לרחובות על שם יהודים מומרים. אפילו מי שלא המירו דתם בפועל – אלא הוריהם גידלו אותם בלי זיקה ליהדות, כבנימין ד'ישראלי – נחשבו פסולים, בוודאי משורר כהיינריך היינה, שהתנצר כדי לקבל משרה אוניברסיטאית. ובכל זאת קשה היה להתעלם משני אישים אלה, שאהדתם היתה נתונה לבני עמם. הוחלט אפוא לתת לרחובות שמות של יצירות: בשכונה הגרמנית ליד יפו ניתן לרחוב שם הרבי מבכרך לפי סיפור של המשורר היינה; ואילו רחוב אחר ביפו נקרא על שם ספרו של ראש ממשלת בריטניה וחביבה של המלכה ויקטוריה, בנימין ד'ישראלי, טנקרד – אלא שכאן התחכמו ובחרו בשם התרגום של יהל"ל*, נס לגויים. ברבות השנים השתנה הלך הרוחות, והיינה זכה לרחוב על שמו.

[1]