מגן אברהם על אורח חיים תקסג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סעיף א[עריכה]

(א) דלא הוי קבלה:    משמע ברא"ש דא"צ להתענו' כלל והב"ח חלק עליו וכ' למה לא יהי' לו דין נדר וי"ל דהא כת' סי' תי"ח ותקס"ח דקבל' תעני' לא הוי נדר ולכן לא מהני אא"כ קבלו סמוך ליו' התעני' דהיינו במנח' מיהו גם דברי הרא"ש אפשר לפרש דלענין זה הוי קבלה דצריך להשלים נדרו ולכן יש להחמיר, והמרדכי כת' דכ"ע מודים דאם קבלו קודם תפלת המנחה ש"ד וכ"ש קודם לכן וכן נהגו לברך בשבת מקבלי תעני' בה"ב ושוב א"צ לקבל ע"כ וע' סי' תצ"ב משמע שבאותו הפעם מקבל כל אחד התעני' עליו ובלבוש כ' שעניי' אמן הוי קבלה וא"צ לקבלו במנחה ומ"מ אין מחויב להתענו' וכן המנהג עכ"ל ועיין סי' תקס"ח ס"ב בהגה ומשמע שאפי' גמר בלבו להתענות אין מחיוב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנח' וכ"כ הלבוש בהדיא אבל אם הוציא בשפתיו נראה לי להחמיר כמש"ל: