מדריך רחובות חיפה/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

א[עריכה]

א סלט[עריכה]

א-סלט, עיר בממלכת ירדן, בירת מחוז בלקא. שוכנת כ-30 ק"מ צפונית-מזרחית לבירה רבת עמון (עמאן), בגבול הרי הגלעד*. ככל הנראה, מקור השם במילה הלטינית "סאלטוס" שמשמעותה יער. נמצאת באזור פורה ועשיר במים, והיא מרכז לגידול ענבים ולייצור צימוקים. בקרבתה מרבצי פוספטים ומחצבים נוספים. בעיר שרידים ארכאולוגיים החל מהתקופה הכנענית. רוב תושביה נוצרים, והם עוסקים במסחר ומגדלים כרמי גפנים ותבואה. זוהי העיר הרביעית בגודלה בירדן (לאחר רבת עמון, זרקא ואירביד*).

אב[עריכה]

אבדימי[עריכה]

מחכמי ארץ ישראל בדור השני לחכמי התלמוד (אמוראים*). מוכר בכינויים רבי אבדימי דמִן חיפא, אבידמא ואבודמא. דבריו בהלכה ובאגדה נזכרים בתלמודים ובמדרשים, ומיוחס לו גם עיסוק בתורת הנסתר. ידועה אמרתו: "מיום שחרב בית המקדש אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה". מקום מושבו היה בחיפה, ועל פי המסורת גם נקבר בעיר, בבית העלמין הישן שברחוב יפו*. שם ניתן גם למצוא את הסימן לקבר.

אביגיל[עריכה]

דמות תנ"כית מהמאה ה-11 לפנה"ס, לערך. אשת נבל הכרמלי, "אישה טובת שכל ויפת תואר", שלימים היתה לאשתו של דוד המלך*. נבל מתואר כאיש עשיר וקשה. בתקופת מנוסתו מפני שאול נודע לדוד ואנשיו שנבל חוגג את חג גז הצאן. משביקש שיזמין גם אותו סירב נבל בגסות, ודוד החליט להתנקם בו. כאשר שמעה על כך אביגיל היא הכינה מזון לדוד ולאנשיו ויצאה לקבל את פניו ולשכנעו שיוותר על נקמתו. מששבה לביתה סיפרה לנבל על מעשיה "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" (שמואל א כה 38). כעבור עשרה ימים מת נבל, ודוד לקח את אביגיל לאישה. היא התלוותה אליו בכל נדודיו והיתה לצידו כשנמשח למלך. ילדה לו בן אחד, כלאב.

אביר מרק[עריכה]

מרק אביר (1957-1928), אסיר ציון* מרומניה. היה פעיל בתנועת השומר הצעיר ברומניה אחרי מלחמת העולם השנייה, בימי המשטר הקומוניסטי. לא הספיק לעלות לארץ לפני שנסגרו השערים. יחד עם חבריו נרדף וגם נכלא. חלה ויצא לטיפול רפואי בפריז במטרה להמשיך משם לארץ, ושם נפטר.

אבן אל מוקפע[עריכה]

סופר ומתרגם מוסלמי בימי הביניים (759-724). שמו המלא מוחמד אבן עבדאללה רוזבה. מוצאו מפרס, ובצעירותו הגיע לעיר בצרה שבעירק ללמוד ערבית, שם התפרסם בכתיבה אמנותית של איגרות מטעם השלטון העבאסי. כתב שני ספרים מז'אנר ה"אדבּ" (אוסף של שירה ופרוזה המכיל בדיחות אמרות ומשלים), "הקטן" ו"הגדול". עסק בתרגום מפרסית לערבית, ובכלל זה תרגום הספר "כלילה ודמנה", שהיה למפעל חייו.

אבן גבירול[עריכה]

שלמה אבן גבירול (1058-1021), מגדולי המשוררים והפילוסופים של תור הזהב בספרד. נולד במלגה ומנעוריו נטה לפייטנות אך התמסר ללימודי עברית, ערבית, אסטרונומיה, הנדסה, לוגיקה ופילוסופיה. התפרנס משירים שכתב לפי הזמנה. בכתביו הפילוסופיים והתאולוגיים הגיע למסקנות חדשניות ונועזות בדבר מוצא העולם והעצמים שבו, החומר והצורה, הנפש והשכל. עם פרסומם התחדדו יחסיו עם אנשי עירו, סרגוסה, והוא נאלץ לעוזבה לא לפני שהשלים את ספר המוסר "תיקון מידות הנפש". חלק משיריו הדתיים נכנסו לתוך ספרי התפילה, החשוב שבהם "כתר מלכות", המנון נשגב לבורא העולם, שפרסם את שמו יותר מכל חיבוריו וזכה במספר רב של חיקויים ותרגומים. כתב שירי טבע, שירי אהבה, שיריים ובהם ביקורת חברתית - מאות מהם ידועים לנו. היה אמן הסגנון העברי והושפע מהשירה הערבית. נפטר בוַלנסיה.

אבן סינא[עריכה]

פילוסוף ורופא ערבי (1037-980). שמו המלא אבו עלי אל-חוסין אִבְּן עבדאללה אִבְּן סינא. נולד בבוכרה. מילדותו היה בקיא בקוראן ושלט בספרות הערבית הקלאסית. כבר בהיותו בן 17 היו ידיעותיו בתחומי הפילוסופיה, המתמטיקה והאסטרונומיה נרחבות, אך יותר מכל נודע כרופא דגול. רוב שנות חייו נדד בארצות המזרח ושימש רופא בחצרותיהם של שליטי פרס. כתב מאות חיבורים, שהמפורסם שביניהם הוא "הקאנון במדע הרפואה". ספר זה תורגם ללטינית והיה המקור הראשי ללימודי הרפואה באוניברסיטאות של אירופה במשך מאות שנים.

אבנר[עריכה]

אבנר בן-נר, בן דודו ושר צבאו של שאול המלך*. במהלך הקרבות בין שאול לדוד*, הרג אבנר את עשהאל, אחיהם של אבישי ויואב* שהיו מגיבוריו של דוד. לאחר נפילת שאול בקרב הגלבוע הציע אבנר את שירותיו לדוד ופעל להחזרת אשתו מיכל בת שאול כהוכחה לנאמנותו. יואב, שר צבאו של דוד המלך, אם כנקמה על הריגתו של עשהאל או מחשש להחלשת מעמדו רדפו והרגו בשער העיר חברון* שם גם נקבר.

אברבנאל[עריכה]

דון יצחק אברבנאל (1508-1437), מדינאי, פילוסוף ופרשן תנ"ך, מן הדמויות הבולטות בדור של מגורשי ספרד. נולד בפורטוגל, רכש השכלה תורנית וכללית רחבה, וכבר מצעירותו כתב על נושאים פילוסופיים ודרש דרשות בבתי הכנסת. ירש מאביו את המשרה של גזבר מלך פורטוגל, והיה אף גזברם של מלכי קסטיליה. את מעמדו זה ניצל כדי לעזור ליהודים. ניסיונו לבטל את צו הגירוש של יהודי ספרד בשנת 1492 לא צלח. בחיבוריו הפרשניים ניכרת השפעת קורות חייו וזמנו. בין היתר כתב פירוש על ספרי התורה, הנביאים* ודניאל* וחיבור על נבואות הגאולה* בתנ"ך ועל הגאולה על פי חז"ל. חיבוריו תורגמו לכמה שפות והשפיעו השפעה רבה בעולם היהודי. נפטר בוֶנציה.

אבשלום[עריכה]

דמות תנ"כית. בנו השלישי של דוד המלך* מאשתו מעכה בת תלמי מלך אשור. מוזכר לראשונה בקשר למאורע אמנון ותמר* שם נקם את חרפת אחותו בכך שבעת חג הגז שנערך בנחלתו ציווה על נעריו להרוג את אמנון בעת שיכרונו. אחר הרצח ברח אל אבי אמו לגשור וישב שם שלוש שנים. בשיכנועיו של שר הצבא יואב הרשה דוד לאבשלום לחזור לביתו. אבשלום מתואר כיפה תואר וחלק לשון, שמשך אחריו את העם בחנופה ובהבטחות שונות ואף מרד באביו כדי לקחת ממנו את המלוכה. בעת המרדף אחריו, כאשר שערו של אבשלום הסתבך בענפי אלה*, הרגו יואב* , למרות הוראתו המפורשת של דוד שלא לפגוע בו.

אג[עריכה]

אגוז[עריכה]

עץ פרי נשיר ממשפחת האגוזיים. בתנ"ך נזכר האגוז פעם אחת, אך הפסוק מוכר מאוד: "אל גינת אגוז ירדתי" (שיר השירים ו 11). העץ הנזכר במקרא מזוהה בוודאות עם אגוז המלך, שכן זה מין האגוז היחיד שגדל בארץ בימי התנ"ך, וגם שמו הערבי קרוב מאוד לשמו העברי. היום האגוז אינו גדל בר בארץ אלא במטעים ובבוסתנים בחבל ההררי הקר, בעיקר באזור חברון* והשומרון, הגליל* העליון, הגולן הצפוני ומרגלות החרמון*. פירות האגוז משמשים למאכל ולהפקת שמן. העצה משמשת לתעשיית רהיטים וחפצי עץ יקרים. מקליפת הפרי הירוקה מפיקים חומרים לעבודות בורסקאות.

אגמון[עריכה]

צמח מים עשבוני ממשפחת הגמאיים. האגמון גדל בבתי גידול לחים, כגון ביצות, אגמים וגדות נהרות. השם נגזר משם בית הגידול אגם. תפרחת האגמון דומה לסוכך הנישא בקצה גבעול, המורכב משיבוליות. בקנים היבשים נהגו להשתמש לקליעת סלים, לסכך וכמילוי למזרנים ולכיסאות. במקרא מסמל האגמון מעמד נחות: "ויַכרת ה' מישראל ראש וזנב כִּפה ואגמון יום אחד: זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב" (ישעיהו ט 13-14).

אד[עריכה]

אד"ם הכהן[עריכה]

שם העט של אברהם דב מיכיילישקר (אד"ם) הכהן לבנזון (1878-1794), ראשון משוררי תקופת ההשכלה ברוסיה. יליד וילנה. בסוף 1846 היה לראש חבורת משכילי וילנה. הורה עברית, ארמית ומדרש בבית המדרש לרבנים הממשלתי בווילנה והוציא ספרי לימוד וספרי עזר לתלמידיו. בשנת 1847 הוציא לאור את הדרמה האלגורית "אמת ואמונה", שעוררה את זעמם של החוגים החרדיים. בשיריו נהג לשבח את השפה העברית "בת השמים". שיריו נאספו בקובץ "שירי שפת קודש". בנו היה המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל*).

אדיסון[עריכה]

תומס אלווה אדיסון (1931-1847), ממציא אמריקני, מאבות האלקטרוניקה החדישה. נולד באוהיו, ארצות הברית. בהיותו בן 21 המציא מכשיר לרישום המצב בבורסה. בהמצאותיו סייע לפיתוח הפונוגרף (פטפון) והטלפון. הניח את היסודות לראינוע ולקולנוע. למרות עשרות המצאותיו ומאות הפטנטים הנושאים את שמו, זכור בעיקר על פיתוח נורת חשמל עמידה אותה ייצר בשנת 1879. דומותיה משמשות עד ימינו לתאורת בתים.

אדמונד פלג[עריכה]

אדמונד פלגנהיימר (פְלֶג) (1963-1874), משורר וסופר יהודי כתב בצרפתית. נולד בשווייץ, קיבל חינוך יהודי, אולם התרחק מהמסורת היהודית. פרשת דרייפוס* החזירה אותו אל מורשת ישראל וקירבה אותו לציונות*. לאחר שלמד היסטוריה יהודית ומחשבת ישראל התחיל לפרסם מסות וחיבורים בנושאים יהודיים ועסק בתרגום מעברית ואידיש לצרפתית. בין השאר תרגם חלקים מתוך "מורה נבוכים" של הרמב"ם ומתוך "ספר הזוהר" וכן יצירות של שלום עליכם*.

אה[עריכה]

אהבת ישראל[עריכה]

כינויו של רבי ישראל הגר (1938-1860), על שם חיבור מפורסם שלו בשם זה, שראה אור בהונגריה ב-1943. בן לשושלת אדמו"רים מויז'ניץ ובנו של הרב ברוך הגר. ייסד ישיבה בשם בית ישראל ועמד בראש קהילה חסידית גדולה בהונגריה. הנהיג אלפי חסידים. בניו המשיכו את שושלת ויז'ניץ בארץ אשר מרכזם בארץ הוא בחיפה בשכונה הנושאת את שם השושלת.

אהבת ציון[עריכה]

ספר עברי מאת אברהם מאפו*, שראה אור בשנת 1853 בוילנה. זהו הרומן העברי הראשון. עלילתו מתרחשת בירושלים ויהודה בימי המלך חזקיהו* והנביא ישעיהו*. רומן זה, הכתוב כולו בניקוד ובלשון מקראית, היה גורם חשוב בחינוך ללאומיות יהודית, לחיבת ציון ולשיבת ציון*. קוראי הספר נחשפו דרכו לניגוד שבין חיי הזוהר של עם ישראל על אדמתו לבין החיים העלובים של היהודי בגולה. היה זה גם גילוי של השקפה חדשה על ספרי הקודש ושינוי ערכים גמור ביחס לארץ ישראל, לשפה העברית ולמעמדה של האשה. עוד בחיי המחבר תורגם הספר לרוב שפות אירופה וכן לערבית.

אהבת שלום[עריכה]

שם העט ושם ספרו של האדמו"ר מנחם מנדל הגר מקוסוב שברוסיה. מראשוניה וממייסדיה של חסידות שושלת ויז'ניץ אותה הנהיג בשנים 1826-1802. הספר "אהבת שלום" עוסק בשבת, בהדרכה לחיי קדושה ומעלת הצדקה - שלושת היסודות הקרויים בשם שלום. האדמו"ר מנחם מנדל הגר הלך לעולמו בראשית המאה ה-19.

אהוד[עריכה]

אהוד בן גרא, אחד משופטי ישראל בתקופת המקרא. מוצאו משבט בנימין, ובספר שופטים הוא מוזכר כמי שהושיע בני ישראל מפני עגלון* מלך מואב, אותו עבדו 18 שנה. אהוד היה "אִטר יד ימינו" ושחרר את ישראל משלטון מואב בהמיתו בעורמה את עגלון*: בתחילה העלה לו מנחה מבני שבטו המשועבדים; אחר כך ביקש לדבר עם המלך ביחידות, ובמילים "דבר אלוהים לי אליך" (שופטים ג 20) הכריח את המלך לקום ולהאזין בעמידה לדבריו. כשנעמד המלך, שלף את חרבו בשמאלו, והרגו.

אהרון רוזנפלד[עריכה]

אהרון רוזנפלד (1987-1899), מחלוצי הספנות העברית בארץ ומבוני חיפה העברית. נולד בזכרון יעקב, ובהיותו בן 15 עבר להתגורר בחיפה. במלחמת העולם הראשונה שימש פקיד בחברת יק"א ובשנת 1919 ייסד בחיפה חברה פרטית למסחר ספנות. השתתף בהקמתם של המרכז המסחרי הישן והחדש בעיר. עשה רבות לפיתוח קשרי המסחר והידידות בין בלגיה וארץ ישראל. בשנת 1934 התמנה לקונסול בלגיה בחיפה, והתמיד בתפקיד זה יותר מ-53 שנים. היה חבר ברוטרי, בארגון בני ברית* ובאגודת הבונים החופשיים* ונשיאה משנת 1935. ממייסדי מועדון סקול, ממקימי האגודה לידידות ישראל-בלגיה וחבר באגודה לידידות ישראל-אמריקה. קיבל אזרחות כבוד של העיר חיפה בשנת 1973. ביתו בשכונת בת גלים ניצב בסמוך לרציף הקרוי על שמו .

אהרונוביץ' יוסף[עריכה]

יוסף אהרונוביץ (1937-1877), ממייסדי מפלגת הפועל הצעיר. נולד באוקראינה, באודסה רכש השכלה כללית והקים בה את אגודת הנוער חלוצי ציון. בשנת 1906 עלה ארצה ובתחילה עבד כפועל. היה ממייסדי המפלגה והעיתון "הפועל הצעיר" ועורכו. בשנת 1923 התמנה למנהל בנק הפועלים ועבד בו עד סוף ימיו. עם האיחוד בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה היה מדוברי המפלגה המאוחדת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). מושב העובדים בית יוסף שבעמק הירדן נקרא על שמו. אשתו, הסופרת דבורה בארון, וחברו אליעזר שוחט ריכזו את כל מאמריו ורשימותיו בשני כרכים.

אהרונסון[עריכה]

משפחה ממייסדי המושבה זכרון יעקב. האב עלה עם משפחתו לארץ מרומניה בשנת 1882. בנו אהרון (1919-1876), שהיה אגרונום, אחיו אלכסנדר ואחותו שרה היו ממייסדי ניל"י*, ארגון ריגול שנועד לסייע לבריטים בכיבוש הארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה. אליהם הצטרפו כמה עשרות מבני המושבות. אהרון היה הרוח החיה של ניל"י והאחראי לקשרים הפוליטיים עם הבריטים. גילה את אֵם החיטה שממנה התפתחה החיטה. בשנת 1919 הוא נספה בתאונת מטוס שנסיבותיה לא נודעו. שרה נתפסה על ידי הטורקים ועונתה בעת החקירה, עד שלא עמדה בכך ו וב-1917 שלחה יד בנפשה.

או[עריכה]

אודם[עריכה]

אֹדֶם - אבן חן אדומה. אבן האודם היא מן היקרות שבאבני החן. שמה גזור מצבעה האדום. אין היא נוצצת כיהלום, אולם הזוהר בדוגמאות הטובות שלה כה רב, עד שבעבר רווחה האמונה שלהבה אדומה בוערת בלבהּ.

אוחנה ניסים הרב[עריכה]

הרב נסים בנימין אוחנה (1962-1882), מהרבנים הראשיים של חיפה. נולד באלג'יריה והגיע ארצה בגיל שש עם הוריו. הוסמך לרבנות בישיבות הספרדים בירושלים*. שימש רב בעזה*, בחלב, בדמשק ובניו-יורק ורב ראשי בקהילת מלטה ובקהילת פורט סעיד במצרים, וכן כראש בית הדין הרבני בקהיר וסגן ראש רבני מצרים. בתפקיד זה התגלתה גדולתו כשופט בדיני ממונות ובמשפטי אישות וכן כנואם רב השפעה. ייצג את העדה והרבנות הראשית בהופעות לפני אנשי השלטון וצירי מדינות זרות. פעל רבות למען הציונות* וארץ ישראל, ובייחוד במלחמת העולם השנייה למען החיילים היהודים. בשנת 1947 התמנה לרב הראשי בקהילת חיפה. מכתביו: "תורת אמת" ו"מאיר עיני חכמים".

אוליפנט[עריכה]

לורנס אוליפנט (1888-1829), דיפלומט, סופר וטייל אנגלי בעל זיקה עמוקה לארץ ישראל. נולד בדרום אפריקה. בשנת 1878 החל להתעניין בשאלת ארץ ישראל והיהודים, ושנה אחר כך סייר בארץ. פעל למען יישוב יהודים בארץ ישראל ותכנן להקים חבל התיישבות יהודי ממזרח לירדן*, אולם השלטון הטורקי דחה את תוכניתו, שאותה תיאר בספרו "ארץ הגלעד". בשנת 1882 חזר לארץ ישראל עם רעייתו ועם מזכירו המשורר נפתלי הרץ אימבר*, מחבר "התקווה". הם התגוררו יחדיו במושבה הגרמנית בחיפה ובבית קיץ בדלית אל-כרמל. מחקריו, שכונסו בספר "חיפה", הם מקור חשוב ללימוד מצב הארץ באותה תקופה.

אוסטרובסקי ברוך[עריכה]

ד"ר ברוך אוסטרובסקי (1966-1891), מראשוני רופאי הילדים היהודים בחיפה. נולד בגרמניה. בשנת 1919 סיים את לימודי הרפואה בפרנקפורט. עלה לארץ בשנת 1926 ותחילה עבד בתל אביב*. בהמשך עבר לחיפה, ועד שנת 1957 ניהל את מחלקת הילדים של בית החולים "הדסה רוטשילד" בעיר. פעל רבות להורדת התמותה של ילדי העיר והיה ממייסדי "טיפות החלב" בארץ. נחשב לרופא ילדים מעולה והנהיג שיטות מערביות חדישות בתחום התזונה והריפוי. היה מיודד עם ד"ר דניאל פייזר*, והשניים היו מעמודי התווך של הרפואה בחיפה בשנות השלושים והארבעים.

אופיר[עריכה]

ארץ מקראית שנודעה בזהב המשובח, באבני החן ובעצי האלמוגים שהובאו ממנה דרך ים סוף, אל נמל עציון גבר (ליד אילת* של ימינו), ומשם בדרך הים לארץ ישראל. בדבר מקומה המדויק של אופיר רבו ההשערות: אי בים האדום, בהודו, בחבלים שבין אחת מזרועות ההינדוס ובסמוך לסין. סביר יותר להניח, שאת מקום אופיר יש לחפש בחופים של חצי האי ערב, מקום מושבו של השבט אופיר.

אופקים[עריכה]

אופקים מלשון הנוף הפנורמי הנשקף מהמקום אל עבר האופק. השטח, הצופה אל הים ושמתחתיו ואדי עם צמחייה טבעית, נקנה מאדם פרטי תושב חדרה עם קום המדינה על ידי קבוצה של קצינים משוחררים יוצאי הצבא הבריטי ולוחמי מלחמת העצמאות, ביוזמת דב גבעון, לימים מנהל מפעל נשר, דוד בר רב האי* ויוסף קושניר*. בעת ההליכים לייעד את השטח לבנייה נקרא המקום בשם זמני, שיכון הקצינים.

אור החיים[עריכה]

שם הספר שהביא לפרסומו של רבי חיים עטר בכל קהילות ישראל. זהו פירוש עממי לתורה בעל יסודות קבליים. הוא הודפס פעמים רבות עם החומש, וזכה בתפוצה עצומה בפולין. רבי חיים עטר נולד במרוקו ובערוב ימיו עלה לארץ והשתקע בירושלים* (1748). הוא נודע בפירושיו לתורה, היה מקובל מאוד על החסידים ונמנה עם מתי המעט שזכו בתואר "קדוש".

אורבך אליהו[עריכה]

ד"ר אליהו אורבך (1971-1882), הרופא היהודי הראשון בחיפה. נולד בגרמניה, התיישב בחיפה בשנת 1909, והקים בעיר התחתית מרפאה עצמאית משלו. הקים את בית החולים היהודי הראשון בחיפה. בזמן מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין רפואה בצבא גרמניה, ועם סיום השירות שב ארצה. במקביל לעבודתו הרפואית היה גם סופר, היסטוריון ופעיל ציבור. עסק עשרות שנים בחקר המקרא, ובתחום זה פרסם מאמרים רבים וספרים. בשנת 1960 זכה באזרחות כבוד של חיפה.

אורה הרצל[עריכה]

אורט[עריכה]

ראשי תיבות ברוסית של השם "חברה להפצת מלאכה ועבודה" בקרב היהודים. הוקמה בסנט פטרסבורג בשנת 1880 כדי להביא לפרודוקטיביות של היהודים ברוסיה על ידי הכשרה מקצועית וחקלאית. אחרי מלחמת העולם הראשונה פעל הארגון גם בפולין, בליטא, בלטביה וברומניה. בשנת 1921 הוקם בשווייץ מרכז עולמי של אורט. בתקופת השואה קיימו מוסדות אורט בגטאות אחדים פעילות במחתרת, ובתום המלחמה פעלו במחנות הפליטים באירופה. בסוף שנת 1948 הוקם אורט בישראל, כרשת גדולה של מוסדות לחינוך מקצועי. חברת אורט פועלת בשיתוף עם הג'וינט ברחבי העולם ובישראל עם משרד החינוך, המדע והספורט, עם משרד העבודה ועם הרשויות המקומיות.

אורלנד יעקב[עריכה]

יעקב אורלנד (2002-1914) משורר, חתן פרס ישראל לזמר עברי (1994), פזמונאי, מחזאי ומתרגם. נולד באוקראינה, עלה ארצה בשנת 1921. למד בגימנסיה רחביה בירושלים ובהמשך למד כימיה וספרות באוניברסיטה העברית ותיאטרון בלונדון. היה חבר ההגנה* מצעירותו והשתתף בהגנת ירושלים* במלחמת העצמאות. היה בן דורם של אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי* ונתן אלתרמן*. בשנת 1954 עבר עם רעייתו בת-אל להתגורר בחיפה במסגרת פרויקט למגורי סופרים ומשוררים בחיפה שיזם ראש העיר דאז אבא חושי*. אורלנד תרגם יצירות רבות, כתב מחזות, שירה ומאות פזמונים. רבים משיריו הולחנו והפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי, ובהם "היו לילות" ו"עץ הרימון". בשנת 1984 קיבל את עיטור יקיר העיר חיפה.

אורן[עריכה]

סוג במשפחת האורניים, המונה כ-90 מינים. רוב מיני האורן הם עצים ירוקי עד, שעליהם מחטניים. יערות האורן מצויים לרוב באזורים הממוזגים בחצי הכדור הצפוני. העצה משמשת לבניין ולתעשיית רהיטים. מבין המינים הבולטים בארץ: אורן ירושלים, המין הנפוץ ביותר בישראל, גדל בר, משמש לייעור באזורי ההרים הגשומים בארץ וביניהם רכס הכרמל; אורן הסלע, שזרעיו משמשים כתבלין יקר (צנוברים); אורן קנרי ואורן ברוטיה. ברפואה העממית משמשים השרף, הקליפה והמחטים. בימי המנדט נקראו שדרות הנשיא* שבמרכז הכרמל דרך האורנים, בשל ריבוי עצי האורן באזור.

אושה[עריכה]

קיבוץ בעמק זבולון, סמוך לקרית אתא. נוסד בשנת 1937 במסגרת התיישבות חומה ומגדל*. במלחמת העצמאות הותקף הקיבוץ בידי הגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה" (אפריל 1948). היישוב הוקם לא הרחק מהעיר אושה הקדומה מימי המשנה, ששימשה מקום מושבו של הסנהדרין אחרי מרד בר-כוכבא*. היישוב התקיים עד לתקופה הביזנטית, וניטש במאה הרביעית לערך.

אז[עריכה]

אז"ר[עריכה]

ראשי תיבות שמו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1945-1854), סופר עברי, מורה ומתרגם. יליד בלרוס. דמות אב לצעירי העלייה השנייה*. בשנות השמונים של המאה ה-19 הצטרף לתנועת "חיבת ציון" ופרסם את מאמריו וסיפוריו הראשונים בעיתונות הרוסית. לאחר מכן עבר לכתוב באידיש ובעברית, ונמנה עם ראשוני הסופרים העבריים שעסקו בנושאים חברתיים. השתתף בקונגרס* הציוני הראשון כציר. בשנת 1905 השתתפו הוא ותלמידיו בייסוד מפלגת פועלי ציון. עלה לארץ ישראל בשנת 1906 ועסק בהוראה ובספרנות.

אזולאי יעקב השופט[עריכה]

יעקב אזולאי (1986-1899) שופט ואיש ציבור. יליד צפת*, שם למד בחדר, בבית הספר של כי"ח (כל ישראל חברים*) ובבית הספר למשפטים בירושלים*, ואף מדעי המזרח, תרבות צרפת* וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. כיהן כשופט שלום בירושלים ובהמשך כשופט מחוזי בחיפה. לאחר קום המדינה התמנה לנשיא בית המשפט המחוזי בעיר. מילא תפקידים ציבוריים בתחומים סוציאליים, תרבותיים וחברתיים: יושב ראש הוועד למען החיל בשנות החמישים, אח בלשכת בני ברית, חבר המועצה של העדה הספרדית וחבר באגודה לשיקום חיפה. בשנת 1950 הקים את העמותה לשיקום אסירים ועמד בראשה.

אח[עריכה]

אח"י אילת[עריכה]

משחתת שנרכשה בבריטניה בשנת 1955 עבור חיל-הים* והיתה ספינת הדגל של הצי הישראלי. ב-20 באוקטובר 1967 הפליגה אח"י (אוניית חיל הים) אילת עם 199 אנשי צוות לסיור שגרתי למרחק כ-20 ק"מ מנמל פורט סעיד במצרים. למחרת נורו לעברה טילים משתי ספינות טילים מצריות וגרמו לטביעתה. במבצע החילוץ וההצלה שהתנהל, בעיקר במשך הלילה, נמשו מתוך הים במסוקים ובספינות חיל-הים 152 איש. 47 איש מצוות האונייה נספו, ו-91 נפצעו. בקרב אנשי הספינה התגלו מעשי גבורה וחירוף נפש בהצלת נפגעים וחילוצם. בתגובה לפגיעה במשחתת הפציץ צה"ל* את בתי הזיקוק ומאגרי הנפט בעיר סואץ.

אחד העם[עריכה]

שם העט של אשר צבי גינצברג (1927-1856). אבי זרם הציונות הרוחנית, פילוסוף והוגה דעות. יליד רוסיה. את ראשית פרסומו קנה בזכות מאמרו "לא זה הדרך" (1889), בו שלל את דרכם של חובבי ציון וטען שיש "להכשיר את הלבבות" בגולה לקראת התיישבות בארץ, והטיף להקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, שיאחד את כל התפוצות. אחד העם ייסד וערך את כתב העת "השִלוח" (1902-1896). לפרנסתו עבד רוב ימיו כפקיד בחברת התה ויסוצקי באודסה ובלונדון. לקח חלק במשא ומתן שקדם להצהרת בלפור*. בשנת 1922 השתקע בתל אביב* והיה מעורב בחיי הספרות ובענייני הציבור בעיר זו.

אחוה[עריכה]

קבוצת פועלים בארץ ישראל בימי העלייה השנייה*. נוסדה בפתח תקוה בשנת 1913, לביצוע עבודות בפרדסים ובכרמים בקבלנות. חבריה ניהלו אורח חיים שיתופי למחצה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פחתה העבודה, וציבור הפועלים בארץ היה נתון במצוקה. קבוצת אחוה שלחה פלוגת חברים לבית הספר החקלאי מקוה ישראל, והוא היה להם גם מקום עבודה וגם מקום הכשרה חקלאית לחיי כפר בעתיד. החברים שעבדו במקוה ישראל סייעו לחבריהם שסבלו מצוקת רעב בפתח תקוה. לאחר זמן מה התנדבו חברי אחוה לגדודים העבריים, ובסיום המלחמה לקחו חלק בחיפושי מים בנגב. נמנו עם מייסדי דגניה* ב', יגור* וגבעת השלושה.

אחז[עריכה]

אחז בן יותם*, מלך יהודה השנים עשר לבית דוד. ניהל מלחמת התגוננות נגד רצין מלך ארם דמשק ועם פקח בן רמליהו מלך ישראל אשר עשו יד אחת להדיחו ולחסל את שושלת בית דוד. עמידתו בתוך חומות ירושלים הביאה לבסוף להמשך מלוכתו ורציפות השושלת. חולשתה של ממלכת יהודה והמשך כירסומה על ידי רצין הביאה אותו לבקשת עזרה ובסופו הדבר להשתעבדות לתגלת פלאסר השלישי מלך אשור, המעצמה האזורית שהלכה והשתלטה על מדינות הקשת הפורייה בעת ההיא. אחז ביצע רפורמות פולחניות ברוח המנהגים של עמי הסביבה שכללו הקמת מזבח והכנסת שינויים בעבודת המקדש. תחתיו מלך בנו חזקיהו.

אט[עריכה]

אי[עריכה]

אידלסון בבה[עריכה]

בבה אידלסון (1975-1895), מראשי ההסתדרות* ומפא"י, מזכירת מועצת הפועלות וחברת כנסת מהכנסת הראשונה עד החמישית. נולדה באוקראינה. למדה כלכלה ומדעי החברה באוניברסיטת חרקוב. אחרי המהפכה הבולשביקית היתה פעילה בתנועה ציונית והוגלתה לצפון רוסיה. בשנת 1924 שוחררה, בשנת 1926 עלתה לארץ ומיד השתלבה בתפקידים פוליטיים בארץ ובעולם היהודי, אך עיקר פעילותה היתה בתנועת הפועלות (1934-1964). פעלה להקמת חיל העזר לנשים במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. היתה חברה במועצת המדינה הזמנית. בשנים 1955-1961 היתה סגנית יושב ראש הכנסת.

אידר[עריכה]

דוד מונטגיו אידר (1936-1865), איש רוח ומנהיג ציוני מאנגליה. נמנה עם חברי "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית" ויצא מטעמה ללוב לבדוק אפשרות של התיישבות יהודים שם. בשנת 1918 הצטרף כממלא מקומו של חיים וייצמן* למשלחת הציונית לארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה חבר ההנהלה הציונית בירושלים* ובלונדון ויושב ראש ההסתדרות הציונית בבריטניה. פעל רבות לקליטת ראשוני העלייה השלישית ולפתרון סכסוכים בין הנהגת ה"יישוב" לשלטונות המנדט. נפטר בלונדון.

איטליה[עריכה]

מדינה בדרום אירופה, בצפון אגן הים התיכון. בירתה רומא ובה שוכן כרשות אוטונומית הוותיקן. רוב המדינה משתרעת על חצי אי בצורת מגף. שטחה כולל גם את האיים הגדולים סיציליה וסרדיניה ומספר איים קטנים. נחשבת עד היום למרכז תרבותי אמנותי בין-לאומי. היתה מרכזה של האימפריה הרומית מהמאה השלישית לפנה"ס עד המאה הרביעית לספירה. מאז עד המאה ה-19 היתה מפוצלת מבחינה פוליטית. במלחמת העולם הראשונה לחמה איטליה לצד מעצמות ההסכמה. בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת נעשתה המפלגה הפשיסטית למפלגה השלטת במדינה ובימי מלחמת העולם השנייה חברה איטליה לגרמניה הנאצית. הארץ היתה לזירת קרבות קשים ולאחר המלחמה היתה לרפובליקה דמוקרטית. נמנתה עם המדינות המובילות בתהליך של איחוד אירופה.

אילון[עריכה]

נחל אילון זורם מהרי יהודה ומתפתל בעמק אילון עד למפגשו עם נחל הירקון*. בעמק אילון שכן לפנים היישוב אילון, בנחלתו של שבט דן, אשר נתנה ללויים כמסופר בספר יהושע. כל עמק אילון היה עד למלחמות החל מתקופת ההתנחלות בארץ תחת יהושע, דרך החשמונאים והצלבנים וכלה במלחמת העצמאות*. משטרת לטרון אשר נמצאת על רכס שולט בצפון עמק אילון, אשר היתה מוקד של לחימה עזה ועקובת דם במלחמת השחרור*, נכבשה במלחמת ששת הימים* ומשמשת כיום כמוזיאון גייסות השריון.

אילות[עריכה]

נקבות האילים משתייכות למשפחה של שסועי פרסה מעלי גרה. צבע פרוותן גווני חום, רגליהן ארוכות ודקות, והן רצות בקלילות. הן ניזונות מעשב, קליפות עצים ועלים. האילות קטנות לרוב מהאילים הזכרים. האילים בולטים בקיץ בקרניהם הארוכות, הנושרות מדי שנה. על פי הקרניים, המשמשות את הזכרים במאבקיהם, מבחינים בין האילים לאילות. בעבר היה מצוי המין איל הכרמל בסבכי היערות שברכס הכרמל ובגליל*.

אילנות[עריכה]

אילן, עץ בלשון חז"ל, השם הכללי לצמחים רב-שנתיים גדולים בעלי גזע עבה וגבוה שמסתעפים ממנו ענפים ובעלי שורשים מעמיקים. מבחינים בין סוגים שונים של אילנות: אילנות פרי - שפירותיהם משמשים למאכל; אילנות נוי, הגדלים לרוב במקומות יישוב למטרות נוי; אילנות יער טבעיים או הניטעים בצפיפות לשם שמירת הנוף והקרקע או למטרות תעשייתיות.

אילת[עריכה]

העיר הדרומית בישראל, שוכנת לחוף ים סוף. הוקמה סמוך ליישוב המקראי עציון גבר - עיר נמל ומסחרחשובה בימי מלכות ישראל ויהודה. בתקופת הכיבוש הרומי נקראה העיר אילה, וחיל מצב רומי שכן בה. אחרי הכיבוש הרומי והביזנטי נכבשה העיר בידי הערבים, הצלבנים*, הממלוכים והעותומנים, ולבסוף כבשו אותה הבריטים. צה"ל* הגיע אליה ב-1949 במבצע "עובדה" - האחרון במבצעי מלחמת העצמאות. העיר החדשה נוסדה בשנת 1952. כיום היא עיר נמל ונופש.

אימבר נפתלי[עריכה]

נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), משורר עברי, מחבר ההמנון הלאומי "התקווה". נולד בפולין. היה מראשוני המצטרפים לתנועת חיבת ציון. נדד בארצות רבות, שהה בארץ חמש שנים בחברת סר לורנס אוליפנט* ורעייתו בסביבות חיפה, עד שנת 1887, ושימש כמזכירו של אוליפנט. פרסם בארץ את ספרו "ברקאי". לאחר מות אוליפנט חזר אימבר לנדודיו. בשנת 1892 עבר לארצות הברית, ושם נפטר. בשנת 1953 הועלו עצמותיו לקבורה בירושלים*.

אינטרנשיונל[עריכה]

ארגון ששאף לאחד את ארגוני העובדים השונים באירופה, שהיו מבוססים על מעמד הפועלים. הקונגרס הראשון שלו, שנקרא האינטרנציונל הראשון, התקיים בשנת 1864 בלונדון, ומנהיגו הרוחני היה קרל מרקס, שגם חיבר את התקנון שלו. כעבור כמה שנים התפצל האינטרנציונל הראשון לשלושה זרמים. ב-1872 עבר מרכזו לניו-יורק וב-1876 פורק. למרות ההקשר לאינטרנציונל הקומוניסטי, השם ניתן לרחוב ביוזמתו של ראש העיר אבא חושי. זאת, כמחווה לראשי ארגוני העובדים מארה"ב אשר ביקרו בשנה זו בחיפה והרימו תרומה גדולה לעיר. מכאן גם ההגייה של שם הרחוב בתעתיק מאנגלית (אינטרנשיונל) ולא כפי שרגילים להגות בארץ (אינטרנציונל).

אינשטיין אלברט[עריכה]

אלברט אינשטיין (1955-1879), פיזיקאי, מגדולי אנשי המדע בכל הדורות. אבי תורת היחסות שחוללה מהפכה במדע וממניחי היסודות לתורת הקוואנטים. יהודי יליד גרמניה. בשנים 1896-1900 למד בציריך ואחר כך עבד במשרד הפטנטים בברן (1901-1908). בשנת 1921 התקרב לציונות* ופעל יחד עם חיים וייצמן* להגשמת מטרותיה. בשנת 1921 קיבל פרס נובל לפיזיקה. עם עלות היטלר לשלטון השתקע בארה"ב והיה פרופסור באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1923 ביקר בארץ והרצה על תורתו. אחרי מותו של וייצמן הוצעה לו משרת נשיא המדינה, אך הוא סירב לקבלה. שמו הוא שם נרדף לגאון.

איצקוביטש[עריכה]

ד"ר יצחק איצקוביטש (1980-1890) מראשוני הרופאים היהודים בחיפה. ממקימי ההסתדרות הרפואית הארצית. יליד אזרביג'אן. קיבל חינוך מסורתי וכללי. למד רפואה באוניברסיטת מינכן. לאחר לימודיו שב לרוסיה. ב- 1913 גוייס לצבא הרוסי ושירת כרופא. עלה לארץ בשנת 1926. היה חבר בארגון ההגנה*. במשך 45 שנה עמד בראש הסתדרות הרופאים בחיפה. יזם את הקמת "בית הרופא" בעיר, הראשון בישראל (הקרוי על שמו) ואת "מעון הרופא" (לרופאים קשישים), הראשון מסוגו בארץ. היה לו חלק בהקמתו ובניהולו של "בית דינה", מוסד למחלימים מעוטי יכולת ובהקמת האיגוד לילדים נכים בחסות מועדון הרוטרי. איגוד זה התאחד עם איל"ן ביוזמתו. ב- 1970 קיבל את אזרחות הכבוד של העיר חיפה.

איצקוביץ שמואל[עריכה]

היה מראשוני ומבוני היישוב היהודי בחיפה, מראשוני התעשיינים בארץ ישראל, ממייסדי הטכניון ויו"ר ועד הדר הכרמל. ממנהיגי הציונות הרוסית בראשית המאה ה-20, ציר לקונגרסים ציוניים ויו"ר ציוני הקווקז.

איריס[עריכה]

צמח ממשפחת האירוסיים. פרחיו גדולים והדורים בעלי צבעים שונים ועליו מאורכים. זמן פריחתו בשלהי החורף, ובמינים אחדים בתחילת האביב. בארץ מצויים מינים מתורבתים המשמשים לנוי ומינים אחרים הגדלים בר, שקצתם ייחודיים לאזור מסוים, כגון אירוס הגולן ואירוס הגלבוע. הפרח שימש מקור השראה לעיצוב דגמי עיטור מקובלים בארמונות האיסלאם ובאמנות פרס.

אירן[עריכה]

מדינה מוסלמית במזרח התיכון, שנקראה בעבר פרס. בירתה טהרן ושטחה כ-1.7 מיליון קמ"ר. אוכלוסייתה מונה כ-70 מיליון נפש, רובם פרסים* ומיעוטם טורקים, כורדים, ארמנים, ערבים ואחרים. חוף הים הכספי ואזורי הרמה במדינה הם ממרכזי התרבות האנושית הקדומים ביותר. שלטון הערבים הביא לאזור את האיסלאם. כיום כ-75 אחוז מכלל האוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. מקור ההכנסה העיקרי של המדינה הוא הנפט. בימי שלטון השאה שררו יחסי ידידות בין אירן וישראל. עם הדחתו נותקו היחסים, ואירן של היום תומכת בארגוני טרור איסלאמיים ברחבי העולם.

איתין יהודה[עריכה]

יהודה איתין (1965-1879), מבוני חיפה העברית. נולד ברוסיה ועלה לארץ בשנת 1919. ממייסדי שכונת הדר הכרמל בעיר. היה חבר פעיל ויושב ראש ועד הקהילה של חיפה. היה חבר וגזבר בוועד הדר הכרמל ויושב ראש לשכת המסחר והתעשייה לפני הקמת המדינה. כיהן כסגן נשיא של בני ברית* בארץ ישראל. בשנת 1960 קיבל אזרחות כבוד מטעם עיריית חיפה על תרומתו לקהילה ולבניית חיפה העברית.

איתנים[עריכה]

חזקים, יציבים, נועזים ובלתי מנוצחים. הרחוב נמצא בשכונת כבאביר, סמוך לרחוב כבירים* ונראה שמכאן שמו.

אכ[עריכה]

אל[עריכה]

אל אדריסי[עריכה]

גאוגרף מוסלמי מפורסם בימי הביניים (1251-1160). שמו המלא מוחמד אבן עבד אל-עזיז א-שריף אל-אִדריסי. נולד במרוקו, למד בקורדובה שבספרד ונדד בארצות שונות באירופה, אסיה ואפריקה, עד שהוזמן על ידי רג'רו השני מלך סיציליה לכתוב עבורו ספר על ארצות העולם. עמל 15 שנה על כתיבת ספר זה, שנקרא על שם מזמינו, "ספר רג'רו". במסגרת זו גם יצר מפת עולם על לוח כסף גדול.

אל אספהני[עריכה]

מלומד ערבי בימי הביניים (967-897). שמו המלא אבו אל-פרג' עלי אבן אל-חסין אל-קרשי אל-אספהאני. נולד באיספהאן, נצר לשושלת העומאיה. למד בבגדד ושם התמחה בתחום השפה הערבית, החוק האיסלאמי ותולדות השליטים ואנשי הרוח הערבים הבולטים עד תקופתו. בספרו "כתאב אלאג'ני" (ספר השירים) אסף את מיטב השירים הערביים שחוברו להם מנגינות, ובצידם פירט בהרחבה את תולדות המשוררים והמלחינים. הספר הוא אוצר בלום של מידע על תולדות הספרות, המוזיקה והתרבות הערבית, וגם על משוררים יהודים קדומים בלשון הערבית.

אל בוכתורי[עריכה]

משורר ערבי בימי הביניים (897-821). שמו המלא אבו עובייד אלוליד בן יחיא אלבוכתורי. נולד בסוריה. עבר לבגדד, בירת החליפות העבאסית, שם כתב שירה עבור ראשי השלטון ויצר קשרים טובים איתם, שהביאו לו הצלחה כלכלית. את שיריו ערך בשני קבצים מפורסמים: "סלאסל אל-דהב" (שרשרות הזהב) ו"אל-חמאסה" (שירת הקרב). בזקנתו איבד את רכושו ועקר לכפר מולדתו, שם נפטר.

אל גזאלי[עריכה]

תאולוג, מורה הלכה, פילוסוף ומיסטיקן מוסלמי (1111-1029). שמו המלא אבו חאמיד מוחמד אבן מוחמד אל-טוסי א-שאפעי אל-גזאלי. נולד ומת בפרס (אירן). לימד במדרשה של בגדד, אך בשנת 1095 עזב ובחר בחיי דרוויש נודד, ורק כעבור עשר שנים חזר להורות בה. בשנות נדודיו בילה בסוריה ובארץ ישראל וכל הזמן כתב ויצר. ספריו ומאמריו יוצרים רשימה ארוכה. בין ספריו המפורסמים: "הפלת הפילוסופים", ספר שהשפיע גם על חכמי ישראל בימי הביניים, והאנציקלופדיה "החייאת מדעי הדת".

אל הילאל[עריכה]

"הסהר" בערבית. הסמל הערבי המוסלמי הלאומי. סמל הסהר מוצב על ראש כיפות המסגדים. חלק מהמדינות המוסלמיות שילבו אותו בסמליהן ובדגליהן.

אל חרירי[עריכה]

סופר, משורר ובלשן ערבי (1122-1054). שמו המלא אבו מוחמד אל-קאסם אל-חרירי. עסק בחקר הלשון הערבית ובכתיבה. יצירתו הספרותית הידועה ביותר היא קובץ של 50 מקאמות שנכתבו בלשון עשירה, שנונה וציורית. הן תורגמו לעברית בידי רבי יהודה אלחריזי. כבלשן התבלט בספרו "פנינת האמודאי: על שגיאות בני העלייה", שבו הוא מתאר שיבושי לשון שבהם נכשלים בני דורו ומתקן אותם בהתאם לנוהג הלשוני של הספרות הערבית הקלאסית.

אל כנסא[עריכה]

שמה הספרותי של משוררת ערבייה מפורסמת מחיג'אז*, בת זמנו של מוחמד (664-575). שמה המלא אם עמרו תמאדר בנת עמרו א-שריד א-סלמיה. את רוב פרסומה קנתה בחיבור שירי קינה. השיר המפורסם ביותר נכתב לזכר שני אחיה שנהרגו בקרבות השבטים בחיג'אז. הצטרפה לאיסלאם עם היווסדו ואיבדה את שני בניה בקרב, לאחר שדרבנה אותם להשתתף בקרבות כיבושי האיסלאם.

אל מהדי[עריכה]

מייסד התנועה הדתית המוסלמית אחמדיה (1908-1835). שמו המלא מירזא רלאם אחמד אל-קאדיאני. אל-מהדי פירושו המשיח. נולד במחוז פנג'ב שבהודו. טען שהנבואה עברה ממוחמד דרך הדורות השונים עד שהגיעה אליו וממנו עברה אל תלמידיו, ושהוא המשיח אשר יחדש את פני האיסלאם וישיב אותו לימי פריחתו. הוא קרא להפצת הדת בדרכי שלום ללא שימוש באלימות וכוח. הוא נקבר במחוז קשמיר שבהודו והותיר אחריו כת מאמינים המכונה על שמו, האחמדיה. משנרדפו בהודו מצאו חלק מאנשי האחמדיה מפלט בחיפה על הכרמל וייסדו את הכפר כבאביר. במרוצת הזמן השתלב הכפר המבודד יחסית ברצף העירוני של שכונות הכרמל.

אל מורינה[עריכה]

מקור השם אינו ברור. יש סברה שמאחר שזו סמטה המסתעפת מרחוב המרוניטים* שבו ניצבת הכנסייה המרונית, הושפע השם מהמילה מרונים. סברה אחרת קושרת בין השם למיקומו של הרחוב בסמיכות לנמל, ועל פיה זהו שיבוש של המילה מרינה.

אל מותנבי[עריכה]

מהגדולים והמפורסמים שבין משוררי ערב בימי הביניים (965-915). נולד בעירק. שמו המלא אבו אלטיב אחמד אִבּן אל-חסין. בנעוריו טען כי הוא נביא ומכאן כינויו אל-מותנבי, המתנבא. בשירתו הביא לידי ביטוי את הידע הלשוני הרב שצבר בפגישות עם מלומדים מתחום השפה הערבית ודקדוקה בעת מסעותיו ברחבי המזרח התיכון. שירתו היא ברובה דברי שבח, קינה, לעג ואף התפארות עצמית על גדולתו כמשורר. בתוכני שירתו הוא ביטא אהדה רבה ללאומיות הערבית. נרצח בשובו לבגדד מאחד ממסעותיו.

אל מערי[עריכה]

פילוסוף ואיש דת מוסלמי בימי הביניים (1057-973). שמו המלא אבו אל-עלא אלמערי. נולד בסוריה. בילדותו לקה במחלת אבעבועות, ובטרם מלאו לו עשר איבד את ראייתו. את השכלתו רכש מדברים ששמע מאביו וממספר מלומדים מחלב שבסוריה. כשבגר נסע לאנטיוכיה, שם התוודע אל הפילוסופיה הנוצרית והיוונית, שוחח עם נזירים וביקר בספריות טריפולי, שם הצליח ללמוד בעזרת אנשים שקראו באוזניו. לאחר שובו לעיר מולדתו הקים מוסדות להחלפת דעות בנושאי ספרות, שירה, פילוסופיה ודת. ביקר בבגדד, בירת החליפות באותה עת, וזכה בקבלת פנים אוהדת מצד מלומדיה. מפרסומיו החשובים - "איגרת הסליחה". נפטר בעיר מולדתו.

אל עריש[עריכה]

עיר מצרית בחצי העיר סיני לחוף הים התיכון, כחמישים ק"מ מהגבול עם רפיח ורצועת עזה. פרוש השם בערבית היא סוכה, ומכאן יש המזהים את המקום עם סוכות - התחנה הראשונה של בני-ישראל בצאתם ממצרים. הוקמה כמצודה פרעונית והייתה אף חלק ממלכת יהודה בתקופת אלכסנדר ינאי*. תוכנית אל-עריש ליישוב יהודים יהודים בחסות בריטית, נדונה עוד לפני תוכנית אוגנדה. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ובנייתה של מסילת הברזל הארצישראלית-מצרית איבדה גם אל-עריש את ערכה כתחנת מעבר בדרך השיירות. כיום היא מרכז השלטון המצרי בחצי האי סיני.

אל עתיקה[עריכה]

כינוים של שרידי היישוב בחיפה שנהרס על ידי השליט הבדווי דאהר אל-עומר*. חיפה העתיקה שכנה בשטח המשתרע כיום בין בית החולים רמב"ם לבין בית הקברות היהודי בדרך יפו*. באמצע המאה ה-18 הפך אל-עומר את עכו לבירתו, ואת חיפה למעגנה של עכו. הוא סיפח את העיירה לתחום שלטונו, ובשנת 1761 ציווה להרוס את חיפה העתיקה ולבנות עיר חדשה במקומה. היישוב החדש נבנה על הרצועה הצרה ביותר שבין הכרמל לים (כיום האזור של קרית הממשלה).

אל פראבי[עריכה]

מגדולי המלומדים הערבים (950-870). שמו המלא מוחמד בן אוזלג' בן טראחאן. נולד בפרס. למד שפות רבות ובהן ערבית, טורקית, סורית עתיקה ויוונית. כמו כן למד מדעים ופילוסופיה בבגדד. כתב עשרות ספרים ברפואה, מתמטיקה, כימיה ופילוסופיה. מבגדד עבר לחלב ולדמשק שם נהג לקיים ויכוחים ודיונים עם מלומדים שחיו בהן. פרסם עשרות ספרים ובהם "אחסאא אלעלום" (מניין המדעים), "אלסיאסה אלמדניה" (הפוליטיקה האזרחית), ו"תחסיל אלסעאדה" (השגת האושר). הערבים כינו אותו "המורה השני" (לאחר אריסטו).

אלבז נתן[עריכה]

נתן אלבז (1932- 1954), חייל צה"ל אשר הקריב את חייו למען הצלת חבריו. נולד במרוקו. בגיל 17 עזב את משפחתו, ועלה לארץ במסגרת עליית הנוער. התגייס לצה"ל, ושירת כחייל בחיל הרגלים, בחטיבת גבעתי. ביום 11 בפברואר 1954, קיבל אלבז משימה שגרתית של פירוק רימוני יד. לפתע השתחררה נצרתו של אחד הרימונים. משהבין כי אינו יכול להשליך את הרימון מבלי לפגוע בחבריו, אימץ את הרימון אל חזהו, ונפל עליו. משהתפוצץ הרימון נהרג, אך הציל את חיי חבריו. על מעשהו זה קיבל אלבז ציון לשבח לאחר מותו מן הרמטכ"ל משה דיין. בשנת 1970 הומר הצל"ש לאות המופת.

אלונים[עריכה]

עצים ממשפחת האלוניים. במקורות נזכר האלון כעץ המצטיין בחוזקו: "אשר כגבה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים" (עמוס ב 9). פרי האלון נקרא בעברית ובערבית בלוט. האלונים נפוצים מאוד באגן המזרחי של הים התיכון*. שלושה מיני אלון מצויים בחורש הארץ ובכללם ברכס הכרמל: אלון התבור מצוי במורדות הנמוכים והחמים יותר של רכס הכרמל; מעליו צומח האלון המצוי המייצג את החורש ירוק העד; בגובה רב יותר מצויים פרטים בודדים של אלון התולע, האופיינים ליער הררי נשיר. כיום, עקב כריתה מתמדת ורעייה, נראים רב עצי האלון בארץ כשיחים. פה ושם מצויים עצים או חורשות בודדות של אלונים זקנים (למשל בחורשת הארבעים בכרמל) שצורתם לא נפגמה.

אלחנן יצחק[עריכה]

רבי יצחק אלחנן ספקטור (1896-1817). יליד גרודנו שבפולין. מראשי התומכים בתנועת "חיבת ציון" בליטא ומגדולי פוסקי ההלכה בדורו. התחנך בבית מדרש וכיהן כרב של מספר ערים בפולין. ייסד את ישיבת הפרושים. שרת כרב 32 שנה עד מותו. דודו של אברהם אלחנן ספקטור.

אלי כהן[עריכה]

אלי כהן (1965-1924), איש שירות המודיעין של ישראל שפעל בסוריה, נתפס והוצא להורג. נולד במצרים ועלה ארצה בשנת 1957. בשנת 1960 גויס ל"מוסד", שם נבנתה עבורו זהות של איש עסקים שכביכול חי בבואנוס-איירס וחוזר לסוריה מולדתו. בשנת 1961 הגיע לדמשק, קשר קשרים עם אנשי ביטחון סורים בכירים והתערה במערכת הצבאית. סיפק מידע חיוני רב על הצבא הסורי והיערכותו ברמת הגולן. בשנת 1965, בשעה ששידר מברק לישראל, נלכד בשעת מעשה. ארבעה שבועות נחקר ועונה, ובמשפטו נידון למוות בתלייה. פסק הדין הוצא אל הפועל בכיכר המרכזית בדמשק במאי 1965. ישראל עשתה ניסיונות לשחררו או לקבל את גופתו לאחר מותו, אך לשווא.

אליהו הנביא[עריכה]

נביא שחי בימי מלכותם של עמרי, אחאב ואחזיה וייתכן שגם בימי יהורם במאה התשיעית לפנה"ס. יצא נגד הסובלנות הדתית שגילה אחאב כלפי פולחן הבעל שהנהיגה אשתו הצורית איזֶבל. פעילותו בתחום זה הגיעה לשיאה על הר הכרמל, שם הרגו הוא ואנשיו 400 מכוהני הבעל (מלכים א 18). על פי המסורת הסתתר אליהו במערה שבמורדות רכס סטלה מאריס (מערת אליהו). עלייתו בסערה השמימה העניקה לו מעמד מיוחד בעיני חז"ל: מלבד תפקיד של מבשר המשיח הם סברו כי הוא ממשיך להיות בעולם, בדמות של עני זקן הנפגש עם צדיקים וחסידים ומחולל מעשי ניסים. בליל הסדר נהוג להשאיר עבורו כיסא ריק וכוס יין.

אלישע[עריכה]

נביא בנו של שפט מאבל מחולה. ניבא מימי יהורם בן אחאב עד ימי יהואש בן יהואחז. עובד אדמה וכנראה מתלמידיו וממשיכיו של אליהו* הנביא. הרבה קווים מדמותו של אליהו חוזרים בתיאור מעשיו של אלישע: הוא חולל ניסים, ושאף גם הוא להשמיד את הבעל ואת האלילות מהארץ. אלישע היה נביא "עממי", ובסיפורים עליו ניכרת דאגתו לעניים והוא מתואר כמי שעומד לימין המלך ומדריכו בעצותיו.

אלכסנדר ינאי[עריכה]

אלכסנדר ינאי (76-126 לפנה"ס) מלך מבית חשמונאי ששלט בממלכת יהודה (76-103 לפנה"ס) וכהן גדול. בנו של יוחנן הורקנוס. בשורה של ניצחונות פוליטיים וצבאיים הרחיב בראשית שלטונו את גבולות ממלכתו על ארץ ישראל כולה. היהודי הראשון שטבע מטבעות עם התואר מלך. שמו העברי היה יונתן. ממלכת בית חשמונאי הגיעה לשיא גדולתה בימיו, אך המלחמות הפנימיות התישו את כוחותיה. אשתו שלומציון המלכה* ירשה את מקומו לאחר מותו.

אלמוג[עריכה]

הם מחלקה של בעלי חיים חסרי חוליות ימיים המשתייכים למערכת הצורבים. המחלקה כוללת כ-6,100 מינים.

אלעזר דוד[עריכה]

דוד אלעזר (1976-1925) הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל*. נולד ביוגוסלביה. עלה ארצה בשנת 1940 במסגרת עליית הנוער*. הצטרף לקיבוץ שער העמקים, עבר לקיבוץ עמיר וכעבור זמן מה לקיבוץ עין שמר. בשנת 1946 הצטרף לפלוגת הסיור של הפלמ"ח*, שם קיבל את כינויו - דָדו (חוף דדו נקרא על שמו). במלחמת השחרור השתתף בקרבות רבים בהרי ירושלים* ובמבצע חורב* בפריצה לחצי האי סיני*. מונה למפקד גייסות שריון (1961), לאלוף פיקוד הצפון (1964), לראש אג"ם (1969) ולרמטכ"ל (1972). בתפקיד זה כיהן במהלך מלחמת יום הכיפורים. בעקבות החלטת ועדת אגרנט שהמליצה על סיום תפקידו פרש מצה"ל ומונה למנכ"ל צים*.

אלפסי[עריכה]

יצחק אלפסי (1103-1013), חכם תלמודי הידוע בראשי תיבות שמו - הרי"ף*. נולד בכפר ליד פס שבמרוקו ומכאן שמו. הקדיש עצמו ללימוד התלמוד במרכזי התורה בצפון אפריקה ונחשב לבר-סמכא הראשון בדורו. בהיותו בן 75 העלילו עליו עלילת שווא ולכן ברח לספרד, שם שימש רב הקהילה בעיר אליסנה. בתפקידו זה היה שופט ומורה כאחד. נודע בספרו "הלכות", שבו כינס את הדיונים בהלכה, הביאם בקיצור ופסק במחלוקות הרבות. הספר, שכונה "התלמוד הקטן", הקל על לימוד התלמוד ועל השיפוט היהודי. היה נערץ על הדורות המאוחרים, שכינוהו גאון, אף שלא חי בתקופת הגאונים*.

אלקלעי הרב[עריכה]

יהודה בן שלמה חי אלקלעי (1878-1798), רב וסופר, ממבשרי הציונות*. נולד בסראייבו, סרביה. בילדותו הגיע לירושלים* והתחנך בה. בשנת 1825 עזב את הארץ וכיהן כרב העדה הספרדית בעיר זמלין עד שנת 1874. לאחר עלילת דמשק בשנת 1840 התווה קווים ותוכנית לשיבת ציון*. ביקר בארץ מספר פעמים והתעמת עם אנשי היישוב הישן על רעיונותיו. בשנת 1874 חזר לארץ והתיישב ביפו* ואחר כך בירושלים, ושקד על איחודן של הקהילה האשכנזית והספרדית. רצה לייסד חברה לתחבורה באוניות וברכבות ובאמצעותה להשיג לארץ ישראל מעמד של מדינה. בזכות תוכנית זו הוא נחשב לאחד מאבות הציונות המדינית.

אלתר אליעזר[עריכה]

אליעזר אלתר (1987-1938), פעיל ציבור וסגן ראש העיר חיפה. נולד ברומניה. עלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1950 והתיישב בחיפה. בנעוריו השתייך לתנועת הנוער בני עקיבא ולמד בבית הספר נצח ישראל. שירת בחיל התותחנים. השתייך לסניף חיפה של סיעת חוגי הצעירים במפד"ל בראשותו של זבולון המר. בשנת 1978 נבחר לנציג המפד"ל במועצת עיריית חיפה, ועד יום מותו כיהן כסגן ראש העיר ומחזיק תיק החינוך במועצת העירייה.

אלתרמן נתן[עריכה]

נתן אלתרמן (1970-1910), משורר, מחזאי ומתרגם. יליד פולין, עלה לארץ בשנת 1925. ראשית שירתו הלירית בשבועון "כתובים" בשנת 1931. היה משורר מודרני ומתוחכם וכתב גם על ענייני השעה. בשנת 1943 פורסמו שירי האקטואליה שלו בעיתון "הארץ" ואחר כך בעיתון "דבר" במדורו שנקרא "הטור השביעי". היה מחלוצי הפזמון העברי ופזמוני הבידור. כתב שירה לירית, בלדות, שירי טבע ונוף, מחזות, שירים לילדים ועוד. תִרגם מהספרות הקלאסית והספרות בת זמננו. לימים היה לדמות הדומיננטית בקרב משוררי "הדור החדש" והיה נערץ על חברי הפלמ"ח ועל הקצונה הבכירה של צה"ל. בשנותיו האחרונות תמך ברעיון "ארץ ישראל השלמה" והיה מעורב בחיים הפוליטיים. השפעתו על דורות של משוררים בישראל נחקרה רבות ונחקרת עד היום.

אמ[עריכה]

אמיר[עריכה]

כינוי לשליט, מצביא, ובערבית גם נסיך. האמיר שעל שמו ניתן שם הרחוב בחיפה הוא הנסיך עבדאללה, הסב של המלך חוסיין, שהתמנה להיות מלך ומייסד הממלכה הירדנית ההאשמית. בימי המנדט הבריטי ערך ביקור בעיר. למלך עבדאללה היו יחסים עם ראשי ממשלת ישראל אחרי מלחמת העצמאות. ביולי 1951 נרצח האמיר עבדאללה על ידי פלשתינאי ממשפחת חוסייני בפתח מסגד אל-אקצה.

אמנון ותמר[עריכה]

זה שמו העממי של הפרח סֶגֶל תלת-גוֹני (ויולה טריקולור), ממשפחת הסיגליים, שהוא צמח נוי שכיח בישראל. עליו סגלגלים ומשוננים ופריחתו בשלושה גוונים, צהוב, לבן וכחול-סגול. שמו העממי לקוח מסיפור האחים אמנון ותמר, בנו ובתו של דוד המלך*.

אמציהו המלך[עריכה]

המלך התשיעי של יהודה, מלך 29 שנים (769-798 לפנה"ס). עלה על כס המלוכה אחרי שאביו המלך יואש נהרג בידי קושרים. כבש שטחים מאדום. פתח במלחמה נגד ישראל, כפי הנראה להרחיב את גבול ממלכתו צפונה או אולי בניסיון להחזיר את גדולת הממלכה המאוחדת של ימי דוד ושלמה, אך יהואש מלך ישראל שבה אותו. הוא פדה את עצמו באוצרות בית המקדש וארמון המלך, הסכמתו לניתוץ חומות ירושלים* ומתן בני ערובה. מאז ועד סוף ימיו היתה יהודה כפופה מכל הבחינות לישראל. נרצח בידי קושרים בלכיש*.

אנ[עריכה]

אנגל יואל[עריכה]

יואל אנגל (1927-1868) מלחין, מחלוצי המוזיקה היהודית החדשה והזמר העברי. נולד ברוסיה. מגיל צעיר שקד על לימוד מוזיקה, ובהשפעתו נוסדה בשנת 1908 האגודה למען המוזיקה העממית היהודית, שעסקה בחקר, בתיעוד ובעיבוד של מוזיקה יהודית עתיקה. ביקר בארץ פעמים אחדות, ובשנת 1924 השתקע בתל אביב*. עסק בעיצובה של מערכת "חינוך מוזיקלי" לגיל הרך וחיבר שירים עבריים ומוזיקה לתיאטרון. המפורסמת שביצירותיו היא הנעימה שחיבר להצגה "הדיבוק" מאת ש' אנסקי שהועלתה בתיאטרון "הבימה".

אנגל יונה[עריכה]

ד"ר יונה אנגל (1981-1905), יושב ראש המפלגה הליברלית בחיפה וסגן ראש העיר. נולד באוסטריה למשפחה יהודית מתבוללת, ובנערותו נדבק בלהט הציוני. בשנת 1932 סיים לימודי משפטים וזכה בתואר דוקטור. היה פעיל בתנועה הציונית ושימש יושב ראש אגודת הסטודנטים היהודית "תיאודור הרצל". בשנת 1938 עלה ארצה, הצטרף לתנועת הציונים הכלליים והיה חבר מועצת עיריית חיפה מטעמה. עד קום המדינה היה יושב ראש התנועה בחיפה ובהמשך יושב ראש המפלגה הליברלית בעיר וסגן יושב ראש ההנהלה הארצית. משנת 1973 עד 1979 שימש סגן ראש עיריית חיפה מטעם הליכוד וחבר בוועדות עירוניות. עבד במקצועו כעורך דין.

אנדה עמיר[עריכה]

אנדה עמיר-פינקרפלד (1981-1902), משוררת ילידת פולין, זוכת פרס ישראל לספרות ילדים (1978). רכשה השכלה גבוהה בתחום המיקרוביולוגיה. בשנת 1920 הגיעה ארצה לביקור ממושך ועבדה בייבוש ביצות. בשנת 1924 עלתה והתיישבה בקיבוץ קרית ענבים. שיריה הראשונים נכתבו בפולנית והתפרסמו בפולין. השיר הראשון שכתבה בעברית הודפס בארץ בשנת 1928, ושנה אחר כך החלה לפרסם שירים לילדים. בשיריה נתנה ביטוי לדיוקן האשה. עם סיום מלחמת העולם השנייה יצאה בשליחות למחנות של פליטי השואה בגרמניה. לאחר מלחמת העצמאות עסקה בריכוז החומר הספרותי שהשאירו חיילים שנפלו במלחמה.

אנה פרנק[עריכה]

אנה פרנק (1945-1929), נערה יהודייה שנספתה בשואה, שהתפרסמה בזכות יומנה שהתגלה במקרה והפכה לנציגה סמלית של הילדים והילדות היהודים קורבנות השואה. נולדה בגרמניה, בגיל שבע עברה עם משפחתה להולנד*. עם כניסת הנאצים לאמסטרדם התחבאה משפחתה עם משפחה נוספת בעליית גג, וחברים הולנדים היו מביאים להם אוכל במחתרת. בגיל שלוש עשרה החלה אנה לכתוב יומן, בצורת מכתבים לידידה דמיונית. באוגוסט 1944 התגלה המחבוא ומשפחת פרנק נשלחה למחנה ההשמדה ברגן-בלזן, שם אנה נספתה. היומן נמצא במחבוא בשנת 1947 בתוך ערימה של ספרים ועיתונים ישנים ונמסר לאביה ששרד. מאותו רגע הוא הקדיש עצמו לפרסומו. היומן הודפס תחילה בהולנדית, עם הקדמה של אלינור רוזוולט, רעיית נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט. אחר כך הוא תורגם לעשרות שפות, הומחז והוסרט.

אנטוורפן[עריכה]

עיר נמל גדולה בבלגיה. נמלה הוא מן הגדולים בעולם ובסמוך לו מפעלים לבניית אוניות ומספנות. נזכרת לראשונה בשנת 837 כשנהרסה על ידי הנורמנים. פריחתה הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-16 כשנעשתה המרכז לשיווקן של סחורות מהמושבות הפורטוגזיות והספרדיות. לאחר מלחמת הולנד*-בלגיה (1832-1830) נשארה העיר בידי בלגיה ומאז התפתחה בעיקר כעיר נמל ומעבר לסחורות. ענפי התעשייה העיקריים של העיר: זיקוק נפט, ליטוש יהלומים, טקסטיל ואלקטרוניקה.

אני מאמין[עריכה]

הביטוי מופיע בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף אם יתמהמה בוא יבוא". למילים אלו חוברה מנגינה על ידי יהודי אלמוני שהובל ברכבת למחנה השמדה, והיא הפכה להמנון פרידה ששרו היהודים שנכלאו בגטאות ובמחנות הריכוז, בהצהירם על אמונתם בחיים, גם על סף הכיליון. בעבר נקרא הרחוב אל-מאמון. בשנת 1951 שונה שמו לעברית.למרות הדמיון בשמות, משמעותם שונה. אל-מאמון היה כינויו של עבדאללה אבו אל-עבאס, החליף השביעי לבית עבאס.

אנילוביץ' מרדכי[עריכה]

מרדכי אנילביץ' (1943-1919), המפקד הראשי של המרד היהודי בגטו ורשה. נולד בפולין. חניך תנועת השומר הצעיר וממנהיגיה. ניסה להימלט כדי להגיע לארץ ישראל, אך נתפס ונאסר בגבול רומניה והושב לשטח הכיבוש. במשך ארבע שנים עסק באימון יחידות של נוער יהודי בגטו. בשנת 1942 היה למפקד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) והנהיג את ההתקוממות הסופית של הגטו. ב-8 במאי 1943, בהיותו בן 24, התגלה על ידי הנאצים בבונקר שבו הסתתר המטה הראשי של אי"ל, והבונקר על יושביו חוסל. אחרי המלחמה העניקה ממשלת פולין לאנילביץ' אות הצטיינות צבאי גבוה. שמו ניתן לרחוב שנקרא לפנים הופמן.

אנצ'ו סירני[עריכה]

אנצו (חיים) סירני (1944-1905), צנחן מארץ ישראל שנפל בשבי במלחמת העולם השנייה ונרצח על ידי הנאצים. נולד באיטליה*, שם היה פעיל בארגונים ציוניים. נאלץ לעזוב את ארץ הולדתו בשל השקפותיו האנטי-פשיסטיות. עלה לארץ בשנת 1927, עבד כפועל חקלאי והיה בין מייסדי קיבוץ גבעת ברנר. נשלח לגרמניה ולעירק לארגן משלחות נוער לעלייה לארץ. למרות שהיה בעל השקפות פציפיסטיות התנדב בשנת 1940 לצבא הבריטי ושירת במודיעין המסכל בחזית איטליה. בשנת 1942 פעל לגיוס צנחנים יהודים מארץ ישראל שיצנחו באירופה הכבושה ויסייעו בהגנת היהודים שם. בשנת 1944 צנח באיטליה כדי לחבל במתקני הצבא הגרמני ולפעול להצלת יהודים. נלכד בידי הנאצים, הועבר לדכאו, עונה והוצא להורג. על שמו נקרא גם קיבוץ נצר סירני.

אנקואה רפאל הרב[עריכה]

הרב רפאל אנקואה (1935-1847) מגדולי הרבנים בצפון אפריקה. שימש כרב ומורה הלכה (סאלי) ברבאט. נחשב לנעים הליכות ובקיא בתורה, והדבר הקנה לו סמכות בלתי מעורערת בקרב הקהילה היהודית של מרוקו. בגיל שלושים עלה על כס הרבנות והדיינות. בימי השלטון הצרפתי במרוקו הוא התמנה לרב הראשי הראשון של מרוקו ולאב בית הדין העליון ברבאט. בשני תפקידים אלה כיהן עד יום מותו. כאות הוקרה לאישיותו ולפועלו הוענק לו בשנות השלושים עיטור לגיון הכבוד מידי הנציב העליון של צרפת* במרוקו. מאז פטירתו נוהרים יהודים אל קברו, ובייחוד בל"ג בעומר. ספריו: "פעמוני זהב", "קרני ראם", "תועפות ראם", "הדר ותימא" ו"פעמון ורימון".

אס[עריכה]

אסא המלך[עריכה]

בן אביה, המלך השלישי של יהודה בשנים 867-908 לפנה"ס. ביער את הפולחן הזר מבית המקדש וממרחבי ממלכתו. שאף לאחד את ארץ ישראל בשלטון בית דוד, אך בעשא מלך ישראל השתלט על יהודה, לקח מידי אסא את חבלי אפרים, ואף ניסה לשים הסגר על יהודה מצפון. לפיכך נאלץ אסא לכרות ברית עם בן הדד מלך דמשק, ובעזרתו ביצר את גבע בנימין ואת מצפה והפכן למעוזי גבול בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. בדברי הימים ב' מסופר שאסא נלחם גם עם זרח הכושי שפלש ליהודה.

אסף דוד הרב[עריכה]

הרב דוד אסף (1976-1906) איש רב פעלים, מגדולי הרבנים בחיפה. נולד בפולין, שם קיבל חינוך מסורתי. הטיף למען עלייה לארץ ישראל, נשא נאומים ודרשות בפני קהל רב לאיסוף כספים למען דתיים וציונים. בשנת 1935 עלה ארצה, התיישב בחיפה והתמנה לרב בשכונת גאולה. לימד בבית הכנסת רבי עקיבא מדי יום, ונתן שיעור בפרשת השבוע בבית המדרש המרכזי בשבתות ובחגים. כמו כן היה רב בית הכנסת בעלי מלאכה בעיר. חיבר את הספרים "קהלת דוד" (1928), "תפארת צבי" (1929), "ילקוט דן ודין בארץ ישראל" (1950) ואחרים. ברחוב מכון לחקר כתבי הרמב"ם.

אספיס אברהם[עריכה]

אברהם אספיס (1990-1903), ממייסדי שכונת קרית שמואל. נולד בפולין. עלה ארצה בשנת 1933 והתיישב בחיפה. הצטרף כשותף ל"קבוצת אספלט", חברה קבלנית שסללה רבים מהכבישים והמדרכות של חיפה. בשנת 1938 היה מיוזמי השכונה הדתית קרית שמואל ועבר לגור בה. היה פעיל במוסדותיה וגם שימש כיושב ראש ועד השכונה. בתקופה זו הוקמו בשכונה מוסדות חינוך, בית הכנסת המרכזי, קופת גמילות חסדים "אחיסמך" ועוד.

אסתר המלכה[עריכה]

גיבורת מגילת אסתר. שמה העברי היה הדסה* בת אביחיל. שמה הבבלי אסתר נגזר משם האלה הבבלית אשתר. עלילותיה ועלילות דודה מרדכי היהודי מסופרות במגילת אסתר העומדת כבסיס המסורת על חג פורים. אסתר היא אחת משבע הנביאות וזכתה לתאור המפורט והמורכב ביותר של דמות נשית בתנך. היא משמשת גם סמל להתפתחות נשית מנערה העושה דבר דודה ובעלה לאישה עצמאית וסמכותית העומדת על דעתה.

אע[עריכה]

אפ[עריכה]

אצ[עריכה]

אצ"ל[עריכה]

ראשי התיבות של ארגון צבאי לאומי. ארגון מחתרתי שפעל בתגובה על התנכלות הערבים למפעל הציוני ונגד גזרות "הספר הלבן" של שלטון המנדט הבריטי. הארגון, שהוקם על ידי הרוויזיוניסטים בשנת 1937, דגל בפעולה תקיפה נגד הערבים ובהתנגדות מזוינת לשלטון הבריטי. תחילתו בקבוצה שפרשה מארגון ההגנה* בשנת 1931 ונקראה ההגנה ב'. חלק מחבריה חזרו והתאחדו עם ההגנה והאחרים נותרו באצ"ל ופתחו בפעולות נגד הערבים והבריטים. המפקד בשנת 1939, דוד רזיאל*, הפסיק את הפעולות נגד הבריטים כדי לסייע להם במלחמתם בנאצים. בשנת 1943 התמנה מנחם בגין* למפקד העליון, והארגון ניהל מאבק רצוף נגד הבריטים עד להכרזת המדינה. במלחמת העצמאות גבר והלך שיתוף הפעולה של אצ"ל עם שאר הכוחות הלוחמים, עד שלבסוף הוא השתלב בצה"ל*.

אק[עריכה]

אר[עריכה]

ארגמן[עריכה]

צבע אדום כהה, אשר הופק מחלזונות הארגמן שבים סביב חופי האגן המזרחי של הים התיכון מימי הפיניקים ועד הכיבוש המוסלמי. בתרבות העולם העתיק היו בגדי ארגמן סמל למעמד חברתי, מפני שצבעים אלה, שהצטיינו ביציבותם וביופים, היו יקרים מאוד. בחפירות ארכאולוגיות שנעשו בתל שקמונה* בחיפה, נמצאו עדויות להפקת צבע הארגמן במקום.

ארזי יהודה[עריכה]

אריה (לובה) אליאב[עריכה]

אריה (לובה) אליאב (1921 – 2010) חבר כנסת, סופר הוגה דעות. איש עשייה ופעיל שלום. חתן פרס ישראל על תרומה לחברה לשנת 1988.

ארלוזורוב[עריכה]

ד"ר חיים ארלוזורוב (1933-1899), מדינאי ציוני ומראשי תנועת העבודה. נולד ברוסיה, ואחרי הפרעות בעקבות מהפכת 1905 היגר עם משפחתו לגרמניה, שם קיבל חינוך כללי וחינוך עברי וציוני. למד כלכלה באוניברסיטה של ברלין. בשנת 1923 נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני, ושנה אחר כך קיבל את תואר הדוקטור בכלכלה. עם תום לימודיו עלה עם משפחתו לארץ והחל לעבוד במחלקה הכלכלית של תחנת הניסיונות החקלאית של הסוכנות, אך את עיקר סיפוקו מצא בכתיבה ובפעילות ציבורית במסגרת מפלגת הפועל הצעיר. כשהוקמה בשנת 1930 מפא"י, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה, ואף כיהן מטעמה כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים*, תפקיד שאפשר לראותו כתפקיד שר החוץ של ההנהגה הציונית. ב-16 ביוני 1933, כשטייל בחוף תל אביב* בלוויית אשתו, נורה למוות בידי מתנקש אלמוני. למרות ההשערות הרבות, הרצח נותר בגדר תעלומה עד היום. לפנים, נקרא הרחוב "העליה". שכונת קרית חיים נקראת על שמו.

ארליך דוד פרופ'[עריכה]

פרופ' דוד ארליק (1909 - 1995), מייסד ודיקן ביה"ס לרפואה של הטכניון. פורץ דרך בכירורגיה. חתן פרס ישראל לרפואה ויקיר העיר חיפה.

ארמן נחום[עריכה]

נחום ארמן, תעשיין ממניחי היסודות לתעשייה בארץ ישראל. הגיע עם משפחתו לחיפה בשנת 1906 לאחר שעזב את מפעל תעשיות הסבון המשפחתי הוותיק ברוסיה. טרם עלייתו עמד בראש התנועה הציונית בעיר ארטיומובסק. בוועידת מינסק (1904) נפגש עם קבוצת יזמים שחלמו על הקמת מפעל שמנים ויציקות בחיפה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא הקים, ניהל והפעיל את המספנה ששירתה את בתי החרושת עתיד ושמן. התמחה בייצור שמן ובגיל מבוגר עוד ייעץ למגדלי זיתים ולמפיקי שמן זית בגליל ובמקומות אחרים בארץ. נפטר בחיפה בשנת 1922.

ארן זלמן[עריכה]

זלמן ארן (1970-1899), ממנהיגי אחדות העבודה, מפא"י וההסתדרות*, שר בממשלות ישראל. נולד באוקראינה. כבר בצעירותו היה פעיל בארגונים ציוניים סוציאליסטיים וכן בוועד להצלת פליטים יהודים ובועד לארגון הגנה עצמית בעיר חארקוב. בשנת 1926 עלה ארצה והיה חבר מזכירות מועצת פועלי תל אביב*, ובראשית שנות השלושים מזכיר מועצת הפועלים. מילא תפקידים מרכזיים במסגרת ההסתדרות. עם הקמת המדינה שימש מזכיר כללי של מפא"י. היה חבר בכנסת הראשונה ועד החמישית מטעם מפא"י ואחר כך מטעם מפלגת העבודה. כיהן כשר החינוך והתרבות מספר ניכר של שנים והביא לשינויים עקרוניים במערכת החינוך ("הרפורמה"), שמימושם התחיל בחיפה, בעידודו של אבא חושי*. חיבר את הספרים "חבלי חינוך", ו"חזית וחזות", ואוטוביוגרפיה.

ארנון[עריכה]

נחל איתן בתחום ממלכת ירדן. אורכו של הנחל, הנשפך אל ים המלח, כ-80 ק"מ, והוא הגדול בנהרות עבר הירדן. הנחל מצוין בתנ"ך כגבול בין מואב וארץ האמורי, ומוזכר גם בימי נדודי בני ישראל ומעברם בארץ מואב. הארנון שימש גם כתיחום נחלות ראובן וגד, שישבו ממזרח לירדן.

ארץ הצבי[עריכה]

שם ספרו של רבי אריה צבי פרומר, ראש ישיבת לובלין שנספה בשואה. בספר אמרות, דברי מוסר ורקי חסידות. ארץ הצבי הוא אחד מכינויה של ארץ ישראל.

אש[עריכה]

אשכולות[עריכה]

קבוצת פרחים או פירות הקשורים יחד לגבעול הראשי. בעיקר מכונים כך שריגי הגפן הנושאים ענבים. האשכול הוא למעשה תפרחת שכל פרחיה מחוברים בעוקציהם אל גבעול עיקרי אחד. "הבשילו אשכולותיה ענבים" (בראשית מ 10). האשכולות בנויים משדרה מרכזית וממנה מסתעפים אשכולות קטנים - פסיגים. אלה מונחים זה על גבי זה, ארוכים בחלקו העליון של האשכול והולכים ומתקצרים בסופו. בדרך זו נוצר אשכול משולש הנקרא כתף.

אשקלון[עריכה]

עיר בדרום ישראל, לחוף הים התיכון. קרויה על שם העיר המקראית אשקלון ששכנה באזור זה. העיר הוקמה בשנת 1951, ועד 1955 נקראה מגדל אשקלון. דרומית לעיר, על שפת הים, נמצא התל של אשקלון. העיר הקדומה נזכרת בתעודה המונה את כיבושי רעמסס השני בשנת 1280 לפנה"ס. בתקופת המקרא היתה אשקלון אחת מבין חמשת ערי הפלשתים (יחד עם עזה*, עקרון*, גת* ואשדוד). היא היתה לעיר מלוכה גדולה בסוף ימי בית ראשון, שתחומיה הגיעו עד יפו* ובית דגון. עברה משטרים שונים לאורך ההיסטוריה של ארץ ישראל, מהיוונים, דרך הערבים, והצלבנים* שבנו בה מבצרים. על הריסותיה נבנתה העיירה הערבית מגד'ל, שבמלחמת העצמאות שימשה בסיס חשוב לצבא המצרי הפולש.

אשר[עריכה]

אחד משנים עשר שבטי ישראל. אשר היה בנה של זלפה, שפחת לאה. שבט אשר התיישב בגליל המערבי.

את[עריכה]